השבירות של אמירה הס

בשתיקה יחסית, אם כי לא מפליאה, קיבלה הרפובליקה הספרותית את ספרה של המשוררת אמירה הס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות". הס, אשר יש שיזהוה בטעות עם העיתונאית עמירה הס (אין כל קשר), כבר סווגה על־ידי חלק מן המילייה הספרותי כ"משוררת פמיניסטית־מזרחית", הגדרה שאין החמצה גדולה ממנה. למעשה, העובדה שספרה של הס הוא פריצת־דרך בשירה העברית בישראל, ובשירת הנשים בפרט, רק מאירה עוד יותר את ההחמצה של התרבות בארץ את שירת הס.

הס נולדה בבגדאד בשנת 1943 והיגרה לישראל עם הוריה בשנת 1951. היא הופיעה בהצגות, בין השאר בתיאטרון החאן, פרסמה את ספרה הראשון לפני שלושים שנה, "וירח נוטף שגעון", ובמהלך השנים פעלה בתחום הציור והמשחק וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה. אולם דומה כי מפעלה השירי הוא זה המבטא יותר מכל את אישיותה המורכבת, המרוסקת חתיכות־חתיכות, שאין לה מקום, לא בירושלים עירהּ ולא בכל עיר אחרת, אולי במעברה בה גדלה.

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

בשונה ממשוררים אחרים, החלה הס לפרסם את שיריה בגיל מאוחר יחסית, והיא בת ארבעים. הניסיון, אם לא המאמץ, לסווגה כמשוררת פמיניסטית ומזרחית דומה, במידה רבה, לניסיון של אנשי שמאל ליטול את שירו של אבות ישורון, "פסח על הכוכים", ("ועל פולין לא לשכח") ולעשות ממנו מטעמים בכל הנוגע לאסון הפלסטינים ב־1948. היא משוררת ואמנית, כפי שסנטה באירוע ספרותי אחד כשביקשו לסנפה לתחום השירה המזרחית או הפמיניסטית.

ספר שיריה הנוכחי הגיע אליי במקרה, כמו ספרי שירה רבים שמגיעים אליי בדואר, בצד ספרי עיון ופרוזה. אל רובם אין לי סבלנות. במקרה של הס, ככל שקראתי, גברה תדהמתי. שיריה של הס מתחילים במגוון חוויות שניתן לתארן כ"שבירות". בפרפרזה על דברי אבות ישורון, "ממה נעשית אישה אמירה הס? מן השבירות". כך, היא כותב בספרה "עדות היופי וחוקת הזמן" (עמ' 16), "אני בוכה שככה נתיבות עפר,/ וככה אתם פנים ישימונים שונים ומשתנים/ בתוך נפשי/ שותי העצמות ומכרסמי הדם/ לא עוד יתסיסו עצבים עד תומם/ להזרים בנימים פעפוע".

אולם מעבר להיות יצירתה עולה מן השבירות שבנפשה, העברית של הס היא כמעט חד־פעמית, כזו שממנה מבכרים המשוררים בני־זמננו שלא להשתמש בה ("רק להתכנס ולפעות ביפעות הדממה/ שלא יידעו נאבדה כליל בעזובות", עמ' 19). עברית זו מאפשרת לה להגיע לאחד השירים הגדולים בספרה, "אשליה שנטמאה באינוס", בו היא כותבת: "אל יתוץ תרנגול בבשר/ את שפחת האלוהים/ שפניה זכוכית/ ולבה זגוגיות/ האמנם בין רגליה/ שביל עפר לבעלי ארס// נורא הוד שביר נפשה/ בית בושת בתוליה/ איך נקרע לרסיסים/ ישותה עוטלפה/ חסרות אונים בנשפיה… עזובה מכל אהבה/ כי הפכה חוטר משוגע/ אמרה דוד לא ינגן בכינור גופי/ ולא אעכס להם מיתר/ ובמכמני גופי לא אערטל אביתר/ הייתה ערוותי מערת פריצים".

השיר הזה מהדהד יותר מכל את שירת יונתן רטוש, הגם שהס לא הושפעה משירתו. זהו שיר כנעני לכל עניין, החוזר אל העברית המקראית, המבקש לשיר את שירת דבורה ולתנות את בכיה של חנה, שיר שיש בו הדהוד עצום לעבריות הגדולה שמאפיינת את רוח שירתה. אולם לא די בכך. כך, למשל, השימוש של הס בצורות מבע פואטיות שונות, למשל סיום השיר "רומזת לילה", בטרוכיאוס ("מה לי למתוח יתדות אוהלים עלי יִשְׁלָיוּ", עמ' 42) מגוון את שירה וגורם להעמקת ההבנה את עומק השירה והאמצעים בהם נוקטת הס על מנת לבטא את אותן "שבירות" באישיותה.

ככל שמתקדמת הקריאה בספר, כך מעמיקות חטיבותיו. למשל, החטיבה המצוינת "דבר אהבתי לכן הערביות בנות האסלאם" (עמ' 51-86). הספר מסתיים בחטיבת קינה על מות בעלה, עזרא הס, לו היא קוראת "יא מצודתי, נזר ימיי" (עמ' 164), וקשה שלא לשמוע את הקינות החותמות את הספר.

שאלת קבלתה, או אי־קבלתה, של אמירה הס ראויה להידון כחלק מהתופעה בה הרפובליקה הספרותית המטה ליפול בישראל מקדשת את משורריה הקנוניים ומקפידה להתעלם מאלה אשר סירבו, או לא רצו, ליישר קו עם ההגמוניה הישראלית, הגברית מעיקרה, הציונית. אמירה הס שברה בספרה את השבר הסורי־אפריקני אותו שבר אבות ישורון לפני ארבעים שנה. נותר רק לקוות שהשבר הזה יזכה לאותה תהילה לה זכה יחיאל פרלמוטר המנוח.

אמירה הס, כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשע"ד-2014, 185 עמ'.

דוד מרחב מתרגם בימים אלה מיוונית את הדיאלוג "פוליטיאה" (ספר המדינה) עבור הוצאת "שלם" בירושלים ושוקד על תרגום ראשון, במשקל בהגייה ספרדית, של ה"איליאדה" להומרוס.