פנינו אל השמש העולה

בפברואר 1972, חודש לפני מותו והוא כבר חולה בסרטן, הגיע ח"כ משה סנה, אז יו"ר מק"י, לכינוס לכבודו של פקודו, חיים גורי. גורי היה אז כבן פחות מחמשים והאירוע, 'חיים שכאלה', נערך בהשתתפות אישים שונים, בהם סנה. הרמ"א הוותיק של 'ההגנה' נראה היה חולה מאד, זקן, וסיכם את ימי הפלמ"ח: "לא חלמתי על כך שנגיע למה שהגענו. מה שהגענו עובר על כל חזון שהיינו מסוגלים לחזות בימים ההם". גורי הוקיר את זכרו של סנה לאורך כל שנות חייו ויותר משהתקרב לסנה, התקרב זה אליו. התמיכה של מק"י במלחמת ששת הימים, הסירוב להשתמש במלה 'כיבוש', החיבור בין ציונות ובין סוציאליזם במקום מרקסיזם ולניניזם – כל אלה סימנו את דרכו של סנה בשנים האחרונות לחייו. והחבר'ה אז, בתכנית לכבוד גורי, שרו לסנה את השיר שכתב גורי לכבודו בימים ההם, טרם פרש סנה לעולם שכולו טוב: 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ בְּעֵרֶךְ./ לַדְּבָרִים הָיָה אָז עֵרֶךְ/ נְאוּמִים נִשְּׂאוּ, נִצַּבְנוּ בַּמִּסְדָּר,/ נָשָׂא קוֹלוֹ אָז הָרָמָ"א וְהָרוּחַ רָעֲמָה…/  וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּמִשְׁמָר'.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בשנים שחלפו מאז, נצרך היה גורי לתפוס את מקומו של סנה כמתריע השמאלי בשער אך כזה שאין לו מחנה ואין לו מפלגה ואין לו תומכים. הוא רצה ביישובה של ארץ ישראל כפי שניכר היה בפרשת סבסטיה, מיאן לוותר על רמת הגולן תמורת שלום והצטרף לאביגדור קהלני ולמפלגתו, 'הדרך השלישית', מצא עצמו מבודד, במיעוט, בשיח על הכיבוש, מלה אשר לה התנגד כל ימיו, והגן על מורשת הפלמ"ח מול מחנה שלם שהלך בעקבות 'ההיסטוריונים החדשים' והחל לדבר על הנכבה הפלסטינית. מי היה במחנה הזה של גורי, שחתם על המנשר של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מלבדו? כמו סנה במק"י המצומקת, שגוועה לאחר מותו, הוא עמד בראש מחנה שבו היו חברים הוא ועצמו ואולי כמה ידידים. ההתעקשות של גורי על הציונות נראית היום, מפרספקטיבה של השמאל בן־זמננו, כמעט מגוחכת. לסחורה שלו לא היו קונים בשמאל שהלך ועזב בהדרגה את הציונות. והרי כבר הבוקר, עוד טרם נטמן, כבר הספיק לחבוט בו עיתון 'הארץ' שהוכיח את גורי על דרכו הייחודית, שלא היה בה כיבוש והיתה בה הרבה נוסטלגיה לימי הפלמ"ח וההתיישבות העובדת. כמו יעקב חזן בשנותיו האחרונות, שדיבר בשבח המתנחלים, מצא עצמו גורי במיעוט מזהיר: גם שמאל וגם ציוני, גם סוציאליסט וגם אוהב ארץ ישראל, גם פלמ"חניק וגם שוחר טובת הערבים, וליתר דיוק – שני העמים.

מה יישאר מהמורשה הגדולה של גורי? בערך מה שנותר ממורשתם של חזן ויערי וסנה ואחרים. מתישהו, באיזו שעה גדולה של התעשתות, כשיהיה ברור לשמאל שדרכו היא דרך ללא מוצא, יצטרך מי שיצטרך לחשוב מחדש על החיבורים האלה בין ציונות לבין סוציאליזם, בין נכונות לפשרה טריטוריאלית לבין אהבת הארץ, בין עשיית צדק עם הערבים לבין הימנעות משכתוב ההיסטוריה. זה עתיד לקחת זמן, זה לא יקרה מחר. אך הדרך הזו חוזרת בדיוק אל הפולמוס הגדול ההוא בין סנה המנוח לבין יריביו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפרשו ממנה ויסדו את רק"ח. אם אי אפשר לדבר היום על פטריוטיות בלי להיסקל באבנים, אם מן הנמנע לאהוב את ארצך בלי שירגמו אותך, אם כל כך מופרך לעסוק בזכות הגדרה עצמית ליהודים ולערבים כאחד בלי להתמכר ללאומנות הערבית – הרי בלתי אפשרי לדבר כלל על שמאל שמגיע לשלטון ומחליף את הימין. הוויכוח סביב דרכו של גורי, כפי שניכר על דפי 'הארץ', הוא פולמוס בתוך השמאל ועל דרכו של השמאל. עוד יבוא יום, אחרי שאחרון אנשי דור תש"ח ייעלם, שבו יהיה מי שישאל במה עסקו אלה שהתנגדו כל כך לחיבור של ציונות וסוציאליזם, או שהתמכרו כל כך לשיח חד־צדדי על הכיבוש, כך שלא הצליחו לראות את המורשת האדירה של הפלמ"חניקים המתים מונחת לפתח ביתם.