כקומוניסט בדימוס שחצה את הקווים ועבר ימינה, לליכוד (שגם ממנו הספיק כותב שורות אלה להתפכח), השם 'בן־גוריון' מעורר אסוציאציות כפולות. 'בלי חירות ומק"י', הממשל הצבאי, 'הפנקס האדום', גירוש הערבים ב־1948 – כל אלה מעוררים אצלי סלידה בספקטרום הפוליטי האישי שבין קומוניזם וציונות. בתנועה שאליה ראיתי עצמי משויך, הליכוד/התנועה הרביזיוניסטית, השם בן־גוריון כרוך בדיכוי הפוליטי הקשה שיריביו, קומוניסטים ורביזיוניסטים כאחד, חוו לאורך עשורים רבים כל־כך. כך, בכל האמור בתנועה שאליה הייתי מסונף חלק ניכר מחיי הבוגרים, שמו של 'הזקן' קשור במיאונו לקבור בארץ את שרידיו של זאב ז'בוטינסקי לאחר קום המדינה; הוא זה שהורה לצבא הישראלי הצעיר להטביע את האנייה 'אלטלנה' שהגיעה לחוף ימה של תל־אביב ביוני 1948 אך שלא נשקפה כל סכנה מצד באיה החמושים של האנייה למדינת ישראל שאך הוקמה; הוא בודד את תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין וערך דה־לגיטימציה לימין הפוליטי כשתייג את אנשיו כפשיסטים. משך שנים התייחס לבגין בתור זה שיושב לצדו של חבר הכנסת באדר. כל מי שרואה עצמו מחויב לדרכם של ז'בוטינסקי ובגין, או מי שעוד זוכר את ימי רדיפות מק"י בשנות ה־50' וה־60', לא יכול להפסיק מהתחשבנות עם בן־גוריון, הגם שזה מת לפני שנים ארוכות. במובנים רבים, ישראל – חרף מהפך 1977 ועשרות שנים של שלטון הליכוד במדינה – מתקיימת תחת השראה בלתי־פוסקת של מורשת 'הזקן'. בימין עורגים אליו כאיש החזק שיסד את המדינה, בשמאל הציוני ההולך ודועך מבקשים למצוא מנהיג בדמותו ובשיעור קומתו. מן הנמנע, אפוא, לחדול מלנסות לספר מחדש לציבור מי היה האיש בעיני ציבורים שלמים שנרדפו על־ידו משך שנים רבות, הגם שאלה שזוכרים את אותם ימים הולכים ומתמעטים.
כשביקשתי לכתוב ביקורת על ספרו החדש של תום שגב על בן־גוריון, ניסיתי לקרוא את הספר עב־הכרס שכתב שגב ולשים בצד את הערכתי הפוליטית האישית כלפי 'הזקן'. ביקשתי לבחון את הביוגרפיה הכתובה היטב והעשירה שנכתבה על־ידו בניסיון להבין נקודה אחת חשובה בביוגרפיה: יחסי בן־גוריון וז'בוטינסקי. כשעיינתי ב־798 עמודי הספר, הופתעתי לגלות למן ההתחלה ששגב מתחיל לגלות איזה חשבון־נפש היסטורי בציינו שאלה שלא היו חברי ההסתדרות או מפא"י התקשו למצוא עבודה במדינה שבדרך. כך, למשל, שגב מציין שאפילו רישיונות עלייה לארץ־ישראל חולקו על־ידי אנשי מפא"י באופן סלקטיבי לאנשי שלומם. זה יפה. אבל שגב איננו נלהב עד כדי כך לקבוע, שהבולשביזם המפא"יניקי שהתהווה בארץ היו סטליניסטי מאוד באופיו ויריביו דוכאו על־ידו ללא רחם. המחבר מוצא עצמו נזקק לטעון שאף שאנשי מפא"י נקטו באלימות נגד הרביזיוניסטים, תומכיו של זאב ז'בוטינסקי היו בעלי ארגון צבאי־למחצה משל עצמם, בית"ר, ועודדו את אנשיהם לשבור שביתות שהוציאה לפועל ההסתדרות הכללית, פשע של ממש בעיניים בולשביקיות. משעשע, אם כן, לראות איך בשנת 2018, ביוגרף של 'הזקן' רוצה עדיין לשמר איזה איזון בין המחנות, משל אלה ואלה היו בעמדת כוח שווה כדי להיאבק זה בזה.
בין בן־גוריון ובין ז'בוטינסקי
שגב מודה בביוגרפיה שכתב, שדוד בן־גוריון פחד מיריבו הרביזיוניסטי. הוא מספר ש'הזקן' כינהו "ולדימיר היטלר". בנאומים שנשא בן־גוריון בפולין, לא היסס להשוות בין המנהיג הרביזיוניסטי ובין מנהיגה של איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני. הפרטים האלה ידועים לכל מי שקרא אי־פעם ביוגרפיה רצינית על בן־גוריון ואין צורך בביוגרפיה הנוכחית כדי לאשררם. עם זאת, שגב מזדרז לעדכן את קוראיו שהעניין לא היה חד־צדדי מצד אנשי מפא"י, שכן ז'בוטינסקי כתב על 'צלב הקרס האדום' כשדיבר על ההסתדרות הכללית. הוא ממשיך בדבריו ומסביר, שד"ר אבא אחימאיר – מנהיג הקבוצה הזעירה 'ברית הבריונים', מחבר הספר הנודע 'מיומנו של פשיסטן', שרצה כל־כך לכנות את ז'בוטינסקי בכינוי 'דוצ'ה', הלך בדרכיו של ראש בית"ר כשכתב על איזו ברית בין בן גוריון־סטלין־היטלר, מעין ניסיון לטעון לזיקה בין הפשיזם החום ובין הפשיזם האדום כשבתווך מפא"י. הרכילות הזו על אחימאיר ידועה מספיק ולא ברור מדוע נזקק לה שגב מלבד כדי לטעון שגם הרביזיוניסטים הסיתו נגד המפא"יניקים. שגב רוצה, אפוא, לערוך 'איזון קדוש' בין ז'בוטינסקי ובין בן־גוריון: הם תיעבו זה את זה והשתמשו בעיתונות שבה כתבו כדי לערוך דה־לגיטימציה הדדית. אבל הביוגרף יודע היטב שלא הרביזיוניסטים היו בעמדת כוח ושלטון אלא אנשי מפא"י; אין כאן שום יכולת לערוך סימטריה בין הרודף לבין הנרדף. יתירה מכך, 'הזקן' עשה כל שביכולתו כדי להסית נגד ראש בית"ר ולטנף אותו. כך, בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ראשי מפא"י עשו כמיטב יכולתם כדי לקדם עלילת דם נוראית נגד הרביזיוניסטים בטענם כי אחימאיר ואנשיו רצחו את המנהיג הנודע. אותם מנוולים שהעלילו על אחימאיר היו נלהבים לתעל את הרצח במסעם לערער על הלגיטימיות של ז'בוטינסקי ורעיו.
למעשה, בניגוד לתמונה המתחוורת מספרו של שגב, 'הזקן' היה זה שרדף והסית נגד אנשי התנועה הרביזיוניסטית ולא היה שום איזון ביניהם, לא ברמת יחסי הכוח ולא ברמת האמצעים הפוליטיים שעמדו לרשותם. למרות זאת, הביוגרף נחוש להשריש בספר סימטריה בין המחנות היריבים. כך, למשל, הוא מיידע את הקוראים, שאנשי מפא"י שמרו על בן־גוריון כיוון שחששו שהרביזיוניסטים יתנקשו בו. עם זאת, אין שום ראיה לכך שסכנה לחייו אכן נשקפה מצד הימין ביישוב. כשבודקים את הערת השוליים הרלוונטית בספר לעניין האיום שכביכול נשקף לחייו 'הזקן', מוצאים שמדובר בעניין שבן־גוריון ואנשיו בדו מלבם. האם זה רציני בכלל לפרסם עלילות דם כאלה בלי לבחון את העובדות? בפועל, לא בן־גוריון ולא חבריו הבנדיטים אוימו על־ידי הימין בהנהגת ז'בוטינסקי. באותו אופן, שגב מזכיר את הניסיון מצד 'הזקן' לייחס לאבא אחימאיר את פרשת רצח ארלזורוב אבל ממאן לחוות את דעתו בנוגע לעלילת הדם הזו וקובע רק שהשאלה מי רצח את ארלזורוב נותרה "פצע פתוח". כך. כהיסטוריונים רבים אחרים, שגב מתעלם מהטענה שההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן ז"ל, העלה בעבר, שלפיה הקומוניסטים בארץ היו אחראים לרצח, ולא אנשי הימין. אולי הגיע כבר הזמן לומר: בביוגרפיה הזו, שגב ממש התאהב במושא כתיבתו ועוסק באיסוף פיסות מידע, רכילויות ופרטים היסטוריים הידועים לכל. הוא איננו מחדש דבר אלא לעתים פועל כתועמלן בשירות 'הזקן'.
זמן אמירת האמת הגיע
דוד בן־גוריון רצה להעלים, לחסל, את תנועת ז'בוטינסקי. זה עולה מבין השיטין של הביוגרפיה שכתב תום שגב. 'הזקן', שתיעב את יריבו הפוליטי, פגש בו תריסר פעמים משך תקופה קצרה; הדיאלוג ביניהם היה פורה אבל דבר לא הושג במפגשים. הפער ביניהם היה עמוק, עמוק מדי. בניגוד לטענת שגב, ההבדלים בין 'הזקן' לבין ז'בוטינסקי היו רעיוניים ומהותיים. שניהם היו ציונים אדוקים אבל בן־גוריון היה לניניסט בהשקפתו ואילו יריבו – דמוקרט מושבע וליברל אמתי. השורה התחתונה שמתווה שגב בחיבורו היא שהשניים נלחמו זה בזה על כוח פוליטי אבל עקרונותיהם לא היו כה שונים זה מזה. טיעון זה אפילו לא קרוב לאמת ההיסטורית. כך, בעוד שז'בוטינסקי קרא לשבור את ההסתדרות במאמרו המפורסם, "יא, ברעכען!", וטען בזכות בוררות־חובה כנגד זכות השביתה של הפועלים המאוגדים בהסתדרות הכללית, בן־גוריון היה סוציאליסט קשה־עורף שרצה שההסתדרות תמשול ביישוב העברי ותהא מדינה בתוך מדינה. ובעוד ראש בית"ר ביכר דמוקרטיה ליברלית שבה הערבים יהיו שווי־ערך ליהודים (הוא שורר: "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי: כִּי דִגְלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שְׁתֵּי גְדוֹת יַרְדֵּנִי"), 'הזקן' רצה למחוץ את הערבים ולגרשם ממולדתם (הוא אכן עשה זאת בשנת 1948 בהמשך למחשבותיו בנושא בשנות ה־30'). הניתוח הזה איננו מבוסס על ידע אישי בלבד אלא שאוב מהביוגרפיה של שגב עצמו. אולם מה ששגב רוצה לעשות הוא שוב ושוב לטעון לסימטריה בין שני היריבים. בלשון המעטה, טענתו איננה נכונה.
אם לסכם את הדברים, הביוגרפיה של בן־גוריון מאת תום שגב איננה מוסיפה דבר־מה חדש או רציני על המנהיג המנוח אלא מסייעת לחזק את מה שידוע על הסיפֵּר הסוציאליסטי הוותיק בדבר 'הזקן' ויריביו. כששוקלים את גישת שגב ליחסי בן־גוריון ויריבו הרביזיוניסטי, ניתן לומר שביוגרפיה זו לא תורמת מאום למחקר על התקופה ושחקניה הפוליטיים. שוב ושוב מופיע הנרטיב המפא"יניקי הוותיק במלוא שקריותו, הגם שבצורה מעודכנת ואלגנטית מאוד. כיום יותר מאשר אי־פעם, אין אנו זקוקים לביוגרפיה של דוד בן־גוריון כי אם לביוגרפיה מעודכנת, חדשה, של ז'בוטינסקי שתחלץ את האמת ההיסטורית מהארכיונים המאובקים של התנועה הציונית.
תום שגב, דוד בן־גוריון: מדינה בכל מחיר, הוצאת כתר, 798 עמודים.
הכותב הוא תלמיד במחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, בעל טור ובלוגר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט'.
