בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

המזימה האדומה של 1948 נראתה תמימה מאוד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.12.2011

עוד מיתוס מתנפץ: מתברר כי המפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מלחמת העצמאות כדי להקים בארץ בריגדה צ'כית שתעמוד לרשות מוסקבה, באצטלה של סיוע למדינה הצעירה

אחד המיתוסים הרווחים בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הישראלית הוא סיפור סיועהּ של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למלחמת העצמאות של היישוב היהודי. המיתוס הזה היה גאוותה של המפלגה עד הפילוג במק"י ב-1965, בין הקבוצה הפרו-ציונית בראשות ד"ר משה סנה והמזכ"ל שמואל מיקוניס, לבין הפלג האנטי-ציוני והפרו-פלשתיני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. לאחר הפילוג במפלגה, ולמעשה עד שלהי שנות ה-90', התגאו בסיוע זה – גם אם בצנעה מחשש לעמדת חבריהם הערבים – הקומוניסטים היהודים במק"י. בעשור הראשון של שנות האלפיים, כבר נתקבע במפלגה שקר ה"נכבה". אולם המעניין במיתוס השקרי הזה הוא העובדה שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מאבק היהודים לעצמאות על מנת להקים בארץ יחידת צבא מהפכנית ומזוינת שתעמוד לרשות מוסקבה ותממש את חזון הרפובליקה הישראלית הסובייטית הראשונה.

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

לדברים הללו נחשפתי כאשר בשבוע שעבר נפל לידיי מאמר נשכח מ-1996 שפרסם ד"ר יעקב מרקוביצקי מאוניברסיטת חיפה בכתב-העת, "עיונים בתקומת ישראל" מס' 6, תחת הכותרת: "קונספירציה קומוניסטית או סיוע לאחים: גיוס הבריגדה הצ'כוסלובקית, 1948-1949". המאמר המצוין הזה מצליח להפריך את מיתוס הסיוע הקומוניסטי למדינת ישראל הצעירה ומפרט את מזימות הקומוניסטים. החשיבות שלו אינה אקדמית או היסטורית גרידא; יש בו כדי להצביע על הכוונות הנסתרות, החבויות, שמאפיינות את האגפים הקיצוניים בשמאל הישראלי, גם כשהאצטלה היא פטריוטית בעליל. הלקח הזה רלוונטי גם לימינו, כשהאדומים מצטרפים לשורות המחאה החברתית בכסות של דאגה לחברה בישראל.

מיקוניס רוצה לנסוע לפראג

בסתיו 1948 גויסה באירופה קבוצה של יהודים צ'כוסלובקים שעלו ארצה במטרה להצטרף למלחמת התקומה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נרשמה ההצלחה הזו על-שם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב', ובהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית, זקפו לזכותם חסידי סטלין את היוזמה הזו. מק"י טענה, כי היוזמה לסייע למדינה היהודית הצעירה נולדה בעקבות ביקור מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, בפראג בשלהי מאי 1948. מיקוניס, כך נטען, שילהב את עמיתיו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ברעיון של הקמת בריגדה קומוניסטית בנוסח הבריגדות הבינלאומיות האנטי-פשיסטיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד (מהפכה שהוכשלה, אגב, על-ידי הסטליניסטים). מיקוניס הסביר לשומעיו כי ברית המועצות תרוויח מכך רווח משולש: ראשית, ניצחון ציוני יהיה למעשה תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, המקווה להישאר בארץ ישראל, והערבים הם בבחינת שותפיו לדבר-עבירה; הבריגדה תסייע לחיזוק מק"י הצעירה, לחדירה סובייטית לארץ ולסיכול הטענה שלפיה בן-גוריון וחבריו הם הפטריוטים היחידים; ולבסוף, ייסוד הבריגדה יסכל את כוונת בן-גוריון למנוע סיוע סובייטי להכרעת המלחמה, מחשש לקונספירציה קומוניסטית.

מיקוניס סיפר על כך: "כשראיתי את המטוסים המצריים מפציצים באופן חופשי את תל-אביב, אמרתי לבן-גוריון: לא תיארתי לעצמי, שאתם שלימזלים כאלה, איך אתם מרשים למטוסים מצריים להפציץ את תל-אביב באופן חופשי… ובן-גוריון אמר לי: אין לנו שום דבר להילחם בהם… אמרתי לבן-גוריון: אני רוצה לצאת לפראג בשביל רכש וגיוס מתנדבים. לא קיבלתי את הרישיון, ועל כן הלכתי עם אסתר וילנסקה אל גולדה מאיר… והיא נתנה לנו לצאת כמה שיותר מהר".

אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת: הצ'כוסלובקים ביצעו עסקות נשק עם ישראל גם בלי מיקוניס. הקומוניסטים נזכרו חודשים ארוכים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צ'כוסלובקיה. מעבר לסנטימנט הציוני שהיה לשר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, שנועד בשנות השלושים והארבעים עם אישים ציוניים (פראג עצמה הייתה בסיס לפעילות 'ההגנה'), הרי שלישראל היה יתרון שלא היה ליריבותיה הערביות: היא הייתה יכולה לשלם לצ'כוסלובקיה בלירות בריטיות ובדולרים, ובכך לסייע לכלכלתה, ועלויות רכישת המטוסים – 50-60 אלף דולר למטוס – היוו עבור המדינה הקומוניסטית הצעירה אמצעי נוסף לביסוסה הכלכלי.

תאונת מטוס מסתורית

בנובמבר 1947 נועדו אנשי 'ההגנה' לכינוס הכללי ה-2 בפראג. המסקנה הייתה ברורה: ניצול היתרון שיש ללוחמים האנטי-נאצים המאומנים והמנוסים על מנת לגייסם למלחמת הקוממיות היהודית. מרקוביצקי כותב: "עם פרוץ הקרבות בארץ-ישראל, החלו שליחי המוסדות הלאומיים בפעילות אינטנסיבית בפראג בתחום הרכש וביצירת קשרים פוליטיים עם האליטות המקומיות. שלושה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ – אהוד אבריאל, גרי פריד ומיכאל הוטר – החלו בארגון צעירים ובהברחתם ארצה דרך גרמניה וצרפת, וכך הועלו עד 15 במאי 1948 600 איש בערך". הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי 'ההגנה' וצה"ל עברו קורסי ברחבי צ'כוסלובקיה.

והקומוניסטים? עד כ"ט בנובמבר – עת הפתיע שגריר ברית המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, עם ההכרזה על תמיכה בהקמת מדינת ישראל – האדומים המקומיים היו נגד הרעיון של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) תמכה בהקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לבין הים. מיקוניס הגיע לפראג רק ב-5 במאי 1948. אליושה גוז'נסקי, מבכירי המפלגה (שעל-שמו אף נקרא בית מק"י הראשון בתל-אביב, 'בית אליושה', ברחוב אילת בדרום העיר), נסע בעצמו בשליחות לצ'כוסלובקיה ונהרג בתאונת מטוס מסתורית (כרמית גיא כתבה בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד-חנה", כי שמועות שהתרוצצו אז דיברו על כך שגוז'נסקי נהרג בעקבות יריבות בתנועה הקומוניסטית העולמית).

מק"י בראשות מיקוניס ניסתה לגרוף רווח פוליטי מהברית בין צ'כוסלובקיה לבין הציונות. מרקוביצקי מעלה אפשרות שאולי נלווה לכך גם רצון לגרוף רווח כלכלי, והוא אינו טועה: לקומוניזם המקומי היו עסקים במזרח אירופה. מיקוניס זיהה הזדמנות כלכלית ופוליטית כאחת. אולם מטרת-העל הייתה להכשיר יחידה צבאית מזוינת שתפעל בשירות מק"י: מיקוניס הציע להקים יחידה צבאית בפיקודם של 25-20 קצינים "שיהיו מסורים למען הסוציאליזם" ושבה ישרתו 600 עד 1,000 לוחמים. הקומוניסטים אף רצו לגזור קופון כלכלי נאה מעסקות הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין 'ההגנה'.

המזימה לא צלחה

אהוד אבריאל, איש 'ההגנה' ולימים איש רפ"י, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וקונסול ישראל בשיקגו, יצר קשר עם קצינים יהודים מקומיים ששירתו במחתרת האנטי-נאצית ונלחמו בגרמנים. אלה שאפו לייסד יחידה אוטונומית בצה"ל בת 1,500 חיילים, שבסוף תקופת שירותה אף תשוב לצ'כוסלובקיה. הם גויסו, עברו אימונים ולמרות חששו של בן-גוריון מזיקה למפ"ם, עברו חלק קטן מהם לשרת בצבא הישראלי הצעיר כחיילים בודדים, על מנת למנוע התארגנות של מחתרת קומוניסטית. מספרם הסופי עמד על 600 ורובם השתקעו בארץ בסופו של דבר.

ומק"י? היא ניסתה להקים בתוך הבריגדה גרעין קומוניסטי מהפכני שישפיע על חבריה ויהיה נכון ליום פקודה. שלטונות צ'כוסלובקיה העדיפו להתמקד בקשר עם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב' מאשר להשתתף בחלומות של וילנר ומיקוניס. העובדה שחיילי היחידה לא פעלו כחטיבה אחת סיכלה את תוכנית מק"י להקים צבא חמוש הנאמן לעקרונות עולם המהפכה. תרומת הקומוניסטים לקוממיות ישראל הייתה אפסית. מעייניהם היו נתונים בעיקר למוסקבה. במהלך שנות ה-50', כבר הפכה המפלגה לעוינת לישראל והשלימה עם קיום גרעין ערבי אנטי-ישראלי ועוין לכל מה שמריח מציונות. המפלגה שצמחה ממק"י, הלוא היא רק"ח, כבר הייתה ארגון אנטי-ציוני מובהק עם נטייה פרו-פלשתינית תקיפה ובלתי-מתפשרת.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.

בשמאל מודים: החלטות מק"י משמשות בסיס למחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

בגילוי-לב נדיר או בפליטת קולמוס מיותרת, הודתה השבוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) כי החלטותיה משמשות בסיס לתנועת המחאה של השבועות האחרונים. מק"י מהווה הגוף המרכזי בתנועת חד"ש. מעטים יודעים, שאצל רשם המפלגות, חד"ש עצמה לא רשומה כלל כמפלגה, אלא המפלגה הקומוניסטית בלבד. במאמר שפורסם השבוע בשבועון המפלגה בעברית, "זו הדרך", הודה אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, שהחלטות המפלגה מניעות את המחאה.

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

דוידי, בעבר עיתונאי ביומון ההסתדרות "דבר", הספיק לכהן גם כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש. במאמר, שכותרתו "דרישות המפגינים והתוכנית לשינוי חברתי", כתב דוידי: "לראשונה אפוא בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית כה רחבה והמונית, ראשיה ומשתתפיה (של המחאה, ד.מ.) מנסים לקבוע תוכנית כלכלית וחברתית שהיא תוכנית מינימום פוליטית לשינוי חברתי… גם פעילי המחאה הנמנים עם חד"ש ומק"י נוטלים חלק פעיל בעיצוב התוכנית ותורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם". דוידי ממשיך וכותב: "טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית… מנוגדת לחלוטין למדיניות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה: ממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים. לכן, הממשלה חייבת לפנות את מקומה. המסקנה השנייה היא, שעל מנת להגשים את מטרות המסמך, דרוש שינוי מן היסוד, ולא די בהחלפת הממשלה. הפלתה היא הצעד הראשון, אבל בהחלט אינו האחרון".

לפי דוידי, "בימים אלה נערכים דיונים לקראת הוועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י יכולה לתרום רבות למחאה, ולא רק בשטח המאבק. החלטות מק"י בוועידה הקודמת (2007) יכולות לשמש בסיס ראוי לקביעת תוכנית פעולה למחאה, ואכן הן משמשות לכך. אבל לקראת הוועידה הקרובה, מק"י חייבת 'לקלוט' את הקולות העולים מהמחאה, על מנת שתוכניותיה יתורגמו לשפת המעשה".

החיבור בין הקביעה שהפלת הממשלה היא הצעד הראשון אך לא האחרון, יחד עם ההודאה בכך שהחלטות מק"י משמשות בסיס לפעולות המחאה, מאושש שוב את ההערכה כי השמאל הרדיקלי, והקומוניסטי בפרט, ניצב מאחורי המחאה. אמנם, לא מעט ישראלים משתתפים בהפגנות המאורגנות ברחבי הארץ, אך פעם נוספת מתברר מה שהיה ידוע מראש: המושכים בחוטים הם, בין השאר, אלה שעבורם הפלת נתניהו היא אבן דרך נוספת לקראת מהפכה.