מוקדש באהבה ליוחנה רטוש
א.
בשנות השלושים הארבעים, דעך המוניטין של זלמן שניאור בארץ־ישראל. על רקע מלחמת העולם השנייה, ביקר בארץ בשנת 1936, אך לא הצליח למצוא את מקומו בה. למרות חגיגות היובל לשניאור באותה שנה, הקשר בין השירה העברית ובין שירתו לא היה אלא קלוש. קורא השירה בן אותה עת החל נכבש בפואטיקה של הדור החדש, דור שלונסקי־אלתרמן, שפסלה את שירת שניאור בין שאר משוררי "דורו של ביאליק" בשל פגמים של "מאמריסטיקה", קרי: תכנים הגותיים המסודרים בסדר לוגי, המימטיות העודפת, הנטייה לתיאור המציאות תחת הזרתה ופריצתה באמצעות מטפוריקה שאיננה רפרנטית, נטל ההסבר, היעדר הסוגסטיביות או הרצון להשפיע על מחשבת הקורא ורגשותיו, הריחוק מאפקטים מוסיקליים, ויזואליים ועוד. שניאור עצמו היה משוקע כולו ביצירת פרוזה ביידיש עבור קוראי השפה באמריקה, הגם שפרסם בשנת תש"ה את ספרו העברי, "פרקי יער". הוא היה בתהליך נדידה: מן העברית אל היידיש, מאירופה לארצות־הברית (מירון, תשנ"ט). שניאור הגיח לישראל בשנת 1949 וניסה למצוא בה את מקומו.
ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב עליו ברנר. זלמן שניאור
פרסום הספר "לוחות גנוזים" בשנת תש"י (1950) לא היטיב עם שניאור. החוגים הספרותיים והדתיים לעגו לו או הוקיעו אותו. בספר זה, ביקש, בעקבות התגליות הספרותיות והבלשניות בתל־אוגרית , לשחזר את אותה שירה שנגנזה בעת עריכת המקרא ובה ניכרות מקבילות לשוניות רבות מן הממצאים שנתגלו לבין לשון התנ"ך (בספר תהלים, למשל). לפי מירון, "זה היה המשך דל של השירה האנטי־נבואית או ה'אנטי־ייעודית' (כביטויו של ברוך קורצוייל) מן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. לעומת שירתו ה'כנענית' של יונתן רטוש, למשל, שירי הפריון האליליים של שניאור נראו בבחינת שיירים שהעבישו" (מירון, תשנ"ט: עמ' 328). למעשה, טוען מירון, הופעת הספר הייתה בבחינת ניסיון לשיבתו של שניאור לזירה הספרותית הישראלית לקראת חזרתו ארצה בשנות החמישים. להשקפתי, היה זה בבחינה ניסיון להקנות לגיטימיות לשיבתו לארץ.
באחרית הדבר ל"לוחות גנוזים" (שניאור, תשי"א, א': עמ' קצה-קצט), כתב שניאור כי פרקי־הספר נכתבו על פני כעשרים שנה ואף מציין כי ביאליק "קרא אצלי בפריס את הפרקים הראשונים ו'סמך ידיו' עליהם". הפנייה לביאליק כמקור סמכות מהווה עדות ראשונית לפער המדהים ששרר בין האופן שבו הבין שניאור את ה־ licentia poetica הישראלית לבין האופן שבו התהוותה השירה העברית בפועל. דורם של אלתרמן ושלונסקי, שבמסגרתו פעלו משוררים כיונתן רטוש וכאבות ישורון, היה רחוק מרחק נפשי גמור ומוחלט משירתו של מי שהוכתר כ"משורר הלאומי".
שניאור כתב בהקדמתו, כי "הרעיון העיקרי, שעורר אותי לכתוב את מחזור השירים הללו, מנקר היה במוחי בעודני נער: אנא באו ספר 'מלחמות ד'" ו'ספר הישר' – היינו שירי כיבוש כנען? והיכן באו חזיונות נביאי־השקר וכוהני־עשתורת?" (שניאור, תשי"א: עמ' קצה). על פני עמוד שלם, כתב המשורר על הגניזה הקהירית ו'הספרים החיצוניים' ועוד. בסוף אותה "הצדקה" לכתיבת הספר, חתם בכותבו כי "על בסיס זה עלתה התכנית ליצור כמין בבואה למה שאבד לנו, בבואת סגנון, צבעים ומעשים. וסוף מעשה במחשבה תחילה" (שם: עמ' קצו).
שניאור ביקש לעשות מהפכה־זוטא בספר זה ולשוב אל ה"ריתמוס" המקראי. הוא נאחז בהגייה הספרדית, "הנגינה הנכונה, המלרעית", ואף טען כי אבד הכלח על טשרניחובסקי, שכן "כל אותם טריולטים , הסונטות והמשקלים הפזמוניים נעשו גיבנים ומומיים; צולעים, נכי־ירך, המדדים בקביים בכל בתי־הספר, בארץ ובחוץ־לארץ, ואיבדו הרבה מחינם המשקלי ומיפי צלצולם". הוא מגדיר את "לוחות גנוזים" כניסיון לשוב אל "משקלי השירים שבתורה, נביאים וכתובים". הם אינם מהווים ניסיון לחדש, חו"ח, את פולחן האלילים הקדמוני אלא ליצור מן המקרא "כלים חדשים", "לא להשתמש בהם למשקאות ומאכלים כשרים אלא לראותם בלבד". עוד הלין על היחס כלפיו על שאין סובלנות כלפי "פייטן עברי המחפש, יחדיו עם החוקר ועם המלומד בני־זמנו, את הקדום ואת הנשכח…" (שם: עמ' קצז-קצט).
את המעבר להגייה הספרדית ביצע גם אחד מאותם כוכבים שדרכו במסתו של ביאליק, "שירתנו הצעירה" (אודסה, תרפ"ז), יעקב כהן, ואפשר ששניאור ביקש לילך בעקבותיו (יעקב שטיינברג, שגם הוא נזכר במסה זו, סירב לשנות את הכתיבה בהברה האשכנזית). התוצאה הייתה דלה מאודף מבחינת שניאור. כך, בפרק החמישי, "אבידות", כתב שניאור על "אשרות רעננות", על נביאי שקר אשר "נשחטים על קידוש הבעל/ ועשתורת היפה באלות" (שם: לה-לו). בעמ' מ' כתב "אך בא רוח־פרצים מאשור,/ עם סרגון ועושי רצונו", ובשיר השישי, "שיירים", כתב על "הוד קדמון לכולם, הוד שֵמִי, -/ רק רמזים הגיעו אלינו,/ נעלים ואין להבינם,/ קדושים ואין להשיגם" (שם: עמ' מה).
אם משווים את היבול המחורז הזה לשירי "חופה שחורה" ליונתן רטוש, שיצאו לאור בשנת תש"ב (1942) בהוצאת 'מחברות לספרות' בעריכתו של י' זמורה, הפער המתחוור בין שניאור החוזר לכנען לבין רטוש העברי הצעיר הוא עצום. ניתן להבחין בפער זה, למשל, בשיר "קורבן מנחה":
רחבת לי שדי, נדבת יאור וטין, / פיסת מדבר גנוב, מורשת סב ונין./ משחר עד ערבית הרוויתי מענית/ לפת קיבר לטף, ללחם ניקודים…/ ריבון אשדות שיחור, אב־לחם כל החי,/ רצה מנחה דלה, עמל דורות אדם. // – הלל! רצה האל!/ ועומר בר אחד/ באמברי חיטה למסכנות פרעה" (רטוש, תשכ"ג: עמ' 13).
כניסתו של שניאור למגרש הכנעני הייתה מאוחרת ומיותרת. איכות שירתו ודאי שהייתה נמוכה מאיכות שיריו הראשונים. הוא, שהותקף חריפות על־ידי ברנר על הכוחנות, הריאקציוניות, על הצידוד־כביכול מזויף בניטשה (שניאור הוא "ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב ברנר [תרצ"ז: עמ' 407]), פנה לכיוון הכנעני, העברי, ונדחה. אם בתחילה זכה לביקורת חריפה מצד ברנר על כתיבתו הרוויה ברוח הניטשיאנית (הגם שהכיר בכישרונו הרב) וברטוריקה ואף בקולניות, עתה זכה לבוז על כתיבתו בגין שירתו העמוסה בתכנים מקראיים ו"כנעניים".
שניאור המוקדם היה, לפי דן מירון, משורר שעיצב בשיריו דמות של "יחיד" עברי, "חופשי, בודד, תקיף, מרדני, עמלן, חזק, סומך רק על עצמו, נוטל לעצמו זכות בלתי־מוגבלת למימוש עצמי במחשבה ובמעשה, באהבה ובשנאה, בהתמסרות לארוס ולתנאטוס כאחד; ודמות אנושית־יהודית זו… הייתה דרושה מאוד בעידן שבו הוגדרו ההתגברות על הפער שבין המחשבה ל'חיים', ובין החָרוּת על הלוחות לחֵירוּת היצרית, ואיחוי ה'קרע שבלב', במובן הברדיצ'בסקאי של המושג, כיעד התרבותי הדוחק והמידי ביותר" (מירון, תשנ"ט: עמ' 322). אולם ככל שהלך והתגבר המפעל הציוני הקולקטיבי של הקמת יישוב יהודי עצמאי בארץ־ישראל, ההוויה הספרותית שהחלה מתגבשת בארץ במקביל להוויה הלאומית הייתה תכלית הניגוד להלכי רוחו האינדיבידואליסטים של שניאור, הלכי־רוח שהיו משותפים לו ולמשוררים כגון יעקב שטיינברג, יעקב לרנר ואחרים. אפילו יהודה קרני, שהחל מחבר שירי מולדת בשלב דיי מוקדם של שירתו, נדחה (קרני התאפיין באקספרסיוניזם שעיקרו החצנת הסובייקט את עולמו הפנימי באמצעות ההבעה המעוצמת, והחל להיפתח לאט־לאט. כשהמשיך לחבר שירי מולדת ואף שירים לאומיים, טענו נגדו כי איננו רלבנטי [מירון, תשנ"ב]).
שקיעתו של שניאור התבטאה באי־הבנה מוחלטת של הזרמים הקיימים באירופה בכלל, ואלה שזורמים בגרמניה בפרט. הוא לא הבין את השתלטות הרוח השפנגלרית של "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes), בו הדם מכריע את מהלך כיוון ההיסטוריה מול כוח הכסף היהודי (Spengler, 1991). ביטוי לכך ניכר באפוס "פרקי יער", המתאר את השתלטות המודרניות המתועשת על עולם הילדות השניאורי בביילרוס, ואת יציאת הגיבור, אלמון (הוֹסֵף ז' וּקְרַא אלמון בהגייה אשכנזית…), אל העולם החדש, האירופי. מול השירים הראשונים, שירי "גשרים" ו"חזיונות", שהתאפיינו ברעיון "מות האלוהים" הניטשיאני כפי שהדבר מתבטא בפואמה "עם צלילי המנדולינה" (ר' חלק ב', "מוּת אלוהים", שניאור, תשי"א, ב': קפג-קפח), קפץ המשורר קפיצה מהירה אל תפישת "מעבר לטוב ולרוע", כפי שהדבר מתבטא למשל בשיריו, "ממחזור אוקרינה" (כלומר, "אוקראינה"), בטורים כגון אלה המופיעים בשיר "אוקרינה": "לקטורת מסגדךְ ריח של ספר־תורה חרוך/ חמני־גנךְ צהובים כנָצָל במגיפה./ ומאלֻמי קצירך גורפים עצמות במגרפה" [שניאור, תש"ה: עמ' צה]). מעלתו של אדם, סבר ניטשה, נקבעת על־ידי עומקו של הסבל שבכוחו לשאת. הוא יודע יותר מכל הידענים מכוח סבלו. היחס לאמת כרוך ביכולת להעמיק באמת כשהסבל העמוק מקנה אצילות ומפריד בין מי שעומד חשוף מול האמת, לא מזייף, מסלף או נרתע מהכאב, לבין מי שהאמת היא עבורו ערך מועיל, סבל מועיל (סיגד, תש"ן: עמ' 101).
שניאור, שהגיב בהתרחקות ובהסתגרות, סיגל לעצמו את החירות היצרית והרוחנית של מעבר לטוב ולרוע. זו לא הייתה טבילה עמוקה ואותנטית בתהום הניהיליזם הניטשיאני נוסח אורי צבי גרינברג, תוך הכרת הישות במובנה ההיידגריאני, הבנת ה"היות־שם", ה־Dasein הפרטי החותר לאותנטיות בהיות האדם מושלך ( geworfenבמובן של "In-die-Welt-geworfen-Sein") אל העולם, תוך רצון לעוצמה (Der Wille zur Macht) של בריאת תרבות עברית חדשה. זו הייתה חירות הרסנית שהתבטאה, בין השאר, בהחלטה לפרסם את "לוחות גנוזים". בספר זה היה ממד גדול של חוסר אותנטיות עליו עמדו הכנענים בראשותו של רטוש. זו הייתה שירה שנכתבה מתוך רצון לזכות באהדה ובקבלה אשר תאפשר לשניאור לחבור אל אחיו המשוררים בציון.
ב.
בעיצומה של השואה התפרסם בשנת 1943 המנשר "כתב אל הנוער העברי" שביקשה להתנתק מן היהדות על בסיס תרבותי של חזרה לימי המקרא וניסיון לחלוש על ארץ העברים ההיסטורית, שכללה לא רק את ארץ־ישראל משתי גדותיה אלא גם את עיראק, למשל. על המנשר היה חתום בראש ובראשונה המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח), אבי 'העברים הצעירים' הידועים בכינוי־הגנאי שהדביק להם שלונסקי "'הכנענים". המקום הגיאוגרפי ימיר את המקום הרוחני, את האלוהים, והעממים שמסביב, ה"ערבאים", נטולי הלאומיות, יהיו נתונים למרוּת השלטון העברי. התזה שהציע רטוש, כפי שהובנה על־ידי חוקרים שונים כגון קורצוויל, הייתה אידיאה ולא רק, אם בכלל, תנועה; זו אידיאה שהופיעה בכתבי טשרניחובסקי, שניאור וברדיצ'בסקי וביקשה לעיין עיון אסתטי במוטיבים ארכאיים ומיתיים, הלניים וכנעניים כאחד (אוחנה, תשס"ח; קורצוויל, תשכ"ה). אולם בניגוד לטענת קורצוויל, עיונו במאמרי רטוש השונים מעיד כי התנועה הייתה פוליטית מעיקרה. בשיחה שקיימתי עם פרופסור גבריאל מוקד בתל־אביב, סיפר לי מוקד איך אנשי תנועת הנוער הכנענית ביקשו להיכנס לבתי־הספר השונים ונדחו, ודווקא מוקד וחבריו, בהם דוד אבידן, שהיו חברים בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, בנק"י, הגנו על הכנענים הצעירים (מרחב, תשע"ד).
אוחנה (תשס"ח) טוען כי "חידושם הרדיקלי של רטוש וחבורתו היה במרד הכולל נגד היהדות כמהות דתית, תרבותית או אתנית, והמרתה בחוויה ילידית ולשונית (אוחנה, תשס"ח: עמ' 26). אולם רטוש הלך, למעשה, בדרכו של ברדיצ'בסקי שקרא לעשות מ"יהודים אחרונים" ל"עברים ראשונים" ולא הסתפק רק בעניינים לשוניים: בפועל, הצטרף רטוש גם ללח"י והיה מעורה בחוגי הימין הארצישראלי העמוק בשנים שקדמו להקמת המדינה. הרוח העברית פיעמה גם באידיאולוג הראשי של לח"י, ישראל אלדד ("שייב"), שקרא בעיתונו "סולם" להקמת מלכות עברית ופיעמה בו רוח ניטשה (אלדד גם היה המתרגם של כתבי ניטשה לעברית בהוצאת 'שוקן').
בראיונות שהעניק, הרבה רטוש לטעון כי מימיו לא הכיר היכרות של ממש את השירה העברית, כי לא הושפע "במישרים" ממקורות זרים כלשהם וכי גם השירה שריגשה אותו בימי ילדותו, כגון שירת זלמן שניאור (בעיקר "גשרים" ו"חזיונות") אכזבה אותו ברבות הימים שכן היא גרמה לו בהתחלה תחושת זרות ונתק ומשחזר אליה בבגרותו הבחין במה שהגדיר כ"פשטנותה" (שמיר, תשנ"ג: עמ' 9).
את המטען הרגשי הזה כלפי שירת שניאור ניתן לראות כבסיס להתנכרותו המאוחרת לספרו של המשורר, "לוחות גנוזים". מוטיבים כנעניים הופיעו גם בשירת רטוש וגם בשירת שניאור. אך נוכחותו של שניאור בזירה הספרותית עוררה ברטוש תגובות רגשיות מנוגדות וקשות: מחד־גיסא, אכן ניתן היה לזהות מוטיבים כנעניים בשירת שניאור, אולם מאידך־גיסא, הוא נתפש בעיני רטוש וחבריו כמי שנאחז ברעיון הכנעני שלא בצדק: בעוד שההשקפה העברית כפי שנתחברה על־ידי רטוש וע"ג חורון בקול הקורא אל הנוער העברי עם הקמת הקבוצה הכנענית בשנת 1942, שמה דגש על ילידיות עברית, תרבות עברית – לשון אחר: תקומתה של אומה עברית חדשה בארץ העברים הקלסית, אומה שאינה יהודית וקופצת קפיצה היסטורית גדולה מימי דוד לימי העלייה השנייה – הרי ששניאור סימל את ההפך הגמור. תרבותו הייתה "יהודית" ולא "עברית". הוא בילה את רוב ימיו בארצות המערב, כתב ביידיש, בעברית כתב בהגייה האשכנזית. פנייתו למוטיבים הכנעניים נתפשה אפוא כזיוף.
רטוש היה צעיר שמזגו היה מהפכני, הושפע כשניאור עצמו מן הפילוסופיה של פ' ניטשה ונמשך גם ליצירה ה"גברית", המשוחררת, הגועשת והאנוכית, המתבטאת בשירתו הדיוניסית של שניאור. לטענת שמיר (תשנ"ג), "…שיר הנעורים שלו [של רטוש, ד.מ.] (1929) מושפע במובהק משירו של שניאור, 'תחת שמש', שיר המפרש את חיי החטא ההדוניסטיים של ה'אני' כגבר צעיר כנקמה במין הנשי כולו על גזלת התום והנעורים: 'ואשך ואשק על סביבי, ואשרוף כל פרפר בראשי,/ ותהי לי תאוותי לקנאה וללעג נקמות חרישי; ואשבע וארמס כולנה, ועזבתין בדרכיי הקרות,/ ואברח לבכות חורבני וחורבן חלומות ונערות'". רטוש כותב בשירו "כיבוש": "כאור לפרפר לך אהי נערה/ וערגת ופרפרת על האש/ אשכירך במחול, אסעירך בלהבי, –/ אוחז בך, לא ארפך. ובת שחוק של נכווית/ לרצונה תענה:/ אחמדך,/ כפרפר זה האור צורבו". הנערה היא פרפר צרוב־כנפיים שעורג אל האש העומדת לכלותו, היא ציפור שמפזזת סביב נחש מפתה טרם לפיתתו המשתקת, כלבה שאוהבת בנאמנות את אדונה הרודה בה (שמיר, תשנ"ג: עמ' 39).
השפעת שניאור על רטוש ניכרת גם בשירים אחרים כגון בשירו המוקדם, "יער", נושא בעל נוכחות ניכרת בשירת שניאור (ספרו, "פרקי יער", פורסם בניו־יורק בשנת תש"ה) בפרט, ובשירה הרומנטית־אירופית של משוררים שטיפח ביאליק, בהם יעקב כהן (כהאן). בנוסף, היה זה שניאור אשר הקדיש אודה בשם "אספרתקוס" לראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, ורטוש עצמו עמד בקשר עם ז'בוטינסקי, תרגם תרגומים שונים לבקשתו ועמד בקשר עם מחולל מחתרת לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") הי"ד, והושפע משירתו (שמיר, תשנ"ג; אוחנה, תשס"ח).
סמוך להשתקעותו של שניאור במדינת ישראל הצעירה, כתב רטוש בביטאון הכנענים, "אלף", על שירת המשורר הקשיש: "מידת העצמיות [אצל שניאור] אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש, – אם גם הוציא מתחת ידו כה זמירות ומעין שירים ומכתמים נאים למדי" (מצוטט אצל שמיר, תשנ"ג: עמ' 41). כאשר יצא לאור "לוחות גנוזים", התפרסמה ב"אלף" רשימה את גימ"ל בה נכתב כי "לא 'ריתמוס תנכי' – אלא מין דברנות משונה בנגינה אשכנוזיס… של נער ה'חדר' החצוף, שהציץ ונפגע, הציץ וחשף –". שניאור הוא "אורח פורח" הממשמש באוצרות העתיקים באצבעות סוכן־נוסע, ועושה לו אותם חומר למרכולתו במסעותיו ב"יריד היהודים" (שם).
האירוניה היא כי דווקא שניאור נתפס כ"כנעני" שבין משוררי "דור ביאליק" כיוון שנמשך לתרבות המזרח הקדום ולמקרא כפי שהדבר ניכר ב"לוחות גנוזים" אך גם כפי שניכר בשירים מוקדמים יותר (למשל, שירו "פליטים" [שניאור, תרפ"ד: עמ' צ-צא] שנכתב בברלין, הפואמה "אנוכי, אנוכי לא אסלח!" ובפרט חלק ג' שלה, "אגדת־עדן" [שם: עמ' קצא-קצט] העוסק בפרשת אדם וחוה, שנכתב באוֹסְטֶנְדֶה, בלגיה). כרטוש, ששהה שהות ארוכה בפאריס שם התוודע לע"ג חורון שביסס את השקפתו הכנענית, גם שניאור בילה בעיר בתקופה שבה פורסמו גילויים ארכיאולוגיים מסעירים באגן הים התיכון, ובמזרח־התיכון בפרט. רטוש וחבריו ראו בשניאור "איש יריד" , זר ל"שהרון הפורה", ארץ פרת , סוחר יהודי המעמיד פנים, העמדת פנים שאינה אלא "פוזה" ספרותית. לפי שמיר, "לשם ביסוס הבידול בינו ובינם, לא בחלו בדברי לגלוג על הפיסיונומיה של שניאור ועל תכונות אופי ניקלות שייחסו לו הולכי־רכיל" (שמיר, תשנ"ג: 42). בעוד רטוש ביקש לברוא עברי חדש ששורשיו במקרא (ולא "יש מאין" כפי שטוענת שמיר) הרי שניאור היה כולו משוקע בהוויה היהודית בה צמח, פעל וכתב.
משהואשמו הכנענים בפיזור דברי רכילות על שניאור, הגיב רטוש. במאמר שפורסם בביטאון הכנענים, "אלף", תחת הכותרת "רכילות" (ינואר תש"י־1950), כתב תחת ראשי־התיבות י. ר.: "האמנם את חסד הנעורים זוכרים לו לשניאור אלה שקראוהו? לא. דומה כי איש ואיש זוכר לו את חסד נעוריו שלו. שניאור הוא בעצם משורר גיל הנעורים. ביתר דיוק, גיל המעבר בין הילדות לנעורים. אולי יש בו שיעור קומה אבל אין זה שיעור קומה של אישיות. מידת העצמיות אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש; אם גם הוציא מתחת ידו כמה זמירות ומעין שירים מכתמיים נאים למדי… הלא לא מקרה שמ'שלושת הגדולים' העמיד ביאליק אסכולה, צ'רניחובסקי [כך במקור, ד. מ.] טבע נוסח וסגנון, ושניהם השפיעו זה מעט וזה הרבה, ואילו שניאור – לא כלום. השפעתו מתנדפת והולכת עם שלהי גיל ההתבגרות. וכפי הנראה, לא לחינם מצא שניאור את מקומו שנים על שנים על דפי העיתונות היהודית העממית באמריקה" (רטוש, תשמ"ב, ב': עמ' 174-175).
הזלזול בשירת שניאור נובע בדברים אלה בעיקר מנימוקים של טעם. אולם האם רק נימוקי הטעם היו כרוכים בשלילת רטוש את המשורר?
ג.
מה גרם, אפוא, לדחייה הרבה של הכנענים ביחס לשירת שניאור? האם היה זה שניאור האדם שדחה אותם? האם הייתה השירה המחורזת הבלתי־מוצלחת של "לוחות גנוזים"? למעשה, ניתן לומר כי התשובה היא "גם וגם", אולם תשובה זו איננה מספקת, להשקפתי. שניאור הביא עמו בשירתו ב"לוחות גנוזים" אפשרות לסינתזה חדשה: לא עוד מורשת ניטשה אלא שיבה יהודית אל הארכיטיפים המקראיים וניסיון לתת לגיטימציה פואטית מחודשת ליהדות ולישראליות על בסיס מקראי, לא כנעני.
אם נשתמש בתיאוריה היונגיאנית על הארכיטיפ, שניאור הציע את קילוף הפרסונה היהודית־הציונית וגילוי ה"אני האמתי" הקיים במקרא, תוך ניסיון לבסס אגו שעיקרו הבניית זהות. היהדות כביטוי לנשיות נמצאת בקונפליקט עם העבריות כביטוי לגבריות. זוהי ה"אנימה" של הזהות החדשה הזקוקה למרחב פואטי עם עוגן עמוק בהיסטוריה העברית הקדמונית. היהדות ההיסטורית היא מעין צל שיש להכיר בו לטובת הזהות החדשה ולאכלס אותו בה. הארכיטיפ העברי המקראי מהווה מעין נטייה כללית שתקבל את משמעותה תוך התעצבות התרבות (יונג, תשל"ג; תשל"ד). שניאור לא קרא תגר על הגולה ויהדותה: הוא היה יציר הגולה. הוא חי בארצות אירופה. שירתו הייתה שירה אירופית בעברית.
כך, בשיר "נס גוטנברג" מנגיד שניאור בין הקלסיקות השונות בהן הוגה ותועה האיש העברי לבין אור תורה, נביאים וכתובים, אור מזרח שלא נאסף עד עתה (שניאור, תשי"א, א': ל-לב). ההתנסות באייסכילוס, בשייקספיר, באגדות אלף לילה ולילה היא בבחינת טיול כאשר האורח זורח מן המקרא. השירים "אבדות" ו"שיירים" מהווים קינה על גורל העם, כאשר השירים "הגניזה" ו"הזעקה" מהווים קריאה לשיבה ולחישוף "לוחות הקדם", "לוחות השירה הגנוזים" הצועקים "מאז ועד עתה" (שם: נד). החלוציות הציונית הביאה לכך ש"ביזע דור חדש, קשה־עורף" התעוררו גם הגנוזים, אותם לוחות גנוזים, כאשר קול הגנוזים הבקיע ממערות עד לכך "תפוצות ישראל בגולה", ו"אף לאזני החוזים הגיע – לפחת בם שירה חדשה" (שם: סד).
כך נחתם החלק הראשון ב"לוחות גנוזים". כיוון שאין עיקר החיבור הוא לנתח את שירתו זו של שניאור אלא להבין מדוע נדחו ה"כנענים" כל כך מפניה, אומר כי האידיאל שמציב המשורר שבו ההוויה החדשה נפתחת אל אותם גנוזים ומתקיימת בה השירה לצד המעש החלוצי, מהווה ניתוק בין העבריות כרעיון ילידי ופוליטי (שאיננו רק אידיאה אלא גם מדריך לפעולה) לבין העבריות כרעיון שעיקרו פואטי־תרבותי. הניסיון לתת אלטרנטיבה פואטית עברית ברוח "לוחות גנוזים" הייתה לצנינים בעיני הכנענים כיוון שלא הייתה בה משום שלילת הציונות והיהדות, וחמור מכך: לא הייתה בה שלילת הגולה.
שניאור לא איים על הכנענים, לא מבחינה פואטית ולא מבחינה פוליטית. אך הוא הציב אתגר: הכלת הפואטיקה העברית במסגרת רעיונית אקלקטית שבה יהדות, ציונות וגלות משמשות בה בערבוביה. מחיקתו של שניאור הייתה, אפוא, אקט שביקש למחוק אפשרות לחשיבה עברית אחרת, הנטועה גם במוטיבים יווניים ורומיים המופיעים ב"לוחות גנוזים". המשורר הישיש הציע לכנענים הצעירים אופציה להבניית זהות בה יוכל אף הוא ליטול חלק. הם, שדחו ובזו לגלות, שתיעבו במידה רבה את העולם היהודי בו כתב ופעל שניאור על שפת היידיש שלו, דחו ובזו גם לאפשרות הפואטית שהציע.
בשירי "אחים דוממים", בשיר "עשתורת", כתב שניאור כי "בבית האוסף/ במדינת צפון, / בבית אוסף קודר/ מצאתיך עשתורת קטנה, ילידת כנען!" (שניאור, תשי"א, ב': עמ' שעט). הכנענים לעגו לו על כך. בפאריס מצא את העשתורת? אולם לא רק הכנענים היו במבקרים: בביקורת שפורסמה בביטאון מפ"ם, העיתון על המשמר, כתב אברהם רגלסון על "לוחות גנוזים" כי "סכנתה של שירה זו היא לא ניהיליזם – לא פריקת־עול וחיי־פחחים עליזים. סכנתה היא שקיעה לתוך שעבוד בורגני להנאת־נכסים תחת החירות של הנאת־חושים". כל ששניאור עשה הוא "שלוש דפיקות" משקליות "לכל הנושאים והעניינים" ובכך "שינאר המשורר את המשקל ואת התוכן כאחד" (רגלסון, 1951). עמנואל בן־גריון, בנו של ברדיצ'בסקי, כתב בעיתון דבר כי "שניאור השתעבד למסגרת שירתו" וש"המשורר, שינק משירת העולם במידה לא פחותה מאשר ממקור שירת עמו ושפתו, מעמיד פנים כאילו יתכחש עתה לחינוכו… ברם, אנחנו שכבר פקחנו עיניים לרווחה שוב לא נעצום אותן לחזות אך ורק מהרהורי לבנו" (בן־גריון, 1951). במאמר ביקורת קטלני שפורסם בעיתון חירות, תחת ראשי־התיבות לב"י, הואשם שניאור כי הוא מביא "כתב פלסתר" נגד דוד המלך, לא פחות, בצד "דברי השיקוצים של הבעלים והעשתרות" (לבי, 1951).
אנקדוטה משעשעת מספר אודות תלונתו של שניאור על פרופסור אלעזר ליפא סוּקֶנִיק שביקר אצל המשורר בניו־יורק בשנת 1947, וזה הקריא לו משירי "לוחות גנוזים" והפרופסור הנכבד העתיק את שם הספר והוציא חוברת תחת שם זה. כותב הכתבה שואל, "עוד מעט נשמע, כי גם 'מגילת האש' גם כך נקרא כך על־ידי ביאליק בלי נטילת רשות מאת שניאור…" (פלוני, 1951).
שניאור הותקף על־ידי הכנענים והדתיים כאחד. ב"מעריב" הוא התגונן כי "לוחות גנוזים" אינם אלא "שעשועי דמיון בלבד", "ואין כוונתו להעמיד את 'סברתו ההפוכה' מול הגזר הקדום שיצא עליהם לגנזם". ההאשמה הייתה כי פגע בדמותם של שמואל הנביא ודוד המלך, וחמור מכך: התלהב מן פולחן המולך והבעל (ד. ג., 1950).
הלעג, התוקפנות והשנאה לשניאור צריכים לעמוד מול המפעל שביקש להעמיד בהוצאתם לאור של "לוחות גנוזים". עם נטישת מורשת ניטשה והפילוסופיה הניטשיאנית, ביקש להביא לבנייתה של התרבות בארץ. אולם הוא נתפש כאורח זר שהגיע מחוץ־לארץ, שאיננו שייך לתרבות שהתהוותה בישראל הצעירה. בנובמבר 1949, עשור לפני מותו בפברואר 1959 בניו־יורק, פרסם טור תחת השם "מדברי ז. שניאור". "באתי הנה לבנות ולא להרוס", כתב. "ואני מתחיל בקריאה אל הסופרים העברים. אני מאמין בזה שאני אומר ואינני רוצה לבקר שום איש. יש הרבה כישרונות בינינו. אבל עליהם להבין שעכשיו התחילה הבנייה האמתית. ויש להראות לעמים את גודלו של עמנו. צריך להתקשר עם הספרות העולמית, עם העולם הרחב" (שניאור, 1949).
שניאור בא כבנאי המבקש להביא לישראל הצעירה את האפשרות לייחודיות בתוך גיוון. הורטיוס בצד המקרא. הומרוס בצד שירת דבורה. לוחות גנוזים מכנען ופפירוסים מיוון. הגניזה הקהירית והחפירות בתל־אוגרית. משזנח את תורת ניטשה, בא ארצה עם מסר קצת ציוני, יהודי, מעט קוסמופוליטי, עברי, סמי־כנעני. הוא לא נתקבל בברכה בשעה שהכנענים שוררו על הסיף העז והחרב שתשפוט. הוא זכה ללעג ולבוז מצד הרפובליקה הספרותית המקומית. הוא החזיק דירה בתל־אביב ובניו־יורק. שניאור, נווד שלא מצא את מקומו בין התרבות שאבדה לבין התרבות החדשה, הובא למנוחה בבית העלמין של ברית הפועלים היהודים בניו־ג'רסי ב־23 בפברואר 1959. הוא, שהיה כמה כל כך ללוחות הגנוזים, בחר להיטמן הרחק מן הארץ אשר בה חיפש את הגנוז, ומשמצא – נדחה ושב לגלותו.
רשימת מקורות
א. ג. "'לוחות גנוזים הוצאו מן הגניזה'". מעריב, 8.12.1950.
אוחנה, ד. לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית. רמת גן: כתר, תשס"ח.
בן־גריון, ע'. "'לוחות גנוזים' לזלמן שניאור'". דבר, 9.2.1951.
ברנר, י"ח. "רשימות ביבליוגרפיות". כל כתבי יוסף חיים ברנר ח' (א'). תל־אביב, תרצ"ז.
יונג, ק' ג'. האני והלא מודע. תל אביב: דביר, תשל"ג.
______. הפסיכולוגיה של הלא מודע. תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד.
לבי. "'לוחות גנוזים' או כתב פלסתר?". חירות, 18.5.1951.
מירון, ד'. "מבוא". בתוך: יהודה קרני. שירים (כרך ראשון: תרס"ז-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' יא-קנא.
מירון, ד'. "בין שני בתים: על ז. שניאור ועל 'אנשי שקלוב'". בתוך: זלמן שניאור. אנשי שקלוב. תל־אביב: דביר, תשנ"ט, עמ' 317-415.
מרחב, ד'. שיחה עם פרופסור גבריאל מוקד. תל־אביב, 26.3.2014.
סיגד, ר'. האמת כטרגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ן.
פלוני (לא מופיעה חתימה). "לא ביקש רשות משניאור". על המשמר, 19.5.1950.
קורצוויל, ב'. ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? תל־אביב, תשכ"ה.
רגלסון, א'. "הלוחות השניאוריים". על המשמר, 16.2.1951.
רטוש, י'. יוחמד: שירים (חופה שורה, בארגמן, יוחמד). תל־אביב: מחברות לספרות, תשכ"ג.
רטוש, י'. ראשית הימים: פתיחות עבריות. הדר הוצאת ספרים, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, א'].
רטוש, י'. ספרות יהודית בלשון עברית: פתיחות בביקורת ובבעיות הלשון. מבוא, הערות ומובאות: ש. שפרה. תל־אביב, הוצאת הדר, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, ב']
שניאור, ז'. חזיונות: שירים ופואמות (תרע"ב-תרפ"א). ברלין: הוצאת הספר, תרפ"ג.
שניאור, ז'. פרקי יער. ניו־יורק: הוצאת היובל, תש"ה.
שניאור, ז'. "מדברי ז. שניאור". דבר, 11.11.1949.
שניאור, ז'. לוחות גנוזים. תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, א'].
שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך ראשון: שירים, תרס"א-תש"ה). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ב'].
שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך שני: פואמות, תרס"ג-תרע"ז). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ג'].
Spengler, O. The Decline of the West. (Ed. Arthur Helps & Helmut Werner. Trans. Charles F. Atkinson. Preface: Hughes, H. Stuart). New York: Oxford University Press, 1991
