בשלהי תשס"ג, השתתפתי בסמינר שנערך באוניברסיטת בר־אילן על המשורר זלמן שניאור. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו, ולא בכדי: הרפובליקה הספרותית בארץ עשתה מאמצים ניכרים למחוק את שניאור מן הפנתיאון הפואטי הלאומי. דווקא הוא, שבאחרית ימיו עוד הספיק לשורר למדינת ישראל ואף לצבאה, נדחק לקרן זווית. אהבתי הגלויה לנידחים מפני הממסד, גרמה לי להתחיל לעיין בכתביו שיצאו לאור בשנות העשרים עד שנות הארבעים, בלייפציג, בניו־יורק ובתל־אביב, באחרונה קובצו כל שיריו בשני קבצים גסים, "שירים" ו"פואמות", בעטיפה חומה, כעורה ואפורה, תכלית הניגוד למשורר, שהקפיד על עיצוב ספריו ואף שיתף פעולה עם אמן התחריט הנודע, הרמן שטרוק.
במהלך שנה שלמה, השקעתי מאות רבות של שקלים ברכישת כל ספריו, ייבוא אישי מניו־יורק. מה משך אותי לאיש הזה, שמלבד דן מירון לא קם חוקר ספרות רציני שיעמיק בתולדות חייו וביצירתו? מה חיבב אותו כל כך עליי עד שכתבתי עליו מסה שלמה, שאף היא זכתה להתעלמות ברפובליקה הספרותית, תחת הכותרת "בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לזלמן שניאור?", שפורסמה ביומן הרשת שלי? התהליך הפוליטי שעברתי, קרי: מעבר מן הימין היהודי הלאומי אל ההשקפה העברית הצעירה (ה"כנענית") של ע. ג. חורון ויונתן רטוש, לווה בנטישת הימין אך בהמשך אחיזתי בתורת־ז'בוטינסקי. שניאור היה זה שכתב שיר לכבוד ז'בוטינסקי, דבר שקירב אותי אל שירתו מאוד. האם היה זה עניין פוליטי? רעיוני?
כוכבו של זלמן שניאור דרך לאחר שחיים נחמן ביאליק כתב עליו שבחים במסתו, "שירתנו הצעירה", לצד משוררים כמו יעקב שטיינברג, יעקב כהן ואחרים. מסת־החניכה הזו של המשורר, אשר למעשה הביאה לידי המשגת קבוצת המשוררים כ"דורו של ביאליק" על־ידי מבקרים כמו ישורון קשת, הפכה את שניאור לארי שבחבורה. קובץ שיריו הראשון, "עם שקיעת החמה", פורסם בשלהי שנת 1906 וענה על הלך רוח קדורני וספקני של ביאליק ביחס לספרות העברית. ספרות זו, שהחלה מתפתחת לאיטה בעקבות אנשי "המהלך החדש" בראשות בן־אביגדור והייתה בחיתוליה, בעודה מתמקדת בריאליה החברתית היהודית, הייתה רחוקה מרחק רב משירי שניאור שאת שירתו אפיין ביאליק כשירת ה"גבורה".
הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"
שניאור היה יושב בוורשה, שהיוותה מרכז ספרותי של ממש. כעדותו של י"ד ברקוביץ בספרו "הראשונים כבני־אדם", המשורר היה יושב עם בכירי הספרות העברית דאז – ביאליק, פרץ, נומברג, פיכמן, שטיינברג ועוד – בביתו של פרץ ברחוב צגלנה מספר 1 והכול היו דנים בבעיות השעה. בשנת 1910, נטל שניאור חלק במאסף "שלכת" שפורסם בלבוב ובו כתבו גם ביאליק, כהן, שמעונוביץ, פיכמן, קצנלסון וברש. הוא גם פרסם בכתב העת הספרותי "הדור" בעריכת דוד פרישמן שבראשו הופיע ציטוט מאת גיתה, לפיו "על ידי הטוב נוליד לאט לאט רגש נכון וטעם בשביל הטוב", ביטוי למגמת ה"אמנות לשם אמנות" שאפיינה את הרומנטיקה החדשה בספרויות אירופה בשלהי המאה הי"ט. כך, החל מבסס עצמו שניאור כ"עברי החדש" שהתנתק מן מוסרות העבר והחלה מגבש לעצמו שירה "בעלת גוף".
בשנת 1914, פרסם שניאור את קובץ שיריו השני, "שירים ופואמות", שהשפיעה גם על יונתן רטוש, כפי שהעיד הוא־עצמו על כך. מול הליריקה הספקנית והמלנכולית של שטיינברג, יצא שניאור עם פואמה אדירה, "בהרים", שנתנה לשירה העברית ממד אפי שהיה חסר לה, גם כאשר משוררים כמו יהודה לייב גורדון כתבו על ענייני מקרא וימי העברים בארץ. שירתו הייתה רוויה בתשוקה, בארוס, בהשכלה – ביציאה מתחומי מזרח אירופה אל מערבה. מבקרו החריף של שניאור, י"ח ברנר, תיאר את נטייתו של זה לתורת ניצשה כריאקציונית וכתב שהיא מלאת "התפעלות של שפחה טפשית, שרצה אחרי גדוד צבא העוברת ליהרג במלחמה ונהנית". על המשורר כתב באכזריות כי מדובר ב"ז'ורנליסט מיליטריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה". ברנר הסתייג מהניהיליזם הניצשיאני של שניאור וכאשר פורסמה הפואמה "וילנה", אותה הוציא לאור שניאור במהדורה נאה עם תחריטיו של הרמן שטרוק, התלהב ממנה.
למעשה, היה שניאור מנביאיה של הפואטיקה העברית המבקשת להתגבר על ה"קרע שבלב" הברדיצ'בסקאי ולבסס תחיה רומנטית של העברית תוך שמירה על עקרונות ברורים מבחינת אופני המבע, המשקל, השימוש בהגייה האשכנזית, הבהירות והדיאלקטיקה הברורה בין תוכן לצורה שאינה מותירה ספקות. במובן זה, לא נטה שניאור אל הדקדנס האירופי והסימבוליזם הרוסי. בפואמות שלו הקפיד להסביר אגב השיר את כוונותיו. הוא נחשב, ובדין, כממשיכם של ביאליק וטשרניחובסקי.
אולם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, החל תהליך התרחקות משירת שניאור. הסיבה לכך הייתה כפולה. ראשית, הוא לא היה ציוני ולא ביטא בשירתו את רעיון היהודי החדש שהתבטא בשירת אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ואברהם שלונסקי. הוא לא היה קרוב נפשית לפואמה חינוכית כמו זו של "מסדה" שכתב למדן. הוא ודאי היה רחוק משירת "הגברות העולה" של אצ"ג. הוא לא היה סוציאליסט, עולמו היה מעוגן באירופה. כאשר ביקר בארץ בשנת 1925, לא מצא בה את מקומו, לא מבחינה כלכלית ונראה שאף לא מבחינה נפשית. מששב לפאריס, פנה אל עבר ספרות היידיש. אולם גם באירופה, לא הבין שניאור, כפי שמציין דן מירון, את התמורות המתחוללות מתחת לפני השטח. כמי שנע ונד בין ברלין ובין פאריס, הוא הוציא תחת ידיו פואמה המגדירה את תחום יצירתו, "פרקי יער". בפואמה זו מתוארת חדירת ה"ברזל" המודרני לעולמה של ביילרוס ואת יציאת הגיבור, אלמון, ממזרח אירופה אל מרכז הציוויליזציה החדשה במערב היבשת.
שניאור הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח מול המודרניזם של משוררים כמו דוד פוגל ואצ"ג שחוו את המטרופולין בצורה שונה בעליל מזו שחווה אותה שניאור. בעוד שאצ"ג, למשל, היה משוקע בניהיליזם ניצשיאני, שניאור היה במקום אחר, רומנטי, שמקומו בשלהי המאה הי"ט ולא בשנות השלושים הבוערות. הוא הלך והסתגר, התרחק, כתב סונטות, ביכה את אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואף החל כותב ליריקה. אף שבשנת 1936 התהדק הקשר עם ברל כצנלסון והובטח לו כי סיפורי שקלוב הכתובים ביידיש יפורסמו בעיתון "דבר" אם יתורגמו לעברית, והרפובליקה הספרותית ציינה את יובל החמישים של המשורר, הרי שבסופו של יום, אוהבי השירה וכותביה פנו לדור שהעמידו אלתרמן ושלונסקי, שהיו מצויים מרחק גדול מ"דורו של ביאליק".
על ספרו "לוחות גנוזים", בו עוסקת מסתי "בין ניטשה לעשתורת", לא נמצאו מלמדי־זכות. עיבודים דרמטיים לסיפוריו נכשלו. הוא התיישב ברמת־גן והיה רחוק מרחק רב מן המינימליזם הפואטי החדש שבישרו משוררים צעירים כיהודה עמיחי, שעמד בסתירה לשירתו הארוכה, ה"מאמריסטית", המשופעת בתמות ובביטויים לשונים, של שניאור.
קרבתי לשניאור, טעמה בהיותו דיסידנט. בעוד שכותב שורות אלה היה נוכח הן במחנה הציוני והן במחנה האנטי־ציוני, שניאור היה במידה רבה אדיש כלפי הפרויקט הציוני. יותר משהיה מאוכזב מן הציונות, והרי כתב שירים לאומיים, הבין כי הקולקטיב החדש שהתהווה בארץ לא יוכל להיות המשך יצירתי לדורות הקודמים, שבתנאים הקשים ביותר יצרו וחידשו. תהליך החיברות הציוני היה בהכרח דכאני מיסודו, יותר משהיה דכאני ביחס לערבים, דיכא את תרבויות היהודים. בעולם כזה, למשורר החי על גדת הסנה, שמחלק את זמנו בין ברלין לבין פאריס, שכותב עברית בהגייה אשכנזית ומדבר וכותב בלשון היידיש, לא היה מקום. אימוץ הפואטיקה של שניאור מחייב את דחיית הממד הדכאני בציונות וחידוש הממד היצירתי בה. אולם גם כאן עולה ספק מה הייתה מידת היצירתיות בציונות. האם דור שלונסקי־אלתרמן, שהעמיד צאצאים שונים וחריגים כמו יונתן רטוש ואבות ישורון, אכן הצטיין ביצירה עברית חדשה? האם יצירתו הייתה יהודית? שלונסקי כשניאור זכה לאיסוף כל שיריו לפני שנים הרבה. מאז חלפו עשרות שנים ולא יצאה מהדורה מדעית מוערת של כל כתבי שלונסקי. לגורל דומה זכה ברנר.
עולה אפוא הכורח לבדוק כיצד ניתן לחדש את ספרויות היהודים בארץ; להבין את התנאים להתחדשותה של ספרותנו בזיקה לדיסידנטים, לגולים, כמו זלמן שניאור. משהבנתי כי בניגוד לטענת רטוש וחורון, לא התגבש בארץ לאום עברי חדש, אלא קיבוץ של עדות יהודיות בעלות חיבור רופף ביניהן, פניתי אל שניאור כחלופה אידיאית ופואטית. השאלה הבוערת העומדת על הפרק היא, אפוא, חידוש ספרויות היהודים בארץ. בתנאים אובייקטיביים של מלחמה, גזענות, פערים מעמדיים ושנאת זרים, ספרויות היהודים אינן יכולות להתגבש בארץ. הן תיאלצנה לחכות למומנט ההיסטורי הנכון בו ניתן יהיה לשוב שיבה עמוקה, אמתית ואותנטית אל שירת שניאור ודור ביאליק כחלופה לתרבות הכוח והאגרוף הישראלית.
