מי רוצה להבעיר את הנגב?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.8.2010

בשולי החדשות ומתחת לאפה של הדמוקרטיה הישראלית, נזרעים הזרעים לאינתיפאדה חדשה. לא, לא מדובר בפלשתינאים המתגוררים בשייח' ג'ראח; גם לא בקרקעות המופקעות על-ידי המדינה בגליל. בשבועות האחרונים, מאות פעילי שמאל ישראלים מעורבים בניסיונות חוזרים ונשנים להצית תבערה בנגב. הפרשה המאיימת להצית את הנגב היא פרשיית הכפר הבלתי-מוכר אל-עראקיב שאותו מבקשת המדינה לפנות. ברשימות התפוצה של השמאל משתמשים כבר במונח "השמדה", עם רמז ברור לתפקיד שממלאים רשויות החוק בישראל. הבדואים, מצידם, אינם ממהרים להתגייס למאמצי השמאל הרדיקלי להתסיסם. הם מעדיפים לנהל את המאבק על האדמה שאותה הם רואים כשלהם בבית המשפט.

"פני הדמוקרטיה כפני ליברמן"

היישוב אל-עראקיב שוכן סמוך לעיירה הבדואית רהט בנגב, עשרה קילומטרים צפונית לבאר שבע. לטענת הבדואים, ב-1951 הם פונו מן והובטח להם כי ישובו לשם. הרשויות טוענות כי האזור מעולם לא היה מאוכלס ביישוב קבע בדואי וגם לא הובטח להם לשוב. הקרן הקיימת לישראל ביקשה לטעת החל בשנת 1999 עצים במקום והבדואים, שהכירו בבעלות המדינה על הקרקע והיו מוכנים אף לשלם על השימוש באדמות המדינה לשם עיבוד חקלאות בה, החלו להתקומם נוכח כוונות הקק"ל. באותה שנה הגיעו בני שבט אל-טורי למקום, החלו לבנות בו מבנים ולעבד אדמות. לטענתם, מדובר בשטח השייך להם עוד מן התקופה העות'מנית וכי המדינה הבטיחה להם כי ישובו לקרקע. המדינה הגיבה באיסור כניסתם לאזור אולם למרות צו בית המשפט, המשיכו הבדואים בפעולותיהם.

הפינוי בכפר אל-עראקיב. צילום: אתר פורום דו-קיום בנגב

הפרשה כולה זוכה לכיסוי דל בתקשורת. אחד העיתונאים הבודדים העוסקים בנושא הוא קלמן ליבסקינד מ"מעריב". בטור שפרסם בבלוג שלו באתר "מעריב", כתב ליבסקינד כי "במרץ 2002, כדי לקבוע עובדות בשטח, הם גם הקימו כמה אוהלים ובניגוד לצו בית המשפט קבעו שם את מושבם. מאז, כשהם מלווים בפעילי עמותות שונות מבית מדרשה של 'הקרן החדשה', הם מנהלים עם החוק משחק פינג פונג. מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה מפנים אותם והופכים את האדמה. הם, מצידם, מצפצפים, מקימים שוב אוהלים וזורעים". ליבסקינד מוסיף כי "בכל ההליכים המשפטיים, בכל הערכאות, ניצחה אותם המדינה. ניצחה אבל נאלצה להיגרר באינסוף הליכי ביניים, ערעורים וצווי מניעה זמניים. לצווי המניעה הללו יש תכונת אופי מעניינת. הם מונעים מהמדינה, שנאלצת לעבוד לפי החוק, להמשיך להרוס, אבל לא מצליחים למנוע מהבדואים – ששמים עליו פס – להמשיך לבנות. וכך, בכל פעם שהמדינה תובעת הריסת מבנה לא חוקי של בדואי, היא מוצאת אותו מגיע לסוף ההליך עם שניים נוספים".

מאז שרויה המדינה בעימותים עם אנשי אל-עראקיב. מנהל מקרקעי ישראל אף ריסס ברעל את השדות המעובדים של הבדואים במקום על מנת להשמיד את היבולים. בשנת 2007 אסר בג"ץ על המדינה להשמיד את היבולים וקבע כי על אף שבסמכות המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה, אין בכך כדי לאפשר ריסוס יבולים חקלאיים.

מבחן כוח

בשמאל הפכו את פרשת אל-עראקיב לקרדום לחפור בו. הם, שמעולם לא עשו דבר למען הבדואים, נזכרו לפתע בקיומם. במהלך סוף יולי ותחילת אוגוסט, נעשו שני ניסיונות להרוס את הכפר, לרבות עשרות בתי הבדואים הנמצאים בו, באמצעות כוח אדיר של 1,500 שוטרים. במהלך הפינוי שנערך בראשית החודש, התבצר ח"כ טאלב א-סאנע באחד האוהלים שיועדו להריסה. א-סאנע טען כי פונה באלימות והובהל לבית החולים סורוקה בבאר שבע. המשטרה פסלה את טענות א-סאנע והודיעה כי בידיה תיעוד וידאו המוכיח כי לא ננקטה אלימות. ד"ר עוואד אבו-פריח, דובר הכפר ומרצה במכללת ספיר, סיפר לעיתון "הארץ" לאחר הפינוי כי "היום ראינו מקרוב את הפנים האמיתות של הממשלה ונדהמנו לגלות את הכוח האלים. היס"מניקים לבושי השחור הם הפנים האמיתיות של הדמוקרטיה של ליברמן".

בשבועות האחרונים, התרכזו בכפר מאות פעילי שמאל על מנת להתעמת עם המשטרה ולמנוע את הפינוי. המאמץ שרוכז בשייח' ג'ראח הופנה לאל-עראקיב. מיטב פעילי השמאל הקיצוני הגיעו לשם. חלקם מעולם לא התעיינו בזכויות הבדואים. פרופסור גדי אלגזי, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, נעצר במהלך האירועים. בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית קפצו על המציאה. בכנס שארגנו הקומוניסטים בעיר סכנין, בהשתתפות אנשי חד"ש בכנסת ובהם ח"כ דב חנין, גייסו הקומוניסטים 50 אלף שקל לטובת אנשי הכפר.

בשמאל הרדיקלי רואים בפרשת אל-עראקיב מבחן לכוחם ולמידת השפעתם. התיאורים הנמסרים לארגונים בינלאומיים מתבססים על טרמינולוגיה ברורה מאוד. מילת המפתח היא "השמדה". דניאל דוקרביץ', פעיל שמאל, פרסם יומן קצר על המתרחש במקום. "הכפר הושמד", כתב לאחר ההריסה. "מכלי מים מרוסקים, מטפטפים על אדמה חרבה. תרנגולת מסתתרת תחת ענפי עץ זית כרות. ליד ערימה גדולה, שהייתה לפני שעה בית של משפחה, פלוגת יס"מ מצטלמת למזכרת. הלוחמים צוחקים, עומדים מחובקים. נראה שטוב להם". "שנאתי אתכם היום, מנוולים, כמו שלא שנאתי מעולם. אבל זה לא ילך לכם", הוסיף. "בתמונה האחרונה אתם תראו אנשים שיקימו את ביתם בחזרה. מהחול והמדבר. בעזרתם של אותם אזרחים שעוד נותרה בהם טיפת אנושיות. בתמונה האחרונה אתם תראו עצי זית נשתלים וגדלים ואוהלים ובתים מוקמים מחדש".

רק 800 אלף דונם

אחד מגיבורי הפרשה הוא נורי אל-עוקבי (68), פעיל למען זכויות הבדואים התובע מן המדינה להכיר בזכותו להתיישב באל-עראקיב, לגיבור. כבר בשנות השישים יסד אל-עוקבי את 'האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל'; בשנת 1977 היה פעיל בתנועת ר"צ בהנהגת שולמית אלוני וכעבור שש שנים היה ממייסדי 'התנועה המתקדמת לשלום' בראשות מוחמד מיעארי ומתי פלד ומספר ארבע ברשימתה לכנסת. לפני שש שנים פנה להגנת בריטניה. במכתב ששלח לשגרירות הסביר כי הוא נולד ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי, וכי "על בריטניה מוטלת חובה מוסרית להגן על הערבים שהיו פעם אזרחיה ועל בניהם ונכדיהם". באחרונה הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין הסגת גבול. בתחילת החודש, בית משפט השלום בבאר שבע קבע כי אל-עוקבי ישלם פיצויים למדינה בגין הוצאות פינויו מהקרקע עליה הוא טוען לבעלות וכן בגין כיסוי הוצאות משפטיות.

נאבק כבר שנים רבות. נורי אל-עוקבי. צילום: אתר התחברות-תראבוט

אל-עוקבי דובר עברית רהוטה. ניכר כי יש לנו ניסיון רב ביותר בהתמודדות עם כלי התקשורת. "המדינה נקטה בתחבולות, בשקר ובכוח", הוא אומר. "הרסו כפר שלם בנובמבר 1951 כאשר שנתיים לפני כן, בשנת 1949, הצבענו לכנסת הראשונה. בבית של אבי, המדינה הקימה בית משפט שבטי. אחר כך זרקו אותה ליד העיירה חורה, שם נמצאים רוב בני השבט, בין 120 ל-200 משפחות. אנו חיים בתנאים לא-תנאים: אין לנו שום שירותים ובתינו בסכנת הריסת. אבי, ראש השבט, חזר ב-54' למקום והגיע אליו ששון בר-צבי, שהיה המושל המקומי, ועצר את אבא שלי שתבע לחזור למקום".

אל-עוקבי נמנע מעיסוק בפוליטיקה. הוא דורש דבר אחד: שיבה לאדמתו. "אנחנו נאבקים כל השנים לחזרה לאדמותינו; אנחנו אזרחי המדינה", הוא אומר בכאב. "חלק מבני שבט אל-עוקבי נפקדים וחלק אזרחים. הקרן הקיימת לישראל רכשה אדמות מבדואים לידנו ב-1927. האדמות הללו נרשמו על שמה. למשל, אדמות שכנינו ממערב, משמר הנגב, וקיבוץ שובל. אנחנו לא פולשים. מי שגורם נזק למדינה הוא השלטונות שלה".

אל-עוקבי מציג תמונה טראגית מבחינת הבדואים. "ישנם 13 מיליון דונם אדמה בנגב. כל האדמות שהבדואים תובעים מסתכמות ב-800 אלף דונם. מתוך האדמות האלה, המדינה כבר העבירה לזכותה 200 אלף". באשר לעצמו מעיד אל-עוקבי: "עזבתי את הבית שלי וחזרתי לאדמת אל-עראקיב ב-14 לאפריל 2006. הרשויות עצרו אותי בטענת שווא שאני פולש. אני מוחה וזכותי במסגרת החוק למחות. אנשי 'הסיירת הירוקה' תקפו אותי והגישו נגדי תלונה שאני עוקר עצים. אני לא עוסק באלימות; בסך הכול ביקשתי לא לנטוע עצים באדמה שלי כל עוד מתנהל העניין בבית המשפט. נעצרתי לשבעה ימים ב-24 לפברואר 2010. הושפלתי ושוחררתי בתנאים מגבילים".

אל-עוקבי מבהיר כי ימשיך להיאבק באמצעות מערכת בתי-המשפט. "העניין שלנו תלוי ועומד בבית המשפט", הוא מבהיר, ומוסיף: "ביהמ"ש המחוזי עדיין לא קבע למי שייכת הקרקע. המדינה נוהגת בנו בצורה אכזרית, ברוטאלית, וזה לא טוב – לא לבדואים ולא לאזרחים היהודים. אנחנו לא נשלים עם הגזל ולא נוותר על הזכויות שלנו. אם למדינה יש תוכניות לסלילת כביש, להקמת בית ספר, היא יכולה להצדיק את ההפקעה. אנחנו לא נתנגד במקרה הזה. גם בשטח שלי בנו כביש. אני לא אתנגד לתוכניות לטובת הציבור. אבל נתנגד לכל הפקעה לשם הפקעה".

לדבריו, "רוצים לרכז אותנו בכמה עיירות. אנחנו אזרחים שלווים ושומרי חוק והמדינה נוהגת בנו בטרור ובברוטאליות. לא רק מנשלים את הבדואים אלא גם הופכים אותם לפושעים. יש אצלנו דברים שאינם תקינים אבל האשמה מוטלת על שלטון: הפער החברתי, העוני, הפשע". "הבעיה הזו תיפתר, אם לא היום – אז מחר", מסכם אל-עוקבי. "אנחנו לא נוותר. אני הגעתי לבתים הרוסים ובורות מים של השבט שלי. יש לי מפות והוכחות שהיינו בשטח עוד לפני שהוקם קיבוץ משמר הנגב. זרקו אותנו ב-1951 בלי מים ובתים. זה סדיזם. אני רותח מכעס על מה שעושים לנו".

הסברה ישראלית – אין

פרופסור רות קרק מן המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית גויסה על-ידי המדינה על מנת להפריך את טענת המדינה שלפיה השטח היה בבעלות בדואית עוד במאה ה-19. לפי קרק, הבדואים התקיימו ממרעה וממסעות שוד וכי במאה ה-19 השטח כלל לא היה מיושב. לפי קרק, נחשבות אדמות הנגב כאדמות "מוואת" בהתאם לחוק הקרקעות העותמני משנת 1858, כלומר אדמות לא מעובדות וחסרות בעלות, המהוות רכוש הסולטאן וכיום שייכות לממשלת ישראל. בעדות שהוגשה לבית המשפט, טענה קרק כי המזרחן הצ'כי לואיס מוסיל, מחשובי חוקרי הנגב, שהה בסוף המאה ה-19 במקום "ולא ראה שם דבר".

אבל דו"חות של גיאוגרפים ורישומים של היסטוריונים לא ממש מעניינים את הפעילים למען הכפר במאבק שחרג זה מכבר מהמסגרת המקומית. סיפור אל-עראקיב כבר איננו עוד עניין מקומי. שגריר בריטניה בישראל כבר פגש בנציגי הבדואים על מנת לשמוע מהם את דעתם בכל הנוגע לכפריהם הלא-חוקיים. ברחבי הרשת כבר מתנהל קמפיין בינלאומי למען הכפר, לרבות קטעים באתר "יוטיוב" וכן עדכונים על הפגנות ופעילויות. שלא במקרה, הפרשה כבר הגיעה לאתרים כמו "אינתיפאדה – קול פלשתין", מהאתרים הפופולאריים ברשת שייסד פלשתיני תושב מקסיקו. "טיהור אתני בנגב!", זעקה הכותרת באתר.

למרות הרעש התקשורתי הגדול, משרדי ההסברה והחוץ של ישראל מעדיפים למלא את פיהם במים. אין שום גרסה רשמית של המתרחש המופצת באינטרנט ובעיתונות, הרשת מלאה בדיווחי ארגונים פרו-פלשתיניים ונדמה כי יהיה מי שמעוניין להבעיר את המקום על מנת להפיק הרבה יותר מאשר הון פוליטי. ספק רב אם נורי אל-עוקבי ואנשיו מעוניינים בעימות. אל-עוקבי רוצה פתרון. במקום להגיע לפתרון מוסכם ולפשרה עם אל-עוקבי וחבריו המתונים, יש מי שמעדיף לזרוק את הבדואים לידי השמאל הרדיקלי ואולי להגיע למצב שבו גורמים מהרשות הפלשתינית או אף מהחמאס יבקשו להטביע את חותמם בפרשה. פרשת אל-עראקיב עלול להפוך לחבית חומר נפץ אם תמשיך הממשלה להימנע מלהגיע לפתרון ותפקיר את השטח לגדודי שייח' ג'ראח וצבא חיילי בילעין.