בין שדות יד-חנה לסמטאות ג'נין – לזכרו של אברהם ג'ורי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל הרדיקלי להשכיח את סיבת מותו של ג'וליאנו מר-ח'מיס, כדאי להביט אחורנית אל מקרה דומה, שפער שבר עמוק בקרב הקומוניסטים היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים בבני-עמם. חזרה לחורף 64' בקיבוץ יד-חנה

ג'וליאנו מר-חמיס היה הבן הסורר-אך-האהוב של המפלגה הקומוניסטית: כמו אמו ואביו, ארנה וסליבה, מעולם לא שעה לקו המפלגתי אבל שמו התגלגל בפיהם של חברי המפלגה, ובעיקר הצעירים, כמו מעדן מלכים. עבורם, הוא היה מקור לגאווה: השחקן היהודי-ערבי שטיפס במעלה הקריירה התיאטרונית, לוחם נגד "הכיבוש", עוף מוזר ויפה מראה, קוריוז מעורר השתאות, "ארטיסט" במלעיל. כשנודע על רציחתו על-ידי טרוריסט אסלאמי, החסירו חברי המפלגה פעימה. הם פקדו באהבה את ארונו שהונח על במת תיאטרון "אל-מידאן" החיפאי. כל הכבוּדה הקומוניסטית הגיעה לחלוק לו כבוד. אולם משנקפו השעות והימים, בוששו מנהיגי הקומוניסטים הישראלים מלהוציא גינוי מפורש וחד-משמעי לרצח ולא הצביעו על האחראים. בלי אצבע מאשימה, רק ציטוטים נוסטלגיים של ח"כ דב חנין והודעת אבל של 'מכון אמיל תומא' – גוף מפלגתי שעיקר עיסוקו בפעילות למען פירוק ישראל מנשקהֹּ הגרעיני, אשר בראשו עומד ח"כ לשעבר עסאם מח'ול.

בביטאון המפלגה בעברית, "זו הדרך", לא התפרסמה מודעת אבל רשמית מטעם מרכז המפלגה. חוג הקוראים של ה"פראבדה" המקומי הוא מצומצם: שנים ארוכות מוציאה רק"ח את עיתונה ועם קריסת הגוש המזרחי והפסקת התמיכה הכלכלית ממוסקווה, הפך "זו הדרך" מעיתון לעלון. ומעלון נצטמצם לקובץ עמודים מודפסים ברישול עם הלוגו הוותיק של העיתון, צבוע באדום עז. אבל כדי להבין מה קורה במפלגה, צריך לעיין בהגיגי הסטליניזם המקומי. היעדר של כל גינוי נחרץ לאסלאמיסטים בצד העובדה שלא התפרסמה שום מודעת אבל לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, הם בגדר חידה. גם בישות הרדיקלית באינטרנט, "הגדה השמאלית", לא גונו מרצחי השחקן הנערץ.

התקווה והאינטרנציונל

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל להשכיח את סיבת מותו של מר-ח'מיס, כדאי לחזור אחורנית אל מקרה דומה שיצר שבר עמוק בקרב חברי המפלגה היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים ביהודים. אין זו הפעם הראשונה שבה מתמודדים הקומוניסטים הישראלים עם רצח שותף לדרך דווקא מן העבר הערבי. בהיסטוריוגרפיה המפלגתית הושכח שמו של צעיר בן עשרים בשם אברהם ג'ורי. רק מעטים מקרב חברי המפלגה, ובעיקר הדור הוותיק, זוכר את המאורע שטלטל עמוקות את נפשם של צעירי המפלגה היהודים בקיץ 1964 והיה אחד הגורמים לפילוג המפלגה שאירע שנה לאחר מכן.

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה, הקיבוץ היחיד שהיה מסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

יומיים לאחר שנהרג, דיווח "דבר" כי "אברהם ג'ורי… הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול. לווייתו נערכה בטקס צבאי מלא, וקברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית מהחודש שעבר". הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני הדוקטור סנה. "לזרי הפרחים", תיאר כתב "דבר", "היו צמודים סרטים שחורים ועליהם כתובות תנחומים וביניהם הכתובת: 'קורבן חף-מפשע של המצב הטראגי השורר בגבולנו'… יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'".

בעקבות ההלוויה גילה "מעריב", כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם בין סנה לבין פרס נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל.

צרחה בצריף התרבות

קיבוץ יד-חנה נוסד בשנת 1950 על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה. הם עלו על הקרקע אולם המחלוקות סביב משפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי, קרעו אותם. מיעוטם נשאר בקיבוץ המאוחד המסונף למפא"י והקים את 'יד חנה סנש', בעוד שהרוב – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית.

ישי שוסטר, היום מורה לקולנוע בן 64, כבר איננו קומוניסט, אבל נשאר חבר בקיבוץ יד-חנה גם לאחר שזה הופרט. בשנת 2005, הוביל את ההתנגדות יחד עם פנינה פיילר, אמו של האמן השנוי-במחלוקת דרור פיילר ומוותיקות מק"י שנותרו בקיבוץ, נגד קליטת 40-50 משפחות שפונו מן היישוב חומש במהלך תוכנית ההתנתקות ויועדו לקליטה בקיבוץ הקומוניסטי לשעבר. התקרית שבה נהרג ג'ורי הותירה בשוסטר את חותמה. מעבר לעובדה שניתנה לגיטימציה לקיבוץ שאומץ, פחות או יותר, חזרה אל חיק הממסד, הוקמה ביד-חנה גם חוות סוסים ע"ש ג'ורי שאותה מנהלת בתו של שוסטר.

שוסטר ביים סרט על פרשת מותו של ג'ורי ב-1994 שנקרא 'כרוח בערבי הנחל'. "נולדתי בפולין ועליתי לארץ כילד לקיבוץ לוחמי גטאות. לפרק זמן, ההורים שלי היו קומוניסטים אדוקים והם גרו במעברה. עד שהגיע היום שבקיבוץ, ששם הייתי ילד-חוץ, אמרו שהגיע הזמן להיפרד ונאלצתי לעזוב לקריות. בנק"י קלטו אותי יפה מאוד שם, וזו הייתה סוג של כת קטנה. הכרתי את ג'ורי כנער לפני שהתגייסנו לצבא. הוא היה בגרעין שלפניי. בכיתה י"א הגעתי ליד-חנה וג'ורי היה עבורי כמו אח בוגר וחבר קרוב. גם אפרים סנה היה חבר בקבוצה".

שוסטר מספר: "ג'ורי נהרג לי בידיים, והמוות הזה שלו מאוד השפיע עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו במוות. בחמש השנים הראשונות עשינו לו אזכרה והקמנו מגרש כדורסל לזכרו של ג'ורי, כי הוא היה ספורטאי, וגם אנדרטה. מדי עשר שנים אנחנו עושים לו אזכרה ונזכרים בו. בשנת 1993, סיימתי פרויקט עבור גבעת חביבה והחלטתי לעשות סרט על הנושא הזה. לי יותר בער בעצמות לספר את הסיפור של ג'ורי כיוון שחשתי רגשי אשמה ביחס למותו. אני הושבתי את נעים המאבטח במקום שבו הוא ישב, בניגוד לכל ההוראות. לא יכולתי לפנות את נעים הפצוע, אז רצתי להזעיק עזרה".

שוסטר ממשיך: "כשהגענו עם העזרה, הגיע אידיוט אחד, אלוף משנה בשם שוהם, וביקש שני מתנדבים שייצאו עם הטרקטור לשטח להחזיר את נעים. פה אני מאשים את עצמי שלא הייתי מספיק חכם לענות לאידיוט. אבל מי חשב על זה? היינו ילדים. אני התנדבתי לצאת למקום יחד עם ג'ורי. הוא נורה ומת אצלי בידיים. הייתי חייב לספר לעצמי ולכולם מה קרה שם, על אף שאף אחד לא האשים".

"אחרי התקרית", ממשיך שוסטר וקולו רועד, "הייתה חקירה של האו"ם ואותי לקחו לחקירה במקום שבו התרחש האירוע. התחיל לרדת גשם זלעפות, והבטיחו להמשיך את החקירה למחרת בבוקר. הגיע הבוקר והחזירו אותי לתחקיר בשדה. ואז, כשסיימו את החקירה, החזירו אותי לאכול בקיבוץ. הגרעין היה מכונס בצריף התרבות. ראיתי את משה סנה מסתובב בחוץ, נכנסתי לצריף ושם ראיתי את מאיר וילנר, יחד עם אמיל תומא או תופיק טובי. וילנר מדבר, אני נכנס והוא אומר: 'אל תמהרו להסיק מסקנות, אולי זו הייתה פרובוקציה מצידנו'. לי יש פתיל קצר מאוד ונתתי שם צרחה. אני זוכר את טריקת הדלת שטרקתי. יצאתי החוצה ולא יכולתי לסבול שמישהו יתקרב אליי. אז ניגש אליי אדם נמוך ממני בראש או שניים והניח את ידו על הכתף שלי. לאן שהלכתי, הוא הלך איתי. ואז הוא אמר לי משפט שאני עד היום זוכר ונחרט בי לאורך כל הדרך: 'אני יודע מה זה לאבד חבר'. זה היה משה סנה. עד היום הסיפור הזה מלווה אותי. פרצתי בבכי. את וילנר לא סבלתי מאז".

"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי

"בדיעבד", מסכם שוסטר, "הבנתי שמותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ב-65'. התקרית היוותה מכת ברק שפילגה את המפלגה, אף על פי שהרבה לפני זה היו בעיות שם. זה הפך אותי לפחות דוגמטי. בעיניי כל הערבים היו טובים, ואחרי התקרית הבנתי שגם ביניהם יש בני… טוב, הם לא רוחשי טובתנו כולם. אני עדיין שייך לשמאל, חושב שצריך להגיע איתם להסדר, אבל לא כל מה שהערבים זה צודק. אף אחד לא יחזיר אותי להיות אותו אדם דוגמטי שהייתי עד 1964".

על המטר האחרון

חזרה ל-1964. העיתונות רעשה נוכח המתרחש בקיבוץ אבל חברי יד-חנה ההמומים סירבו לשתף פעולה עם העיתונאים ולא הסגירו את תחושותיהם נוכח מותו של ג'ורי. כאשר הגיע לקיבוץ חבר הנהגת המפלגה, מאיר וילנר המנוח, שאל את החברים ההמומים: "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחל"אי?". התקרית הותירה בצעירי הקיבוץ את חותמה העז. חודשים לאחר מותו, פרסם כתב "מעריב", ג. שרוני, הספד מרגש, מפוכח וביקורתי על ג'ורי. "בדצמבר מתכסה הגבול מרבד של כלניות אדומות. ג'ורי אהב את הכלניות האדומות. הוא אהב את הגבול. הוא אהב גם את אלה שחרשו את שדותיהם מעבר לגבול", כתב ב"מעריב" (26.9.1965), והוסיף: "בכל נימי-נפשו היה ג'ורי יונת שלום, היה לו קול ערב והוא אהב לשיר את החרוזים של נעמי שמר – 'כשיבוא, יבוא שלום'… אך השיר נפל שם על קרקע צחיחה, על קרקע של איבה, כי יונת השלום של משק יד-חנה נרצחה בג' בכסלו תשכ"ה ביריות שנורו אליה מעבר לגבול".

שרוני סיפר כי כאשר שכב ישי שוסטר הטרקטוריסט לצד החייל הפצוע נעים ירמיהו, "כל העניין היה לגביו אפוף תעלומה. הוא לא ידע כי היו אלה שני הלגיונרים שנופפו לו, שעה קלה לפני כן, וקראו לו אליהם. בעוד נעים יושב בעמדתו וצופה בטרקטור המתרחק ממנו והלאה, הגיחו הלגיונרים ממחבואם, השכיבוהו לארץ, שדדו את נשקו והתחילו גוררים אותו אל הגבול. הנחל"אי התנגד, בעט ברגליו, צעק לעזרה, אבל ישי היה רחוק. משנוכחו כי הגרירה אינה עולם בידם, ירדן חיילי ירדן הגיבורים בצעיר והניחו לו מתבוסס בדמו על המטר האחרון של הגבול. ממש על המטר האחרון".

כפי שמספר שוסטר, הוא אץ אל עבר הקיבוץ לקרוא לעזרה, אך נתקע ליד מעבר פסי הרכבת. הוא הזעיק את הקומוניסטים היהודים מיד-חנה, ואלה – שנשבעו לאחוות עמים יהודית-ערבית – רצו אל עבר מקום התקרית חמושים בנשקם להגן על חברם מאימת הירדנים, ובנוסף גם הזעיקו חיילי מג"ב. למרות היריות מצד הירדנים, ג'ורי העמיס את נעים הירוי על גבו והחל לרוץ אל עבר הטרקטור. לפתע נורה בעצמו, איבד את הכרתו ולמעשה כבר לא היה בין החיים. נעים ירמיהו ניצל בסופו של דבר. ג'ורי שילם על גבורתו בחייו. המלחין יעקב גלעד, אז חבר גרעין הנח"ל ביד-חנה ובעצמו חבר בנק"י, חיבר את השיר "רדיו רמאללה" לזכר ג'ורי הנערץ. "רדיו רמאללה, לילה ולילה/ יום יבוא ניפגש, ניזכר נתרגש/ איך היה ב-65'", כתב גלעד בכאב.

כרטיס כניסה לאש"ף

העיתונאית והשדרנית כרמית גיא הייתה אז ילדה בת ארבע עשרה וחברה בקיבוץ יד-חנה, בת להורים קומוניסטים. בראיון ל"מקור ראשון", היא נזכרת: "הרצח שלו היה הלם עבורנו. אבל מעבר להלם הגדול של המוות עצמו של ג'ורי – שהיה מוות מאוד קשה וקורע – הרי שחשנו כאב עמוק גם בגלל עצם המוות של ג'ורי, עם האישיות המיוחדת שהייתה לו, והעובדה שהיה בחור מאוד מיוחד בתוך הנח"ל. הוא היה רוח חיה אצלנו בקיבוץ, עם חיוך תמידי על הפנים, ומבחינתנו גם מדריך. הוא הדריך הילדים הקטנים בקיבוץ שהיו חברים בתנועת הילדים של המפלגה, 'בני עמל', ובעצמו היה חמד של בחור".

גיא מספרת כי ההפתעה הייתה הרבה מעבר למוות. "חשוב לזכור שעד הרצח, הגבול היה מאוד שקט. אמנם החקלאים עבדו בשדות עד הגבול, קיבלו הוראות ממג"ב איך לעבוד ולנהוג והיה נדרש מאבטח לכל עבודה בשדה. אבל האמת היא שאף אחד לא התייחס לזה ברצינות. אני מניחה שמעבר לכך שחברי יד-חנה הרגישו כמה נעים לחיות במקום שקט כל כך, הרי שהיה עניין להוכיח שאפשר לשמור על גבול שקט ברמה האידיאולוגית. ופתאום נפל עליהם הדבר הזה והפך ברגע-אחד את הגבול למקום רע".

הלם מוחלט. כרמית גיא

"חשוב לציין, שהרצח התרחש בדצמבר 1964 כמה חודשים אחרי הקמת אש"ף [אש"ף, אז 'הצבא לשחרור פלשתין', הוקם ביוני 1964 בראשות אחמד שוקיירי, מנסח האמנה הפלשתינית, שהודח לאחר מלחמת ששת הימים. ד"מ]. זה כרטיס הכניסה של הלגיונרים הירדנים לפת"ח. במובן הזה, האירוע התקשר למשהו היסטורי. אני אפילו זוכרת את ההפגנות של הפלשתינאים מעבר לגבול את נגד המלך חוסיין".

גיא, שהוריה – ורה ומנחם קיש – היו חברי מק"י, מספרת כי הרצח היה מהגורמים שהביאו לפילוג המפלגה ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי. "מבחינה אידיאולוגית, זה פער פצע – לא מול הערבים בתוך המפלגה אלא ביחס לשאלה הערבית בכלל. הערבים הצעירים במפלגה, המקבילים בגילם לג'ורי, היו המומים, מזועזעים ואבלים". גיא נזכרת כי אכן התקיימה פגישה בין וילנר לחברים ההמומים אשר בה תהה אם זו לא הייתה פרובוקציה של ג'ורי.

"וילנר אמר את זה בפגישה עם הנחל"אים וחברי המשק עצמם", מספרת גיא. "ואחרי זה משה סנה הגיע לשם וגיבה את החברים. מה שזעזע את כולם היה שברית המועצות הטילה באו"ם וטו על גינוי ירדן בשל התקרית. אז הייתה סערה גדולה מאוד בקיבוץ. החברים שאלו, 'איך זה ייתכן?! הרי הם [הסובייטים, ד"מ] מכירים אותנו והשגריר הסובייטי נהג לבקר בקיבוץ! עכשיו הם אפילו לא בא לבקר אותנו ולשאול מה קרה'. מה שהצית את האש היה הרעיון שבריה"מ אינה נוהגת בתום לב אלא מונעת משיקולים מעצמתיים. אחרי הוויכוח עם וילנר, הגיע סנה ואמר שהוא לא מקבל את הטענות נגד חברי יד-חנה. אז החלו להתגלות הוויכוחים בין שניהם וזו הייתה אחת ההתפרצויות הפומביות שלהם, שבסופו של דבר הובילו לפילוג".

גיא אומרת האבל על מותו של ג'ורי ביטא גם את ההתפכחות מאשליית אשמתה הבלבדית של ישראל בסכסוך: "היה זעם גדול מאוד גם כלפי מוסקווה וגם כלפי הערבים, אפילו יותר ביחס לערבים. ההורים שלי היו מאוד מזועזעים; הם היו בהלם. זה היה מאוד טראומטי מבחינתנו כי ג'ורי היה אחד משלנו, ואפילו דיברנו על מסיבת חנוכה שהייתה צפויה כמה ימים אחרי כן. אני ממש זוכרת את ההלם והזעזוע".

"אובדן" ולא רצח

הסירוב לגנות את הירצחו של מר-ח'מיס כמעשה טרור ולהצביע על האשמים ברציחתו, דומה לניסיונם של קיצוני השמאל עת נרצח ג'ורי להתעלם מהעובדה שהקומוניסט היהודי הצעיר נרצח בשל לאומיותו והיותו חייל בצבא המדינה. בשני המקרים, היו וישנם המעוניינים לנטרל את הרצח מההקשר הברור: ג'וליאנו מר-ח'מיס נרצח על-ידי הטרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל. אברהם ג'ורי נרצח על-ידי טרוריסטים שביקשו גם הם לחסל את "הישות הציונית".

הניסיון להשכיח ולטאטא את סיבת רציחתו של מר-ח'מיס מתבטא במגוון ההתייחסויות של השמאל הרדיקלי לרצח. למשל, בארגון "לוחמים לשלום" כתבו כי "כולנו, מאוחדים בצער על אבדן של איש אחד שהיה של כולנו, ישובים על אדמת המריבה הכבושה כאחים, מזדהים וחולקים את הכאב המשותף, על מותו של ג'וליאנו". "אובדן" – ולא "רצח". כאילו הלך לעולמו על במת התיאטרון בג'נין בשל התקף לב פתאומי ואכזר.

בטורו השבועי במקומון הירושלמי "כל העיר" כתב העיתונאי חיים ברעם, כי בעקבות הירצחו של מר נזכר "בסרט נהדר של קן לואץ' ('על תמימות וחופש') על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו"ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם". "כמו בכל הקְבלה היסטורית", העיר ברעם ביובש אופייני, "גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי ('כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח') וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג'וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש".

ברעם לא הזכיר את סיבת הרצח והלין על כי "התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב'הארץ' ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות… אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג'וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד".

בן-דודו של מר, האני חמיס סלום, התרעם בריאיון לגלי צה"ל על ניסיון לטעון כאילו הרצח היה על רקע חילול כבוד המשפחה. "אנשים מסוימים מנסים לומר שג'וליאנו נרצח על רקע כבוד המשפחה, או שמישהו לא אהב את המעשים שלו, אבל זה לא מתחבר לי", אמר סלום בכאב. "מה הוא כבר עשה? ליהק בנים ובנות לאותה הצגה? יש גם בתי ספר מעורבים בשטחים. הרצח שלו טראגי והרוצח – מנוול".

אולם רצח מר-ח'מיס לא שינה דבר בעמדות חבריו של השחקן למאבק הארוך נגד "הכיבוש" וישראל. בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית והשמאלנית של הרדיקלים הישראלים, תושכח סיבת הרצח וכל מה שיעמוד לנגד עיני הפוליטרוקים של היבסקציה המקומית הוא מרטיר יהודי-למחצה אשר הותיר אחריו את שליחות המאבק בישראל. על כתפי אלה החפצים באמת ההיסטורית תוטל המשימה להזכיר שוב ושוב מי שפך את הדם ועל שום מה ולמה נשפך.