חברים וחברות, ויתרנו על עיצוב התודעה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.2.2014

סיפור אי־הענקת הפרס על מפעל חיים לזמר אריאל זילבר הוא, בתמצית, סיפורו של הימין כולו. התנהלותה של אקו"ם בעקבות הודעת של אחינועם ניני, כי לא תשתתף בטקס לצד זילבר, מבטאת את העובדה, כי על אף שהימין הצליח לשנות את מפת ההתיישבות בארץ, הרי התרבות נותרה כולה שבויה בידי השמאל. הרי הפרס הוענק לזילבר לא בשל דעותיו הקיצוניות והתמוהות אלא מפאת עשייתו המוסיקלית המשתרעת על־פני ארבעה עשורים. אז כיצד זה לא קם איש ואמר שההתנהלות כלפיו לא תיתכן במדינה דמוקרטית? כיצד איש משרי המחנה הלאומי לא פעל כדי שמפעל ההחרמה של השמאל, שמתבטא הן בהחרמת יישובי יו"ש והן בפעילות אקטיבית להחרמת ישראל בעולם באין הסדר מדיני, לא יקרום עור וגידים בטקס מכובד כל כך? שרי הימין כתבו הודעות גנאי נגד החרמת הזמר, ובזה נגמר העניין.

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

המחנה הלאומי זנח בשני העשורים האחרונים את המאבק על הרוח הישראלית. כתבי העת "תכלת", "נתיב" ו"נקודה" נסגרו בהיעדר מנויים. הממשלה איננה מזרימה די תקציב למוזיאונים לאומיים, ובהם מוזיאוני ז'בוטינסקי והאצ"ל. אם כל ישראלי החושב כמו "מקור ראשון" היה גם חותם על מינוי לעיתון, העיתון בו אתם מחזיקים כעת היה מתחרה ב"ידיעות אחרונות" מבחינת התפוצה. אם במקום לכבוש עוד ג'בל ביו"ש, לשים עליו קרוואן ולהכריז שהוקם יישוב חדש עם שם מקראי עתיק, היו מפתחים ספרות, שירה ועיתונות לאומית, המצב היה שונה בתכלית. הימין שכח את האמת הנצחית שבמשפטו של קארל מרקס, שלפיו ההוויה קובעת את התודעה, ובכך ויתר על עיצוב ההוויה הישראלית. האם מישהו צפה לאחרונה ביצירה קולנועית המבקשת להתמודד עם יצירות מתחרות מהשמאל ולהציב נרטיב שונה?

בהיעדר תרבות לאומית בעלת השפעה, התרבות הישראלית נידונה להיות מוחזקת בשבי השמאל. ההשלכות של המצב הזה הן משמעותיות, בעיקר משום שבהיעדר אקדמאים, סופרים, אנשי־רוח, מושכי־עט, משוררים וקולנוענים שיוכלו לתת גב תרבותי להשקפה הפוליטית הלאומית, הרוח השמאלית הפוסט־מודרניסטית, הרלטיביסטית, הנרטיביסטית, תמשיך לחלחל אל עומק הציבוריות הישראלית. די לראות כיצד חלק ניכר מהציבור תומך ב"פשרה" בירושלים ובנסיגות משמעותיות מיו"ש כדי להבין שהשיח המונוליתי הקיים נותן את אותותיו בשדרה המרכזית של החברה. כך, איומי־סרק על החרמת ישראל מהווים נשק בידי מצדדי "ההסדר המדיני" כדי להציב אולטימטום לראש הממשלה שיחתום על מתווה קרי, ואין קבוצה משפיעה שמתייצבת מול מסע האיומים וההפחדות.

החרמת הימין נמשכת עוד משנות ה־20' וה־30' של המאה שעברה. סילוק המחנה הלאומי ממחוזות התרבות, האמנות והמחקר איננו חדש. אולם ראוי שנשאל עצמנו בכנות הראויה אם הימין עצמו פועל לשינוי המגמה הזו. איש לא פצה פה כאשר בהיעדר משאבים ומנויים נסגר כתב העת החשוב ביותר שהיה פה, "תכלת", בהוצאת מרכז שלם, שהביא לארץ מחשבה שמרנית חדשה ורעננה מארצות־הברית. האם העובדה שלמחנה פוליטי שלם אין ולו כתב עת אחד איננה מעידה על ניוון אידיאולוגי ותרבותי אמתי?

אריאל זילבר איננו קורבן ה"תקינות הפוליטית" הרווחת במקומותינו אלא קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי איתן שהיה מסמן לאקו"ם שפגיעה כזו באמן היא בגדר קו אדום. מי שאשם במעשה הנבלה שעוללו לזמר אינם אנשי השמאל שהפכו אותו לפסול, אלא אנשי הימין שמתעקשים לא להבין, כי בעידן שבו תרבות מתקיימת ומתפתחת ברשתות החברתיות, בבלוגים, באינטרנט, ניתן ואפשר לפתח תרבות־שכנגד. המצב המצער הזה מחשל ומחזק את המצב הישראלי, האטום לכל אפשרות של חשיבה ביקורתית מימין על המתרחש במחוזות התרבות והאמנות. בפועל, זה גם מה שיאפשר, בבוא העת, לאנשי־הרוח המשפיעים מן העבר השני להצדיק מעל כל במה פינוי יישובים – ואיש לא יקרא תגר.

על החירות: שני ספרים חדשים בהוצאת שלם

פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013

מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.

"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".

"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.

בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.

למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.

פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013

המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

נתניהו בדרך להתנתקות. מהליכוד.

ציפי לבני מאוהבת. בסביבתה של שרת החוץ, סליחה שרת המשפטים, מספרים כי היא חשה שהפעם זה שונה. ראש הממשלה נתניהו באמת ובתמים מתכוון ללכת לקראת מהלך מדיני. עובדה, בנאום שנשא השבוע, השפתיים היו שפתי־ביבי ואילו המלים – מילותיה של לבני. בעד פתרון שתי המדינות, נגד מדינה דו־לאומית, יותר מקורטוב של חשד בערבים. האשליה הזו תופסת את כל הפרשנים הפוליטיים. הדיבור על "המהלך המדיני" שמבשל נתניהו נכתש ונטחן עד דק. הפנייה ימינה של ליברמן מהווה, לטענתם, הוכחה לכך שנפל הפור וראש הממשלה מוכן "לשלם מחיר". לא פחות.

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

היחידים שאינם מאמינים לניסיונו של נתניהו להשרות אווירת טרום־התנתקות הם אנשי הליכוד, המתנחלים והציונות הדתית. בליכוד, ציפי חוטובלי כבר סימנה לראש הממשלה את הגבול. היא אמרה לו, לא במלים האלה, שאם ילך למהלך למדיני, יצטרך לקושש קולות אצל העבודה, מרצ וחד"ש. חברי הליכוד עצמם בוחרים עסקני־שוליים, רובם אנונימיים וחסרי כל רקורד ציבורי, לתפקידים בתנועה. הם משוכנעים שאין לביבי חלופה. העיסוק התוך־מפלגתי ממלא את זמנם. השאלה הגורלית, מי ישלוט במזכירות הליכוד – ישראל כ"ץ מול מירי רגב, שר התחבורה מול דוברת צה"ל במיל. הנתמכת על־ידי השרים ארדן וסער האחראים, במידה רבה, על כישלון המפלגה בבחירות – לא מעניינת איש מלבד כמות מסוימת של אנשי ליכוד. ההנחה היא שלנתניהו אין את האומץ הדרוש ללכת למהלך מדיני, וכי הליכוד יישאר שלם ומאוחד וליברמן יצטרך לחפש את עצמו. בסופו של יום, מעריכים שם, אם המצב יידרדר והקואליציה תתפרק, הליכודניקים ייפרדו לשלום מנתניהו, ימליכו עליהם איזה אטד וגם אם יפסידו את הבחירות הבאות, יעשו מאמץ באופוזיציה כדי לשוב לשלטון והם ישובו בענק כפי שקרה אחרי כהונת ברק הקצרה.

בליכוד צודקים וטועים בו־זמנית: נכון לעכשיו, לנתניהו אין כוונה ללכת למהלך המדיני. הוא בעיקר רוצה להראות לאנשי הליכוד כי יש לו אלטרנטיבה. המרכז־שמאל פנוי להובלה, ולך תדע מה יהיה אם תקום מפלגה חדשה בראשותו ובה ציפי לבני ודן מרידור ומיקי איתן ויובל שטייניץ ואפילו אהוד ברק (גם אקוניס יבוא כדובר). הוא מוכן לבזבז שעות על שיחות עם ג'ון קרי כדי להראות, כי הוא בעל־הבית. הליכודניקים לא מאמינים לו. בינתיים. כשאריק שרון רצה ללכת למהלך מדיני, הוא הוציא לראשונה מפיו את המילה "כיבוש" שנתיים ומשהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה. הוא זעזע את כל הימין. כאן, נתניהו בקושי מסוגל לומר "מדינה פלשתינית", וגם ככה, למרכז־שמאל כבר יש את יאיר לפיד ואהוד אולמרט לא ויתר וגם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את שלה. אז מה, שואלים בליכוד, נתניהו ילך לאסוף מנדטים ממחנה מפוצל שבסקרים מגיע לגוש חוסם רק בזכות החנינים, חנין זועבי וחנין דב?

אך, כאמור, יש לאנשי הליכוד – שחלקם הגדול מתאפיינים ביהירות עצומה כשהדבר מגיע לג'ובים, לתארים ולתפקידים פנים־מפלגתיים – גם טעות. העיקרון הראשון של נתניהו הוא הישרדותו כראש ממשלה. ולנתניהו יש את מה שאין לאף שר משרי הליכוד: היכולת, הפוטנציאל, להתרומם למעלה באמצעות המרכז ולמתג את דמותו מחדש כאיש מתון ושוחר שלום, דובר אנגלית רהוטה הסבור, כי למען הבסת אירן ראוי לעשות מהלך מדיני (ארי שביט כבר יתחיל למכור את הלוקש הזה בקרוב). הוא התרומם כך כששחרר את גלעד שליט ואפילו ציפי לבני סירבה לתמוך במהלך. בפועל, למרכז־שמאל אין באמת מנהיג כרגע. ככל שנוקף הזמן, לפיד מתברר כבדיחה. אלה שעוד אומרים לסוקרים שיצביעו לו, עושים זאת בהיעדר חלופה. הם לא רוצים את שלי האדומה ואת זהבה. מולו, ניצבים ליברמן שיכול לגייס מאחוריו את ה"הארד־קור" הימני, ושרי הליכוד, שאף אחד מהם לא ניחן בכריזמה ובמנהיגות שמאפיינים מועמדים לראשות ממשלה, מלבד בוגי יעלון שמקפיד לשמור מרחק מהמתרחש במפלגה אך סובל גם הוא מתדמית אפורה של קיבוצניק שמתגעגע לימי טבנקין. נתניהו יכול להרעיד את המערכת באמצעות הקמת קדימה שנייה. אפילו פרס יקבל את המקום ה-120 ברשימתה. הוא יכול להכות את הליכוד מכה כואבת ולהורידו למספר חד־ספרתי של מנדטים. רה"מ יאמר לליכודניקים, זוכרים את מיכי רצון? לא. גם את מירי רגב אתם עלולים לשכוח בקרוב אם תמשיכו כך.

ככל שיידחק לפינה, לנתניהו יהיה פחות מה להפסיד. וככל שיראה שהציבור מואס בקיצונים והוא עלול להתמוטט יחד עם יו"ר ועידת הליכוד דנון והמועמדת ליו"ר המזכירות רגב, האפשרות לכנס תחת כנפיו את השדרה המרכזית של הציבוריות הישראלית תקסם לו יותר. כרגע, מרחב המשחק שלו רב מאוד. אולם ככל שיעברו הימים, הוא יצטרך ללכת בכיוון הכרעה. כשמולו דנון, חוטובלי, רגב ופייגלין, ביבי עוד עשוי לפסוע יד ביד אל עבר השלום עם לבני.

החלטת רות קלדרון ותגובת השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.4.2013

ביום ראשון לפנות ערב, טרם ירד החג, החלה ח"כ ד"ר רות קלדרון לחוש את נחת־זרועה של דיקטטורת הקונפורמיזם המקומי. סיפור המעשה הוא פשוט: קלדרון הסכימה לבוא לכנס של תנועת הימין הקיצוני "קוממיות", שבין השאר קוראת לסירוב פקודה ולמניעת העסקת ערבים. משפורסם דבר־השתתפותה ב'פייסבוק', הודיעה חברת הכנסת, כי לא ידעה לאן היא מוזמנת. "הבנתי ש'כנס רמלה' שבו הסכמתי להשתתף", כתבה, "הוא כנס של תנועת 'קוממיות'. לבושתי לא ידעתי. ועוד יותר לבושתי, לא הכרתי את התנועה… דרכם אינה דרכי. אדבר עם אנשי הכנס ואחליט אם לבטל את השתתפותי או לומר את דברי שם". כעבור כמה שעות, הודיעה קלדרון, כי "החלטתי כן ללכת לכנס ולעשות כמיטב יכולתי לומר שם את דבריי שהם נגד גזענות, נגד שנאת הומואים ולסביות, נגד עליונות התורה על הדמוקרטיה ובעד מחלוקת רצינית ושיחה עם בני פלוגתא. אני מאמינה גם בשיחה ודיבור עם פלשתינים. גם עם מי שנלחם בנו; שיח שמטרתו להגיע להבנה ולשלום. ומתוך כך, אני מאמינה גם בשיחה עם יהודים שדעתם מנוגדת לדעתי".

מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".

המתקפה הייתה שלמה ואמתית, וכללה גם את הסופר ספי רכלבסקי. מעטים, ובהם עיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, יעל גבירץ, נחלצו לעזרתה. גבירץ כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "גם אני חושבת שרות קלדרון טועה. מאוד. וגם מקווה שתחזור בה. אבל אני גם חושבת שההשתלחות בה וגישת הבוז לנימוקיה היא טעות גדולה. מאוד. שמצערת ומקוממת אותי לא פחות. שום שיח או צדק או תובנה או תיקון לא יבואו ממחיקת האחר, דעותיו ואמונותיו. שום קשב והבנה לא ייוולדו מעמדת שיפוטיות ולא מצעקות ומכות בראש. הוא יבוא מלומר את אותו דבר במילים אחרות".

סביר להניח, כי אילו הייתה יודעת קלדרון לאיזו מלכודת הכניסה עצמה, הייתה ממסמסת את ההזמנה להתדיין עם אנשי 'קוממיות'. אולם החלטתה לבוא בדין ובדברים עם אנשי התנועה מעידה על אומץ־רוח אינטלקטואלי שחסר במקומות שבהם היא נחשבת לבת־בית, באזורים הקונפורמיסטיים של מדעי־הרוח על הר הצופים בירושלים. להשקפות של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, משתי הקצוות, יש לגיטימציה דומה. החברה הישראלית היא ליברלית ודמוקרטית דיה כדי לאכלס במשכן הכנסת את שגרירת בל"ד על סיפון ה'מאווי־מרמרה', ח"כ חנין זועבי. לכן, לחברת כנסת אחרת כמו קלדרון יש לגיטימציה לבוא בדין ובדברים עם אנשים שהשקפותיהם מייצגות מיעוט מבוטל, אפילו בקרב חוגי־הימין.

הבעיה היא אחרת: התגובה הפבלובית המבקשת למנוע מקלדרון לבוא בדברים עם אלה החלוקים עליה בהשקפתם. הפעולה המצנזרת של אנשים כמו ספי רכלבסקי – שלא מזמן פירסם ב"הארץ" מאמר בגנות שר החינוך הרב שי פירון תחת הכותרת "פירוניזם" – מבקשת לחסל פוליטית כל אדם החורג מהקו הקונפורמיסטי של טוהר המחנה. היטיב לכתוב על כך עיתונאי "הארץ" לשעבר ובעל הבלוג הפופולרי "ארץ האמורי", עפרי אילני (איש שמאל בעצמו), שטען, כי "עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות".

טוב עושה ח"כ קלדרון על שהיא מסרבת להיכנע לדפוסי־הטהרנות הקבועים בשמאל. אולם עליה לקחת בחשבון, כי מעתה והלאה, היא תסומן באות המיוחד השמור לאלה שמעזים לחשוב אחרת. אם תסרב לבוא לשאת דברים בכנס של קיצוני השמאל, תוקע כבוגדת. ההתפכחות הזו, שחוו רבים מאנשי המחנה המתהדר בצדקת־הדרך ומטהר את הסוטים והתועים, תאפשר לה להיחשף לקשת רחבה יותר של דעות מזו אשר לה התרגלה בשנים שבהן בני־שיחה נמנו בעיקר על מצביעי העבודה, מרצ או חד"ש. קלדרון תוכל לבוא לאנשי 'קוממיות' ולהסביר להם, כי סירוב פקודה גורף או גזענות אנטי־ערבית סותרת את הרעיון הציוני והדמוקרטי. אולם באותה מידה, היא גם תבין, כי כדי להוות מרכז ישראלי וציוני רחב ככל הניתן, מן הנמנע להחרים קבוצות באוכלוסייה שסוברות אחרת. אדרבה, דווקא הדיאלוג עשוי לחולל את השינוי ולמנוע את ההקצנה. לחברה הישראלית דרושים אישי־רוח ופרלמנטרים היודעים להבין את מורכבות הנפש הציבורית שיש בה גוונים שונים. לאלה המבקשים לצנזר את קלדרון, יש, מן הסתם, גוון אחד וצבעו הוא אדום־אדום.

אלה הליברלים שנטשו את הימין: תשובה לעמיר פוקס

לפני עשרה ימים, פירסם עו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מאמר תחת הכותרת, "הימין הליברלי ניצח" ("הארץ", 30.1). התמיכה ב"יש עתיד", טוען פוקס, שיקפה את נטישת הליברלים המתונים את הליכוד ואת התמקמות הליברלים ככוח שהכריע את הבחירות ושבר את המאזן הבין-גושי. אפשר להתחיל ולסתור את הטענה של פוקס בכך שלמעלה ממאתיים אלף קולות הועברו למפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה ('עלה ירוק' הליברטריאנית המורכבת מפורשי ליכוד, 'עם שלם' של הרב אמסלם שהתחייב כי ימליץ על נתניהו לראשות הממשלה, 'עצמה לישראל' הימנית רדיקלית שמצעה אינו שונה בהרבה מזה של מרין לה פן וחירט וילדרס, ועוד). אך אם נוטשים את זירת ספירת הקולות ומנסים להתמודד עם הטענה, כי "הימין הליברלי" ניצח, כדאי לנסות ולהבין תחילה מהו ימין בהקשר הישראלי ומהו ליברליזם בהקשר הפוליטי המצומצם יותר.

לא תמך בטרנספר. המפא"יניקים דווקא כן. זאב ז'בוטינסקי

ראשית, הליכוד ההיסטורי, למן הקמת התנועה הרביזיוניסטית ועד ימי מנחם בגין, לא זיהה עצמו כ"ימין". כך, למשל, בשנת 1931 ניסח ז'בוטינסקי את יחס הציונות לערביי הארץ ולמעמדם כשתקום מדינת היהודים וטען כי "אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מהגדה השמאלי והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם. שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון-עצמי תרבותי…" ובמאמר אחר כתב: "הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי-זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'אני מאמין' אומר כול שלום" (זאב ז'בוטינסקי, "כתבים", כרך "בדרך למדינה", עמ' 245, 253; ר' גם הספר "מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים", הוצאת ת' קופ, תל אביב, תרצ"ז-1937).

ז'בוטינסקי הושפע בתקופת לימודיו בברן וברומא מהלאומיות מבית מדרשם של ג'וזפה מאציני וג'וזפה גריבלדי, והסתמך על דברי מאציני, אבי הלאומיות הליברלית, שטען כי נשמת חייה של הלאומיות היא התודעה הלאומית ולא הטריטוריה, המוצא או הלשון, שאין ביכולתם להסביר את המהות הלאומית. ההשתייכות הלאומית תתבסס על הצהרה של היחיד ולא על התחקות אחר שורשיו הלאומיים של היחיד. בהגותו, ניכרה הדיאלקטיקה בין הנאמנות לרעיונותיו של גריבלדי על עליונות האומה וחשיבות האומה והמולדת, לבין תמיכתו בליברליזם רדיקלי הגורס כי כמעט בכל התנגשות "בין ההכרה האינדיבידואלית לבין המשמעת הכפויה, הנני עומד לצדו של היחיד". לשיטתו, גם גריבלדי וגם לינקולן, שחתרו לאחדות ארצם, לא התכוונו למדינה "שהאזרח יהיה בה לא-כלום והמדינה הכול" (שם, עמ' 272-271).

האמירה שז'בוטינסקי היה "ימני" טוענת, למעשה, שאבותיו הרוחניים, לינקולן, גריבלדי ומציני היו "ימניים". בהתחשב בעובדה שלינקולן נאבק לאיסור העבדות ולשחרורם של השחורים, ואילו ז'בוטינסקי היה מהמתנגדים המובהקים לכל פגיעה בערביי הארץ, הגדרת הרביזיוניזם כ"ימני" היא לא רק חטא היסטורי אלא גם שיבוש אידיאולוגי. למעשה, ז'בוטינסקי מהווה היום את האידיאולוג היחיד שעמו ליברלים ישראלים המצויים מחוץ לספקטרום הימני יכול להזדהות עמו. ראוי לציין, כי דווקא תנועת העבודה הייתה זו שהגתה, לאחר דיוני ועדת פיל בשנת 1937, את רעיון הטרנספר לערביי הארץ בדיוני הסוכנות היהודית. לא ז'בוטינסקי.

בבחירות האחרונות, התברר עד כמה שברו הליברלים מן הימין ולמעשה חזרו לתורת ז'בוטינסקי. בשלושים השנים האחרונות, סטה הליכוד בעקביות ימינה באמצעות רעיונות שונים ומשונים שהמציאו מנהיגיו, החל משיח ההפרדה שאימץ הליכוד בעקבות ברק ("אנחנו כאן, הם שם"), המשך בבניית חומת ההפרדה בלב הארץ ובתכנית ההתנתקות שביקשה לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים באמצעות ניתוק ובידוד עזה מיהודה ושומרון, וניתן להפליג עוד לכיוון השיח הניאו-קונסרבטיבי של נתניהו על "מלחמת התרבויות", "ציר הרשע", "מלחמת הציביליזציות" ומושגים נוספים שפשטו את הרגל בארה"ב בעקבות המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן.

הסטייה הימנית של הליכוד לא הביאה לידי ניצחונו של "הימין הליברלי", אלא לנטישת הברית בין הימין לבין הליברלים. תקומתו של הליברליזם הישראלי איננו וריאציה חדשה או תחייה מחודשת של "הימין הליברלי", אלא הכרעת הליברלים בדבר רצונם להיפרד מהימין. במושגים היסטוריים, יש בכך משום אתגר משמעותי, שכן קיומו של ליברליזם ישראלי הוא חיוני לשיח אזרחי החושב במושגים ז'בוטינסקאיים. שיח כזה, שהוא אינקלוסיבי ביחס לערביי הארץ ופתוח למו"מ מדיני על יסוד הכרה הדדית בזכות העמים להגדרה עצמית במסגרת דמוקרטית וליברלית, הוא הבשורה האמתית של הבחירות האחרונות. השאלה מה יעשו עם זה הפוליטיקאים, היא שאלה נפרדת הראויה לדיון מאוחר יותר.

הכהונה האחרונה של בנימין נתניהו

לפני שבוע לכל היותר, העריכו הפרשנים הפוליטיים שמערכת הבחירות גמורה. יוסי ורטר עשה זאת בטור פטליסטי במיוחד ב"הארץ". רינה מצליח דיברה על האיחוד בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, ש"הכריע את הבחירות". כולם דיברו על ריצת האמוק של לפיד ולבני לממשלת נתניהו, וחזרו על עמוד השער של ה"טיים מגזין": "קינג ביבי". לפרשנים בישראל יש תודעה מהסוג של חוסני מובארק: הם רואים את הפייסבוק גועש, וחושבים שמדובר ברעשי-רקע. הם צופים ב-400 אלף איש צועדים בתל-אביב, ומדברים על המחאה שמתה. הם מביטים באביב הערבי העושה שמות במזרח התיכון, ואומרים בסיפוק שישראל היא "אי של יציבות".

כאשר הקדים נתניהו (בשנית) את הבחירות, חזה הפרשן מספר אחת לענייני ליכוד, עורך האתר "ליכודניק" אריק זיו, שנתניהו יקבל 32 מנדטים. הוא החטיא במנדט. זיו, המקורב לצמרת הליכודית, חווה את כישלון הקמפיין הזה על בשרו, כאשר בליכוד הגיבו בהיסטריה לאיזה באנר נגד בנט שהעלה פעיל ליכוד באתרו. בשלב מסוים הבינו במפלגה שהם בצניחה. נתניהו מיאן להקשיב. השרים סער וארדן היו בטוחים שברגע האמת, ליכודניקים יצביעו מחל. פינקלשטיין הרגיע את ליברמן, שגם בימים האחרונים לקמפיין דיבר על 40 מנדטים. בשיחותיי עם אנשי ליכוד, דיברתי אתם על קריסה מוחלטת. הם העדיפו להחניף לנתניהו. בשיחה עם עיתונאית אחת, שבוע לפני הבחירות, דיברתי על קריסת מטה יום הבחירות, ועל כך שסקרים עם תוצאה של 57:63 לטובת גוש הימין, יוכרעו לטובת גוש המרכז-שמאל בקלפיות. לא היה עיתונאי אחד שהשכיל להבין את שקורה בשטח מלבד בודדים, אף אחד מהם לא כותב או עובד בתקשורת המיינסטרים, בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת או ברדיו.

יקבל כל שיחפוץ בו. יאיר לפיד.

את נתניהו ניצחה המחאה החברתית. בליכוד לא הבינו, שהורדת מחיר הסלולר לאנשים שלא גומרים את החודש היא בבחינת חלוקת תופינים להמונים הרעבים ללחם. אף אחד שם לא הבין, כי טיפולי שיניים חינם למיליון ילדים רעבים לא יגרמו להמונים לתמוך שוב במפלגה. בשורה התחתונה, הליכוד קרס: 20 מנדטים ברשימה המשותפת. מנדט אחד יותר מאשר ללפיד, שבעה מנדטים פחות מבחירות 2009. לנתניהו יש בכנסת, לכל היותר, 20 קולות בטוחים. 100 הקולות האחרים נחלקים בין יריביו. הוא יודע היטב, כי לעולם לא יוכל לסמוך על ליברמן. ודאי שלא על בנט. לזכותו ייאמר, כי הוא הראשון שהבין את גודל התבוסה: כדי לשמש בשנית ראש הממשלה, עליו לתת ללפיד את כל שיחפוץ בו.

לצדו של לפיד עומדים אנשים כמו אורי שני ואהוד אולמרט. מאחוריו ניצב העיתון של המדינה, שזכה ב-19 מנדטים בכנסת. עברו העגום של עמיר פרץ רודף אותו. התנפצות מפלגת העבודה בעקבות כניסת ברק לממשלה זכורה לו היטב. אם לא יתפתה לשטיקים ולטריקים הידועים של ביבי, יוכל לנווט את משרד ראש הממשלה מכל משרד שבו יבחר. בסופו של יום, אם יבין לפיד שהשותפות עם ביבי מזיקה לו, לא יהסס לפרוש. הוא יודע מהבית מה קורה כשמפלגה עם 15 מנדטים מתאיידת. הוא מבין מה קורה לראש אופוזיציה עם 28 מנדטים שהופכת לבלתי-רלבנטית. לכן, לפיד נכנס לממשלה, אך זו כניסה על תנאי. ברגע האמת, כשנתניהו יתגלה ככלי ריק, הוא יפיל אותו ונלך לבחירות חדשות. אולי בעוד שנה, אולי עוד שנתיים.

לנתניהו אין שום שותף נאמן בכנסת הנוכחית. בנט מתעב אותו. יחימוביץ לא יכולה להיכנס לממשלתו. החרדים לא ישכחו לו את הבגידה הגדולה אם ייכנע ללפיד ויקים ממשלה בלעדיהם. ליברמן לא הפסיק לחלום על ראשות הממשלה ומחכה להליכו המשפטי. אם יוכל לכהן בתפקיד ציבורי בכיר רק בכנסת הבאה, הוא ינתק את ממשלת נתניהו מצינור החמצן שלה ברגע הראשון. קשה למצוא עוד ראש ממשלה שתוך חודשים ספורים הפך לברווז צולע כל כך. בינו ובין עצמו, ביבי יודע שזו הכהונה האחרונה. לליכודניקים נמאס ממנו. הימין מאס בו עוד יותר. גם תומכיו מבינים שמדובר בשמרן קיצוני שיכול לשמש מנכ"ל מוצלח של חברה, אך כיו"ר הדירקטוריון הוא עלול להביא אותה לפשיטת רגל.

בשמאל כבר מתכוננים למחאה החברתית של קיץ 2013. התקציב האכזרי שיעביר נתניהו בכנסת (בהנחה שאכן יצליח להעבירו ולא יפוצץ את העניין כדי לחזור לקלפיות ולבקש מהליכודניקים אמון מחדש, בבחינת "ראו מה עשו לי") יגרום למחאה החברתית לבעבע. אם אכן יממש ראש הממשלה את תכניותיו, אש המחאה תשרוף את כל שנקרה בדרכה. לפיד עוד עלול להביט ברחובות הומי-האדם ולעשות אקזיט מוצלח מהממשלה. התקציב, ולא גיוס החרדים, הוא הפצצה האמתית. ועוד לא דיברנו על העניין הפלסטיני. כל כניסה משמעותית למו"מ עלולה לגרום לקואליציה של נתניהו להתפרק (ולכן, אגב, הוא רוצה בש"ס ולא ב'בית היהודי': דרעי וישי יספגו הקפאת בנייה בהתנחלויות תמורת מו"מ; בנט, שאורית סטרוק אוחזת בכנפי מקטורנו, ייאלץ לפרוש).

אם לא יקרה שינוי משמעותי, למשל שיחוד ח"כים כפי שעשו נתניהו וברק לאנשי מפלגת העבודה, או ניסיונות לפיצול מפלגות באמצעות הבטחת ג'ובים ומנעמי-שלטון אחרים, קשה לראות את נתניהו שורד קדנציה נוספת מעבר לטווח של שנה או שנתיים. בקרוב מאוד, הליכוד ייאלץ אותו לרדת מהבמה הציבורית לטובת דמויות מוערכות יותר בציבור כמו גדעון סער או בוגי יעלון. במבחן ההיסטוריה, נתניהו – שקבר את הליכוד ב-1999 ופעם נוספת ב-2006 – עוד עשוי להיות לקבור קבורת חמור סופית את התנועה שאביו היה ממייסדיה. הליכודניקים, שעליהם נאמר כי הדי-אן-איי שלהם מחייב נאמנות מוחלטת למנהיג, יזרקו אותו ממדרגות הבית ברחוב בלפור אם יבינו כי רב נזקו על תועלתו. ברוח דברי מרקס, אם הכהונה השנייה של ביבי הייתה טרגדיה, כהונתו השלישית תהיה פרסה.