הרוע האולטימטיבי, או: דיכוי המזרחים מת

אחת הדרכים הידועות של סוג מסוים של אינטלקטואלים לבנות את עצמם הוא לבנות את עצמם על גבם של אנשים אחרים. למשל, לכתוב רשימה שלמה על ספר, מבלי לבקרו. האופנה הזו פורחת היום, ואין כמו ישראל שיכולה להעתיק את האופנה הזו. מגדיל לעשות עורך המוסף הספרותי של "הארץ" שבחר לפרסם היום מאמר ביקורת על ספרו של סמי שלום-שטרית, "עין הבובה", כשאין במאמר לא ביקורת ולא ניתוח ספרותי אלא מניפסט פוליטי שלם שעניינו הוא גלגול הנרטיב הקבוע של המוסף לספרות טורקית, שעיקרו חטאנו כלפי הפלשתינאים.
 
אם כן, מר אורן קקון – שמעולם לא פגשתיו וכל ידיעותיי אודותיו מסתכמות בפריט ביוגראפי שהלה עובד בלוד ולומד בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב (וזאת לפי מאמר שפרסם, שהרי מתקיים בנו, היהודים, הכלל המגונה לספר בעצמך ככל האפשר במקום לכתוב את מחשבותיך ודי – ביקש לנצל את הבמה שניתנה לו על מנת לתקוף את הרעיון (שכותב שורות אלה מתנגד לו) בדבר הקשר בין מזרחיות לערביות, או בין האפליה כלפי המזרחים לבין הדיכוי של הפלשתינאים.
 
נגד הייצוגים
 
לכאורה, דווקא בעיני ריאקציונרים שכמותי, רעיון זה עשוי היה לשאת חן. ידידי מתי זוכר כמה סיגריות שרפנו וכמה כוסות קפה שתינו וכמה שיחות טלפון העברנו בוויכוח האינסופי הזה. הדיכוי כלפי הפלשתינאים והדיכוי כלפי המזרחים נתונים בשני הקשרים שונים, כשהראשון נובע מסירובה של התנועה הלאומית הפלשתינית להכיר בצורך להתפשר פשרה היסטורית שביסודה חלוקת הארץ, ומסירוב הישראלים לסגת אחת ולתמיד מהשטחים הכבושים.  השני נובע מאופיו של הפרויקט הציוני ששאב מאבותיו הסוציאליסטים את השאיפה להנדס את האדם ולבנות ישראלי חדש, ובדרך שכח את האדם וביקש לבנות ישראלי חדש בדמותו – עם תרבות, שפה, מנהגים, נטייה היסטורית וספרות שלקוחים כולם מהביוגרפיה הפרטית שלו. ואת הטרגדיה הזאת, שניכרת עוד היום, צריך לתקן (כשבדרך נוצרת טרגדיה חדשה, והיא גורלם האיום – הכלכלי והתרבותי – של עולי אתיופיה שננטשו לאנחותיהם).
 
אלא שהקו של מר קקון, שאולי מסמל את הקו בו מחזיק עורך המוסף לספרות טורקית שכילה את השבועות האחרונים באיסטנבול, הוא שהחיבור בין המזרחיות לבין הזהות הפלשתינית הוא פסול משום ייחודיותו של הדיכוי הפלשתיני. במאמר שפירסם מר קקון, הוא נוטל תחילה את הסמכות לקבוע מיהו מזרחי אותנטי (הוא, למשל?) ומיהו איננו כזה, מי משקף את המציאות ומי איננו אלא ייצוג.
 
מר קקון מבהיר מיני וביה מה כוונתו. לעומת דיכוי המזרחים, שאיננו כל כך רלבנטי לפי כותב המאמר, הדיכוי הרלוונטי – האמיתי – הוא זה של הפלשתינאים. כותב הוא באלה המילים:
 
"בעיית הפליטים, לעומת זאת, מעבר לכך שהיא מתרחשת כל הזמן בחיינו כרוכה באוטמים מסוכנים. בעוד כולם טרודים בחיפוש, עם נר דולק בידיהם, מכחישי שואה, עסוק רוב הציבור בהדחקה, בדרכים שונות, יצירתיות למדי, של ההריסה, הגירוש וההרג שהתרחשו ומתרחשים לנגד עיניו. מה שכבר עומד להישכח מבחינת המזרחים עודנו הוויה חיה מבחינת ערביי ישראל. העובדה הזאת חושפת את הרמייה הגדולה של רעיון איחוד הייצוגים. המייצגים אמנם קרובים אצל עצמם, אבל המרחק בין ערביי ישראל וכאבם לבין המזרחיים וצערם המתאחה כמוהו כמרחק בין יהדות לאיסלאם; גדול לאין שיעור ואינו מאפשר קירבה אמיתית".
 
הרוע המוחלט
 
אם כן, הדיכוי המזרחי הוא בגדר "עבר", צערם של המזרחים "מתאחה" (הלא מדובר ברגשות ולא, חלילה, באפליה של ממש) וכל שאנו עוסקים בו הוא רמייה גדולה אחת שמאחוריה הסירוב לדון בדיכוי האמיתי, הגדול, והוא דיכויים של הפלשתינאים. מר קקון מבקש מקוראיו להביט נכוחה במציאות ולהבין מי הוא הקורבן האמיתי ומיהו הרע האולטימטיבי. יש שחור ויש לבן, ולשחור המדוכא יש זהות אחת – פלשתינית. הוא איננו מזרחי, אפילו לא "יהודי ערבי". ואותו – ורק אותו – יש להציל. הוא, ורק הוא, הקורבן האולטימטיווי של הציונות, לפחות בהווה.
 
את המאמר שכתב קקון צריך לקרוא קריאה עניינית. הלא השורה התחתונה איננה ספרו של שלום שטרית, אותו מכנה מר קקון "תסריט הוליוודי", אלא הטרנד החדש של השמאל האנטי-ציוני, והוא מתן אקסקלוסיוויות מוחלטות לפלשתינאים והדרה של קבוצות אחרות מהשיח ההיסטורי והפוליטי. ואין לזלזל בטרנד הזה משום שבדיוק כמו במקרה של הכחשת או עיוות השואה – שלא במקרה מזכיר את העניין קקון כבדרך אגב (בעקבות מאמרו המוזמן שכתב מיודענו, עודד שכטר, למוסף "ספרים" על ספרו של אלחנן יקירה) – השמאל האנטי ציוני מעוניין לשכתב מחדש את ההיסטוריה על מנת שתתאים לנראטיב שלו: הישראלים והציונות כרוע המוחלט והפלשתינאים כקורבנות התליינים העבריים.
 
אנקדוטה לסיום
 
אני מניח שלא יחלוף זמן רב עד שנקרא "אמיתות חדשות" על הדיכוי המזרחי, ויבקשו מאיתנו לבחון את "השתתפות המזרחים" בדיכוי הפלשתינאים. הלא זה טבעם של אותם אנשים אשר ירשו את מקומם של אבותיהם הרוחניים, שעלו לביתו של המופתי של ירושלים לפני 78 שנה בכדי לברכו על ההתקוממות המוצלחת של עמלי המזרח. אותם אנשים, אגב, מצאו לעצמם גורל טראגי מיוחד, ובמיוחד אני נזכר בגורלו של מנחם אלקינד, איש "גדוד העבודה", עליו כתב בעבר איסר הראל המנוח בספרו "קומוניזם בארץ ישראל".
 
אלקינד, שהיה אוהד �
�מפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", השתתף במשלחת חברי הגדוד למוסקבה בשנת 1926. המטרה היתה להכין את ירידת חברי הגדוד לברית המועצות תוך הוקעת הציונות. הגדוד התפלג בסוף 1926, ואלקינד חזר ארצה במטרה לשכנע את חבריו לרדת מהארץ ולבנות קומונה בברית המועצות. תחת לחץ ה-GPU, המשטרה החשאית הסובייטית, פרסם אלקינד באוקטובר 1927 הכרזה רשמית נגד המפעל הציוני  ובעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ.
 
הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.
 
הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – ואלה נקברו חיים.

■ מתי שמואלוף על מאמרו של אורן קקון