מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.