האשליה המספרית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.5.2012

לקראת סוף הפגנת ההשקה של המחאה החברתית במוצאי-שבת, הרעים בקולו עוד נואם אלמוני שטען, כי אמצעי התקשורת מפחיתים במספר המשתתפים. "אין פה כמה אלפים", זעק, "יש פה עשרות אלפים!". בקהל נרשמה מבוכה קלה. למען האמת, מספר המשתתפים לא עלה על אלף איש, אולי אלף וחמש מאות משתתפים, אם נוהגים בנדיבות בבאי כיכר רבין. זו הייתה הפגנה מבולבלת במיוחד עם אינספור שלטים מאולתרים, פה ושם דגלים אדומים, רסיסי קבוצות וכמה חברי כנסת תועים. בקצה האחד של הכיכר עמדו הטרוצקיסטים שחילקו את עיתונם, "המאבק", ובקצה האחר ניצבו אנשי 'התנועה הליברלית החדשה', המבקשים להפיח חיים במפלגה הליברלית המנוחה. הם אפילו פגשו לאחרונה את שר האוצר הנשכח מהליברלים, משה נסים, וניסו להעיר את ותיקי הליברלים העייפים שהיו פעם חלק מהמחנה הקרוי 'גוש חירות ליברלים', לפני שגח"ל הפכה לליכוד. נסים, אגב, לא השתנה: בכנס במכון ז'בוטינסקי, התחשבן עם מישה ארנס על פרויקט הלביא ונראה חיוני מתמיד.

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

הם התחלפו על הבמה המאולתרת ושאגו למיקרופונים. אב הקריא נאום עם בתו, מורה אחת נאמה עם טון דידקטי, קומוניסט אחד צרח עד שבאי-העצרת נאלצו לתחוב אצבעות באוזניהם. אבל הסיפור היה הכמות הגדולה של הצעירות והצעירים שבאו. כן, היו שם ותיקי מרצ ומפ"ם ושל"י ורק"ח, אבל מספרם היה זניח. הגיל הצעיר של המשתתפים הוא הסיפור האמיתי: המחאה החברתית בגרסתה המעודכנת לא מושכת אליה המונים כמו בשנה שעברה, אבל יש לה קאדרים מאורגנים ומוכנים לפעולה שהפעם, בשונה מהקיץ שעבר, גם צועקים "ביבי הביתה". אפשר להסתכן בהימור שהקיץ לא נראות הפגנות ענק בחוצות הערים. אפילו דפני ליף לא ממלאת את הצ'ימידן בשימורים לקראת שהות ממושכת באוהל ביולי-אוגוסט הלוהטים. אבל מה שכן נראה זה ניסיון לארגן פעילים ולווסת את פעילותם כך שהפעם הם לא יישרפו באש המהפכה המאכזבת אלא יתגבשו לכוח פוליטי מאורגן לקראת הבחירות הבאות.

אחד מבאי-ההפגנה, איש ליכוד דווקא, אמר לי בהנאה גדולה שמספרם הקטן של המפגינים מלמד שאין צורך להתרגש מהם. זהו, בערך, הלך הרוח הנפוץ בימין: תמהיל של זחיחות עם אופטימיות מופלגת, שלפיה הפעם לא יהפכו את הקיץ לסוער וממשלת נתניהו-ברק-מופז תחצה בקלות את המחצית השנייה של 2012. האשליה המספרית הזו היא בדיוק שגרמה לימין להפסיד את בחירות 1992. והיא גם זו שגרמה ללא מעט בוחרי ימין לדלג לכיוון אהוד ברק ב-1999 בעקבות אי-שביעות רצון מסוימת מנתניהו, שטופחה על-ידי התקשורת. שם המשחק הוא ארגון: לעומת השמאל השופע בארגונים מסודרים כמו הקרן לישראל חד"שה, בימין יש בצורת ארגונית מוחלטת לצד שקיעה תכופה בתרדמת מוחית. קמפיין אפקטיבי, פעילים מגויסים והתמקדות רצינית בהסברה בשטח – זה בדיוק מה שנדרש כדי להעביר כמה מנדטים מהימין לשמאל, לשכנע שהמצב הוא כל כך רע ונורא ושבין כה וכה נתניהו ינצח, כדי שהפער בין מפלגת העבודה לבין הליכוד יעמוד על 5 מנדטים לערך.

בהקשר הזה, כדאי לשמוע מה יש לח"כ דני בן-סימון ממפלגת העבודה לומר על הבחירות הבאות. בדברים שנשא בכנס השמאל בשישי שעבר בבית ציוני אמריקה, אמר העיתונאי בדימוס: "אני חושב ומאמין ששלטון הימין מגיע לקצו. מאז 77', למעט הפוגות קצרות, הימין שולט ועכשיו יש גל עולמי שמפיל שלטון אחרי שלטון. את המהפך האחרון ראינו בצרפת. זה יגיע גם אלינו – אנחנו חלק מהעולם". בן-סימון העריך שהשמאל ינצח בבחירות הבאות במידה ויושגו לפחות 80 אחוזי הצבעה. בשמאל לא אומרים את זה במפורש, אבל המתכון לניצחון מבוסס על המודל הצרפתי: מצד אחד, הסתה נגד נתניהו והצגתו המבזה כ"סרקו", הכינוי הצרפתי לסרקוזי, כלומר פוליטיקאי שמרני שמוביל את ישראל לשום מקום. ומצד שני, עידוד הערבים לצאת ולהצביע וסגירת הפער מול הימין באמצעות הקול הערבי. זה מה שהולנד עשה בצרפת כשהביס את יריבו השמרני: הוא גייס לצידו את המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת. אלמלא המוסלמים, סרקוזי היה ממשיך לכהונה שנייה בארמון האליזה. מובן שהפרשנויות האלה לא מתקבלות בימין שעסוק כל העת בעתיד מאחזים מבודדים. צעירי המחאה החברתית לצד הגייסות מהכפרים הערבים הם הבסיס למאבק למען רפובליקה סובייטית בישראל. כשהימין יתיש את נתניהו עם מלחמות על ג'בלאות ביו"ש, המצעד על הכנסת כבר יהיה בשיאו.

אובמה מנסה להתחבר לשמאל המאורגן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.5.2012

לנשיא האמריקני אובמה היו שלל הזדמנויות לקדם במהלך כהונתו נישואים בין בני זוג מאותו המין. אפס לא היה לא שום אינטרס לפלג את החברה האמריקנית כפי שעשה עת חוקק את רפורמת הבריאות שלו. הוא ביקש להצטייר כנשיא של כל האומה, כולל שמרנים. בשלב מסוים, קיווה לקרב אליו רפובליקנים אחרי חיסול בין לאדן. בפועל, התנהלותו, ששיאה במסירת חלקים נרחבים מהעולם הערבי לזרועות האסלאם והפקרת סוריה לקצב מדמשק, גרמה לכמעט מחצית מהאמריקנים להתנתק ממנו כליל, ולאחרים לתמוך בו עם אכזבה גדולה. ועתה הוא מגיע עם היוזמה הרדיקלית ביותר בתולדות ארה"ב לשינוי מהותי במוסד הנישואים האמריקני.

המאמץ להכשיר את הנישואים בין בני זוג מאותו המין מיועד לחבר את אובמה אל הבסיס שאיתו הוא הלך לבחירות לפני 3 שנים: השמאל העמוק של זכויות האזרח, הרדיקלים מאוניברסיטת ברקלי, האיגודים המקצועיים והתקשורת הליברלית. הוא לא חושש לנכר קהל מצביעים אחר: שחורים והיספאנים. הם לא יצביעו למיט רומני גם אם זה יצטרף אל ג'סי ג'קסון ויישבע אמונים לתנועה לזכויות האזרח. הנשיא האמריקני רוצה לוודא שהשמאל המאורגן צועד איתו לקראת הבחירות. הוא דיבר דברים דומים ב-2009 אבל משנבחר ביכר שלא לעסוק בנושאי-פנים מתוך רצון לפנות אל מה שמוגדר בעגה השמאלית "לאומני העולם השלישי". תנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי שתישאנה אותו על כפיים כמשחרר המזרח המדוכא מעולם של טירנים ודספוטים. עתה הוא חוזר אל הליברלים, אחרי שהפרויקט המרקסיסטי שלו כשל, גם בתחום רפורמת הבריאות.

מעניין שאובמה אומץ עד מהרה על-ידי השמאל הישראלי בהקשר החד-מיני. "הארץ" הקדיש לכך את העמוד הפותח שלו בשישי האחרון. מרצ קפצה על המציאה, אף על פי שבתקופת כהונתה בממשלת ברק לא נקפה אצבע לטובת החד-מיניים (יוסי ביילין, אגב, שלל נישואים בין בני זוג מאותו המין כשאהוד ברק קידם סדר-יום חילוני בשלהי הקדנציה שלו). לפתע, הרדיקלים והליברלים נזכרו שישראל מקדשת נישואים בין גבר ואישה, ואכלו את דברי אובמה כמוצאי שלל רב. צריך לקרוא את הדברים בהקשר הראוי: לשמאל המקומי, כמו לנשיא האמריקני, לא אכפת באמת מזכויות אדם ואזרח. המטרה היא להוסיף עוד פרק על סדר היום של הבחירות הבאות, שיקרב קהלים נוספים לשמאל. השר יובל שטייניץ, שהתארח בחמישי שעבר במפגש התא הגאה בליכוד, אמר את הדברים נכוחה: הוא יתנגד לנישואים חד-מיניים, אף שהוא ער למורכבויות השונות. אבל שטייניץ יודע, כי אם הליכוד לא יסכים לאמץ אל חיקו את הפונדמנטליזם הליברלי, בבחירות הבאות יהיה מי שיבקש להוסיף את עמדות הימין בנושא זה לארסנל הנשק נגד נתניהו. אפילו שלי האדומה הזדרזה להודיע על תמיכתה בחד-מיניים, משל הייתה מאז ומעולם בת-ברית של שולמית אלוני.

הניסיון לערער את החברה המערבית, האמריקנית והישראלית, באמצעות רעיונות רדיקליים, כאשר לנין ודרידה משמשים בערבובייה, נגוע גם בצביעות. לא אובמה ולא השמאל, לא יבקרו את הערבים והאסלאם על יחסים לנשים או למיעוט החד-מיני. ישראל, בהקשר הזה, היא המקום הטולרנטי ביותר עלי-אדמות לזכויות מיעוטים, בפרט אנשי ונשות הקהילה הגאה. בשקט, הם מודים, ממשלת נתניהו מתקצבת אותם יותר משתקצבו אותם ממשלות קודמות. מי שבאמת רוצה למצוא פתרון לבעיה זכויותיהם של מיעוטים, יכול לעשות זאת בלי מהומה. ללא פרובוקציה מיותרת.

הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ובישראל יידרשו להירתם למערכה חדשה שתכניס את זכויות המיעוטים לפרופורציה הראויה לעת הנוכחית. בשעה שהאסלאם מאיים להפוך את לונדון ללונדוניסטן, כשבפאריס הנשיא החדש נבחר על קולות המוסלמים, וכאשר איראן רוצה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למיעוטים שונים מותר לחכות קצת ולהסתפק בזכויותיהם הקיימות. הם הלא ייתלו ראשונים אם ירים האסלאם ראש. הם – והשמאל החילוני, אשר פעיליו היו הראשונים שהוצאו להורג בחוצות טהרן לאחר שחומייני הגיע מנצח על גלי אי-האונות של ג'ימי קרטר.

הבחירות להסתדרות והבחירות הכלליות: מכנים משותפים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.5.2012

בנימין גונן בן ה-84, קומוניסט ישראלי רשמי, התראיין בשבוע שעבר ל"מעריב" והביע חרטה על כך שהוא וחבריו לחד"ש ולרק"ח סייעו לחיים רמון להביס את הברפלד המנוח, בבחירות על ראשות ההסתדרות לפני 18 שנה. גונן, אז מנהיג סיעת חד"ש, מונה לתפקיד בכיר בהנהגת ההסתדרות תחת כהונתו של עמיר פרץ. רמון, שלפי עדות אחד מישישי 'מצפן' קיבל את הרעיון של פירוק ההסתדרות והקמת איגוד מקצועי עצמאי מחוגי 'מצפן' שבהם השתתף כשומע, קיבל את תמיכת מפ"ם ורק"ח, כשפרש ממפלגת העבודה וייסד את סיעת 'חיים חדשים'.

הקומוניסטים הגלויים והמוסווים עזרו לו, וגם לרבין המנוח היה זה סידור לא רע: בניגוד למיתוסים הרווחים, רבין היה רפובליקני בנשמתו, תיעב את הסוציאליזם על כל מה שכרוך בכך, שנא את הממסד המפא"יניקי שתמך בשמעון פרס ודמה יותר לריצ'ארד ניקסון, ששנא את השמאל אך במדיניות חוץ ידע לפלרטט עם יריבים מרים כמו סין העממית וחתם על הסכם שלום עם וייטנאם.

לא היה צורך להעלות מהאוב את שחקני העבר האלה, אלמלא הבחירות בהסתדרות היו בפתח. לפי ההערכות תימשך שליטתו של עופר עיני בהסתדרות. היריב העיקרי שלו, ח"כ איתן כבל – שהקים קואליציה מוזרה של אנשי ליכוד ועבודה לצד אנשי מרצ וחד"ש – כנראה לא יזכה בבכורה. קשה לדעת מה יקרה בבחירות להסתדרות, שתוכרענה על קולות הוועדים, אבל מה שמעניין הוא הקואליציה שנרקמת כדי לחסל את עיני. כבל וחבריו רוצים להפוך את האיגוד המקצועי הגדול בארץ למכשיר פוליטי במאבק נגד נתניהו, בשעה שיחימוביץ', עיני וחבריה רואים בהסתדרות נכס לקראת מו"מ קואליציוני עם הליכוד, בהנחה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה.

הקואליציה שנוצרה בין ציונים לבין אנטי-ציונים, בין סוציאליסטים, קומוניסטים ורביזיוניסטים-לכאורה, מלמדת משהו על התלכיד הפוליטי החדש שנוצר בשמאל. המחלוקת המדינית העזה קהתה עם השנים. ספק אם יש אדם שפוי במפלגת העבודה שמוכן להמר על הסוס הפלשתיני, לכן מתחילים שם לאתר את נקודת התורפה החברתית וללחוץ עליה.

כל זה תקף לגבי איגוד מקצועי עם מספר חברים מוגבל ומנגנון מסודר. זה לא תקף לגבי מדינת ישראל, כשהבחירות הכלליות יוצרות כאוס מוחלט במערכת הפוליטית. תלכיד כוחות חדש נוצר נגד נתניהו: כפי שאמר בוז'י הרצוג השבוע ב'פופוליטיקה', אחד הגורמים המשמעותיים שיכריעו את הבחירות הקרובות הוא אחוז ההצבעה בקרב הערבים. כמו במקרה של ההסתדרות, השמאל הציוני פונה לתמיכת הערבים כדי להביס את האויב המשותף. הכול כשר כדי לערער את הבית מהמסד ועד הטפחות ולחולל שינוי. אם יעברו הערבים ל-70-80 אחוזי הצבעה והמפלגות הערביות יזלגו לכיוון ה-14-15 מנדטים, הכוח האלקטורלי החדש יכול לשנות את כל התמונה.

אם למישהו יש ספק עד כמה השמאל מוכן להסתמך על הערבים בדרך לשלטון, שיטלפן לאחמד טיבי, וישאל אותו עד כמה היו המפלגות הערביות הדבר החם בשעות שלאחר המדגם בבחירות 2009. בקדימה ניסו לברר אם יש מצב שהסיעות הערביות תתמוכנה בכינון ממשלה בראשות לבני. כשרביב דרוקר סימס לטיבי, ענה בתשובה חד-משמעית: "לא!". יכול להיות שהפעם הוא יהיה קצת פחות חד-משמעי. לאויבי נתניהו, בדיוק כמו למתנגדי עיני, אין גבולות. ודאי שלא בעת הנוכחית.

יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.5.2012

פרישתה של ציפי לבני מהכנסת על מנת להשתלב מחדש במארג הפוליטי החדש שייווצר כאן מתישהו בסוף הקיץ, היא כנראה יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19. לראשונה מקום המדינה, אין לשמאל-מרכז מועמד לראשות הממשלה. זה מצב חסר תקדים בכל מדינה מערבית.

למעשה, יש מועמד אחד להנהגת המדינה: נתניהו. הניצחון התודעתי של טענת הימין בדבר התאיינות הפרטנר הפלשתיני הפכה לעובדה מוגמרת, וייתרה את השמאל המדיני. מה שנשאר היום הוא שמאל כלכלי, חברתי ואזרחי, עם זנבות כלשהם שעדיין נתלים בתקווה שסדר היום המדיני יחזור בעקבות ניצחון אפשרי של אובמה בנובמבר. בריבוע הזה מהלכים יחד לבני, מופז, דב חנין וזהבה גלאון, אבל כולם מבינים שהבחירות הקרבות לא תהיינה על הפיכת אבו-מאזן לפרטנר אמיתי. גם התפרקותה מרצון של הקואליציה סביב חוק טל מלמדת שבימין חילחלה תודעה מקבילה, שהמערכה שהחלה עם חתימת הסכמי אוסלו לפני 19 שנה, נגמרה.

הבחירות הקרובות תעמודנה, אם לא יקרה משהו חריג, בסימן שיבת השמאל לערכים של סוציאליזם מכאן וליברליזם מכאן, והתגבשות הימין סביב ערכים של שמרנות חברתית וכלכלית, עם עין צופיה לסוגיות מהותיות כמו איראן, הדה-לגיטימציה העולמית לישראל וההתמודדות עם הלא-פרטנר הפלשתיני. למען האמת, השאלה הגדולה – ההתמודדות עם הסרבנות הפלשתינית, האיום האיראני והתגבשות האסלאם הרדיקלי – אינה פחות משמעותית משאלות של כלכלה חופשית, משק מתוכנן, גיוס לצה"ל ועניינים אזרחיים כמו נישואים לכל והסטאטוס-קוו בין דתיים לחילוניים.

אבל לא זה מה שיקבע את הצבעת הישראלים. לכל הפחות, לא זה מה שיגדיל משמעותית את כוחו של הליכוד או את כוחן של מפלגות השמאל. המטרה הגדולה של ההתארגנויות החדשות בבחירות הקרובות היא בידוד הליכוד ונתניהו. במלים פשוטות, הרצון הוא להעמיד מול הליכוד בהנהגת נתניהו גוש גדול של ארבע-חמש מפלגות שמאל גדולות ובינוניות, לצד הערבים, שייזכו ב-59 מנדטים. הסקר של מינה צמח ב"ידיעות אחרונות", ובו 'האיחוד הלאומי' ו'הבית היהודי' אינן עוברות את אחוז החסימה כלל, מלמד שזה לא מופרך: פער של 2-3 מנדטים לטובת גוש הימין-חרדים יהפוך את נתניהו לתלוי, במקרה הטוב, בכצהל'ה, בברוך מרזל ובבן-ארי, בהנחה (סבירה) שיעברו את אחוז החסימה.

אם יבקש נתניהו להימנע מהתייעצויות ליליות בהשתתפות איתמר בן-גביר על כל ג'בל ביו"ש, הוא יצטרך לקחת לצידו את אחת ממפלגות השמאל-מרכז, ולהסתמך על שותפות לא-טבעיות בעליל, כאשר הגוש הימני בקואליציה סובב סביב ה-50 ומשהו מנדטים.

לפי הניסיון ההיסטורי, שום ממשלה שאיננה ממשלת אחדות ומסתמכת על שותפות שונות, לא מחזיקה מעמד. זה קרה לברק שנה וחצי אחרי שניצח בבחירות 99': 'ישראל אחת' הייתה תלויה בשותפות לא-טבעיות וממשלת ברק נפלה בעקבות נטישת המפד"ל וש"ס. תהא אשר תהא השותפה שנתניהו יביא עמו, הוא יהיה תלוי בה לחלוטין. התרגיל המבריק של פירוק מפלגת העבודה לא יחזור על עצמו שוב, וטוב שכך. לא שלי יחימוביץ', לא שאול מופז ובטח שלא יאיר לפיד, רואים עצמם על תקן שרים נטולי עתיד בממשלת נתניהו. יש סיכוי סביר, שהקואליציה הבאה תתפורר בתוך שנתיים מהקמתה.

הדבר המרכזי שבוחרי הימין צריכים להבין מהמציאות המתגבשת מול עיניהם הוא, שמי שרוצה את נתניהו כראש הממשלה לעוד ארבע שנים, צריך להצביע ליכוד. לא מעט מבוחרי הימין אינם מבינים את המשמעות של אי-הצבעה לליכוד. כך, אחד מחברי מרכז הליכוד אמר בכינוס המרכז בראשית השבוע, שבגלל שר האוצר שטייניץ למפלגה יש רק 30 מנדטים בסקרים. סיננתי לעבר חבר, שבזכות שטייניץ לליכוד אין 12 מנדטים בסקרים.

אם הממשלה הבאה תיאלץ לנווט את הכלכלה הישראלית בין איומים לפרום את התקציב לכל עבר לבין ניסיונות להכריח את נתניהו ליצור פרטנר יש מאין, ישראל עלולה להפוך לאי של חוסר יציבות שבו שמו של אהוד ברק כמייצב הקואליציה יתגלגל בפי אנשי הליכוד כמעדן מלכים שטעמו רחוק והגעגועים אליו רבים.

הבחירות, נתניהו ועליית השמאל העולמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2012

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים. החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים. לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד". במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל. המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס. בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות. סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.

מטרתה האמיתית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2012

עו"ד אלדד יניב הוא טיפוס שכדאי להקשיב לו. יניב, שיצא באיזה ראיון חזרה בתשובה חצי הזוי-חצי מלאכותי בהארץ ביום שישי, דאג להטיל את מימיו על רבים מפטרוניו לשעבר כדי שהיבסקציה היהודית שלו, 'השמאל הלאומי', תחזור להיות שוב רלוונטית אחרי שדפני ליף גנבה ליניב ולשמואל הספרי את ההצגה. בהתנהלותו, מזכיר עורך הדין הממולח את הבוס לשעבר, אהוד ברק. בקשות הסליחה שלו מכל הכיוונים מהדהדות את הקמפיין של ברק מ-99'. גם כאן, מושא השנאה הוא אותו אדם מהבחירות ההן: בנימין נתניהו. יניב, פוליטיקאי ממולח מאוד, מבין את השגיאה שעשתה ציפי לבני, שלא עלתה לרגל לשדרות רוטשילד כדי להכות על חטא ולהישבע אמונים לסוציאליזם, ולכן הוא מתחיל מעכשיו בהתקרבות אל הגרעין הצעיר והקשיח של המחאה החברתית, מעפיל לקרמלין כדי לקבל הכשר מהפוליטביורו החדש.

כיוון שיניב הוא פוליטיקאי עם קילומטראז' לא קטן במערכות בחירות, כדאי לשים לב להתייחסות שהוא נותן לגידי וייץ לקביעה שמרואיינו הוא אדם הזוי נוכח דבריו, שלפיהם "ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנשים יצאו לרחובות בדיוק ברגע שהם צריכים לצאת לרחובות, בדיוק ברגע שהם יוכלו להביא את השינוי. ומי שחושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא הוא בן אדם הזוי". יניב מסביר: "כל מי שאומר 'ביבי הוא ראש הממשלה הבא' אמר לפני 14 ביולי: 'ישראלים לא יוצאים לרחובות, הם תמיד מחוברים לכורסאות, שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז להם'. אז זה היה הקונצנזוס… מערכת הבחירות הבאה תהיה ההתגלמות של אם כל המחאות. אנשים יהיו ברחובות. אנשים יצאו לרחובות. אנשים יעמדו בצמתים ואנשים יעמדו בכל פינות הרחוב ברחבי הארץ. יהיו פה רשימות חדשות, יהיו התארגנויות חדשות, ויהיה דם חדש ועצום שנכנס לתוך הפוליטיקה הישראלית… זה יהיה שיאה של מערכת בחירות הכי סוערת שהייתה בתולדות ישראל".

הדברים האלה משקפים בצורה כמעט מדויקת את ההיערכות לבחירות הבאות. סביר להניח, שהליכוד ימשיך להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך בכל הסקרים כוחו של גוש הימין עומד על מנדטים ספורים מעל המספר הדרוש לגוש החוסם. במחנה מתנגדי נתניהו – שהמחאה החברתית היא המרכיב המרכזי אך לא היחיד בו ויש בו לא מעט בעלי-הון וממון – יודעים שהדרך לטלטול המדינה ולסיכול כהונה נוספת של רה"מ איננה עוברת בהפיכת הליכוד למפלגה קטנה, אלא בהקטנת כוחו של גוש הימין. לכן, יש צורך בגוש שמאל-מרכז גדול שיורכב מכמה מפלגות מרכזיות שתוכלנה לצד המפלגות הקטנות ליצור גוש חוסם, או גוש שמתקרב לגוש חוסם. במצב כזה, לנתניהו, גם אם ישיג גוש ימין של 61-63 מנדטים, לא תהיה ברירה אלא למשות מפלגות מהשמאל אם ברצונו לשמש ראש הממשלה. בין אם ייקח נתניהו את לפיד, או יחימוביץ', או מופז, ואולי את כולם יחד, המחיר יהיה כבד מנשוא. יכולת המשילות של הימין תהיה קטנה בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו תלוי נתניהו בפליטי 'העצמאות' שאין להם ברירה אלא לכהן בממשלה.

צריך אפוא להבין מחדש את מטרת המחאה החדשה והכוחות הפוליטיים המלווים אותה: אם לא לסכל לחלוטין את יכולתו של נתניהו לשמש ראש הממשלה, הרי שלפחות לדאוג שבקדנציה הבאה הוא יהיה שחוק לחלוטין ביכולת המשילות שלו, תלוי בשותפים לא-טבעיים, מתנדנד בין סוציאליסטים, פופוליסטים ודור הבנים למחתרת אוסלו. כך, כל רפורמה במערכת המשפט, או מאבק בעמותות אנטי-ישראליות, או מניעת פינוי בית ביו"ש, או סירוב לעמדותיהם הבלתי-אפשריות של הפלשתינים – כל הדברים האלה יהיו בגדר חלום פרוע. ממשלה כזו לא תוכל להוציא אפילו מחצית מימי הממשלה הנוכחית. ואז, בסיבוב השני, ניתן יהיה לגמור את העבודה ולהשיב את הליכוד לשורות האופוזיציה.

כדי לממש את התסריט הזה, יניב בונה לא רק על המוני-העם היוצאים לקלפי. הוא גם סומך על פעילותן של קבוצות מסוימות: למשל, הערבים, שאחוזי ההצבעה בקרבם נמוכים, והפעם ייצאו לעשות מעשה ואולי יגדילו את כוח המפלגות הערביות לכיוון ה-13 מנדטים. יניב מבין שהוא וחבריו יצטרכו הרבה מאוד כסף כדי לממן את המערכה נגד נתניהו. לכן, הוא יאחד לא מעט מהטייקונים יחד עם בריוני וברוני התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, כדי לתת ממד של כוח לקמפיין לשיתוק נתניהו. בעלי-הממון, שיבינו כי אם לא יצטרפו למתנגדי הליכוד הם עלולים להפסיד לא מעט, יפתחו את הארנקים. לא תהיה להם ברירה.

זו קואליציה מוכרת מאוד מהבחירות שבהן פטרונו בדימוס של יניב ניצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה. בעצם, זו הקואליציה היחידה שיכול להפיל את ראש הממשלה. יניב הוא מהיחידים שיכולים לחולל מחדש את התלכיד הזה. יחד עם נאמניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, שיעבדו קשה למען מופז. ויחד עם עופר עיני ושלי יחימוביץ', שני פוליטיקאים משופשפים ולא-תמימים בעליל. המחאה החברתית תגייס את החיילים בשטח. וכשבקרב של קולונלים וגנרלים עם צבא שלם ומאורגן, נגד מחנה פוליטי מפוצל שמלבד הליכוד כולל מפלגות עם אינספור מחויבויות שאינן לאומיות בלבד, כשברקע צועקים כצ'לה ובן-ארי מעל כל ג'בל, נתניהו עלול למצוא עצמו מחוץ למשרד ראש הממשלה. אם לא מייד לאחר הקדנציה הזו, אולי שנה או שנה וחצי אחרי הבחירות הבאות. זה קרה לאהוד ברק אחרי אינתיפאדת אל-אקצה. זה עלול לקרות לנתניהו אחרי אינתיפאדת רוטשילד-יניב בע"מ.

כשפרוטות המחאה מִתרגמות להון פוליטי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.4.2012

בסוף החודש יחזור לרחובות תל-אביב צונאמי המחאה החברתית, לפחות לפי התחזיות הרווחות בתקשורת. יכול מאוד להיות כי גם הפעם המטאורולוגים הפוליטיים שבישרו על התקדרות שמי ספטמבר ואוקטובר בסערה אזורית ומלחמה כוללת – יתבדו.

מנהיגי המחאה החברתית ירו לעצמם ברגל כשחשפו את המניעים הפוליטיים הנסתרים שמאחורי ההתארגנות של קיץ תשע"א. ספק רב אם הציבור, שלפי כל הסקרים מעוניין בקדנציה נוספת של הליכוד בשלטון, יתפתה לצאת מהבית בהמוניו כדי שדפני ליף תוכל להמשיך לגייס תרומות מחוץ לישראל.

העיסוק האובססיבי בשאלת המספרים מטעה. לא משנה אם את כיכר רבין יגדשו חמשת אלפים מפגינים או חמשה עשר אלף. המטרה של המחאה הנוכחית היא לייצר קאדר מיליטנטי, מוכשר ומאומן שיתארגן לקראת הבחירות הבאות ובאמצעות רטוריקה של הסתה, הפחדה ואיומים יביא להפלת שלטון הימין. בשביל מהפכה אין צורך בחמישים אלף הדיוטות בכיכר, יספיקו חמשת אלפים איש שיהוו צבא מיומן, מאומן ומאורגן שמונע על-ידי מפקדה מרכזית. עם תמיכה תקשורתית, יו"ר אופוזיציה שלהוט להיות ראש ממשלה וקומוניסטית בראשות מפלגת העבודה, המחוג הפוליטי יכול לזוז מעט שמאלה.

למחאה החברתית בגרסתה החדשה אין עניין בשינוי חברתי או בשיפור כלכלי. בצדק ציין שר האוצר שטייניץ, כי בישראל לא מעריכים מספיק את העובדה, שבניגוד ליוון, לאיטליה ולספרד, אחוז המועסקים פה הוא מהמרשימים בעולם.

המהפכנים החדשים מעוניינים לחסל את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים. הם קוראים תגר על רעיונות בסיסיים של קפיטליזם, שוק חופשי, ליברליזם כלכלי ואי-שוויון. שיח כזה יכול לתפוס לא מעט ישראלים שמבחינתם, עליית מוצרי הצריכה היא המדד היחיד שעליו יקום וייפול דבר, ושאלות כמו הגדלת התעסוקה או השקעה בתשתיות הן עניין ערטילאי.

כאשר לנין תפס את השלטון ברוסיה ב-1917, הוא לא עשה זאת באמצעות הבטחות להלאמת התעשייה; הוא פשוט שיחד את האיכרות הגדולה בהבטחה קפיטליסטית מאין כמוה: האדמה לעובדיה.

מהאנלוגיה ההיסטורית הזו לא משתמע שישראל ניצבת בפני מהפכה קומוניסטית, אלא שהכוחות המתנגדים לנתניהו יבקשו לקנות את עלייתם לשלטון על-ידי הבטחות מפליגות לתמורות חברתיות במבנה הכלכלה בישראל. מהפכני רוטשילד וכיכר רבין יסכימו ל'דיל' הזה, משום שהאינטרסים מצטלבים: "רק לא ביבי" משתלב עם "רק לא קפיטליזם".

לנין, אגב, דאג לחסל את מעמד האיכרים מיד לאחר שעלה לשלטון, משום שהבין שהם מהווים סכנה לרודנות הקומוניסטית שלו. המהפכנים המקומיים מודעים לעובדה שלאחר הבחירות, הם עלולים להיתקל בממשלה שלא תעמוד בהתחייבויותיה, אבל הרצון להפיל את הליכוד דוחה בינתיים כל מחשבות על העתיד.

למרבה הצער, קברניטי ישראל זחוחים ביחס למצב הקיים. הדחייה האינסופית של מועד הבחירות נוחה לכולם, אך היא מאפשרת לכוחות שונים את הזמן הדרוש להתארגנות. אם אכן יתקיימו הבחירות בראשית השנה הבאה – כפי שמעריכים לא מעט פרשנים פוליטיים – חצי השנה הקרובה עלולה להביא לידי כך שלפחות בסקרים, היתרון שיש לגוש הימין – חמישה מנדטים, פלוס מינוס – יכול להימחק. הקרב עלול להיות צמוד, ואפילו צמוד מדי.

במצב שבו היחסים בין הגושים יהיו עם יתרון קל לגוש הימין, הממשלה הבאה תורכב מגורמים שיקרצו לאנשי המחאה החברתית מתוך מחשבה על בחירות עתידיות ומועמדותם-שלהם לראשות הממשלה. מי שעומד זחוח מול אלה הקוראים להפוך את הסדר הקיים, עוד יתלוש שערות כשיפורסמו מדגמי תוצאות הבחירות הקרובות.

גינטר גראס והאמת של השמאל הישראלי

חוג הקצינים של דיקטטורת הקונפורמיזם הספרותי בישראל קפץ לדום כאשר שר הפנים ישי הודיע, כי הסופר והמשורר גינטר גראס, אבי הפואמה הרואה בישראל סכנה לשלום העולם, הוא בבחינת "פרסונה נון גראטה" בישראל. הסופרת רונית מטלון אמרה בתגובה לדברי שר הפנים: "שישים את גראס על המרמרה, שיטביע אותו בים – הכול קשקוש, התלהמות ריקה. איזו ביקורת ישי מוכן לשמוע? ממתי לאלי ישי היה יחס לתרבות? הוא שמע את שמו של גראס אי פעם?" הסופר אייל מגד קבע, כי ישי "בחיים לא קרא מלה של גראס, אין לו מושג מי זה… הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר פנים בממשלה. ראש הממשלה צריך לפטר אותו אחרי האקט הגזעני והפרימיטיבי הזה, הנובע מבורות".

קלט את תעמולת הזוועה. גינטר גראס

פוליטרוק המהפכה החברתית, יאיר גרבוז, הגדיל לעשות כשטען: "בשלטון הישראלי נשארה רק טיפשות… זה כבר לא ימין, לא דת ולא כלום, זה רק טיפשות. אני חושב שבקרוב לא רבים ירצו להשתמש בזכות הזו, להיכנס לפה. הקשר בין גירוש לשירה הוא קשר הגיוני למי שהשירה היחידה שהוא מכיר היא שירתו של עובדיה יוסף. זה אידיוטיזם. לא מדברים על שיר ועל אלי ישי באותו משפט. כשמדברים על אלי ישי לא מדברים על שירה וכשמדברים על שירה לא מדברים על אלי ישי".

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין כי גבהות-הלב הספרותית היא, למעשה, גזענות מכוערת מהסוג המטורף ביותר. על גראס הם מרחמים; "סנילי", זו המלה החריפה ביותר שהם מוכנים להגיד עליו במסגרת הגינויים לדבריו. אבל על שר הפנים הם אינם חסים. שהרי ברור כי חרדי מזרחי איננו קורא שירה. וידוע כי החרדים בורים בכל הנוגע לעולם הספרות. התגובה הפבלובית האוטו-אנטישמית הזו איננה חדשה במחוזות השמאל, אך כל אימת שהיא מבצבצת מעל הביצה הסרוחה של הקונפורמיות הספרותית בישראל, גסותה ניכרת יותר ויותר. כדאי אפוא להעלות את השאלה, מדוע ישי הפך למטרה ולא גראס. איך זה שהיוצרות נתהפכו. מה קרה ששר הפנים עומד במוקד הדיון ולא המשורר איש האס-אס? זו לא רק גזענות. יש בזה משהו עמוק יותר.

גינטר גראס מבטא את השקפת העולם העמוקה של השמאל. הוא, והם, רואים בישראל סכנה אמיתית לשלום העולם. טרמינולוגיית הכיבוש, היוצאת מתוך שיח הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, מציבה את העולם הנאור, ה"מתקדם", מול ישראל והישראלים. גראס לא היה כותב את שכתב אלמלא היה יודע בוודאות גמורה שהדברים ייפלו על אוזן קשבת. גם הוא קורא את שיח השטנה המתחולל בסצנה הספרותית בארץ נגד נתניהו ומדיניותו. גם הוא קשוב לרעל שמטפטפים בעיתון "הארץ" נגד מדינת היהודים. חתן פרס נובל לספרות פשוט תירגם לשירה את תעמולת הזוועה שיוצאת מדי יום משופרות השמאל. הוא, להבדיל מהם, לקח את הדברים עד הסוף: אם ישראל היא ספרטה של מנוולים, הרי שנשקפת סכנה לשלום העולם מצד מדינת היהודים. כי את הפרשנויות והטורים והמאמרים שמתפרסמים מדי יום נגד נתניהו צריך לתרגם, בסופו של דבר, למסקנה אחת כוללת: ישראל איננה לגיטימית.

המחזאי, המשורר והסופר המהולל איננו צריך להיחשב כמעין סטייה בעייתית מהשיח הנורמטיבי של השמאל. הוא-הוא השמאל. הגולם לא קם על יוצרו. הוא לא הממזר כי אם הבן החוקי של שיח שלם המציב נרטיב שבו ישראל היא מדינה של עוול שכל קיומה מושתת על כיבוש עם זר ודיכויו. במובן הזה, ראוי לשבח את גראס: הוא פשוט הלך צעד אחד קדימה ביחס לרעיו בשמאל הישראלי. הוא לא היסס ותירגם את הנחות היסוד למסקנה אחת פשוטה. גינטר גראס הוא כתב-אשמה לשמאל לא פחות משהוא תעודת-עניות לעצמו. את האנטישמיות הזו, המתחפשת לאנטי-ישראליות "בלבד", צריך לזקוף לחובתם של אלה אשר מזינים את העולם בתעמולת כזב אנטי-ישראלית על בסיס יומיומי. הפואמה המקאברית של המשורר הנאצי בדימוס היא, הלכה למעשה, תוצאה של אינספור מניפסטים של שנאה היוצאים תחת ידם של חבורת מתנגדיה המובהקים של הציונות. את גינטר גראס צריך להשאיר מחוץ לגבולות ישראל. אבל את חבריו לשיח השנאה צריך להותיר מחוץ למחנה. הוא והם חצו כבר מזמן את הגבול. לשאלה את מי הם משרתים, כבר מזמן יש תשובה אחת ברורה.

"הפגנות אנטי-מלחמתיות" – חתרנות במסווה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 25.3.2012

אמש התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן. צריך לקרוא שוב את השורה הזו כדי להבין: אנשי שמאל ישראלים, לאו דווקא מהגוון הקיצוני ביותר, גייסו את חבריהם הערבים כדי להפגין במרכז העיר העברית הראשונה נגד תקיפת מדינה שמאיימת לחסל את מדינת היהודים. אם לא די בכך, בהזמנה לאירוע עוצבה תמונה בה מופיעים חצי מפניו של ראש הממשלה נתניהו, לצד חצי מפניו של הרודן הפרסי אחמדינג'אד. על מנת להבין את התמונה השלמה, יש לקרוא בין השיטין של הקול הקורא שפורסם לרגל ההפגנה.

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

"תקיפה ישראלית חסרת אחריות באיראן, שבעקבותיה מלחמה שמי יודע כמה יהרגו בה וכמה זמן תימשך, היא לא דבר שאנחנו נסכים לו", כתבו המארגנים, "הסקרים מראים: רוב הציבור הישראלי מתנגד לתקיפה שרוקח נתניהו. והוא לא לבד – הצמרת המערכת הביטחונית הישראלית בהווה ובעבר מתנגדת למתקפה. המודיעין האמריקאי טוען שהאיראנים לא בכיוון שנתניהו מייחס להם (המוסד שותף להערכה הזו)", הוסיפו.

ההפגנה הזאת היא יריית הפתיחה של השמאל לקראת הקיץ הקרוב. אם קיץ תשע"א היה הקיץ של 'המחאה החברתית', הרי שהחודשים החמים הקרובים יסמנו את המערכה הכוללת נגד ראש הממשלה, אגב השוואתו לעריץ האנטישמי מטהרן. השבץ המוסרי שהשמאל הישראלי קיבל כבר לפני שנים רבות, מיתרגם לניסיון ממשי להתסיס מלחמת אזרחים בחברה הישראלית, כשהיעד הוא אחד – ראש הממשלה, והסיסמה: 'נתניהו מסוכן'. העובדה שהשיח הנוכחי מבקש לגייס לעזרתו בכירים בעבר ובהווה במערכת הביטחון, מלמדת כי הפעם, המערכה הזו לא תנוהל בשימוש במושגי קיצון של שמאל רדיקלי, אלא ברטוריקה המבקשת לקלוע אל לב הקונצנזוס.

הטקטיקה רוצה ללכד את 'הרוב השפוי' כביכול, את 'המרכז הישראלי', את כל מי ש"באמת חרד לגורל המדינה". לא רק קומוניסטים, לא רק אנרכיסטים או פרובוקטורים מקצועיים, אלא ליבת הקונצנזוס שתסריטי המלחמה מהלכים עליו אימים. בשמאל למדו לקח מהמחאה החברתית של הקיץ. הפעם, נראה יותר דמויות שקל להזדהות עמן מאשר ציפורים נודדות נוסח דפני ליף וסתיו שפיר. הפנסיונרים מהמועדון לתרבות מתקדמת עתידים לאמץ דמויות ממלכתיות. אין זה פלא, אפוא, שבין המשתתפים שאישרו את בואם להפגנה ישנם מצביעי מר"צ וחד"ש מובהקים ואפילו תומכי בל"ד. לקול נס האזהרה מפני 'סכנת נתניהו', יתייצבו זה בצד זה הביטחוניסטים והקומוניסטים כאחד. מי יודע, אולי גם הרמטכ"ל בדימוס, המתמודד על הנהגת קדימה, יהיה במתופפים במחאת הקיץ המסתמנת.

הניסיון לגעת בעצב החשוף ביותר בחברה הישראלית – הפחד מפני מלחמה, פחד שמצולק בטראומת מלחמת יום הכיפורים – מהווה למעשה ה"גראנד פינאלה" של התארגנות השמאל לקראת הבאות. המאמצים להפחיד את העם מפני תסריטים אפוקליפטיים של תל-אביב חרבה וחיפה הרוסה עד היסוד, עלולים לשאת פרי ולעורר התכתשות פנימית עמוקה, שתערער את היכולת של הממשלה לצאת למבצע צבאי מורכב, ותהפוך את המאבק בגרעין האיראני לנושא שנוי במחלוקת. במצב שבו מחנה פוליטי שלם זועק ש"לביבי אין מנדט", הגבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין פעילות חתרנית הולכים ומיטשטשים. נתניהו יצטרך, בסופו של דבר, לנצל את הפופולאריות האדירה שלו בציבור על מנת להוביל את ישראל לבחירות חדשות, ולהוכיח כי במאבק מול הפאשיזם הג'יהאדיסטי, הציבור כולו מאחוריו.

עזה ואיראן – איומים מקבילים ומתואמים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2012

עזה היא אולי המשטר האוטוקראטי המוסלמי המיוחד ביותר בעולם הערבי. פעם אחר פעם, הדיקטטורה הפאשיסטית של איסמעיל הנייה ואחמד ג'עברי גוררת את העזתים לסבבי מלחמה מדממים, שזורעים בעיר הצפופה בעולם הרס, הרג וחורבן. בכל זאת, האביב הערבי לא מגיע לרצועת עזה. התושבים ממשיכים לתמוך במשטר האימים של החמאס ומוכנים לשלם על כך מחיר כבד. בזמן שבסוריה משלמים ההמונים מחיר דמים יומיומי במאבק נגד אסד, בעזה מתקיימת ללא שום הפרעה חבירה של כוחות אסלאמו-פשיסטיים מהזן הרצחני ביותר. הג'יהאד האסלאמי, חמאס, אל-קאעידה ושאר אסלאמיסטיים דרים בכפיפה אחת, ותושבי הרצועה מוכנים לשלם על כך בדמם.

בצילום: איסמעיל הנייה (מימין) ואחמדינג'אד בחגיגות לציון 33 שנה למהפכה האיראנית

כדאי לשים לב לעמדה הבדלנית שנוטל אובמה כלפי עזה. בזמנים אחרים, האמריקנים כבר היו פועלים להרגעת הרוחות. הפעם, כמו בסבבים קודמים, מלאכת התיווך מתנהלת מול מצרים. ישראל נאלצת להיאבק לבדה מול טילים המשוגרים למרכזי אוכלוסייה ומאיימים לקטוף את חייהם של נשים, ילדים וזקנים, והידידה הגדולה נותרת בצד. כמו בשאלת איראן כך בשאלת עזה, ישראל נאלצת לקבוע את עמדתה במנותק מהאמריקנים. מדינה ריבונית לא יכולה לחיות עם התקפות טילים המשתקות אזור שלם בתוכה, בדיוק כפי שאין באפשרותה לקבל איום גרעיני של רודנות חשוכה, המאיימת לבצע ג'נוסייד בעם שלם.

אם מבינים כי הערבים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להביס את ישראל ושהאסלאם הרדיקלי מתקיים על תמיכת העם, השאלה המיידית היא אם לא ראוי לטפל בסוגיית האיום האסלאמי בשתי החזיתות גם יחד: גם בחזית החמאסית וגם בחזית האיראנית. בפועל, המשטר בעזה, הממומן מכספים איראניים, הוא הסוכן הקרוב ביותר של איראן, אשר במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שם, יטווח את ישראל בטילים. עזה היא שלוחה של טהרן אשר כל תכלית קיומה היא לבסס את האחיזה הפרסית לחופי הים התיכון, ולתת כתף במקרה שמשטר האייתוללות יהיה בצרות. ערביי עזה, התומכים באחמדינג'אד, הם הבסיס המקומי של משמרות המהפכה.

במוקדם או במאוחר, תידרש ישראל לטפל בקן הצרעות הטרוריסטי המצוי לצדה. כל עוד לא מתבצעת תקיפה ישראלית באיראן, העימות יהיה מוגבל בהיקפו. אך האיום האמיתי הנשקף מעזה יתממש ברגע שבו תתקבל ההוראה מטהרן לירות טילים על תל-אביב.

חיסול המשטר העזתי כרוך לבלי התר בסיכול הגרעין האיראני. תושבי עזה ייאלצו לשלם את מחיר תמיכתם בעריצות הפשיסטית שאותה הם מגבים. התחמקות מתמשכת מהתמודדות עלולה לעלות לישראל במחיר כבד אם וכאשר יחליטו ראש הממשלה ושר הביטחון שהגיעה השעה למנוע מהאיראנים לפתח נשק גרעיני.

אם יתממשו התחזיות, והנשיא אובמה אכן יזכה בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, ישראל לא תוכל לפעול עוד בחופשיות בעזה, כשם שאיומה להתקיף את איראן עלול לזכות בתגובת-נגד הרסנית. לפתחו של ראש הממשלה מוטל האתגר להתמודד עם שני האיומים עוד לפני שהרדיקל מהבית הלבן יתחיל את הקדנציה השנייה שלו.

ענת קם היא הסימפטום – לא הבעיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פרשת הריגול של ענת קם היא בבחינת הפתעה גמורה. הפרופיל של ענת קם הוא זה של השמאלן החדש: סוציאליסט, מצביע לדב חנין בבחירות לראשות עיריית תל-אביב, עושה אן-דן-דינו בבחירות לכנסת ('התנועה הירוקה', חד"ש, מרצ, ציפי לבני), מתעב את נתניהו והימין, חושב שעבר זמנה של הציונות, בעל השכלה מצומצמת, קופץ למצעד האהבה ולמצעד הגאווה, כזה עם "מקצוע חופשי". זה לא הפרופיל של המרגל המקצועי נוסח אודי אדיב, שייסע לאימונים בסוריה אחרי שקרא את כתבי לנין ומאו; זה גם לא הפרופיל של הרדיקל הממוצע שנוסע להפגין עם האנרכיסטים בבילעין ותוך כדי עובר תהליך פנימי של תיעוב קיצוני כלפי המדינה והציונות. המרכז הישראלי לא יודע לעכל תופעות כמו ענת קם.

ענת קם חשודה בריגול, נראה שגם בבגידה, והיא סיבכה את עצמה כהוגן במגעים עם עיתון "הארץ" שהסכים להשתמש בחומרים שכתב "ידיעות אחרונות", יוסי יהושע, סירב לנגוע בהם. מדובר בבחורה בת 23 החברה ב"צופים" שהתגלגלה איכשהו לשמאלנות וגם למעוז הרדיקליזם העילג של אתר "וואלה". היא לא הייתה פעילה, ככל הידוע, בחוגים המסונפים או מקורבים למחתרת הקומוניסטית בישראל, וגם לא התקרבה במיוחד לארגוני חזית קומוניסטיים כמו 'קואליציית נשים לשלום'. חיילת, בקושי בת 20, החליטה לעשות יום אחד מעשה ולרגל. ספק אם מישהו עודד אותה. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא בוגד ומתחיל לרגל. סתם ככה.

הישראליות לא מיהרה לגונן על טלי פחימה או על אודי אדיב משום שאלה עברו אינדוקטרינציה שיטתית: זו אצל כנופיית זכריה זביידי, זה בחוגי המאואיזם המקומי. במילים פשוטות, החברה מבינה את הפרופיל הפסיכולוגי של בוגד שגדל בבית גידול המייצר בוגדים. אבל את הפרופיל של ענת קם מתקשים פה לפצח. תעלומה. לכן, ליברלים נאיוויים כמו מוטה קרמניצר או דליה דורנר השתתפו במסע ההוקעה של ישראל סביב צו איסור הפרסום על אחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר שהתרחשו במדינה. המוח השמאלני עושה אחד ועוד אחד ויוצא לו שלוש. אם הבחורה חשפה מידע סודי, כשמתברר מן המידע הזה שצה"ל ביצע לכאורה מעשים הנוגדים את החלטת בד"ץ העדה השמאלנית – ובהנחה שהיא בסך הכול העבירה את המידע לידי כתב העיתון "שלנו" שעליו אפשר לסמוך תמיד בעיניים עצומות – אז מה הבעיה? ולמה בכלל להטיל צו איסור פרסום?

ככל שנחשפים פרטי הפרשה, כך הרדיקלים ממהרים להפוך את ענת קם לגיבורת חופש הביטוי. הם מיהרו לגייס את אביגדור פלדמן כדי לדאוג שגורלה לא יהיה כגורל וענונו. אולם הליברלים רכי הלבב מתקשים להבין מאיפה זה נחת עליהם ומה הם בעצם צריכים לעשות. חלק מהם יתנערו מן המעשה הזה ויגנו אותו בלשון רפה, וחלק יישרו קו לאחר שארגוני החזית הקומוניסטים הפעילים בישראל, כמו 'האגודה לזכויות האזרח', יפנימו את המסרים היוצאים מפי האדמו"ר דב חנין, היישר מישיבת הוועד המרכזי של רק"ח.

ענת קם עשתה מה שעשתה וראוי להענישה בכל חומרת הדין, אולם ה"עיתונאית" הזאת, שפטפטה כמה פטפוטים באיזה מדור ברנז'ה, היא בסך הכול שליחה. ואם בשמאל הישראלי יש עדיין כמה וכמה אנשים שחשוב להם להיאבק על דמותה של ישראל מתוך המחנה הציוני, ראוי שיפנימו כי ענת קם פעלה מתוך תחושה עמוקה של ניכור עמוק כלפי מדינת ישראל. השדרים הקבועים שמשדרים תועמלני השמאל מציירים את ישראל כמדינת עוול מתמשך הפוגעת בפלשתינאים, מסרבת לשלום, מקיימת כלכלה דורסנית ומתנהלת כמקבילה מזרח-תיכונית של צפון קוריאה. את עם ישראל הם צובעים בצבעים של עדריות ורדידות, המון נבער ולאומני שלא מבין כי הפלשתינאים רוצים שלום וכל מה שצריך לעשות זה לסגת מיהודה ושומרון, לבתר את ירושלים, לגרש את המתיישבים ולהחזיר לגליל כמה אלפי פליטים מלבנון ומירדן. ענת קם הפנימה את המסרים שיצאו לאורך שנים מ"מחנה השלום" ועשתה את המעשה. היא אמנם אחראית למעשיה, אך היא הייתה בסך הכול שליחה. כשהחלה ענת קם לשרת בצה"ל, ראש הממשלה שרון עדיין נצבע בצבעים של רוצח ההמונים ממבצע "חומת מגן". ונגד שרון, כמובן, מותר לעשות הכול.

סביר להניח שהחברים ב"מחנה השלום" לא יעשו חשבון נפש. מעשה כזה מנוגד לטבע הסטלינואידי של מחנה שירש את דפוסי הפעולה והחשיבה של "מועצת השלום העולמית" שהקימה ברית המועצות ופעלה עד קריסת הקומוניזם. הסטלינואיד המצוי כבר איננו מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון אולם הוא מתאפיין באופני מחשבה, תרבות פנימית והתנהלות מן המורשת הסטליניסטית. ענת קם תיהפך לגיבורת מעמד הפועלים. מעין רוזה לוקסמבורג לעניים.

אולם את חשבון הנפש שלא עושה השמאל, חייב לעשות הימין. יותר מדי שנים מסתובבים פה אנשים בעלי ג'ובים ותקציבים – באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט – שמרעילים את הציבוריות הישראלית בהסתה פרועה נגד המדינה. רק באחרונה, שלחו כמה מבכירי האקדמיה הישראלית מכתב ל'מפלגת השמאל' הגרמנית – מפלגה שנוטה יותר ויותר לכיוון ציוני – בתביעה להטיל סנקציות על ישראל ולבודד אותה. מיותר לציין שאף אחד ממעסיקיהם באקדמיה לא חשב שיש טעם לפגם בכך שפרופסור בעל תקן קורא, הלכה למעשה, לחסל את המדינה אם לא תיענה לתביעותיו. הגיעה העת שהימין יעשה מעשה.

חיוני לטפל בחממה שיצרה את ענת קם. לסגור ברזים תקציביים, למנוע מתן תקנים אקדמיים, לתת העדפה מתקנת לאוניברסיטאות דוגמת המרכז האוניברסיטאי באריאל, לבטל את מנגנון מינוי השופטים האוליגרכי, לעודד פלורליזם ולתמוך בכלי תקשורת ובכתבי-עת בעלי גוון לאומי, להוציא תכנים פוסט-ציוניים ממערכת החינוך, לעקוב אחר פעילויות אנטי-ישראליות ולדאוג להוציאן מן המסווה של 'ארגונים לא-ממשלתיים', לתקצב ארגונים כמו 'אם תרצו' ועוד.

ענת קם היא הסימפטום. היא לא הבעיה. האתגר הוא להשבית את מכונת הייצור שעתידה לפלוט מן המפעל הפוסט-ציוני את ענת קם הבאה.

בכירים באקדמיה פנו לגרמנים: הטילו סנקציות על ישראל

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם ב-9.4 במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון"

בתחילת חג הפסח שלחה קבוצת אקדמאים בכירים מישראל מכתב ל'מפלגת השמאל' הגרמנית. הנידון: הטלת סנקציות על ישראל. 'מפלגת השמאל' הגרמנית, שמורכבת מהמפלגה הקומוניסטית לשעבר וממפלגת שמאל סוציאליסטית נוספת, נמצאת עתה בעיצומו של משבר פנימי חריף. השיא היה ביטול הרצאותיו של ההיסטוריון האנטי-ציוני, נורמן פינקלשטיין, בברלין. חלק ממנהיגי המפלגה פנו בשנתיים האחרונות לתמיכה נלהבת בישראל ובציונות; החלק האחר נותר עוין. אותם אקדמאים ישראלים ביקשו לנזוף בחבריהם הגרמנים על נטייתם הציונית והציעו צעדים קונקרטיים כנגד ישראל.

לא מדובר בקבוצה שולית וקטנה. למעשה, מדובר בפרופסורים ובחוקרים ידועים במדעי הרוח והחברה, בצד פעילי שמאל ידועים. בין החותמים על העצומה מופיעים פרופסור גדי אלגזי, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב; הקולנוען אודי אלוני; ראובן אברג'יל, איש 'הפנתרים השחורים'; פרופסור חנן חבר, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית; אדם קלר, דובר ארגון 'גוש שלום'; ד"ר אורלי לובין מהחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב; ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב; פרופסור יהודה שנהב מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב; העיתונאי גדעון ספירו; ופרופסור משה צוקרמן מ'מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות' באוניברסיטת תל-אביב.

הפרשה החלה, כאמור, בשערורייה התורנית של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין. פינקלשטיין, תלמידו של נעם חומסקי, הוא היסטוריון אנטי-ציוני ידוע ופרופסור למדע המדינה. דעותיו האנטי-ציוניות ידועות וכך גם תרומתו להכחשת השואה. פינקלשטיין, 55, פרסם לפני כעשור את ספרו השערורייתי, "תעשיית השואה", שבו טען כי ישראל מנצלת את השואה לצרכיה. לאחר קמפיין אגרסיבי שניהל נגדו המשפטן היהודי האמריקני, אלן דרשוביץ, הבינו גם בארצות הברית שהמרחק בין פינקלשטיין ובין הכחשת השואה שקול למרחק שבין אחמדיניג'אד ובין הכחשת קיומם של תאי הגזים. פינקלשטיין – שהביע בעבר הזדהות עם החיזבאללה וכניסתו לישראל נמנעה בסוף מאי 2008 בשל התבטאויותיו והתנהלותו הכוללת, לפי טענות ישראל, קשרים עם "גורמים עוינים" בלבנון – פוטר מאוניברסיטת דה-פול בשיקגו. גם במדינת חופש הביטוי הבינו שיש גבול להסתה ועשו את מה שנדמה שהישראלים לא יעשו לעולם באוניברסיטאותיהם. פינקלשטיין, שטען כי הוא יהודי בעצמו ובן לניצולי שואה, לא הצליח למנוע את פיטוריו.

ב-26 בפברואר אמורות היו להתקיים בברלין שתי אסיפות פומביות בהשתתפותו: האחת, במשרדי 'קרן רוזה לוקסמבורג' והשנייה בכנסייה מקומית בהזמנת 'קרן היינריך בל' המזוהה עם מפלגת 'הירוקים' הגרמנית (בל היה אחד ממייסדי המפלגה). בשתי הפגישות תמך ארגון בשם 'קולות יהודיים למען פתרון צודק במזרח התיכון'.

כדי לסבר את האוזן, 'קרן רוזה לוקסמבורג', המפעילה משרד בתל אביב, היא ארגון חזית קומוניסטי של 'מפלגת השמאל' הגרמנית, ה'לינקספארטיי', שנוסדה ביוני 2007 על ידי 'מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי' (לשעבר המפלגה הקומוניסטית השלטת במזרח גרמניה) ומפלגת 'האלטרנטיבה האלקטוראלית למען עבודה וצדק חברתי' הפופולארית. ל'מפלגת השמאל' יש 76 צירים בבונדסטאג ו-8 צירים בפרלמנט האירופי. רוב חבריה, כ-76 אלף, הם פנסיונרים מעל גיל 60 של 'מפלגת האיחוד הסוציאליסטי' ששלטה במזרח גרמניה עד לנפילת החומה והונהגה על ידי אריך הוניקר.

פינקלשטיין אמור היה לשאת דברים באסיפה תחת הכותרת "ישראל, פלשתין ודו"ח גולדסטון". במפתיע הרצאותיו בוטלו; בחוגי השמאל הברלינאי קמה שערורייה. אחד מבכירי 'קרן רוזה לוקסמבורג', היינץ ויאצה, אמר כי ארגונו "לא העריך נכונה את הנפיצות הפוליטית" של ההרצאות של פינקלשטיין. ארהרד קרום, בכיר נוסף בארגון, שתמך בקיום הרצאותיו של פינקלשטיין, פרסם מאמר בעיתון הגרמני "יונגה וולט", שבו טען כי ההרצאה בוטלו לאחר שנודע כי תומכי ישראל ב'מפלגת השמאל' מתכננים לקיים מחאה נגד פינקלשטיין. מנהלי הקרן, שחששו מן האופוזיציה הפנימית, העדיפו לסגת.

כחול אדום

פרשת פינקלשטיין היא ביטוי נוסף לקרע בשמאל הגרמני בין תומכי ישראל ובין מתנגדיה. בינואר 2009, יושב ראש 'מפלגת השמאל' בברלין, קלאוס לדרר, נשא דברים בהפגנת תמיכה בישראל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". לדרר אמר בהפגנה כי "שום דבר, בהחלט שום דבר, איננו מצדיק ירי טילים ורקטות על אזורים של אוכלוסייה אזרחית… מבחינתי, זו נקודת הפתיחה לכל דיון במדינה שלנו". יושב ראש 'מפלגת השמאל', הקומוניסט הגרמני הוותיק גרגור גיזי, הוא אחד מתומכיה הנלהבים של ישראל. באביב 2008 החל גיזי במסע לשינוי האוריינטציה המפלגתית המסורתית שנטתה לערבים אל עבר הציונות. באירוע שערכה הקרן לציון יום השנה הששים לייסוד מדינת ישראל, סירב גיזי להגדרת מדיניות ישראל כ"אימפריאליסטית" וקרא לשמאל "להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל". בארגון הנוער של המפלגה פועלים כמה מתומכיה הנלהבים ביותר של ישראל תחת השם 'בא"ק שלום'.

התנהלותה של 'מפלגת השמאל' הגרמנית עוררה עליה את זעם המוסלמים בגרמניה. אתר האינטרנט Muslim Observer תקף את המפלגה במילים קשות וקשר את התפנית בעמדות המפלגה בביקור נשיא המדינה, שמעון פרס, בברלין. באתרו של פינקלשטיין, המעוטר בחוט תיל, פורסם מאמר ארוך נגד המפלגה העומדת כעת בעין הסערה. תומכי פינקלשטיין מאשימים כי הציונים במפלגה שופכים את דמו ומנסים להביא לזיהויו עם "הרביזיוניסטים", היסטוריונים גרמנים שחלקם הגדול עוסקים בהכחשת השואה או בניסיון לערער על הנרטיב המקובל על הסיבות לקיומה ועל מה שאירע במחנות הריכוז וההשמדה.

בשמאל הגרמני מנסים רבים להתנער מהעבר האנטי-ציוני של הקומוניזם המזרח-גרמני שצידד שנים ארוכות באש"ף ובמעשי הפלשתינאים. באתרו של פינקלשטיין, מותקפים אנשי השמאל ה"חוזרים בתשובה" כנרקיסיסטים וכאינטרסנטים. פינקלשטיין מנסה לערער את אמינותם הפוליטית. ארגוני שמאל רדיקלי ברחבי העולם כבר החלו לתקוף את 'מפלגת השמאל' הגרמנית. אתר האינטרנט הטרוצקיסטי הפופולארי World Socialist Web Site כתב כי המפלגה פועלת בשירות משרד החוץ הגרמני. בטרמינולוגיה השמאלנית, משמעותה של האשמה כזו הינה אחת: התרת דם פוליטית.

יהודים מייעצים לגרמנים

השמועה על המחלוקת בגרמניה סביב ביטול הרצאותיו של פינקלשטיין הגיעה גם לישראל. קבוצת אנשי שמאל אנטי-ציונים ישראל פרסמה בעיתונים "יונגה וולט" ו"נוייס דויטשלנד" עצומה חריפה להתנהלות המפלגה. בעצומה נכתב כי "הצורך לפנות אליכם נובע בעיקר מהכרה בחשיבותה של גרמניה ככוח אזורי בתוך האיחוד האירופי וברחבי המזרח התיכון. פעילותה הדיפלומטית והצבאית הענפה ברחבי האזור תוך כדי תמיכתה האקטיבית במדיניות הכיבוש של מדינת ישראל מהווים סיבה מספקת לראות ברפובליקה הפדראלית הגרמנית אחראית נוספת להפרת החוק הבינלאומי ולפשעי המלחמה שמבוצעים על ידי השלטון הישראלי…"

"הכיבוש והנישול הנמשך אינם עניין פנים-ישראלי בלבד. שליטתה האנטי-דמוקרטית של מדינת ישראל על יותר משלושה מיליון פלשתינאים ופלשתינאיות חסרי זכות-בחירה ופשעי המלחמה המבוצעים בשטחים הכבושים הם עניינם של כל מי שעניין זכויות האדם יקר ללבו – ובמיוחד של אזרחי אירופה, הנושאת באחריות היסטורית מיוחדת לסכסוך נוכח מעורבותה הקולוניאלית במזרח התיכון".

חותמי העצומה מדגישים כי "התמיכה הכלכלית והפוליטית לה זוכה ישראל מצד האיחוד האירופי וגרמניה בפרט, למשל בצורת מעמד מועדף בהסכמי סחר, השקעות כספיות וסחר בנשק לא רק שאינם מעודדים את תהליך השלום, אלא מנציחים עוד יותר את הכיבוש והדיכוי הצבאי וגורמים להעמקת תהליכי המיליטריזציה והחינוך לגזענות ואי-סובלנות בחברתנו".

החותמים אינם מסתפקים בפרשנות אנטי-ציונית מקומית של המצב המדיני והפוליטי אלא ממשיכים בהטפה להטלת סנקציות על ישראל. בצד הדרישה ל"עצירת כל משלוחי הנשק הגרמנים לישראל", תובעים חותמי העצומה "חסימת שדרוג הסכמי הסחר של האיחוד האירופי עם ישראל. גרמניה ומספר חברות נוספות באיחוד האירופי מנסות לקדם שדרוג של הסכמי הסחר עם ישראל על אף שהסכם שכזה דורש כיבוד זכויות אדם בסיסיות במדינה המדוברת, כחלק מחתימת הסכם שכזה. בעוד שבאירופה שדרוג היחסים נתפס כאמצעי לשיפור יחסי אמון בין ישראל לאירופה, בישראל הדבר נתפס כוויתור על הדרישות הללו, כחולשה מצד מדינות אירופה וכאור ירוק להמשיך בהפרות זכויות אדם באין מפריע".

בין הסנקציות הנוספות המוצעות נמצאים "איסור גורף על ייבוא סחורות ישראליות שמיוצרות בחלקן או בכולן בשטחים הכבושים (כולל מזרח ירושלים) לאיחוד האירופי" ו"תמיכה בהעמדתם למשפט של מבצעי פשעי מלחמה בשטחי ישראל/פלשתין ובאימוצו של דו"ח גולדסטון".

גם הדרישה לצ'ופר כספי איננה חסרה, כולל תאווה לכסף הגרמני בדמות "תמיכה בארגונים ובפעילי החברה האזרחית בישראל ופלשתין ובמיוחד במובילי המאבק העממי והלא-אלים כנגד החומה וההתנחלויות ברחבי השטחים הכבושים".

וולפגנג רנקה, דובר המפלגה לענייני חוץ, נבהל והסכים לסנקציות המוצעות. "הכרחי שגרמניה תפסיק את שליחת הנשק למזרח התיכון, כולל ישראל. זאת מכתיבה למעשה מדיניות ייצוא הנשק הגרמני אזר אוסרת על ייצוא נשק לאזורי קונפליקט", כתב רנקה במכתב תשובה. עם זאת, הוא לא שכח להוסיף גם עקיצה: "אני זוכר היטב את מילותיו המפצירות של חברנו המשותף אורי אבנרי בפגישה של 'מפלגת השמאל' עם אורחים מישראל, פלסטין וארצות ערביות אחרות: 'אח, קודם רבים האורחים הפלסטינים עם האורחים הישראלים, אחר כך רבים הישראלים אחד עם השני ובסוף רבים השמאל הגרמני והשמאל הישראלי'".

"חירות לחשוב אחרת"

במפלגה הקומוניסטית הישראלית נזהרים שלא להתעמת עם חבריהם הגרמנים. מק"י מצויה בקשרים טובים עם עמיתתה הגרמנית. משרד 'קרן רוזה לוקסמבורג', הממוקם ברחוב נחמני בתל אביב ומעסיק חמישה עובדים, מעניק מלגות ללימודים גבוהים בגרמניה. הקרן גם הייתה שותפה בהוצאת הספר "בעד הנגד!", בעריכת תמר גוז'נסקי, שכלל מבחר מכרזות המפלגה למן ייסודה ועד 2009. הקומוניסטים המקומיים מעדיפים, לפי שעה, שלא להתערב בנעשה אצל חבריהם בברלין.

הפנייה לכיוון תמיכה בישראל איננה נחלת הקומוניסטים הגרמנים בלבד. בארצות רבות, ישנה נטייה של אנשי שמאל רבים – חלקם מגיעים מן השמאל ה"עמוק" הטרוצקיסטי – להביע תמיכה במדיניות הישראלית. שון מטגמה, טרוצקיסט בריטי ידוע וותיק המנהיג קבוצת טרוצקיסטית בשם Workers Liberty, הביע תמיכה בהפצצת איראן על ידי ישראל. הדבר גרם לפילוג זעיר בתנועתו. העיתון השבועי שמוציאה הקבוצה, "סולידריות", ידוע בזכות מאבקו באנטישמיות ובנטיות אנטישמיות בשמאל.

רוזה לוקסמבורג ידועה בזכות אמירתה שלפיה "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת". בשעתו, היא תקפה בחריפות את לנין וטרוצקי על הדיכוי החמור שהנהיגו בברית המועצות. בינואר 1919 היא נרצה על ידי לאומנים גרמנים. יותר מ-90 שנה לאחר שנרצחה, נדמה כי תומכיה של רוזה לוקסמבורג מעיזים שוב לחשוב אחרת ולתמוך – בניגוד לכיוון הזרם ההיסטורי בחוגי השמאל המהפכניים – בישראל ובציונות.

אלנבי פינת סטלין: היום שבו נצבעה תל אביב באדום

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

עומד נרגש על פודיום אירוע האחד במאי שהתקיים ב'גן מאיר' בתל-אביב, מוקף בדגלי המעמד, מיהר יואב גולדרינג, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם חד"ש, לציין בפני קהל הנוכחים כי ההפגנה שהתקיימה זה עתה הינה למעשה איחוד של שלוש הפגנות. מגן צ'ארלס קלור, הדגיש המנחה הנמרץ, יצאה ההפגנה השלישית: הפגנת 'הבלוק הטרנסג'נדרי הירוק'; השנייה הייתה הפגנת קומץ גמלאי מרצ וצעיריה שיצאה מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

אפשר אולי לתמצת את כל סיפור הפגנת האחד במאי 2010 בתל-אביב באנקדוטה המשעשעת הזאת. שכן הפגנת האחד במאי בתל-אביב, שהייתה מפגן כוח ענק של המפלגה הקומוניסטית, לא ייצגה שום קבוצה משמעותית אחרת מלבד אוהדי ותומכי חד"ש. והם רבים. הארגונים האחרים (כמו 'כוח לעובדים', איגוד מקצועי עצמאי שנתון להשפעת הקומוניסטים), לא היו אלא תפאורה נוחה. האכזבה הרבה בשמאל מפשיטת הרגל של המפלגות הממוסדות הנוטות ליפול, 'העבודה' ומרצ, זורקת לידי הקומוניסטים מהפכנים צעירים, רדיקלים וסתם סוציאליסטים או אנשי שמאל ביקורתיים. הם לא מזדהים בהכרח עם הקומוניזם הנוקשה של המפלגה הוותיקה ביותר בישראל; אין להם שום סימפטיה מיוחדת לברית המועצות וספק אם הם ניחנים בהזדהות המפלגתית האוטומטית עם הפלשתינאים. ולא, הם גם לא מתכוונים להשתתף בהפגנת האחד במאי המסורתית של המפלגה בנצרת. אבל הם מחפשים כתובת. בגיליון הראשון של כתב העת "מצפן" שיצא לאור ב-1962, הודפסה בגדול הקריאה: "יש כתובת!". והמפלגה הקומוניסטית היא, נכון להיום, הכתובת.

האחד במאי 2010; צילום: יונתן ליבנה, דובר התאחדות ה-1 במאי

ביום שישי באחת וחצי הגעתי מסוקרן לבית ההסתדרות. הייתי בטוח שאמצא שם המון חניכים של 'השומר הצעיר' ו'הנוער העובד והלומד' בדרכם להפגנה. על המדשאה המטופחת עמדו שניים-שלושה תריסרים של פעילי מרצ, כמה מחניכי תנועת הנוער וגם פעיל מזוקן קלות של הנוער הקומוניסטי שביקש להפיח בחברים רוח קרב. בין החברים הסתובבו דמויות המוכרות רק לחובבי הז'אנר, כמו המזכ"ל ירון שור או ציון אלגריסי, האחראי על האיגוד במקצועי במרחב תל אביב של ההסתדרות. על ניהול ההפגנה הצנועה הזאת ניצח גמלאי מרצ עב-בשר ולבן שיער; לגופו טי-שירט ירוק עם סמל המפלגה, חבוש בכובע מצחייה ולאוזנו בלוטות'. בקהל כבר זיהיתי כמה פנים מוכרות מהעבר. חברה צעירה שיבחה פונקציונר לשעבר של מפ"ם על אחיזתו האיתנה באידיאולוגיה המפלגתית. "כשהיינו שישה חברי כנסת, שמו אלינו לב. היום לא סופרים אותנו", התלונן באוזניה.

לטיף דורי בן ה-76, איש החטיבה הערבית של מפ"ם ומחלוצי הדיאלוג עם אש"ף (וגם ידיד בדימוס של פידל קסטרו), הסתובב מחויך. הוא כבר היה בסרט הזה: בבחירות 88', עמדו לרשות מפ"ם רק שלושה ח"כים. גם אז קיוו לטוב. אלא שבשעתו עוד ליוו אותה ר"צ ו'שינוי' המנוחות. היום כל המחנה הצטמק לכדי כובד משקלו של ג'ומס. גם ניצן הורוביץ הגיע בחולצה כחולה מכופתרת לחזק את החברים. ג'ומס, אגב, נעדר; אילן גילאון החליפו על תקן הסוציאליסט האחראי.

"מכירים את 'הדג הנחש?!"

ברוב עם יצאה הצעדה אל עבר כיבוש תל-אביב, חמושים בדגלים אדומים ובדגלי ישראל. אחת הסיבות, מספרים, לפיצול בצעדה, הייתה התעקשות הקומוניסטים על הימנעות מהנפת דגלי הלאום, שאותם הם-עצמם נשאו בגאון בהפגנותיהם לפני עשרים שנה. בראש המצעד צעד פעיל מרצ ותיק, חמוש בדגל הנושא את דיוקן החייל החטוף, גלעד שליט. זו הייתה צעדה נפתלת על מדרכה צרה בדרך לכיכר רבין. לרגע איימה ההפגנה לחסום את התנועה ואז בותרה לכמה חלקים של מעברי חצייה. המשטרה, שהזניקה בתחילה ניידת לבדוק אם יש חשש למהפכה, ויתרה על בזבוז זמנם של השוטרים. צעיר נמרץ עם חולצת צ'ה גווארה ניסה להעיר את המפגינים מתנומתם עם שירים מקוריים. "אתם מכירים את 'הדג הנחש'?!", שאג במיקרופון, ולא נענה. קומוניסט צעיר עוטה מטפחת אדומה וחולצה לבנה, רמז להשתייכותו התנועתית הקומוניסטית, צעק ללא הרף סיסמאות תוצרת בית. "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה!", צווח בקול צרוד אל תוך הרמקול. במרצ זקוקים לייבוא קומוניסטי על מנת להעיר את הסוציאליסטים העייפים.

גמלאי מרצ לא הורגלו לסיסמאות רדיקאליות שכאלה. קשישה סוציאליסטית חמושה בשקית ניסתה לדרבן את החברים. "תוכנית ויסקונסין מתה!", המריצה אותם, אבל לא מצאה שותפים להתלהבות. הצעדה צעדה לאיטה. מפקד הצעדה, מיוזע, ציווה על החברים להתייחד עם זכר רבין מול האנדרטה שליד העירייה. "אם רבין היה פה, המצב הכלכלי הזה לא היה קורה!", קונן לאחר דקת דומייה כפויה, אך לא הזכיר כי הייתה זו ממשלת רבין שפצחה בתהליכי ההפרטה הנרחבים. בכיכר רבין עשו החברים אתנחתא. מחכים לקומוניסטים שיגיעו למקום המפגש המשותף באלנבי פינת קינג ג'ורג'. קומץ אוהדים מושבעים של 'הפועל תל-אביב' שרו שירי עידוד. עוברי האורח כלל לא שמו לב למתרחש. "אבל אני בכלל קפיטליסטית", הפטירה לעברי בשקט חברת מפלגה ותיקה. "מי בכלל רוצה מהפכה?", הוסיפה. בין לבין קוננה על מעללי הפלשתינאים וניאצה את "האוליגרכיה המפלגתית" שמונעת שינוי פוליטי מהותי בדרך להפיכת מרצ למפלגת המונים.

גודלה של ככר העיר איים לבלוע את שני תריסרי הסוציאליסטים שהחלו לנוע שוב לכיוון רחוב שינקין, לקראת המפגש המבטיח עם דיוויזיות המפלגה הקומוניסטית. בין לבין פילחו אופנוענים את ההפגנה הקטנטונת; שרידי הציונות הסוציאליסטית פינו להם מקום. בדרך לרחוב שינקין, ניעורו דרי רחוב מלצ'ט הצר מלהכיל מתרדמת יום שישי בצהריים כדי לצלם את ניצולי השמאל הישראלי. לא בכל יום מזדמן לבורגנים המעודנים של מרכז העיר לפגוש דגלים אדומים. ברקע שרו חברים את "האינטרנציונל". קומוניסט נזעם עם עצבים רופפים ניסה להשתלט על המיקרופון ולזעוק "מהפכה!". דייר בקומה שנייה באחד הבניינים, אוחז במטאטא, הביט בו בתימהון.

"המשך מאבק נעים"

בחיבור שבין רחוב אלנבי ובין רחוב קינג ג'ורג' נבלעו קומץ אנשי מרצ בים של כאלפיים מפגינים או יותר, רובם מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית. בקצה האחד של ההפגנה תופפו ממושמעים על תופים חברי תנועת הנוער הקומוניסטית, בנק"י, ייבוא מיוחד מהכפרים הערביים. בין לבין צעדו גם פועלים זרים, מאוימי גירוש, נושאים כרזות של המפלגה הקומוניסטית, מוגנים בין ים דגלים אדומים. פנינה פיילר, מוותיקות המפלגה וחברת הקיבוץ הקומוניסטי לשעבר יד חנה, צעדה במרץ וריקדה לצלילי המתופפים. חברי ארגון העובדים הסוציאליים צעדו בסך אף הם. פעילי המפלגה המסורים חילקו לעוברים ולשבים כרוז שהזהיר מפני "ממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו" ש"משלבת רמיסה של זכויות עובדים עם הכנות למלחמות נוספות נגד אירן, ונגד סוריה ולבנון".

צעירי תנועת הנוער הטרוצקיסטית "מאבק סוציאליסטי" ניסו את כוחם בשיווק ישיר של עיתון התנועה, "המאבק" והרצו ארוכות על המהפכה הממשמשת ובאה ואודות חשיבות הארגון המהפכני. פה ושם הניפו אנרכיסטים דגלים שחורים. חברי הנוער הקומוניסטי – לבושי חולצות לבנות צחורות ועניבות אדומות, כמו בימים ההם – הגישו לכל דורש פירוט של זכויות הנוער העובד על גבי דף כרומו בוהק המעוטר בפטיש ובמגל בעיצוב סובייטי מרהיב בהוצאת המפלגה. דב חנין, לבוש בחולצה סגולה כהה, התהלך בין המפגינים כחתן ביום שמחתו. חלק ניכר מההצלחה של ההפגנה הזו נזקף לזכותו.

ההפגנה התרכזה על חולות ומדשאות 'גן מאיר', בקרבת דיזנגוף סנטר. גל אוחובסקי הסתובב בקהל וניסה אולי למצוא כוכבים קומוניסטיים נולדים. בזה אחר זה הועלו דוברים וזמרים. בין סוציאליזם לאבטלה, זכויות מובטלות ואפליית ערבים, רקדו הרדיקלים הצעירים לצלילי הופעות של אמנים. אילן גילאון הבטיח בקול ניחר מעל הבמה לסכל את רפורמת הקרקעות של נתניהו, וקרא "לסטלנים ולערסים ולחנונים וליהודים ולערבים" להתאחד. עלינו לעבור מעם למעמד, הדגיש. ניצן הורוביץ ניסה לגנוב את ההופעה אך לא יכול היה לכריזמה של חברו לסיעה. החום התל-אביבי ירד ואט-אט התפזרו המפגינים. נעם רותם, לשעבר סולן להקת 'קרח 9', נתן הופעה. "שיהיה המשך מאבק נעים", פלט לפני שירד מהבמה. במפגינים הנותרים נרשמה עצבנות קלה. להתראות בשנה הבאה, אמרו. אף אחד לא חושש שרעיונות המפלגה יתגשמו ותמר גוז'נסקי תחליף את שמעון פרס בבית הנשיא. בינתיים.

שאלת המקף

אפשר לנקוט בציניות כלפי מפגיני האחד במאי. אולם מן הנמנע להתעלם מהם. אי אפשר להכחיש עובדה אחת פשוטה: שום מפלגה מלבד חד"ש איננה יכולה להוציא היום רבבות מתומכיה לרחובות. אם לפני עשר שנים צעדו בקושי מאה איש בהפגנות האחד במאי שארגנה המפלגה בתל-אביב, היום היא מצליחה להוציא לרחובות כמות אדירה של תומכים ופעילים. הרעיונות הם אולי הדלק להוצאת האנשים האלה לרחובות, אולם הארגון הוא המכונית שעולה במעלה ההר. במקביל להפגנה בתל-אביב, ארגנו הקומוניסטים הפגנות גדולות גם בחיפה ובירושלים. לא ציפי לבני ולא בנימין נתניהו אינם יכולים לארגן שלוש הפגנות ביום אחד.

ההפגנות האלה אינן מבטאות תמיכה ברעיונות קומוניסטיים בהכרח. הן מבטאות את אי-שביעות הרצון העמוקה של צעירים רבים מהמצב הכלכלי והחברתי. את אי-הנחת העמוקה הזאת מנצלים הסטליניסטים החדשים. הביקורת על הממשלה מתועלת לאיבה כלפי הציונות. הפערים החברתיים מתורגמים לרצון להשלכת התינוק עם המים. קריסתו המוחלטת של השמאל הציוני מעבירה את מבקרי הכלכלה הישראלית לזרועות הקומוניזם המקומי. בהיעדר חלופה ממשית, פונים מתנגדי הממשלה ו"הסדר הקיים" למפלגה היחידה שמחבקת אותם בחום. זה לא שמפלגת העבודה או מרצ אינן רוצות. הן פשוט כבר לא יכולות לחבקם מרוב עייפות ותשישות, שתי תכונות שאינן מאפיינות קומוניסט.

מרצ מבקשת שייתנו לה לגווע בשקט. מפלגת העבודה כבר בתהליכי התרסקות מתקדמים. כל המחנה הזה לא מקבל בסקרים יותר מ-15 מנדטים, במקרה הטוב. אף אחד ממתנגדי נתניהו משמאל לא יטרח להצביע שוב לקדימה. גם ציפי לבני אינה בונה עליהם. מי שמחזרת נמרצות אחרי יאיר לפיד איננה יכולה למשוך את מטפלות המשפחתונים המתארגנות במסגרת ארגון 'כוח לעובדים', וספק אם היא בכלל רוצה. לכן חד"ש היא הכתובת.

ניתן אולי להשלים עם המגמה הזאת ולחשוב שבעצם זה לא כל כך רע שתהיה בישראל מפלגת שמאל אחת גדולה שבמרכזה הקומוניסטים. אולם מפלגה שהמנהיג שלה נוסע לבקר את הדיקטאטור הלובי הקורא להחרבת ישראל באמצעות הקמת מדינה אחת, איננה יכולה להיות חלופה ראויה. השאלה איננה המקף שבין ציונות לסוציאליזם ואם הוא אפשרי. השאלה היא אם ניתן לקבל את התפיסה הקומוניסטית בדבר מקף בין סוציאליזם ותמיכה בלתי-מותנית בערבים.

"אנחנו צריכים מפלגת שמאל חדשה", אמרה לי חברה בכירה במרצ. היא מבינה היטב את משמעות יחסי הכוחות שבין קהל תומכי חד"ש ובין שרידי תומכי מפלגתה. אולם אם מרצ רוצה באמת בתחייתה, עליה לחשוב מחדש על התנהלותה ומדיניותה, קצת פחות על הקמת עוד ועוד מסגרות פוליטיות שרק מכרסמות בכוחה. עליה להתנער סוף כל סוף משעבוד כל הונה ומרצה לטובת הפלשתינאים. להתקרב לעובדות הסוציאליות ופחות להרצות מעל כל במה את בשורת המדינה הפלשתינית. רוב הציבור הישראלי לא הגיע להפגנת האחד במאי. אולם הגיעו אליה צעירים שאכפת להם. אם השמאל הציוני רוצה בחיים, עליו לחשוב מחדש על התנהלותו ולספק להם – ובעיקר לכל מי שלא היה שם אך מזדהה עם התכנים – את מה שמספקים הקומוניסטים: כתובת.

זכויות אדם ללא סייג: על פרשיות המעצרים

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

זה התחיל בפרשת עזמי בשארה והמשיך בפרשת ענת קם. עד שבוטל צו איסור הפרסום, ידעה כל הארץ מיהי ענת קם ופחות או יותר במה היא נחשדת. כל מי שחיפש מידע ברשת, מצא מידע על הפרשייה האסורה לפרסום. עכשיו זה ממשיך עם שתי פרשיות ביטחוניות חדשות. כל העולם יודע על זהות העצורים, הרשת גועשת, אבל הצנזורה ושירותי הביטחון ממשיכים בשלהם.

מעבר לשאלת הצנזורה, שהיא העניין הפיקנטי שמעניין את אמצעי התקשורת, עולה שאלה עקרונית הרבה יותר. מנין יש למדינה זכות מוסרית לעצור אזרחים במעצרים שרירותיים? השאלה הזו כרוכה במגוון של גישות אתיות ומשפטיות לעצם היכולת לעצור אדם בלי שתהיה לו הזכות להיוועד עם עורך דינו וללא הבאתו בפני שופט לשם דיון בהארכת מעצרו. זו השאלה שהתקשורת מסרבת לדון בה, ולא בכדי.

למשל, היכולת לעצור אזרחים במעצר מנהלי מתבססת על תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. מדובר בתקנות דרקוניות למדי. העובדה שהן תקפות מבחינה חוקית נובעת מכך שמבחינה משפטית, ישראל נתונה במצב חירום מתמשך של למעלה מ-60 שנה. מדובר בפעולה שמנוגדת לא רק לחוקי יסוד כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או לאמנת ז'נווה הרביעית, אלא גם לכל תפיסה, רחבה או צרה, של זכויות אזרח. גם אם העצורים החדשים בפרשיות הביטחוניות נעצרו במעצרים "רגילים", הרי שהם אינם מחבלים או טרוריסטים המוגדרים כ"פצצות מתקתקות". אם יש ממש בחשדות נגדם, לא זו בלבד שראוי לפרסם את הידוע על אודותיהם, אלא שחובה לנקוט נגד בהליך משפטי ראוי ההולם זכויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות.

אדמונד ברק. החירות כערך עליון

ניתן לתהות מה גורם לכותב שורות אלה להביע עמדה שנחשבת לכאורה לשמאלנית כל כך, אולם הניסיון ליצור ניגוד בין גישה שמרנית ובין תמיכה בזכויות אדם מקורו בדה-לגיטימציה השיטתית שנערכת לכל מי שאיננו מזדהה באופן אוטומטי עם ארגוני 'הקרן החדשה' ושות' והסטגנציה הרעיונית של השמאלנות הפוסט-הומניסטית. מעצר השולל מן העצור זכויות אזרח בסיסיות – כרעיון וכפרקטיקה – מסוכן לכל אזרח, ובפרט לדיסידנטים. רעיון העוועים שאפשר ליטול חיי אדם או קהילה, לטלטלם ולהביאם אל עבר פי-פחת, בלי מחויבות ממשית לזכויות אדם ואזרח, הוא מה שהביא את אריק שרון לגרש – בתמיכת שוחרי זכויות האדם, אגב – את מתיישבי עזה מבתיהם לטובת תיאוקרטיה רצחנית פרוטו-פשיסטית. התפיסה המעוותת שמותר למשטר לעשות באזרחיו מה שמתחשק לו לטובת מימוש רעיונות כאלה או אחרים נוגדת לחלוטין את התפיסה השמרנית הקלאסית (נוסח אדמונד ברק ואחרים) שחרדה מפני הלכי הרוח המהפכניים המקדשים את הקולקטיב על פני היחיד.

הימין הישראלי חייב להתקומם נגד מעצרים השוללים מן העצורים זכויות יסוד בסיסיות. אם עבר פלוני על החוק, יוגש נגדו כתב אישום מייד או שיובא לפני שופט לשם הארכת מעצרו כאשר ניתנת לו החירות להיוועץ בעורך דינו. אם אין הוכחה שעבר על החוק, ישוחרר לאלתר. דווקא בשעה שישנו ניסיון אמיתי וכן מצד גורמים שונים בימין הפוליטי להידבר עם הפלשתינאים מעל ראשי ההנהגות של שני הצדדים, חובה לגלות סולידאריות עם כל מי שמאמין כי זכויות אזרח ואדם הן זכויות על-תנאי. מובן שאין לצפות כי שוחרי זכויות האדם משמאל יזדעקו כשפעם נוספת עלול מישהו להציע לגרש עוד מתיישבים לטובת פשיסטן נוספת, אך אלה המאמינים בחירות כערך עליון עושים כן ללא שום תנאי ובלי שום "אם" ו"אבל". גם אם הסטלינואידים למיניהם לא ייחלצו לעזרת מגורשי-העתיד, לשמרנים יש חובה להגן גם על זכויות מי שנחשבים יריביהם המרים ביותר.

השי"ן-גימ"לית פתחה באש: על פרשת נעם חומסקי

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 21.5.2010

בדצמבר 1978 ובינואר 1979, פורסמו ביומון "לה מונד" שני מכתבים פרי עטו של פרופסור לספרות באוניברסיטת ליון, רובר פוריסון. פוריסון, שטען כי תאי הגזים מעולם לא התקיימו, הורשע בהסתה לגזענות ונידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 21 אלף פרנק. בסתיו 1979 פורסמה עצומת תמיכה של 500 איש בפוריסון, שכבר נודע באותה עת כמכחיש שואה ובעל קשרים עם קבוצות ניאו-נאציות. יוקרתה של העצומה עלתה בשל שם אחד שהתווסף אליה: נעם חומסקי. האינטלקטואלים בצרפת נזעקו. חומסקי תירץ את חתימתו בשם עיקרון חופש הביטוי. מאוחר יותר, צורפה מסה פרי עטו לספרו של פוריסון.

הפרשה הזו, שזכתה לכינוי "פרשת פוריסון", היא אולי הכתם הגדול ביותר בעברו של נעם חומסקי. חומסקי הוא אמנם יהודי וגם שהה במהלך שנות החמישים בקיבוץ הזורע, אולם עיון בקריירה הפוליטית שלו מעלה כי אותה פרשה עגומה של הגנה על מכחיש שואה איננה מקרית. חומסקי הוא אחד מראשיה וממוביליה של תופעה שהחלה בסוף המאה העשרים והיא האנטישמיות החדשה. האנטישמיות הזאת איננה משתמשת בסמלים, בדימויים ובביטויים המוכרים של האנטישמיות ההיסטורית, אלא ממירה את צליבת היהודי במסע דה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, מחליפה את הזדוניות המרושעת ביחס ליהדות בהטפה שיטתית נגד הישראליות כתרבות קולוניאלית ולאומנית שקורבנהּ המרכזי הוא הערבי. הפן המעשי של האנטישמיות החדשה מתבטא בתמיכה גורפת בארגוני טרור. כך, ב-2006 פגש חומסקי בלבנון את חסן נסראללה, שבאותה שנה המטיר אלפי טילים על ערי ישראל.

נעם חומסקי. רומן עם הטרור

ההחלטה למנוע את כניסת חומסקי להרצות באוניברסיטת ביר-זית נעשתה על ידי פקידה בעלת היגיון ישר, כזה שחסר במקומותינו: ישראל איננה צריכה לאפשר לידידו של חסן נסראללה להתסיס את הסטודנטים הערבים בשטחים. האמריקנים, לפחות בעידן שלפני משטר אובאמה, היו נוקטים בצעדים חמורים פי כמה אילו היה חומסקי פוגש את אוסאמה בין-לאדן. אולם ההיגיון הזה לא מוצא לו תומכים, אפילו בקרב אנשים שמבינים מה משמעותו של היתר כניסתו לשטחים של אינטלקטואל המנהל רומן עז עם הפשיזם החדש.

תרומתו של חומסקי לחקר הבלשנות המודרנית איננה מוטלת בספק; אולם הפרופסור האמריקני הישיש לא ביקש להגיע לאוניברסיטה הפלשתינית על מנת ללמד את תלמידיה שיעור בבלשנות גנרטיבית. חומסקי הגיע כנושא בשורה. באחרונה, הסביר פרופסור אילן גור-זאב מאוניברסיטת חיפה את ההיגיון של בשורת האנטישמיות החדשה. במאמר שפרסם בכתב העת "ארץ אחרת", כתב כי לפי ההיגיון של אנטישמיות זו, "ההתגייסות להריסתה של ישראל הייתה למלאכת הקודש האחרונה שעוד נותרה לו לאדם הפרוגרסיבי המערבי. שהרי ישראל היא הסוכן הישיר, הגס והאלים ביותר של ההיגיון הקולוניאליסטי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית".

אין ספק כי חומסקי לא היה משנה דבר במינון השנאה האנטי-ישראלית שנפוצה בקרב חלקים רבים בציבור הפלשתיני. אולם יתרונו של חומסקי הוא במתן המסגרת התיאורטית למסע השטנה האנטישמי החדש, כפי שמתארו גור-זאב. הפלשתינים אינם זקוקים אולי לפילוסופיה הפוסט-קולוניאלית של חומסקי ולמסרים הידידותיים של פטרונו, נסראללה, אולם העמדה הפסאודו-מוסרית שמביא עמו חומסקי מספקת, בעיקר עבור תנועת החמאס השולטת באוניברסיטת ביר-זית, את הלגיטימציה שגורמים ניאו-פשיסטיים וניאו-אנטישמיים כמו החמאס זקוקים לה כאוויר לנשימה.

למרות זאת, הבעיה איננה נעם חומסקי, לא כל שכן התגובה הפלשתינית או הבינלאומית למניעת כניסתו לשטחים. הבעיה היא, פעם נוספת, מקהלת תומכי חומסקי בישראל וידידיה, שהפכו באקט אורווליאני מעשה של שכל ישר לאיוולת. בישראל 2010, המנטאליות האורווליאנית גורמת לעיתון "הארץ" לפרסם מאמר מערכת שבו הוא תובע מראש הממשלה נתניהו להתנצל בפני חומסקי על איסור כניסתו לשטחים. לא פחות. כך, פרופסור המגן על מכחיש שואה, הנפגש עם מנהיג ארגון טרור מסוכן, העומד בראש אינטרנציונל שנאה אנטישמי, הופך לקורבן שחייב בהתנצלות מפי ראש הממשלה.

אשליות מסוכנות בלב ים, או: השמאל החדש נחשף

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 1.6.2010

ההפתעה שציפתה לחיילי הקומנדו הימי בבואם להשתלט על ספינות המשט לעזה ממחישה את עומק הפער התודעתי הקיים בישראל: הפער בין היחס לשמאל הרדיקאלי והגישה כלפיו לבין טבעו הממשי של אותו שמאל. הקונספציה שליוותה את הפעולה הצבאית, שלפיה אנשי שמאל הם פציפיסטים שוחרי שלום מטבעם, עלתה לא רק במחיר של פגיעה בשלומם של חיילי צה"ל אלא גם במחיר של פעולה צבאית שאילו הייתה מתנהלת אחרת, ניתן היה להשיג באמצעותה תוצאות פחות קשות ומזיקות לתדמיתה של ישראל בעולם.

הממסד הישראלי מתעקש במשך שנים ארוכות להתעלם מאזהרותיהם של פובליציסטים ואינטלקטואלים רבים באשר לטיבו של השמאל הרדיקאלי. לפני שנים הרבה נטשו במערכת הביטחון את דוקטרינת איסר הראל שעקב אחר מעללי השמאל הישראלי וחשף פרשיות ריגול והתארגנויות מחתרתיות שונות באירדנטה השמאלנית של שנות החמישים והשישים. בעוד שהימין הישראלי נתפש כמחנה פוליטי שיש לעקוב אחריו ולבדוק בציציותיו, למרות ההתנגדות הבלתי-אלימה למשל של תושבי גוש קטיף במהלך הגירוש מעזה, נראה השמאל כמחנה נאיבי ובלתי-מזיק שאינו מבין את המציאות. לכן, אף אחד בצה"ל לא האמין שעל הספינה ימתינו פעילים מנוסים החמושים בסכינים, באקדחים, במקלעים ובשאר כלים מזיקים ומשחיתים.

שורשיו של הטרור השמאלני שנחשף על סיפון האונייה התורכית אינם נעוצים בהשראה שספגו הטרוריסטים שעל הספינה מתורתם של איסמעיל הנייה וחאלד משעל. הם גם לא זכו להארה לאחר שקראו בכתבי אוסאמה בין-לאדן. הטרור השמאלני הזה סופג השראה מתעמולה "אנטי-אימפריאליסטית" גסה של תועמלנים כגון מיודענו נעם חומסקי ואינטרנציונל השנאה האנטישמי שעורך דה-לגיטימציה שיטתית לישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד מרושעת. לדידם, השוני בינה לבין גרמניה הנאצית מסתכם בכך שהישראלים אינם מפעילים תאי גזים. זהו טרור ששורשיו ברדיקאלים שעמדו ביסוד התארגנויות כמו כנופיית באדר-מיינהוף שראו במערב הקפיטליסטי, ובפרט בישראל, את שורש הרע בעולם. כנופיות הרדיקאלים הנוכחיות מתבלות את שנאתן לישראל, כנציגת המערב הדכאני וההרסני, באנטישמיות קיצונית מטורפת.

לכן, מי שהניח ללוחמי הקומנדו הימי להשתלשל מחבל אל עדר של מהפכנים פרו-אסלאמיים הרואים בישראל את התגלמות הרוע המוחלט וביהודי הארץ את הביטוי לנאצים החדשים, איננו שונה ממי שהיה שולח קומץ חיילים אמיצים לפעול בגלוי עם רובי אם-16 כדי לשחרר את גלעד שליט משביו. הטרור השמאלני איננה שונה מהותית מהטרור האסלאמי, ומזלם של חיילי הקומנדו שהטרוריסטים חברי אינטרנציונל חומסקי לא היו חמושים בנשק קטלני יותר. אחרת, חלילה, היו כולם נטבחים בו-במקום.

הפעולה שנעשתה נגד משט מאהבי הטרור האסלאמו-פשיסטי לעזה היא צודקת, ואלה המבקשים עתה להתנער ממנה, משתפים פעולה עם הטרור, מדעת או שלא מדעת. ברם, אילו היו מקבלי ההחלטות מודעים למאפיינים ההתנהגותיים והמחשבתיים של דרי ספינת הטרור, לא היה עולה על דעתם לשלוח קומץ חיילים לצנוח להמון משולהב, מוסת וצמא דם. ראוי לומר בכל הכנות הנדרשת כי רבים לא האמינו שהפרשה הזו תסתיים בשפיכות דמים שכן תדמית השמאל כמחנה פציפיסטי, שלו ושוחר שלום שבסך הכול טועה בהבנת המציאות, עדיין חולשת בתודעת הרוב. אולם מי שהיה טורח לקרוא את שפע הניתוחים שמוצעים בדבר אופיו האנטישמי של השמאל החדש, היה חושב פעמיים לפני שליחת טובי הבנים למלתעות אוהדי הפשיזם.

אין באמור לעיל כדי לגרוע כהוא-זה מצדקת הפעולה, לא כל שכן מצדקתם של חיילי הקומנדו כשבחרו לירות אש חיה אל עבר המוני אוהדי הג'יהאד העולמי שביקשו לעשות בהם לינץ'. אולם במקביל להצדקת פעולתם, ראוי שההנהגה הישראלית – לא כל שכן, מסבירי ישראל בעולם – יתחילו להבין כי המאבק למען חיסולה ישראל איננו מתנהל רק על ידי ארגוני טרור מזוינים המתחמשים בטילים לקראת המלחמה הבאה. המערכה האנטישמית נגד קיומה של מדינת ישראל מנוהלת גם על ידי ארגוני השטנה השמאלניים שהחליטו לצעוד צעד אחד קדימה ולשתף פעולה עם הג'יהאד העולמי בפרובוקציה טרוריסטית בלב ים.

אם השמאל הישראלי חפץ חיים, וכפי שמובן מהתגובות של מרצ והרדיקלים ב"אל-ארד" ("הארץ") הם אינם חפצי חיים אלא נוהגים כמתאבדים שיעי בשירות חבריהם ממשט הטרור, ראוי שמישהו שם יתחיל לעשות חשבון נפש כיצד חבריו לדעה חברו לגרועים שבשונאי ישראל והיהודים שהגיעו לכדי ניסיון טבח בחיילי צה"ל. ישראל, מצידה, חייבת כבר עתה להבין שהאיום הנשקף לה מצד השמאל העולמי הולך יד ביד עם זה האיום ההשמדתי של הפשיזם המוסלמי הגואה. מלנין עד חומסקי, מפול פוט ומאו טסה-טונג ועד חסן נסראללה ומחמוד א-זהר, נותר השמאל שותפם הנאמן ביד של אלה השואפים לחזות בהשמדת ישראל עוד בימי חייהם.

Photograph: Francois Lenoir/Reuters

דור הולך: עם מותו של לובה אליאב

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 4.6.2010

לקראת סוף השנה שעברה, בספטמבר 2009, לקה לובה אליאב באירוע מוחי. בעקבותיו, איבד את כושר הדיבור. לקראת סוף דצמבר, ערכה לכבודו 'הסוכנות היהודית' אירוע מיוחד בהשתתפות מכריו ומוקיריו. לובה הגיע ישוב על כסא גלגלים והתרגש לנוכח קבלת הפנים החמימה, המעריצה, השמורה לאחרוני המנהיגים של תנועת העבודה של פעם, בימים שבהם מילים כמו "סוציאליזם", "ציונות" ו"התיישבות" היו חשובות לא פחות, ואף יותר, ממושגים אמורפיים כמו "שלום" ו"אחוות עמים".

"לובה בשבילנו זה לא אדם, זה מוסד; כל כולה של הציונות מקופלת באדם אחד", אמר באותו אירוע גזבר הסוכנות, ח"כ לשעבר חגי מרום. הסופר אלי עמיר אמר לכתב הערוץ הראשון כי "פעם ראשונה מצאתי יהודי צבר, שלא נולד לא בבגדאד ולא במרוקו, שמבין את העניין החברתי-עדתי". "לובה אליאב זה לא פוליטיקאי של הודעה לעיתונות, של ספין", הסביר העיתונאי אמנון אברמוביץ'. התשבחות לאליאב זרמו כמים. אולם כשהגיע הכתב לחברי להקת חיל הים שבאו לשיר לכבוד מאחרוני תנועת העבודה, ושאל לכבוד מי באו לשיר, לא ידעו הצעירים במי מדובר. "הוא תרם הרבה כסף", השיבה חיילת אדומת שפתיים. "לא עושים לנו הסברה לפני כל הופעה", ניסתה חיילת אחרת להציל את כבודו האבוד של החיל.

זוהי אולי התגלמות הטרגדיה של מפעל החיים האדיר של לובה אליאב, שקיבל ב-1988 את פרס ישראל על מפעל חיים ולפני שבע שנים זכה בפרס ע"ש דוד בן-גוריון על תרומתו לקליטת עלייה וליישוב הנגב. לא פחות, זו גם הטרגדיה של אגף שלם בציונות שהתמוסס לכדי הכחשה עצמית. רבים מאותם צעירים שביקש לפעול במשך שנים ארוכות למען עתידם, שראה עצמו כשליחם של אותם דורות שיפעלו וינהיגו את המדינה אחריו, לא רק שאינם יודעים מיהו אלא שמורשתו הציונית הלוהטת זרה להם. עבור רובם, שמות כמו "ניצנה" אינם אומרים דבר והמפעל הציוני הנפלא ששמו העיר ערד איננו מדבר אליהם, למעט אולי אותו פסטיבל נשכח. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא מתנגדיו הפוליטיים של אליאב הם אלה ששמרו אמונים לעיקרון המנחה של רעיונותיו: נאמנות בלתי-מסויגת למדינת ישראל ותמיכה נלהבת בציונות. נראה שהם גם אלה שיזכרו אותו עוד שנים הרבה.

היכרות על אוניית מעפילים

לובה אליאב נולד בנובמבר 1921 במוסקבה בשם לובה ליפשיץ, ועלה לארץ ישראל והוא בן שנתיים וחצי. הוריו בנו בית חד-קומתי ברחוב קרל נטר במרכז תל-אביב. עם השנים נוספו לבית קומות נוספות: אחיו הוסיף לבית עוד קומה, לאחר מכן נוספה קומה שלישית. כאשר התחתן, בנה דירה על הגג ובה התגורר עד יום מותו.

בגיל עשר השתתף בתחרות חיבורים שכתבו ילדי העיר תל-אביב הצעירה על המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. חיבורו של לובה ליפשיץ הצעיר זכה בתחרות והמשורר האגדתי קיבל לידיו את החיבור. משמצא חן הטקסט בעיני ביאליק, נפגשו השניים וביניהם התפתחו יחסי קירבה. אמו, מתילדה, הייתה לחברתה של מניה, רעייתו של ביאליק.

בשנת 1936, והוא בן 15 בלבד, הצטרף אליאב לארגון 'ההגנה' ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליט להתנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי. משתמה המלחמה, התגייס לש"י (שירות הידיעות של 'ההגנה'). מקץ כמה חודשים הצטרף למוסד לעלייה ב' והיה למפקד אוניות מעפילים. על ספינת המעפילים "אולואה" הכיר את רעייתו, טניה צבי, ניצולת שואה מליטא. "כשבאתי (לארץ) לא היה לי אף אחד; לובה היה בשבילי הכול, הוא היה אבא והיה מורה", אמרה בכאב לאחר יותר מ-62 שנות נישואין.

במהלך מלחמת העצמאות, שירת אליאב בחיל הים בדרגת סגן אלוף. עם שוך הקרבות, היה לנאמנו של ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ולימים ראש הממשלה, לוי אשכול. בצד פעילותו למען קליטת עלייה, הקים בשנת 1955 את יישובי חבל לכיש, ובהם בתי בלוקים קבועים בשטח של 48 מ"ר למשפחה – מרווח מאוד לעומת המעברות שנבנו עד אז. מקץ שנה, פיקד על "מבצע תושייה" במהלך מלחמת קדש והעלה ארצה את יהודי פורט סעיד. בשנת 1958 נתמנה למזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקווה ושימש כאיש 'לשכת הקשר' ועמד בקשרים עם יהודי הגוש המזרחי.

בשונה מאנשי שמאל רבים אחרים, היה אליאב מחובר עמוקות לשורשיו היהודיים. הוא היה אחד מצאצאי ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, העילוי שיצק מים על ידיו של הגאון מווילנא והיה לימים יד-ימינו של ר' שניאור זלמן מלאדי. כשהיה בתפקיד ציר ברוסיה, ביקש מהסובייטים לפקוד את קבר אמו בבוברויסק. משסירבו, אישרו לו לבקר במוזיאון המקומי. אליאב נדהם כי הסובייטים לא נתנו שום ביטוי ליהודי בוברויסק. לאחר שסיים ב-1961 את שליחותו, שב ארצה על מנת להקים את העיר ערד.

בעמדת מיעוט

בשנת 1965 נבחר אליאב לכהונה בכנסת בסיעת מפא"י. תחילה היה סגן שר במשרד התעשייה והמסחר, לאחר מכן עבר לשמש סגן שר במשרד הקליטה וב-1969 נבחר לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה, שנוסדה שנה לפני כן לאחר איחוד בין מפא"י, רפ"י ו'אחדות העבודה'. עם מות פטרונו, לוי אשכול, בשנת 1969, נבחרה לתפקיד ראש הממשלה גולדה מאיר. אליאב היה סמן שמאלי במפלגה וחילוקי דעות קשים עמדו בינו ובין גולדה מאיר וישראל גלילי, ראש המטה הארצי של 'ההגנה', מבכירי הממשלה ויו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות. גלילי היה מתומכי ההתיישבות ביש"ע וזכה לתמיכתה של מאיר; אליאב התנגד בתוקף למפעל ההתיישבות. עד יומו האחרון טען כי צדק בהתנגדותו זו.

ספרו המפורסם, "ארץ הצבי", יצא לאור בשנת 1972 והשפיע על הדור הצעיר של אותם ימים שהחל להתארגן בנפרד ממפלגות השמאל המסורתיות. אליאב מצא עצמו בעמדת מיעוט במפלגת העבודה והיה מהבודדים שקראו לנסיגה ישראלית מהשטחים. הוא מצא עצמו שותף לדעותיהן של קבוצות משולי המפה הפוליטית, שהתארגנו לימים בתנועות ובמפלגות כמו 'מוקד', שי"ח, ר"צ ועוד. הבידוד הפוליטי של אליאב, שהתעקש על ציוניותו, דחק אותו לשוליים. הוא העדיף להתמקד בפעילות התנדבותית: בלילות עבד ללא תמורה כסניטר ופועל ניקיון בבית חולים, וביום התנדב כמורה בבתי סוהר, במכללת 'תל-חי', בקריית שמונה ובאור עקיבא.

אליאב שב לכנסת במסגרת סיעת של"י, שהוקמה בין השאר על ידי כמה מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של משה סנה, פורשי מפ"ם דוגמת רן כהן וגם אנשי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש' בראשות אורי אבנרי. אולם הרומן של אליאב עם קיצוני השמאל לא ארך זמן רב. בשנת 1986 הקים את 'הקהילה החינוכית ניצנה' וביכר את המעש הציוני על פני הפגישות המתוקשרות של רבים מחבריו לדעה עם אנשי אש"ף. הוא התמודד בשנית על מקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה בבחירות 1988 ונבחר לכנסת. כעבור חמש שנים התמודד מול עזר וייצמן על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, וכשל.

"אחד מאבות האומה בא"

השבוע, ביום שלישי, הובא למנוחות בבית הקברות של אצולת הציונות: בית הקברות טרומפלדור אשר במרכז תל-אביב. בית הקברות נוסד לפני 108 שנים ובו קבורים בין השאר חיים ארלוזורוב, מקס נורדאו, חיים נחמן ביאליק, אחד העם וגם דמויות מהעבר הפחות רחוק כמו שושנה דמארי. בין מלוויו היו שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, יו"ר 'הסוכנות היהודית', נתן שרנסקי, השר אבישי ברוורמן וגם יריבו הפוליטי משכבר הימים, הנשיא שמעון פרס. בבחירות שנערכו לפני חמש שנים לראשות 'העבודה', שבהן זכה פרץ בבכורה, תמך אליאב בגלוי בפרץ והעדיפו על פני פרס. כעבור שלוש שנים, התאכזב מפרץ והביע תמיכה גלויה במועמדותו של ח"כ לשעבר אופיר פינס לתפקיד יושב ראש המפלגה.

הוא חזה מראש את דעיכת תנועתו. "מפלגת העבודה ו'המערך' חייבים לעלות אל העם, לא לרדת. הם חייבים לרדת מהדשא של מגרשי הגולף והם חייבים לרדת מהפנטהאוזים", אמר בשעתו. למרות דעותיו הנחרצות משמאל, זכה לאהדה רבה גם מצד יריביו. משנודע דבר פטירתו, הספיד אותו ראש הממשלה נתניהו באומרו כי "לובה היה מופת של מנהיג ציוני, שכל כולו רתום למען מה שהיה חשוב בעיניו לעתיד עמנו – השלום, יישוב הנגב וקידום החברה, החינוך והביטחון".

במאמר שפרסם השבוע באתר האינטרנט של "מעריב" חגי אלון, שהיה יועצו של עמיר פרץ בעת כהונתו כשר הביטחון, סיפר אלון כיצד נסע עם אליאב מתל-אביב צפונה, אל הקו האש, תחת איום הטילים. "בלי תיאומים מוקדמים, בניגוד להנחיות הביטחוניות בלי פמליות ומלווים, הוא ואני עוברים יישוב-ישוב על קו החזית".

"כך בלי התרעה", כתב אלון, "(אנו) עוברים בשערי היישובים מעודדים ומחזקים, אני רושם בפנקס בקשות ומשימות ומעביר למשרד ולובה – הוא מחבק ומנשק ובוכה איתם ושר איתם ואוכל איתם ונוגע בהם באזרחים של המדינה שלו, שהוא היה חלק מבנייתה. והם המתיישבים האמיצים של גבול הצפון בעיירה, בקיבוץ ובמושב, שנשארו בבתיהם כי קו הגבול הוא קו היישובים, הם אהבו אותו אהבת אמת. הילה גדולה הייתה מקיפה את החדר ומקומות המפגש בשדה בפרדס במקלט וטיל לא בא גם אם אזעקה נשמעה, הילה שנתנה למתיישבים את התחושה שהם לא לבד – שאחד מאבות האומה בא".

במפגש שנערך לכבודו בסוף 2009, ישבה לצדו ח"כ לשעבר אורה נמיר, בעבר שרת העבודה והרווחה בממשלת רבין ושגרירת ישראל בסין. "לא לובה ולא אני", הפטירה נמיר, כשזרועו של לובה כרוכה עליה, "לא התרגשנו ממה שחשבה מפלגת העבודה על העמדות שלנו". "נכון", אישר לובה. רוזה סעדון, שאותה לימד אליאב עברית כשהתנדב להיות מורה במקביל לעבודתו הפרלמנטארית, ניגשה לחבק את אליאב וסיפרה כיצד תמהה נוכח העובדה שחבר כנסת מגיע ללמד עולים חדשים את שפת הארץ. המתח הזה, שבין פעילות פוליטית עקרונית ובין התמסרות מוחלטת לעשייה ציונית, איננו רק מאפיין של עשייתו רבת-השנים לובה אליאב. הוא גם תזכורת למה שהיה פה לפני אי-אלו עשרות שנים ונדמה כי פס מן הארץ לבלי שוב.

זרועו הארוכה של ברק אובאמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 8.6.2010

לקראת הבחירות שייערכו בארצות הברית בנובמבר הקרוב, מנסה ממשל אובאמה לחזר נמרצות אחרי קולות היהודים, ועל מנת להקל על המלאכה, החל הנשיא האמריקני בריכוך הקו האגרסיבי, חסר התקדים, שנקט כלפי ישראל. אלא שברור כבר עתה כי מעשיו של ברק אובאמה בשנה שחלפה מאז נבחר לנשיא היו להרי אסון. החלטתו האסטרטגית לנטוש את ישראל ולזנוח אותה כבת-הברית ההיסטורית של מולדת החירות, בצד האיומים על ממשלת ישראל והשפלת נתניהו, הם אלה שהניחו לראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לקחת יוזמה ולנסות לשבור בכוחות עצמו את הסגר על הרודנות האסלאמיסטית בעזה.

ארדואן אמנם לא היה זקוק לאובאמה כדי לתקוף את ישראל, והרומן שלו עם הפשיזם המוסלמי לא התחיל בעקבות המדיניות האמריקנית, אולם כשהבין ארדואן שארה"ב נוטשת את הברית בת ששים השנים עם "הישות הציונית", החליט רה"מ התורכי לעבור לאופנסיבה שעיקרה שבירת הסגר על עזה, כפיית הסדר מדיני על ישראל ולגיטימציה לטירניה העזתית.

הפרופיל הפוליטי של ארדואן איננו מובן לרוב הישראלים, לא כל שכן למקבלי ההחלטות בישראל. השוני המהותי בין ארדואן לאחמדינג'אד נעוץ בתפישה התורכית את המטרות הפוליטיות של המהפכה האסלאמית, דבר שבימים עברו הגדירו כהבדל שבין "פרוגרמת מקסימום" ל"פרוגרמת מינימום". ארדואן מעוניין להפוך את תורכיה למעצמה אסלאמית בעלת הגמוניה אזורית ועולמית. הוא איננו מעוניין, לפחות לא בשלב המיידי, לייצא את המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות תורכיה. ארדואן מעוניין במה שהגדירו בשמאל כ"מהפכה שלווה", קרי: רכישת הגמוניה פוליטית באמצעות חיזוק בני ברית ותומכים. לכן הוא תומך במשטר החמאס העזתי ומקיים רומן סוער עם הסורים. אין לו עניין, בשונה מהאיראנים, בעימות מיידי עם המערב. הניצחון שארדואן רואה לנגד עיניו הוא ניצחון היסטורי, תרבותי ופוליטי, שמתרחש בשלבים. זוהי פרגמטיות מהפכנית שזוכה לביקורת ולעין בלתי-אוהדת בקרב המהפכנים האיראנים שמעוניינים בעימות מיידי, בטווח של כמה שנים, שיביא להכרעה.

ארדואן. לא אחמדינג'אד

כאשר ארדואן הבין שהברית בין האמריקנים לישראלים נשחקת ואף קורסת, הוא זיהה את נקודת החולשה ולכן תמך וקידם את משט הטרור לעזה. כאשר החליט אובאמה לסגת, לפחות זמנית, מהעוינות האנטי-ישראלית שהפגין, זה כבר היה מאוחר מדי. ארדואן הפנים שבין כה וכה ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי עמוק, ושאובאמה נסוג בשל צרכים פוליטיים פנימיים. לכן, הפרגמטיזם הארדואני לא גרם לתורכיה לשלוח טילים ונשק חם לחיזבאללה או לחמאס, אלא לחמם את הגזרה באמצעות יצירת משבר ולבדוק עד כמה נפיץ המצב ועד לאן ניתן למתוח את גבולות ישראל.

הגולם שיצר אובאמה, מדעת או שלא מדעת, קם על יוצרו. הרעיון שהעלה ארדואן, קרי: משט בהשתתפותו בגיבוי חיל הים התורכי, הדליק בוושינגטון נורות אזהרה. היה כבר מי שאיים שפרובוקציה כזו תביא לסילוק תורכיה מנאט"ו. בין אם יממש ארדואן את איומו לשבור בעצמו את המצור על עזה ולהפוך לסלאח א-דין מודרני, ובין אם לאו, ברור שהוא רואה עצמו כאוואנגרד של המהפכה האסלאמית שחותר לשינוי אסטרטגי עמוק באמצעות מדיניות פרגמאטית שבבסיסה עימות עם ישראל, בגבולות מסוימים, והימנעות מעימות עם המערב.

בישראל לא מצליחים להבין את תמונת המצב הגיאו-אסטרטגית, לא כל שכן את הפוליטיקה הארדואנית. אם היו מבינים זאת, לא היו שולחים את חיילי הקומנדו לעימות ישיר עם משט הטרור. ישראל איננה ערוכה לעימות שארדואן מבקש ליזום, לא כל שכן למצב החדש המתהווה באזור בדמות שתי מדינות המתחרות על ההגמוניה בייצוא המהפכה האסלאמית ובדרכים למימושה. ספק אם יש בישראל מישהו שמבין בכלל את תרומת אובאמה למצב הנוכחי, וספק רב עוד יותר אם מישהו מנסה להעביר מסרים ברוח זו ליהדות ארה"ב.

ברי כי ישראל נמצאת בפני מצב חדש שבו תורכיה תפעל בהתאם להשקפות המהפכניות של מנהיגהּ. בישראל, כמובן, לא טורחים לעיין בשפע הפובליציסטיקה המוצעת לה, בעיקר על ידי ניאו-שמרנים אמריקנים וישראלים, והטעות הטראגית הבאה כבר מזמן רשומה על הקיר. ללא מדיניות חדשה, אופנסיבית, עלולה ישראל להתמודד עם מלחמה עם מדינה שהיא בעצמה סייעה לחמשה במיטב הנשק המצוי ברשותה.

סוף דרכה של ממשלת נתניהו?

עכשיו כבר ניתן לקבוע בוודאות כמעט גמורה: הפעולה הכושלת נגד משט הטרור בעזה הביאה להצלחתו. איראן יכולה לשלוח לעזה עוד ספינות עם ציוד ומזון, אולם ברור כי המשט הצליח במקום שבו אפילו איראן כשלה. ראש ממשלת תורכיה ארדואן יכול לזקוף לזכותו הישג מרשים: הוא שבר את המצור על עזה. הפרובוקציה התורכית נגד ישראל הצליחה מעבר למשוער ותורכיה יכולה לטעון בדין לכתר מגן הפלשתינאים. רשימת המוצרים החדשה שמגבשת הממשלה, מוצרים האסורים בהכנסה לעזה, לא תשנה את המציאות. המצור על עזה נשבר ושלטון חמאס בעזה צעד עוד צעד חשוב לקראת לגיטימציה בינלאומית.

לישראל היו כל הסיבות הנכונות להטיל מצור על עזה. מצור על טריטוריה לא-כבושה, שנורות ממנה רקטות אל עבר מדינה ריבונית אחרת, הוא לגיטימי. למן הנסיגה מעזה הייתה הסכמה בינלאומית רחבה על כך ששלטון חמאס הוא תיאוקרטיה חשוכה, טירניה טרוריסטית, שמניעיה הגלויים הם השמדת ישראל. ההסכמה הזו נשחקה והתפוררה. הקיפאון המדיני הממושך, שבמרכזו הסירוב הישראלי לשים את הקלפים על השולחן ולהעמיד את הפלשתינאים אל הקיר עם הצעת שלום ישראלית מפורטת וברורה, הביא לשחיקת מעמדה של ישראל עד כדי כך שמשט טרוריסטי אחד מוטט מצור לגיטימי על ישות טרוריסטית.

בתוך שנה וקצת, הפכה ישראל – במידה רבה שלא באשמתה – לא רק למדינה מבודדת ומצורעת; היא גם הפכה למדינה מתגוננת הנאלצת לשלם מחיר יקר על פעולה צבאית כושלת של קברניטים אטומים שאינם מבינים כי כאשר הופכים משט של מחבלים לאלטלנה פלשתינית, ומצניחים לתוך הספינה חיילי קומנדו חמושים ברובי צבע הנאלצים לירות באקדחיהם נוכח לינץ' מתקרב, התוקפן נראה כקורבן ואילו הנתקף נדמה כתאב דם ואלימות.

בנימין נתניהו. אהדה ציבורית פריכה

בחלוף למעלה משנה לכהונת ממשלת נתניהו, ניתן לסכם ולומר כי לא זו בלבד שאין שום סיכוי סביר שישראל תוכל לצור מחדש על ישות הטרור הפלשתינית, הרי שנחסמה לגמרי האופציה לתקיפת איראן. יותר משנה של קיפאון מדיני, היעדר יוזמה ישראלית, הסברה כושלת, אימפוטנציה מוחלטת באיוש תפקידים דיפלומטיים והתמוטטות המצור על עזה, בודדו את ישראל וסגרו בפניה כל אפשרות לגייס את הקהילה הבינלאומית לסיכול הגרעין האיראני.

בנימין נתניהו הוא המדינאי היחיד-כמעט שמבין שישראל נאבקת בפשיזם חדש. הוא ניבא עוד לפני 17 שנה שטילים ינחתו באשקלון, בבאר שבע ובערי הדרום. מול השאננות של אוסלו, נתניהו ניצב כמתריע בשער. אולם דומה כי נתניהו לא מוביל את ישראל למהלך צ'מברלייני שבמרכזו גיוס הקהילה הבינלאומית נגד איראן, הכרחת הפלשתינאים להתמודד סוף כל סוף עם נוסחת שתי המדינות שהם משקרים כי הם תומכים בה ובידוד האסלאם הטרוריסטי בעזה. במקום שבו חנין זועבי הצליחה, בנימין נתניהו כשל.

היום ברור מעבר לכל ספק כי ממשלת ישראל, במתכונתה הנוכחית, היא עול על עתיד המדינה. הממשלה הנוכחית היא פדרציה של איים אוטונומיים שנשלטים על ידי כוחות שונים בעלי כוונות שונות. פרשת עמנואל היא דוגמה מצוינת לאימפוטנציה של ממשלה שאינה מכריחה את הצדדים להידבר זה עם זה ודוחפת את ההכרעה לבג"ץ שמחליט לסיים את הסכסוך במאסרם של הורים. לממשלה הנוכחית אין שום פרספקטיבה ממשית ביחס לעתיד ישראל. כישלון המצור על עזה מוכיח שהמשך התנהלותה של ממשלת נתניהו עומד בסתירה ביחס למטרה המרכזית: הבסת סכנת הפשיזם החדש.

נתניהו יכול לתקן את המצב באמצעות יוזמת שלום ישראלית מפורטת שמאחוריה כל הציבור הישראלי. יוזמה שבבסיסה לאו אחד גדול – לא לתביעת השיבה – והן משמעותי – הסכמה להקמת מדינה פלשתינית בצד הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. יש לנתניהו תמיכה אדירה בעם. הוא יכול לטרוף את הקלפים ולהקים ממשלת הסכמה ישראלית בהשתתפות שלוש המפלגות הגדולות. ממשלה כזו יכולה להוציא את ישראל מן המצב שבו היא נתונה: קיפאון מדיני, בידוד בינלאומי, ידיים כבולות בזירה העולמית, מדיניות חינוך ופנים כושלת וחוסר תוחלת באשר להתמודדות עם הסכנה הקיומית מאיראן. ממשלה כזו יכולה להיות ממשלת בשורה.

השאלה המהותית איננה אם נתניהו רוצה בכך. השאלה הגדולה היא אם יש בו העוז לעשות כן. נתניהו חייב להכריע אם בשם הממלכתיות הציונית ומדיניות חד-נס ז'בוטינסקאית שבבסיסה הדאגה לאומה, הוא רוצה להעניק גת כריתות לשותפות הקואליציוניות שלו שליוו אותו לניצחון בבחירות האחרונות. מובן שישנה סכנה ממשית ומהותית שמבחינה פוליטית, נתניהו יהיה תלוי בשתי מפלגות שמעולם לא דגלו בתפישתו באמת: קדימה ומפלגת העבודה. אולם דומה שאין אפשרות כבר ללכת בכיוון שונה. ממשלת נתניהו הנוכחית מגיעה לקץ דרכה הפוליטית, אפילו אם תמשוך עוד שנה ואף שנתיים.

נתניהו יכול לשאת עצמו על גבי האהדה הציבורית הנתונה לו. אולם מי כאהוד אולמרט יודע כמה אהדת הציבור פריכה. בתחילת מלחמת לבנון השנייה, אולמרט ופרץ היו גיבורים. בסופה, הם היו למוקצים מחמת מיאוס. נתניהו חייב לזכור כי אולמרט זכה לסיום מעודן יחסית של כהונתו: הוא פרש בגלל פרשיות שחיתות, לא משום שסיכן את ביטחון ישראל ומעמדה. אם נתניהו ימשיך במדיניותו הנוכחית ויעמיד את ישראל בסכנה, אותו ציבור שאוהד אותו כל כך כרגע, יקיא אותו מקרבו – במקרה הטוב – כאילו היה עצם טורדנית במיוחד בגרון.

דמעות התנין של הפוסט-ישראלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 25.6.2010

השנה האחרונה עמדה בסימן התפכחות של ישראלים רבים. עיקרה הפנמת טענתם של אי-אלו עיתונאים, אקדמאים ופוליטיקאים שמרנים שלפיה הפולמוס הפוליטי בישראל שינה את פניו. בעוד שבעבר התנהל הפולמוס הזה במסגרת "האינטרס הציוני", כלומר דאגה כנה ואמיתית לביטחון ישראל ועתידה, מתנהל עתה הוויכוח בין אלה המזהים עצמם ציונים (אנשי ימין ושמאל כאחד) ובין אלה שאינם רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית ומהדיון המתקיים בה, ופונים לגורמים בינלאומיים שונים כדי לשנות את החברה בישראל מבחוץ.

הוויכוח שהתנהל בין ציונים לבין פוסט-ציונים עלה מדרגה ומתנהל כיום בין ישראלים לפוסט-ישראלים. השאלה איננה עוד אם הציונות היא המסגרת הראויה לליבון מחלוקות ואם הרעיונות הציוניים נכונים לישראל, אלא אם העם בישראל וישראל עצמה – כזירה ציבורית, כחברה, כמסגרת פוליטית – הם הסמכות להכריע מה יהיו פני המדינה. על רקע זה, בולטת פעילותם של אקדמאים, משפטנים, עיתונאים ופעילי שמאל המאורגנים בארגונים לא-ממשלתיים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ. אחת ההצעות המועלות, למשל, היא הטלת סנקציות על ישראל והחרמת האקדמיה. משמעותן היא זעזוע וערעור יסודות המשטר וניסיון להביא לשינויו הרדיקאלי מבחוץ.

גופים כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor נמנים על ארגונים שונים המבקשים לדווח על התופעה, ליידע את הציבור על אודותיה ולהיאבק בה. אין פלא אפוא שהם מואשמים במק'קרתיזם ובפשיזם. שהרי מבחינת ההיגיון הפוסט-ישראלי, מק'קרתיסט איננו מי שפועל לרדיפת המדינה, מוסדותיה ובעלי תפקידים בה בשל מחלוקת פוליטית, אלא מי שמבקש לטעון כי הריבון הוא הממשלה והפרלמנט, והדרך היחידה להכריע מחלוקות עוברת דרכן.

במאמר שפרסם השבוע באתר "מעריב" איציק שנן, מנהל התקשורת ב'קרן החדשה לישראל', הלין שנן כי "תנועות כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor העורכות רשימות של מרצים, עיתונאים וחברי כנסת שאינם נשמעים לקונצנזוס הפוליטי, ומבקשות להחרים ולנדות יצירות תרבותיות, ספרים, סרטים ומניפסטים פוליטיים שאינן לטעמן, אינן מבקשות לנהל דיון אלא עוסקות בסתימת פיות ובזריעת פחד. בפעולותיהן, הן מזכירות לאמריקאים ולאירופים תקופות של דיכוי פוליטי ורדיפה שהתרחשו בארצותיהם שלהם, ושהותירו צלקות פתוחות עד לימינו. קשה להעריך היכן הנזק שתנועות אלו גורמות גדול יותר לתרבות הדיון בישראל, או לדמותה של המדינה בעולם".

תלונותיו אינן רק מסלפות את המציאות; בכוונתן לערוך דה-לגיטימציה למתנגדי הפוסט-ישראליות. שכן הארגונים שציין שנן אינם עוקבים או מתפלמסים בחריפות עם מי שאיננו נשמע לקונצנזוס הפוליטי או עם אנשי רוח ותרבות שפועלים בניגוד לדעת הרוב. אותם ארגונים מבקשים לערער על הלגיטימיות של הרעיון שלפיו אדם שמשכורתו ופעילותו ממומנות על ידי המדינה זכאי לקרוא להשמדתה. שכן הטלת סנקציות על ישראל פירושה השלכת המשק הישראלי לתהום, ונידוי האקדמיה משמעה השעיית המחקר וחיסול החירות המדעית. הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הינה התרת דמה. שנן יודע זאת היטב. אולם הוא מעדיף מניפולציה הטבועה בדמעות תנין של פסוודו-ליברל מפוחד על פני עיסוק באמת ובעיקר.

החברה הישראלית מודעת יותר ויותר לעובדה שחלק לא קטן מהדה-לגיטימציה הנעשה לישראל מקורו בפעילות ארגונים כגון 'הקרן החדשה'. ישנה מודעות הולכת וגוברת לתהליכים המתרחשים בגלוי ומתחת לפני השטח שתכליתם המרצת הקהילה הבינלאומית לכפיית הסדר מדיני על ישראל, לכיפופה נוכח תביעות הפלשתינאים ולהכפפתה לסדר היום של הבית הלבן מזה והאיחוד האירופי מזה. לאותם ארגונים ישנה אג'נדה ברורה מאוד: פרישה מהפולמוס הישראלי לטובת מאמץ מרוכז להשלטת מרותן של השקפות מסוימת על ישראל באמצעות לחץ בינלאומי עד כדי סנקציות, החרמות ואיומים גלויים.

אל לה לישראל כדמוקרטיה לגעת בשיערה משיערות ראשי מתנגדיה. זכותו של כל ישראלי לקרוא להחרבת ישראל. החברה הישראלית עמידה בפני מבקשיה נפשה מבפנים. אולם מן הראוי להביא לידיעת הישראלים מי מבקש את נפשה של מדינתם ולמנוע ממנו מימון, לרבות תמיכה ציבורית בהפקות מקור כאלה או אחרות ומתן תקנים באקדמיה. זכותו של פלוני לפרוש מהפולמוס הישראלי ולפעול, במסגרת החוק, למען דעותיו. זכותה של ישראל למנוע ממי שתובע את ראשה כספים המגיעים ממשלמי המסים.

צילום: אתר "אם תרצו"

געגועים לסיפולוקס – ביקורת הסרט "פעם הייתי"

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

סרטי נוסטלגיה, בכל התרבויות וכמעט בכל הזמנים, הם יצירות שראוי לחשוד בהן. מאחורי הנוסטלגיה חבויה לעתים אי-נחת גדולה מן ההווה ואמירה פוליטית ביקורתית. פוליטיקה היא, כמובן, דבר שראוי לעסוק בו, אולם כשהנוסטלגי מוצג לעתים כחף מן הפוליטי, קשה שלא לתהות מה הם המניעים של הבמאי או התסריטאי. אחד מסרטי הנוסטלגיה הידועים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון היה "להתראות, לנין!". הסרט היה אמנם ביקורתי כלפי עברה של גרמניה המזרחית, גרמניה של השטאזי, אריך הוניקר והצנזורה החובקת-כל, אך יותר מביקורתי, היה מלטף ואוהב ביחס לתקופה שבה המלפפון החמוץ היה חמוץ באמת. אולם היסטוריה איננה מלפפון חמוץ.

סרטו החדש של אבי נשר, "פעם הייתי", הוא סרט נוסטלגי אמיתי. כל מי שגדל בחיפה (כמו כותב שורות אלה) יודע לזהות את המרכיבים של הנוסטלגיה הזו, עם קולנוע 'ארמון' והחנויות הנוצצות בימי הזוהר של הדר הכרמל והעיר התחתית על מבריחיה ודריה והשקט המופלא ששורר עד היום בעיר הכרמל כשהשעון מתכוון על תשע בערב והמיטות כבר מוצעות ומוכנות לשינה. אולם הסרט של אבי נשר הוא יצירה קולנועית טובה למדי שבבסיסה אי-הנחת הגדול ששורר היום בחלקים גדולים של האליטה הישראלית; עיקרה נובע מהיות האליטה הזו רחוקה עד מאוד ממושכות השלטון. אין משמעות הדברים שהיא חסרת השפעה. אולם המרחק מהשלטון ותחושת התסכול העמוקה הנטועה באי-ההשפעה יוצרים אי-נחת ותסכול עמוק.

כשאריק פגש את יענקל'ה ברייד

מלחמת לבנון השנייה, שבה נורו טילים על חיפה, היא הרקע הפותח את הסרט. אריק בורשטיין ואביו (אייל שכטר ודב נבון) נתקלים בדמותו של השדכן, יענק'לה ברייד (שאותו מגלם אדיר מילר). ברייד נפטר וציווה כי רכושו יועבר לאריק. השניים נפגשים אצל עורך דין פולני זקן שאותו מגלם יענקל'ה בודו. עלילת הסרט חוזרת אחורה, לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, פריחת תרבות-הנגד האמריקנית וההמולה הגדולה סביב הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אותם אירועים מאוזכרים על ידי מוכר העיתונים הקורא בקול את כותרתו היומית של "ידיעות אחרונות"). אריק הצעיר (תובל שפיר) פוגש את ברייד כשזה מציע את מרכולתו ברחוב כשדכן. ברייד, חברו מילדות של אביו ממזרח אירופה, מציע עבודה לאריק: מעקב אחר משודכים פוטנציאליים בתמורה לחמש לירות לשעה.

ברייד מנהל את עסקי השידוכים במשרדו בעיר התחתית, אך עד מהרה מתגלה כי השידוכים אינם מקור פרנסתו. הוא מאוהב בקלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומנייה, זהובת שיער עם שפתיים אדמוניות. קלרה מלמדת ריקודים סלוניים ומייעצת ללקוחותיו של ברייד. למעשה, בדירתה מתקיימים משחקי קלפים אסורים. האוכלוסייה של אותה תקופה מגוונת: זונות וערבים משופמים, שבעה גמדים קורבנות מנגלה המנהלים סינמה עממי שמקרין סרטים הודיים (הסינמה העממי היחיד שנותר, למיטב ידיעתי, בחיפה מצוי בשכונת נווה שאנן, מרחק דקות אחדות מבית הוריי), מבריחי סחורות, אנשי "השוק השחור" ועוד.

העלילה מקבלת תפנית כאשר מגיעים ארצה אל השכנים העיראקיים הדוד נאג'י (אלי יצפאן) ומשפחתו. נאג'י ירד לארצות הברית לאחר שניהל מסעדת סטייקים באשדוד והצליח לעשות כסף רב בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בתו, תמרה (נטע פורת), צעירה יפהפייה ופרובוקטיבית המושפעת מרוח התקופה, מעוררת סערה במשפחה – וגם בלבו של אריק, כאשר השניים מנהלים ביניהם יחסי אהבה-שנאה. דמותה, דמות הנערה שורפת החזיות המכורה למוסיקה האמריקנית העדכנית, מנוגדת לזו של אריק חובב ספרות הבלשים, ילד טוב חיפה. אחת מדמויות המפתח בעלילה היא זו של מאיר (דרור קרן), ספרן קומוניסט חסר ביטחון ומנומס, שאהבתו האובססיבית לקלרה מביאה את העלילה לסיומה החצי-טראגי.

נוסטלגיה ללא אשמה

בסרטו של נשר אין כל זכר לאוכלוסיות אחרות בחיפה. ערביי העיר אינם נוכחים בעלילה, למעט דמויות ערביות הלבושות לבוש מסורתי. נשר כמעט ואינו משקיע בשחקני המשנה בעלילה והניצבים משחקים כניצבים כאשר נוכחותם ככאלה מורגשת; הן דמויות שטוחות לחלוטין. גם המזרחים אינם נוכחים בעלילה. המשפחה העיראקית מעוצבת כסטריאוטיפ פרימיטיבי ונבער שמתאפיין בעיקר במבטא גלוי ובמנהגים מסורתיים, בצד שאיפה מתמדת להתנהגות העונה על קריטריונים סטריאוטיפיים "מזרחיים" קלאסיים של צניעות, התמקדות באוכל ועממיות נבערת.

הדמויות המעניינות ביותר – ברייד, קלרה, אריק ואביו – מייצגות זעיר-בורגנות, חצי-מרוששת חצי-מבוססת, ששרדה את השואה ומנסה להתאקלם בארץ שכל טראומת השואה זרה לה לחלוטין. העיר התחתית, במובן זה, היא אקס-טריטוריה שבה מתרחשים הדברים המסתוריים והמעניינים, אך גם מעוררי הרחמים. הצבר הנחשף לסיפור החצי-כמוס חצי-גלוי של השואה איננו מעוצב באמת לנוכח האמת הנסתרת מעט. במובן הזה, השואה כרקע לאפיון הדמויות איננה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה, מלבד העימות המשני בעלילה שמביא לסופה המר.

הנוסטלגיה לחיפה של פעם היא הציר האמיתי שסביבו נסבה העלילה. אין בה רגש אשמה מיוחד או ביקורתיות חריפה, בבחינת "זה מה שהיה וצריך לספר גם את הדברים הפחות נעימים". הגלות ומוראותיה מעוצבות כרקע לדמויות אולם הטיפול בה ובטראומת השואה איננו במרכז עלילת הסרט.

בריאיון שערכה מירב יודילביץ' עם אבי נשר באתר ynet, אמר נשר כי "יש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם הייתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו".

אולם גם בעלילת הסרט של נשר ניכר שהניסיון לטעון לעבר טוב יותר, של זהות מגובשת, של אנשים שידעו מי הם ומי חשבו, לעומת ההווה המובך, נראה כמאמץ עקר לעצב מחדש את העבר באמצעות דוקטרינת אי-הנחת מן הקיים. הוריה של אמי, פליטי שואה שהגיעו לארץ ממניעים בלתי-ציוניים בעליל, מעולם לא הצליחו להזדהות עם ההוויה הישראלית. סבתי חיה את מוראות השואה עד שירדה עליה חשרת האלצהיימר. סבי הסתגל לחום הארצישראלי, הפיסי והחברתי, אולם כשהחל להתערות בקרב העולים החדשים מחבר העמים, החלה העברית שבפיו להשתבש ולהישכח נוכח הרוסית ששבה למלא את מקומה כשפה האמיתית, כמאמע לושען.

געגועים לא-תמימים לסיפולוקס

באותו ריאיון, אומר נשר כי "אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה".

הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, קרי: לטעון כי מחד-גיסא פעם לא היה טוב יותר אולם מאידך-גיסא איבדנו חוכמה, מתינות וזהירות כלשהן, הוא אולי הציר המרכזי בסרטו של נשר. אולי פעם שיחקנו כדורגל באלימות וטעינו כשהבנו את ניצולי השואה רק דרך הסמי-פורנוגרפיה הפופולארית של ק' צטניק, אבל לפחות הסודה הייתה סודה ובבית קראו "דבר" ו"למרחב". פעם, אומר לנו נשר, אולי לא היה כל כך שונה, אבל המנגינה הישנה ההיא של "יונה פעמונה" – הו, המנגינה הנושנה ההיא – נתנה טעם לחיים וגם תקווה שאפילו אם יש רע, ישנו הרבה טוב. ואגב, את הכול הרס, איך לא, הכיבוש.

הנוסטלגיה הזו מוכרת להרבה צברים כמוני, וגם ללא מעט חיפנים שבאותם ימים אהבו את קית' ריצ'ארדס, ראו מערבונים מוצלחים בסינמה ופנטזו על אמריקה של אלביס פרסלי כשהרב גורן עלה להר הבית עם סופר תורה ביד. ימים שבהם קנו חצי כיכר לחם במכולת, אכלו לבן באושר והגו את השם "חיפה" עם פתח ולא עם צירה. אולם הנוסטלגיה הזו זרה לאנשים רבים, רבים מדי, שעבורם ישראל הייתה מקלט ולא מולדת, שמבחינתם העברית הייתה כפייה ולא תרבות שורשית, שבשבילם הפנקס האדום של ההסתדרות לא סימל תום ונאיביות אלא אחדות כפויה של אליטה שיודעת מה נכון ומה לא.

מותר להתגעגע עם אבי נשר, אפשר אפילו להתרגש כשרואים סיפולוקס וכסאות פשוטים של 'הסוכנות'. אולם כאשר מחליט נשר לצלם סצנות ב'טיילת לואי' החיפנית, המצאה של שנות התשעים, וכשמיה דגן הוגה "חיפה" עם צירה (ולא כמו חיפאית אמיתית, עם פתח), שב ועולה החשש שהנוסטלגיה הזו היא, אפעס, מעט מעושה, ויש בה לא מעט מתרבות של אי-נחת והטלת דופי שמבקשת לצייר את החברה הישראלית כהד קלוש לטוב שבאמת היה, כששרנו "יונה פעמונה" ולא שמנו לב לצעקות של צעיר אחד, דוד בן-הרוש, אשר הפריעו את השקט אשר לו אנו כל כך מתגעגעים כעת.

חוף פלמחים ואבסורד הדה-לגיטימציה לנתניהו

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 5.7.2010

המאבק על חוף פלמחים הוא אחד הנושאים החמים באג'נדה של ארגוני הסביבה בישראל. חברת 'מעוז דניאל' זכתה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל להקמת כפר נופש על החוף. תוכנית המתאר להקמת הכפר כבר אושרה במוסדות התכנון. ב-2008, קבע מבקר המדינה, מיכה לינדשטראוס, כי מנהל התכנון ומנהל מקרקעי ישראל חייבים לעצור את ההליכים להקמת כפר הנופש. אתמול (א') הצליחו הארגונים הירוקים לגייס לסיכול הקמת כפר הנופש על החוף תומך בלתי-צפוי: ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

נתניהו, שהביע תמיכה בהחזרת החוף לשימוש הציבור, הודיע כי לא תתקיים לפי שעה הצבעה בממשלה מחשש ליצירת תקדים של התערבות ממשלתית מול יזמים. הודעתו של נתניהו מגבה את השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, שגיבש תוכנית להחזרת פרויקט כפר הנופש למוסדות התכנון על מנת לשנות את ייעוד הקרקע ולבטל את התוכנית כליל. על פי ההצעה, אמורה הוועדה המחוזית לשנות את ייעוד הקרקע משטח המיועד לתיירות לשטח ציבורי פתוח.

הצעד שנקט בו נתניהו ממחיש שוב כי הממשלה בראשותו היא תקדים בתולדות ישראל: מצד אחד, ממשלה לאומית עם קו ניצי המסרב להיכנע לתכתיבי אובאמה והפלשתינאים, ומצד שני, ממשלה עם גישה ליברלית בנושאים אזרחיים וחברתיים. כך, כמה ימים לאחר הרצח שהתקיים במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל-אביב, היה זה לא אחר מאשר נתניהו שביקר במקום והביע את הזדהותו עם הקהילה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הגיע ראש ממשלה לבית אגודת ההומואים והלסביות. בתחום החינוכי, פועל שר החינוך, גדעון סער, ללא לאות על מנת להקצות עוד ועוד תקציבים למערכת החינוך ולהשכלה הגבוהה. גם המגזר הערבי נהנה מפעילותו של סער ובבתי ספר מתקיימים שיעורי הסברה על הומוסקסואליות. באחרונה, התחייב נתניהו לפרויקט העולמי להפחתת גזי החממה, כשהוא מגובה בנשיא פרס.

בנימין נתניהו. איור מתוך: http://opinionjournal.com מאת Terry Shoffner.

מבחינת השחיתות הציבורית, מזה עשרים שנה לא נראתה בישראל ממשלה כל כך נקייה מרבב. נדמה כי מעולם לא חשו בישראל פעילים חברתיים וסביבתיים רבים כל כך כי ישנה אוזן קשבת בממשלה. הקו הלאומי התקיף של נתניהו והקשב הרב שהוא מפגין לנושאים חברתיים וסביבתיים הם כנראה חלק מסוד האהדה העצומה של נתניהו בציבור הרחב.

ולמרות זאת, חרף היות ישראל בהנהגת נתניהו מהמדינות המתקדמות והיותר נאורות במערב, מדינה שאיננה אוסרת נישואים חד-מיניים ומקדמת פרויקטים סביבתיים ראשונים במעלה, מסע הדה-לגיטימציה כלפי ישראל – מחוץ ומבית – הולך ומתעצם. נדמה שככל שממשלת נתניהו ממשיכה לקדם מדיניות כלכלית, חברתית וסביבתית מהמתקדמות בעולם, כך הדמוניזציה כלפי הממשלה – ונתניהו אישית – הולכת וגוברת. השמאל הישראלי מתאמץ ללא הרף להציג את ישראל כספרטה של מנוולים. העובדה שהמציאות שונה לחלוטין לא גורמת ולו לאחד מאנשי 'הקרן החדשה' לחשוב פעם נוספת על השמצת ישראל בעולם.

השאלה היסודית היא מה גורם למתנגדי ישראל בכלל, ולמתנגדיו הפוליטיים של נתניהו בפרט, לפעול כפי שהם פועלים. הרי עצירת התוכנית להרס חוף פלמחים היא רעיון שצמחה בסביבה המזוהה עם דמויות כמו דב חנין וניצן הורוביץ. במידה מסוימת, יותר משהולך השמאל הישראלי בכיוונו של נתניהו, צועד נתניהו בכיוונים ליברליים לעילא ומאמץ רעיונות חיוביים הצומחים גם במקומות שרחוקים שנות אור מהעקרונות הקלאסיים של הימין השמרני. ולמרות הכול, מסע הדה-לגיטימציה לישראל הוא בשיאו.

האמת הבסיסית היא שהקרב על תמיכתם של החוגים המתקראים "נאורים" ו"מתקדמים" הוא אבוד מראש. חטאו של נתניהו הוא חטאה של ישראל. לשיטתם, הורתה של מדינת ישראל בחטא, ועל כן שום מדיניות פרוגרסיבית של ממשלת נתניהו לא תצליח להזיז את המטוטלת השמאלנית לכיוון תמיכה בישראל. ישראל, לשיטתם, חייבת להתפרק: לא רק מאחיזתה בשטחים, אלא גם מעצם ציוניותה והתעקשותה על סינתזה בין יהדות ובין דמוקרטיה. סירובה של ישראל להתאבד כאחרון הג'יהאדיסטים היא, למעשה, הסיבה לשטנה הרב שרוחשים לה משמאל.

נתניהו חייב להמשיך בקו הנוכחי שבמסגרתו הוא מכנס תחת כנפיו את רוב הציבור הישראלי, בצד תומכי ישראל ואוהדיה מחוץ. המאבק של נתניהו חייב להתנהל לא על דעת הקהל של אוהדי 'הקרן החדשה' וידידי אש"ף, אלא על אותם ציבורים נרחבים בישראל, באירופה ובארצות הברית שאולי אינם מסכימים עם השקפותיה המדיניות של ממשלתו, אולם מבינים כי מדובר בממשלה נאורה ומתקדמת עם סט של ערכים ועקרונות מדיניים וחברתיים שעליהם יכולים לחתום גם ליברלים שפויים ומתונים בלונדון, בוושינגטון ובברלין.

הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון "מקור ראשון", 7.7.2010

כאשר נודע לי הבוקר דבר מותו של יהודה להב, חשתי צביטה בלב. ביני ובין להב אין ולו דבר אחד במשותף: הוא ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים, ואילו אני דור שלישי לניצולי שואה, צבר יליד הארץ. הוא נשם עד יומו האחרונה את הריחות המשכרים של פראג, בודפשט וברטיסלאבה, וכותב שורות אלה נע על הציר שבין שכונת נווה שאנן הוותיקה שבחיפה לבין הבתים הישנים של רמת גן.

אולם להב ואני היינו חברים באותה מפלגה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בעצם, לא בדיוק באותה מפלגה: להב היה עיתונאי "קול העם" וחבר במק"י האחרת, זו שאך בקושי שרדה את הפילוג הכואב של יוני 65', שבו קבוצת חברים גדולה – מיעוטם יהודים, רובם ערבי – נטשה את המפלגה וייסדה את רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. להב היה נאמן למנהיג מק"י הבלתי-מעורער, הדוקטור משה סנה, אשר נפטר בטרם עת ב-1972 ועמו מתה גם מק"י. אני הייתי פעיל ברק"ח וחבר בוועד המרכזי של בנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. שנינו חזרנו לחיק הציונות. אולם להב נותר איש שמאל נאמן שאולי ויתר על עולם המהפכה אך סירב להתנער מסט הערכים השמאלי שמאפיין קומוניסטים לשעבר.

ביום שני האחרון הלך לעולמו. להב, בן 80 במותו, כתב בין השאר בעיתונים "קול העם", "על המשמר", ו"דבר" ונחשב למומחה בעל שם למזרח אירופה. ככתב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" במזרח אירופה, סיקר את נפילת הגוש המזרחי. הוא סיקר את נפילת הקומוניזם לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שכאב אישית את המאורעות: הסרת פסלי לנין, הורדת הדגל האדום, הפיצולים הלאומניים, הרעב ברחובות, עליית קרנה של הקסנופוביה, התפרקותן של המפלגות הקומוניסטיות. כשנפגשתי לפני למעלה מעשור עם מאיר וילנר – מנהיגה הנצחי של המפלגה הקומוניסטית ואחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים בשעתו – במועדון מק"י ליד רחוב אלנבי בתל-אביב, הוא היה בטוח למרות הכול שהקומוניזם יחזור בקרוב. הרי לא יכול להיות אחרת. תקווה דומה נותרה אולי כמוסה גם בלבו של יהודה להב.

"יהודה ביצע פעולה חתרנית"

להב נולד בשנת 1930 בצ'כוסלובקיה ואת שנות המלחמה בילה בבית סבו וסבתו בבודפשט. לאחר מות סבו והתאבדות דודתו, עזב את ביתו והחל לצעוד מזרחה על מנת לפגוש בצבא האדום המשחרר. כאשר שב לפראג והוא כבר חייל בצבא הסובייטי, גילה כי הוריו נספו בשואה. עם עלייתו ארצה, היה ממייסדי קיבוץ להבות חביבה ושינה את שם משפחתו בהתאמה מויסלוביץ' ללהב. להבות חביבה נמנה על קיבוצי 'השומר הצעיר' וכמו כל קיבוץ נאלץ להתמודד עם הבחירה הקשה בין קומוניזם לציונות, משפטי הראווה במוסקווה, הטיהורים הגדולים, משפטי פראג ועוד.

בראיון עמו שפורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", סיפר להב לעיתונאי צור ארליך כי "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות 'הצבא האדום'. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה הייתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר".

להב נמנה עם חוג אוהדיו של הד"ר משה סנה, מראשי 'ההגנה' ומפ"ם. בעקבות הפילוג במפ"ם על רקע משפטי פראג והקרע עם תומכי סנה, הצטרף להב למפלגתו של סנה שהתמזגה כעבור זמן קצר במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המפלגה שהקים סנה, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', כללה את מיטב הלוחמים ששמרו אמונים לדוקטור הפולני המשופם, בהם רב החובל ולוחם הפלמ"ח והפלי"ם, נמרוד אשל. היו שם גם סלבריטאים ידועים יותר כמו איש תיאטרון הבימה לשעבר והאמרגן יעקב אגמון, הזמר המנוח בני אמדורסקי והאמן דני קרוון. כאשר נאסר שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, בעוון פעילות ציונית, החריף הקרע בקיבוצים בין הרוב ובין "הסנאיסטים", נאמניו של הדוקטור סנה.

בריאיון שנתן לארליך, סיפר להב: "יום אחד, בדצמבר 52', באה (לקיבוץ, ד"מ) הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך הייתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא הייתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".

לדברי להב, "כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ. אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של הקיבוץ המאוחד), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

מומחה למזרח אירופה

עד סגירת "קול העם" ב-1972, שימש להב כתב העיתון. הוא החל להתאכזב מהקומוניזם בעקבות תמיכת ברית המועצות בערבים במלחמת ששת הימים והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שביקשה להשתחרר מעול הרודנות הסטליניסטית. בתל-אביב שר אריק איינשטיין את השיר שחלם על פראג ומק"י הציונית ארגנה עצרת עממית לתמיכה בשאיפתה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מלפיתת הברזל הסובייטית. כאמור, בפילוג הגדול במפלגה נותר נאמן למשה סנה. אולם בישראל, קומוניזם ציוני ביטא סינתזה ביזארית מדי מכדי שתאריך ימים. בבחירות 1973, התמזגה מק"י עם תנועת 'תכלת אדום' בראשות ד"ר מאיר פעיל וח"כ לשעבר רן גדול וייסדה את מפלגת 'מוקד' הקטנטנה, שאף היא לא האריכה ימים וסופה שנבלעה בתנועת של"י בראשות לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל, שהצליחה לשרוד מערכת בחירות אחת בלבד.

להב כתב דוקטורט על מזרח אירופה ונחשב למומחה בעל שם בתהליכים שהתרחשו בה גם שנים רבות לאחר שנפל מסך הברזל. במקביל לכתיבתו בעברית, נהג לפרסם מאמרים על ישראל בעיתונות הצ'כית, הסלובקית וההונגרית. הוא אף זכה בפרס 'עט הזהב' ההונגרי היוקרתי על כתיבתו. להב תרגם ספרות צ'כית ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיים מצולקים".

ח"כ לשעבר יאיר צבן, בעבר שר הקליטה ויו"ר מפ"ם, הכיר את להב במהלך פעילותם המשותפת במק"י. "הכרנו כשהיינו חברי מפלגה. יהודה היה ידוע כבעל עט יוצא מן הכלל, מדויק מאוד, שכתב בשבע שפות. הוא היה כישרון לא-מצוי. כשחושבים על הילדות הנוראה שעבר, איך בגיל 12 נשאר ילד בודד, הוא תופעה מיוחדת במינה. בשעה ש'קול העם' הפך מיומון לשבועון, כיהנו יחד במערכת והיה טוב לעבוד איתו; הוא היה אדם שמילה שלו הייתה מילה, איש שתוכו כברו".

צבן מספר כי "אחד הספרים החשובים שכתב היה על מעורבות ברית המועצות בפילוג במק"י". ואכן, ייחודיותו של להב הייתה הן בהבנת הקומוניזם ונפתוליו אולם לא פחות מכך בהתעקשותו על עמדה ציונית בעלת גוון שמאלי וסירוב לנטוש שוב את הציונות. להב היה נאמן לחרטה הפומבית שהביע משה סנה על שלילתו את הציונות בצוואה שכתב ב-1972 טרם מותו. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו", כתב סנה, "הוא כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא". התחרט ונפטר לעולמו.

מחיר יקר

בספרה "שלום לך, קומוניזם", כותבת נסיה שפרן על עזיבתה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית: "…המחיר ששילמתי היה יקר. למדתי לראשונה להכיר את משמעותה של הבדידות, קוסמית ואנושית, אותו סוג של בדידות שקומוניסטים אינם מכירים מעולם. הצלחתי ליצור כמה השתייכויות אחרות בחיי, אך מעורבות עזה וכובשת כל כך כמו זו שחשתי כלפי התנועה הקומוניסטית, לא הצלחתי למצוא עוד". "איבדתי", מוסיפה שפרן, "את הזהות היחידה שהייתה לי אי-פעם בחיי, אך זהות אחרת, טוטאלית וכובשת כל כך, לא נמצאה לי בשנים שלאחר מכן".

המחיר שמשלמים עוזבי המפלגה הקומוניסטית הוא יקר. הוא איננו פחות מן המחיר של אנשים החוזרים בשאלה, שנוטשים את בית הרב ואת בית הכנסת ויוצאים לעולם שכולו שאלות עם מעט מאוד, אם בכלל, תשובות. האם הצליח למצוא יהודה להב את התשובות בשנים שאחרי עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית? האם ניתן למי שעוזב את מכורתו למצוא תשובה, ולו אחת ויחידה?

עד יום מותו המשיך יהודה להב לתמוך ברעיונות הגדולים של השמאל הישראלי, גם אם הועם זוהרם וגם אם פקע תוקפם. לאחר הבחירות האחרונות, נמנה על אלה שביקשו מיו"ר מרצ, חיים אורון (ג'ומס) שלא להתפטר מכהונתו.

במידה רבה המשיך להיות אותו ילד בן 12 שמשפחתו נקרעה ממנו. בכתיבתו לא פסק לעסוק בשואה. בכתבה שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים, כתב להב בהתלהבות כי "לעתים הצדק ההיסטורי מתמהמה. לעתים צריך להמתין 62 שנים כדי שמעשה טוב יזכה להכרה הראויה לו. בחודש שעבר, ההיסטוריה והצדק נקלעו בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה". להב כתב בהתלהבות על "טקס חגיגי שהתקיים לפני בניין הקתדרלה בבודפשט, שבו הכריזה הכנסייה הקתולית על הנזירה שרה שאלקאהאזי, שהצילה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כ'מבורכת', שלב ביניים לפני הפיכתה לקדושה". "זה היה הטקס הראשון מסוגו שנערך בהונגריה מאז 1083", הוסיף, "שכן טקסי ההכרזה למבורכים וקדושים נערכו במאות השנים האחרונות רק בקריית הוותיקן".

השילוב הזה בין יהדות, ציונות ועמדות סוציאליסטיות, שילוב שאיפיין אנשים רבים כל כך בדורו של להב, נדמה כי חלף עבר לו מן העולם ולא הותיר אחריו אלא זיכרונות וכאבים אישיים על עולם שיכול היה להיות טוב יותר – והכזיב.

קרדיט תמונה: אתר הארץ און ליין

טרור מסוג אחר – על משטרת המחשבות באקדמיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.7.2010

שני מרצים בעלי תקן, ד"ר ניב גורדון וד"ר ירוחם לויט, עובדים באוניברסיטת בר-גוריון. האחד מרצה במחלקה למדע המדינה, האחר מרצה בכיר בגמלאות בבית הספר לרוקחות. הן גורדון והן לויט אוחזים בדעות שנויות במחלוקת: האחד קורא באופן שיטתי להחרמת ישראל והאקדמיה, האחר טוען כי ההומוסקסואליות היא פגם ובמידה כזו או אחרת מסוכנת. אולם אוניברסיטת בן-גוריון סירבה לגעת בשיערה משיערות ראשו של גורדון בשם "החופש האקדמי". לויט, שהביע את דעתו בקורס "אתיקה רפואית" שהוא מעביר, סולק בבושת פנים.

במהלך ויכוח בין שני סטודנטים בקורס, העיז לויט להביע את דעתו. לשיטתו, הומוסקסואלים המנהלים אורח חיים מוחצן עלולים לפגוע בצעירים שאינם בטוחים במיניותם ולמנוע מהם חיי משפחה "נורמאליים". נטייה מינית, פסק לויט, ניתנת לריסון ולבחירה. "אני, לדוגמה, נמשך לכל הנשים, אבל אני מרסן את עצמי; כך יכולים גם ההומוסקסואלים", הוסיף.

דעותיו השנויות במחלוקת של לויט הספיקו להנהלת האוניברסיטה. הוא זומן לוועדת ההוראה האוניברסיטאית, אישר את הדברים שיוחסו לו אכן ולהגנתו טען כי החופש האקדמי מקנה לו זכות לפעול לפי הבנתו, וכי בשיעורי אתיקה ישנה זכות להבעת דעה אישית. מנהל בית הספר לרוקחות, פרופ' ריאד אגבריה, אישר כי עבודת המרצה הופסקה. העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע לא סייעה לו, בלשון עדינה.

האיפה ואיפה בין גורדון ובין לויט איננה נובעת רק מהעובדה שגורדון הוא מרצה בכיר בעל קשרים בינלאומיים שכל פגיעה בהעסקתו עלולה להצית קמפיין בינלאומי נגד האוניברסיטה. גם העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע איננה הסיבה היחידה לכך שעבודתו הופסקה. היחס המועדף לגורדון וההתנהלות המקרתיסטית כלפי לויט מקורה בחשש ממשי של שלטונות האוניברסיטה מפני משטרת המחשבות השמאלנית השולטת באקדמיה.

משטרת המחשבות באקדמיה הישראלית מנהלת את המחלקות השונות באמצעות קוד ברור של ערכים, עקרונות ודעות שכל חריגה מהן נידונה לסנקציה קשה. דמוניזציה לישראל – מקובלת. הגנה על ישראל מפני הקמפיין האנטישמי נגדה – אסורה. הגדרת הציונות כקולוניאליזם – רצויה. ביקורת על הפלשתינאים – פוליטיקה שראוי להוציאה מהשיעורים. הנפת דגלים פמיניסטיים רדיקליים והגנה על שינויי מין לכל המעוניין – ליברליזם נאור. פקפוק בטענה שהומוסקסואליות הינה נטייה מולדת ורצויה – נבערות חשוכה שיש להילחם בה.

למשטרת המחשבות הזו יש כוח בינלאומי בלתי-מבוטל. בכיריה יושבים בוועדות המינויים, מחליטים על חלוקת מלגות ותמיכה כלכלית, מכריעים בעניין העלאות בדרגה, מאשרים שבתונים ונסיעות לחו"ל ושופטים עבודות מחקר. יציאה נגד משטרת המחשבות הזו היא כמעט התאבדות. לכן, רוב המרצים – לרבות אלה בעלי התקן שמשכורתם מובטחת – נמנעים מלהילחם בה ונכנעים לכל שיגיונותיה. אוניברסיטאות מסוימות כבר חסומות מלכתחילה למרצים הנחשדים בסטייה מהקו המפלגתי. ברוב המחלקות במדעי הרוח אין ולו חובש כיפה אחד. חדרי מחלקות משמשים לא אחת כנסים פוליטיים ונעשה שימוש במשאבים אוניברסיטאיים כגון ציוד מחשבי, אינטרנט ודואר אלקטרוני, רשימות תפוצות וסילבוסים לשיעורים. כך, בקורס מבוא לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, סולקו חיבוריו של הסוציולוג הנודע וחתן פרס ישראל, שמואל נח אייזנשטדט, מהסילבוס. במקומו נכנסו חיבוריו של ד"ר עזמי בשארה.

משרד החינוך איננו שש להתערב בנעשה באקדמיה. ישנו חשש מהותי שכל ניסיון להתערב בתכנים יזכה לקמפיין בינלאומי נרחב ויגביר את המאמצים להחרמת האקדמיה. המדינה ממשיכה להזרים עשרות מיליוני שקלים, ללא כל פיקוח, למוסדות שבכיריהם פועלים בגלוי נגד ישראל. אף אחד לא תוהה איך מוקצים תקנים חדשים ולמי ניתנות מלגות יוקרתיות. האקדמיה ממשיכה לפעול כטריטוריה אוטונומית בחברה הישראלית, ללא ביקורת ופיקוח.

החופש האקדמי הוא ערך מקודש, ללא ספק. אולם כאשר החופש הזה ניתן רק לצד אחד, ראוי לשקול שוב אם לא מדובר בעריצות מחשבתית שיש להיאבק בה ולא בחירות של ממש. משרד החינוך צריך לבטל את פיטוריו של ד"ר לויט בשל דעותיו השנויות במחלוקות. כשם שד"ר ניב גורדון ממשיך להתפרנס מכספי משלם המסים ולקרוא להחרמת ישראל מתחת לכל עץ רענן, ראוי להניח לד"ר לויט לומר את אשר על לבו. החופש האקדמי הוא גם החירות לפולמוס, לא חופש לאינדוקטרינציה חד-צדדית של סטודנטים.

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים".

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

התפרקות הדרגתית * "זכויות" עובדים * השיבה מלוב

1. פרשת עדותו של נתניהו בוועדת טירקל ופרשת המסמך המפוברק-כנראה שפרסם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 מעידות כי ככל שנוקף הזמן, השלטון הישראלי הולך ומתפרק. ניתן להגדיר זאת כהתפרקות סובייטית: בהתחלה יש חריקות ואינטריגות בהנהגה, אחר כך עולים כמה מוקדי כוח עוינים זה לזה ובסוף העסק מתפרק מאליו. ישראל נמצאת במסע כומתה מואץ אל עבר השלב השלישי והאחרון. בישראל אין באמת ממשלה אלא פדרציה של כוחות שנתניהו מתאם ביניהם. ברגע שאחד מהכוחות האלה יחליט לפרוש, העסק כולו יתמוטט. אפשר למצוא אשמים לרוב בכך: ברק שהחליט לחתור תחת הרמטכ"ל הנוכחי, נתניהו שלא שולט במצב וייזכר כמי שהסיר את המצור מעל עזה, ליברמן וישי שלא מחמיצים הזדמנות להציג את ישראל כאחרונת המדינות החשוכות שאוכלת ילדי עובדים זרים לארוחת בוקר, ועוד.

אולם האחריות רובצת על נתניהו. עליו להבין שהמצב הנוכחי איננו יכול להימשך עוד. שישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת, לא רק בתדמיתה אלא גם בעצם הוויתה. ההיטמטמות הפוליטית מונעת מהדרג המדיני לעסוק בדברים החשובים באמת. למשל, מנוסתה הקרובה של ארה"ב מעיראק והפקרת העיראקים לחסדי האסלאם הרדיקלי. עיראק של סדאם חוסיין צמא הדם תהיה משחק ילדים לעומת עיראק האנטישמית הנשלטת על-ידי תומכי אחמדינג'אד. אבל למי יש זמן למה שמתרחש בבגדאד אם אפשר לשחק בבוץ הרמטכ"לות?

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

2. הבוקר קראתי ידיעה שלפיה אנשי פרטנר מנסים למנוע הקמת ועד עובדים שיכלול את אלפי עובדי החברה. זכות ההתאגדות המקצועית היא קדושה; בכל דמוקרטיה יש לעובדים זכות להתארגן. אם לחברת פרטנר יש בעיה עם זכויות עובדים, צריך להבהיר לה שלעובדים תהיה בעיה איתה. אלא מה? מאחורי ההתארגנות להקמת ועד עובדים כלל לא עומדת ההסתדרות הכללית. מי עומד מאחוריה? ארגון "כוח לעובדים".

הארגון הזה הוא עוד ארגון חזית קומוניסטי שהאוריינטציה של חלק עצום מפעיליו מכוונת לכיוון חד"ש ורק"ח. כלומר, המטרה איננה באמת לאגד עובדים; כל העניין הוא לגייס עוד תומכים לאירדנטה הקומוניסטית בישראל. את זה פרטנר חייבת למנוע וזאת עליה להסביר: התאגדות במסגרת ההסתדרות – בוודאי; התארגנות של אוהדי המחתרת הקומוניסטית הישראלית – בשום פנים ואופן. השיטה הזו של החדרת סוכנים או גיוס סוכנים על מנת לגייס אוהדים לקומוניסטים איננה המצאה ישראלית. בלנינואידית מדוברת קוראים לזה "אנטריזם": נכנסים כדי לפלג. מצטרפים כדי לפרוש עם נדוניה. זכויות עובדים זה לא.

3. היום מופיע ב"הארץ" תצלום של האמן, איש השמאל הרדיקלי, מתנגד הגלובליזציה המפורסם רפרם חדד, יושב שפוף לצד שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שזה שחרר אותו ממלתעות הלובים בעזרת המיליארדר מרטין שלאף החשוד בפרשיות שוחד. חדד קפץ לממלכת קדאפי בטוח כי שם יטפלו כראוי ב"יהודי ערבי" עם תודעה מפותחת. אולם קרה לו מה שקרה לקומוניסטים יהודים שנסעו לבריה"מ מצוידים בתודעה מעמדית ובאמונה יוקדת בצדקת מעמד הפועלים: הכניסו אותו לכלא. מהפכנים, בין אם במוסקבה ובין אם בטריפולי, מעדיפים את אויביהם על פני ידידיהם. אויב לעולם לא יהא חשוד בריגול; ידיד – כן.

המעמד עם ליברמן הוא אירוני נוכח מה שכתב חדד על שר החוץ אך לא מזמן. "הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון", כתב חדד והוסיף בלשון ציורית: "כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך…". רחום וחנון ליברמן שריחם על האמן הרדיקלי למרות הגידופים ועולם הדימויים המלבב שלו ולא הותיר אותו תקוע בכלא בטריפולי, מחכה למשלחת הצלה בראשות יהודה שנהב ועזמי בשארה. סביר להניח שעם שיבתו ארצה, יחזור חדד לסורו וידבר סרה במדינה שהצילה אותו. כמו אותו מרדכי אורן, איש מפ"ם, שחזר מצ'כוסלובקיה לאחר שהואשם בריגול למען הציונות ונכלא, וכשנחת בשדה התעופה בארץ עוד הספיק לדבר בשבחו של "הצדק הסוציאליסטי".

בין פוסט-ציונות ובין דמוקרטיה – על מכתבם של אנשי אם תרצו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010

בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.

המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.

דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.

אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.

טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.

מי רוצה להבעיר את הנגב?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.8.2010

בשולי החדשות ומתחת לאפה של הדמוקרטיה הישראלית, נזרעים הזרעים לאינתיפאדה חדשה. לא, לא מדובר בפלשתינאים המתגוררים בשייח' ג'ראח; גם לא בקרקעות המופקעות על-ידי המדינה בגליל. בשבועות האחרונים, מאות פעילי שמאל ישראלים מעורבים בניסיונות חוזרים ונשנים להצית תבערה בנגב. הפרשה המאיימת להצית את הנגב היא פרשיית הכפר הבלתי-מוכר אל-עראקיב שאותו מבקשת המדינה לפנות. ברשימות התפוצה של השמאל משתמשים כבר במונח "השמדה", עם רמז ברור לתפקיד שממלאים רשויות החוק בישראל. הבדואים, מצידם, אינם ממהרים להתגייס למאמצי השמאל הרדיקלי להתסיסם. הם מעדיפים לנהל את המאבק על האדמה שאותה הם רואים כשלהם בבית המשפט.

"פני הדמוקרטיה כפני ליברמן"

היישוב אל-עראקיב שוכן סמוך לעיירה הבדואית רהט בנגב, עשרה קילומטרים צפונית לבאר שבע. לטענת הבדואים, ב-1951 הם פונו מן והובטח להם כי ישובו לשם. הרשויות טוענות כי האזור מעולם לא היה מאוכלס ביישוב קבע בדואי וגם לא הובטח להם לשוב. הקרן הקיימת לישראל ביקשה לטעת החל בשנת 1999 עצים במקום והבדואים, שהכירו בבעלות המדינה על הקרקע והיו מוכנים אף לשלם על השימוש באדמות המדינה לשם עיבוד חקלאות בה, החלו להתקומם נוכח כוונות הקק"ל. באותה שנה הגיעו בני שבט אל-טורי למקום, החלו לבנות בו מבנים ולעבד אדמות. לטענתם, מדובר בשטח השייך להם עוד מן התקופה העות'מנית וכי המדינה הבטיחה להם כי ישובו לקרקע. המדינה הגיבה באיסור כניסתם לאזור אולם למרות צו בית המשפט, המשיכו הבדואים בפעולותיהם.

הפינוי בכפר אל-עראקיב. צילום: אתר פורום דו-קיום בנגב

הפרשה כולה זוכה לכיסוי דל בתקשורת. אחד העיתונאים הבודדים העוסקים בנושא הוא קלמן ליבסקינד מ"מעריב". בטור שפרסם בבלוג שלו באתר "מעריב", כתב ליבסקינד כי "במרץ 2002, כדי לקבוע עובדות בשטח, הם גם הקימו כמה אוהלים ובניגוד לצו בית המשפט קבעו שם את מושבם. מאז, כשהם מלווים בפעילי עמותות שונות מבית מדרשה של 'הקרן החדשה', הם מנהלים עם החוק משחק פינג פונג. מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה מפנים אותם והופכים את האדמה. הם, מצידם, מצפצפים, מקימים שוב אוהלים וזורעים". ליבסקינד מוסיף כי "בכל ההליכים המשפטיים, בכל הערכאות, ניצחה אותם המדינה. ניצחה אבל נאלצה להיגרר באינסוף הליכי ביניים, ערעורים וצווי מניעה זמניים. לצווי המניעה הללו יש תכונת אופי מעניינת. הם מונעים מהמדינה, שנאלצת לעבוד לפי החוק, להמשיך להרוס, אבל לא מצליחים למנוע מהבדואים – ששמים עליו פס – להמשיך לבנות. וכך, בכל פעם שהמדינה תובעת הריסת מבנה לא חוקי של בדואי, היא מוצאת אותו מגיע לסוף ההליך עם שניים נוספים".

מאז שרויה המדינה בעימותים עם אנשי אל-עראקיב. מנהל מקרקעי ישראל אף ריסס ברעל את השדות המעובדים של הבדואים במקום על מנת להשמיד את היבולים. בשנת 2007 אסר בג"ץ על המדינה להשמיד את היבולים וקבע כי על אף שבסמכות המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה, אין בכך כדי לאפשר ריסוס יבולים חקלאיים.

מבחן כוח

בשמאל הפכו את פרשת אל-עראקיב לקרדום לחפור בו. הם, שמעולם לא עשו דבר למען הבדואים, נזכרו לפתע בקיומם. במהלך סוף יולי ותחילת אוגוסט, נעשו שני ניסיונות להרוס את הכפר, לרבות עשרות בתי הבדואים הנמצאים בו, באמצעות כוח אדיר של 1,500 שוטרים. במהלך הפינוי שנערך בראשית החודש, התבצר ח"כ טאלב א-סאנע באחד האוהלים שיועדו להריסה. א-סאנע טען כי פונה באלימות והובהל לבית החולים סורוקה בבאר שבע. המשטרה פסלה את טענות א-סאנע והודיעה כי בידיה תיעוד וידאו המוכיח כי לא ננקטה אלימות. ד"ר עוואד אבו-פריח, דובר הכפר ומרצה במכללת ספיר, סיפר לעיתון "הארץ" לאחר הפינוי כי "היום ראינו מקרוב את הפנים האמיתות של הממשלה ונדהמנו לגלות את הכוח האלים. היס"מניקים לבושי השחור הם הפנים האמיתיות של הדמוקרטיה של ליברמן".

בשבועות האחרונים, התרכזו בכפר מאות פעילי שמאל על מנת להתעמת עם המשטרה ולמנוע את הפינוי. המאמץ שרוכז בשייח' ג'ראח הופנה לאל-עראקיב. מיטב פעילי השמאל הקיצוני הגיעו לשם. חלקם מעולם לא התעיינו בזכויות הבדואים. פרופסור גדי אלגזי, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, נעצר במהלך האירועים. בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית קפצו על המציאה. בכנס שארגנו הקומוניסטים בעיר סכנין, בהשתתפות אנשי חד"ש בכנסת ובהם ח"כ דב חנין, גייסו הקומוניסטים 50 אלף שקל לטובת אנשי הכפר.

בשמאל הרדיקלי רואים בפרשת אל-עראקיב מבחן לכוחם ולמידת השפעתם. התיאורים הנמסרים לארגונים בינלאומיים מתבססים על טרמינולוגיה ברורה מאוד. מילת המפתח היא "השמדה". דניאל דוקרביץ', פעיל שמאל, פרסם יומן קצר על המתרחש במקום. "הכפר הושמד", כתב לאחר ההריסה. "מכלי מים מרוסקים, מטפטפים על אדמה חרבה. תרנגולת מסתתרת תחת ענפי עץ זית כרות. ליד ערימה גדולה, שהייתה לפני שעה בית של משפחה, פלוגת יס"מ מצטלמת למזכרת. הלוחמים צוחקים, עומדים מחובקים. נראה שטוב להם". "שנאתי אתכם היום, מנוולים, כמו שלא שנאתי מעולם. אבל זה לא ילך לכם", הוסיף. "בתמונה האחרונה אתם תראו אנשים שיקימו את ביתם בחזרה. מהחול והמדבר. בעזרתם של אותם אזרחים שעוד נותרה בהם טיפת אנושיות. בתמונה האחרונה אתם תראו עצי זית נשתלים וגדלים ואוהלים ובתים מוקמים מחדש".

רק 800 אלף דונם

אחד מגיבורי הפרשה הוא נורי אל-עוקבי (68), פעיל למען זכויות הבדואים התובע מן המדינה להכיר בזכותו להתיישב באל-עראקיב, לגיבור. כבר בשנות השישים יסד אל-עוקבי את 'האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל'; בשנת 1977 היה פעיל בתנועת ר"צ בהנהגת שולמית אלוני וכעבור שש שנים היה ממייסדי 'התנועה המתקדמת לשלום' בראשות מוחמד מיעארי ומתי פלד ומספר ארבע ברשימתה לכנסת. לפני שש שנים פנה להגנת בריטניה. במכתב ששלח לשגרירות הסביר כי הוא נולד ב-1942, בתקופת המנדט הבריטי, וכי "על בריטניה מוטלת חובה מוסרית להגן על הערבים שהיו פעם אזרחיה ועל בניהם ונכדיהם". באחרונה הוא נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין הסגת גבול. בתחילת החודש, בית משפט השלום בבאר שבע קבע כי אל-עוקבי ישלם פיצויים למדינה בגין הוצאות פינויו מהקרקע עליה הוא טוען לבעלות וכן בגין כיסוי הוצאות משפטיות.

נאבק כבר שנים רבות. נורי אל-עוקבי. צילום: אתר התחברות-תראבוט

אל-עוקבי דובר עברית רהוטה. ניכר כי יש לנו ניסיון רב ביותר בהתמודדות עם כלי התקשורת. "המדינה נקטה בתחבולות, בשקר ובכוח", הוא אומר. "הרסו כפר שלם בנובמבר 1951 כאשר שנתיים לפני כן, בשנת 1949, הצבענו לכנסת הראשונה. בבית של אבי, המדינה הקימה בית משפט שבטי. אחר כך זרקו אותה ליד העיירה חורה, שם נמצאים רוב בני השבט, בין 120 ל-200 משפחות. אנו חיים בתנאים לא-תנאים: אין לנו שום שירותים ובתינו בסכנת הריסת. אבי, ראש השבט, חזר ב-54' למקום והגיע אליו ששון בר-צבי, שהיה המושל המקומי, ועצר את אבא שלי שתבע לחזור למקום".

אל-עוקבי נמנע מעיסוק בפוליטיקה. הוא דורש דבר אחד: שיבה לאדמתו. "אנחנו נאבקים כל השנים לחזרה לאדמותינו; אנחנו אזרחי המדינה", הוא אומר בכאב. "חלק מבני שבט אל-עוקבי נפקדים וחלק אזרחים. הקרן הקיימת לישראל רכשה אדמות מבדואים לידנו ב-1927. האדמות הללו נרשמו על שמה. למשל, אדמות שכנינו ממערב, משמר הנגב, וקיבוץ שובל. אנחנו לא פולשים. מי שגורם נזק למדינה הוא השלטונות שלה".

אל-עוקבי מציג תמונה טראגית מבחינת הבדואים. "ישנם 13 מיליון דונם אדמה בנגב. כל האדמות שהבדואים תובעים מסתכמות ב-800 אלף דונם. מתוך האדמות האלה, המדינה כבר העבירה לזכותה 200 אלף". באשר לעצמו מעיד אל-עוקבי: "עזבתי את הבית שלי וחזרתי לאדמת אל-עראקיב ב-14 לאפריל 2006. הרשויות עצרו אותי בטענת שווא שאני פולש. אני מוחה וזכותי במסגרת החוק למחות. אנשי 'הסיירת הירוקה' תקפו אותי והגישו נגדי תלונה שאני עוקר עצים. אני לא עוסק באלימות; בסך הכול ביקשתי לא לנטוע עצים באדמה שלי כל עוד מתנהל העניין בבית המשפט. נעצרתי לשבעה ימים ב-24 לפברואר 2010. הושפלתי ושוחררתי בתנאים מגבילים".

אל-עוקבי מבהיר כי ימשיך להיאבק באמצעות מערכת בתי-המשפט. "העניין שלנו תלוי ועומד בבית המשפט", הוא מבהיר, ומוסיף: "ביהמ"ש המחוזי עדיין לא קבע למי שייכת הקרקע. המדינה נוהגת בנו בצורה אכזרית, ברוטאלית, וזה לא טוב – לא לבדואים ולא לאזרחים היהודים. אנחנו לא נשלים עם הגזל ולא נוותר על הזכויות שלנו. אם למדינה יש תוכניות לסלילת כביש, להקמת בית ספר, היא יכולה להצדיק את ההפקעה. אנחנו לא נתנגד במקרה הזה. גם בשטח שלי בנו כביש. אני לא אתנגד לתוכניות לטובת הציבור. אבל נתנגד לכל הפקעה לשם הפקעה".

לדבריו, "רוצים לרכז אותנו בכמה עיירות. אנחנו אזרחים שלווים ושומרי חוק והמדינה נוהגת בנו בטרור ובברוטאליות. לא רק מנשלים את הבדואים אלא גם הופכים אותם לפושעים. יש אצלנו דברים שאינם תקינים אבל האשמה מוטלת על שלטון: הפער החברתי, העוני, הפשע". "הבעיה הזו תיפתר, אם לא היום – אז מחר", מסכם אל-עוקבי. "אנחנו לא נוותר. אני הגעתי לבתים הרוסים ובורות מים של השבט שלי. יש לי מפות והוכחות שהיינו בשטח עוד לפני שהוקם קיבוץ משמר הנגב. זרקו אותנו ב-1951 בלי מים ובתים. זה סדיזם. אני רותח מכעס על מה שעושים לנו".

הסברה ישראלית – אין

פרופסור רות קרק מן המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית גויסה על-ידי המדינה על מנת להפריך את טענת המדינה שלפיה השטח היה בבעלות בדואית עוד במאה ה-19. לפי קרק, הבדואים התקיימו ממרעה וממסעות שוד וכי במאה ה-19 השטח כלל לא היה מיושב. לפי קרק, נחשבות אדמות הנגב כאדמות "מוואת" בהתאם לחוק הקרקעות העותמני משנת 1858, כלומר אדמות לא מעובדות וחסרות בעלות, המהוות רכוש הסולטאן וכיום שייכות לממשלת ישראל. בעדות שהוגשה לבית המשפט, טענה קרק כי המזרחן הצ'כי לואיס מוסיל, מחשובי חוקרי הנגב, שהה בסוף המאה ה-19 במקום "ולא ראה שם דבר".

אבל דו"חות של גיאוגרפים ורישומים של היסטוריונים לא ממש מעניינים את הפעילים למען הכפר במאבק שחרג זה מכבר מהמסגרת המקומית. סיפור אל-עראקיב כבר איננו עוד עניין מקומי. שגריר בריטניה בישראל כבר פגש בנציגי הבדואים על מנת לשמוע מהם את דעתם בכל הנוגע לכפריהם הלא-חוקיים. ברחבי הרשת כבר מתנהל קמפיין בינלאומי למען הכפר, לרבות קטעים באתר "יוטיוב" וכן עדכונים על הפגנות ופעילויות. שלא במקרה, הפרשה כבר הגיעה לאתרים כמו "אינתיפאדה – קול פלשתין", מהאתרים הפופולאריים ברשת שייסד פלשתיני תושב מקסיקו. "טיהור אתני בנגב!", זעקה הכותרת באתר.

למרות הרעש התקשורתי הגדול, משרדי ההסברה והחוץ של ישראל מעדיפים למלא את פיהם במים. אין שום גרסה רשמית של המתרחש המופצת באינטרנט ובעיתונות, הרשת מלאה בדיווחי ארגונים פרו-פלשתיניים ונדמה כי יהיה מי שמעוניין להבעיר את המקום על מנת להפיק הרבה יותר מאשר הון פוליטי. ספק רב אם נורי אל-עוקבי ואנשיו מעוניינים בעימות. אל-עוקבי רוצה פתרון. במקום להגיע לפתרון מוסכם ולפשרה עם אל-עוקבי וחבריו המתונים, יש מי שמעדיף לזרוק את הבדואים לידי השמאל הרדיקלי ואולי להגיע למצב שבו גורמים מהרשות הפלשתינית או אף מהחמאס יבקשו להטביע את חותמם בפרשה. פרשת אל-עראקיב עלול להפוך לחבית חומר נפץ אם תמשיך הממשלה להימנע מלהגיע לפתרון ותפקיר את השטח לגדודי שייח' ג'ראח וצבא חיילי בילעין.

הקאמבק של הסטליניזם בתיאטרון הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.8.2010

זמן לא רב לפני שמת אנדריי ז'דנוב (אשר על-שמו נטבע מטבע הלשון "ז'דנוביזם" העוסק באלימות דוקטרינרית מהפכנית כלפי כל מתנגדי המשטר ויריביו בפוליטיקה ובתרבות), הורה לו סטלין להפסיק את השתייה הכרונית שלו שהביאה למותו ב-1948 בגיל 52, ולהתחיל לשתות מיץ פירות. סטאלין כל כך התלהב מנאמנו עד שרצה להכתירו ליורשו. ז'דאנוב הלך לעולמו אולם רוחו ורעיונותיו המשיך להלך קסמים על השמאל גם לאחר שקיעתה של שמש העמים.

בשבועות האחרונים מתנהל בישראל קמפיין מתוזמר ומתוכנן של הז'דנוביזם המקומי נגד כל ביטוי ביקורתי כלפי המתרחש במוסדות הממומנים על ידי המדינה. התביעה של "אם תרצו" ו'המכון לאסטרטגיה ציונית' לאיזון ולפלורליזם באקדמיה נתקלה במתקפה נואלת מצד עיתון "הארץ" והאליטה האקדמית מלווה בצעקות בדבר "פשיזם" ו"מקרתיזם". החלטת התיאטראות בישראל להציג גם באריאל – עיר ובה כ-18 אלף תושבים – נתקלה בחרם מאורגן היטב של אמנים המערערים על זכותה של אריאל להתקיים ולמעשה תובעים את ראשה.

ראה בז'דאנוב יורשו. סטאלין

ניתן לראות בז'דנוביזם הזה המשך הפולמוס ההיסטורי על עתיד ההתיישבות ושטחי יו"ש, אולם מדובר במשהו אחר לגמרי. השמאל הישראלי, שהחליט לאמץ את רעיון החרם והסנקציות על ישראל, קיבל בשנים האחרונות הכרעה ברורה: כיוון שהסיכוי לזכות בייצוג ממשי ומשמעותי בכנסת הולך ופוחת ממערכת בחירות אחת לאחרת, נתקבלה בשמאל הישראלי הכרעה ברורה והיא להשתמש בשיטות של חרם, גיוס האיחוד האירופי נגד ישראל, הפעלת גורמים בינלאומיים כמו ועדת גולדסטון ולחץ בלתי-מתון על ישראל באמצעות תומכי השמאל בארה"ב. במילים אחרות, השמאל הישראלי החליט לפרוש מהוויכוח הציבורי ולהילחם בכלים שמעולם לא היו מקובלים בשיח הציבורי בארץ.

התחושה המוטעית שישראל חלשה מתמיד, התפישה שממשלת נתניהו הולכת וקורסת, התובנה שלפיה ארה"ב כבר תבודד את ישראל ותכפה עליה פתרון ברוח מצע 'שלום עכשיו' וחד"ש – כל אלה הפכו את השמאל הישראלי לאלים הרבה יותר. העובדה שבאוניברסיטאות ישנם מרצים שבטוחים כי יוכלו לקרוא להחרמת מקום העבודה שלהם ולא לאבד את משרתם, נובעת מיכולתם להניף בכל רגע נתון את שוט הקמפיין הבינלאומי של החרמת האקדמיה במקרה שיעיזו לערוך בירור משמעתי עם הקורא להחרמה. האלימות המהפכנית הזו היא הגורם להיבריס של שחקנים ומחזאים כמו סביון ליברכט וענת גוב, איתי טירן ועודד קוטלר, לסרב להופיע באריאל עד שכל 18 אלף תושביה לא יגורשו מבתיהם ויבוצע בהם טרנספר.

אי-האונות שמפגינה הממשלה מאפשרת לשמאל השיכור מכוח להמשיך לעשות כרצונו. ניתן להתווכח על הטון שבו נקטו "אם תרצו" כלפי נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, וניתן גם לטעון כי 'המכון לאסטרטגיה ציונית' מורכב ברובו מאנשים המזוהים עם הימין, אולם אי-אפשר להפריך את הטענות המגובות בעובדות בשטח של אותם ארגונים. במקום שהממשלה תנקוט בקו ברור ונחרץ, היא מסתפקת באמירות כלליות ונסוגה נוכחת מתקפת-הנגד של עיתון "הארץ".

המחאה של אנשי התיאטראות נגד הופעה באולם התיאטרון באריאל גרועה יותר מז'דנוביזם מצוי. מדובר בסטליניזם בגרסתו ההשמדתית ביותר המבקשת להשמיד את מתנגדי המשטר או לגרש לגולאגים. המחאה נגד תושבי אריאל משמעותה, למעשה, תביעה לנשלם מאדמותיהם ולגרשם. על הרבה פחות מזה החרימו אנשי תרבות מוכשרים כמו אריאל זילבר. אולם כאשר התביעה הזו מגיעה מצד יושבי 'הקאמרי' ו'הבימה', היא מוצגת כביטוי להומניזם צרוף.

הדרך היחידה להפריד בין תחומים ציבוריים כמו אקדמיה ותיאטרון הממומנים על-ידי המדינה ובין ויכוח פוליטי היא באמצעות מסר חד-משמעי של הממשלה למוסדות ציבור: ניצול פלטפורמה ציבורית לצורך קידום רעיונות פוליטיים יביא להפסקת התמיכה הממשלתית במוסד. ישנם לא מעט מוסדות תרבות ומחקר בישראל המשוועים לתקציבים, וניתן וראוי להפנות את כספי משלם המסים למוסד המשרת את הציבור המשלם לו את תקציבו ואיננו בועט בו ומזיק לו במזיד.

מי מפחד מפני פרסטרויקה בישראל?

ההשוואה השמאלנית הרווחת ביחס למצבה של ישראל הוא בין רפובליקת ויימאר המטה ליפול ובין ישראל שהפשיזם החדש מאיים לעשות בה כבשלו. ההשוואה הזו נעשתה במשך שנים הרבה על-ידי מגוון גורמים, רובם ככולם נתונים להשפעה סובייטית או נתמכים ישירות על-ידי הקרמלין, כאשר הסיסמה המלכדת הייתה "סכנת הפשיזם". אולם ישראל איננה ויימאר וההתקוממות נגד האוליגרכיה השלטת בישראל מגיעה בעיקר מצד חלקים בציבור הישראלי שמעולם לא הזדהו עם מורשת בגין, לא התרגשו מהמנון בית"ר ולא נרעדו למקרא שירי אצ"ג.

ישראל ערב ראש השנה תשע"א היא יותר הונגריה 1956 מאשר גרמניה של 1926. כמו בהונגריה של אז, ציבור אדיר מואס באוליגרכיה השלטת. סטודנטים, פועלים, בני נוער, חיילים. כל מה שמרכיב מהפיכה. אולם בשונה מהונגריה, לשמאל יש מתיאש ראקושי (רודן הונגריה מטעם סטלין) משלו אך למחנה הדמוקרטי אין את אימרה נוג', ראש הממשלה הרפורמיסטי שאף שילם בחייו על מרידתו בסטליניזם. ככל שכנופיית הארבעה (החונטה המרובעת של עיתון "הארץ", הפוסט-ציונים באקדמיה, הקומוניסטים ו"אנשי הרוח") משתוללת יותר ויותר, הזעם הדמוקרטי הולך וגובר.

מהפכנים מקצועיים

למעשה, הקש ששבר את גב הגמל היה פרשת אריאל. מי שאיננו בקי בטכניקות קומוניסטיות ליצור מחלוקת ופילוג, יכול היה לחשוב שמדובר באיזה עניין מקרי של כמה אנשי תיאטרון שהחליטו כי הם לא יופיעו בהיכל התרבות באריאל ולפתע פרצה סערה. אולם מדובר באירוע שהתפרץ, נוהל והתגלגל באופן בלתי-מקרי בעליל ובעיתוי פוליטי מסוים. צריך להיות אוויל גדול, או נאיבי לא קטן, כדי להאמין שהפצצה הזו התפוצצה "במקרה" ערב השיחות הישירות עם הפלשתינאים. המטרה הייתה להביך את ישראל באמצעות העלאת סוגיית אריאל לסדר היום המדיני, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – להבעיר את השיחות עם סוגיית ההתנחלויות. ככה לא מתנהגים אנשי בוהמה יפי נפש; ככה נוהגים מהפכנים מקצועיים מהסוג הלנינופילי.

הונגריה 1956. פועלים ליד ראש פסלו המנותץ של סטלין

ולציבור בישראל נמאס. יותר ויותר אנשים שמזוהים רעיונית ופוליטית עם מסורות כמו אלה של 'השומר הצעיר', תנועת העבודה והליברליזם ההומניסטי, מתחילים להתלכד לכדי תנועה דמוקרטית אחת שמואסת ברודנות הסטליניסטית באקדמיה, במוסדות התרבות ובמערכת המשפט. כולם מבינים שעיתון יומי שמחליט לפרסם ערב ראש השנה תחקיר תמוה על שר החוץ – "תחקיר" בן למעלה מ-20 עמוד שאיננו מייצר ולו כותרת אחת בחדשות – איננו משרת ציבור. הוא חלק מכנופיית הארבעה שמבקשת לעשות במדינה כרצונה מעל רצון העם ונבחריו.

שובה של היבסקציה

מובן שהדרך היחידה של הסטלינואידים להתמודד עם הפרסטרויקה המתקרבת היא לשלוף קלצ'ניקוב ולהעמיד טנקים בכיכר העיר. לכן מתחילים לגלגל פה סיפורים על "פשיזם". כדי שכל ביקורת על חברי ואוהדי הליגה לידידות ישראל-אש"ף – שלא לדבר על נטילת המשאבים הציבוריים מידיהם בעקבות פעילותם המחרימה, המסיתה והמשסה – תהפוכנה מייד להיסטריה של "בוא הפשיזם". לכן רואים שוב את סוכני רק"ח מסתובבים יחד עם מפגיני 'שלום עכשיו' וגמלאי מפ"ם ליד תיאטרון 'הבימה' ומתחילים להזליף את טיפות הארס הידועות על "סכנת הפשיזם".

הבעיה המהותית של מתנגדי הדיקטטורות האדומות הייתה תמיד היכולת לתת מכה שכנגד. מול גרזן בראש, אש בכיכר העיר, טנקים הדורסים בני אדם חיים והוצאות להורג של מתנגדים, מתנגדי הסטליניזם מעולם ידעו כיצד להגיב. הממשלה החלשה בישראל, שמתקפלת מול כל לחץ ציבורי המגורה על-ידי הקומוניסטים ועוזריהם (ע"ע פרשת גירוש מהגרי העבודה), לא מבינה מדוע דווקא כשהיא כל כך בסדר, חברי היבסקציה המקומית מורידים לה נבוט בראש. במקום להורות חד-משמעית על קיצוץ מיידי בתקציב של מוסד שאינו פועל נגד מחרימים, מנדים ומסיתים מקצועיים, מייבבים נוכח יורשי הגרוזיני המשופם שמנסים בכוונה לפוצץ את שיחות השלום.

מול כנופיית הארבעה

השנה הקרובה תהיה שנת הכרעה לישראל, ולא רק במובן המדיני. ההנהגה בארץ תצטרך להכריע אם היא בוחרת להמשיך להוריד ראש בפני המחרימים, המנדים, המשסים והמחרפים, או שהגיעה העת להתעורר. ההנחה הרווחת בקרב היבסקציה המקומית היא ההנחה שהחזיקו בה הערבים מאז ומעולם והופתעו כל פעם מחדש כשהופרכה: הם האמינו שעם ישראל חלש ושאינתיפאדה השמדתית יחד עם טבח בליל הסדר ורצח ילדים לאור יום יוכלו לרסק את רוחו. אלמלא תופרך ההנחה הזאת, האלימות המהפכנית תלך ותגבר וביסודה קידום הרעיון של אקציות תמורת שלום: אקציה ליהודי אריאל תמורת תהדייה בדרך לשחרור פלשתין.

מהפכה דמוקרטית מול כנופיית הארבעה היא אינטרס של כל הציונים, מעבר לחלוקה מפלגתית. הגיעה העת להבהיר שאקדמיה היא מוסד מחקרי העוסק בקידום הידע ולא באינדוקטרינציה; שתיאטרון הוא מוסד ציבורי הנאבק על תקציבי תרבות ולא מנסה לשבש מו"מ מדיני עם דה-לגיטימציה ל-18 אלף תושבי עיר בשומרון; שמותר ללמד יותר יהדות ופחות אזרחות, והמאבק על האיזון איננו בין פשיסטים למגני הדמוקרטיה אלא בין תומכי השקפות שונות; שאפשר להעדיף עבודה עברית על פני העסקת עובדים זרים בשכר רעב 12 שעות ביום; שמדינה בה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החינוך ושרת התרבות מתייצבים לצד הומואים ולסביות היא מדינה נאורה יותר ממולדת החירות האמריקנית בכבודה ובעצמה.

הבעיה המרכזית היא הפחד. באקדמיה, בתיאטרון, במערכת המשפט ובעיתונות ישנם רבים אשר מפחדים לומר את אשר לבם. איש אקדמיה אחד אמר לי זאת מפורשות: אם אדבר, עלולים לעצור את תהליך הקידום שלי. וכאשר הפחד שולט, הטכנוקרטים מזהים מייד את מוקדי הכוח ומשתפים עמם פעולה. בהיעדר מעשה, הלחץ של הלנינואידים המקומיים יהיה כפול ומכופל. כבר עתה הם מגובים בשתיקת הטכנוקרטים. לבנימין נתניהו, לגדעון סער וללימור לבנת יש הזדמנות כמעט חד-פעמית להגשים את רחשי לב הציבור ולחולל דמוקרטיזציה אנטי-סטליניסטית בישראל ברוח האיסור שגזרה על עצמה לבנת בכל הנוגע להתערבות בתכנים. אם ההזדמנות הזו תוחמץ, לא תהיה לציבור כל ברירה אלא לצאת למלחמת אזרחים של ממש על זכותו לחיות במדינת היהודים ללא החרמות, נידויים, איומים והיסטריה אנטישמית במסווה מבחיל של "אנטי-ציונות".

העליהום האנטישמי על אלי ישי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.9.2010

אם יש משהו שמצליח לאחד בחודשים האחרונים את פליטי 'שינוי', שרידי מרצ, מבולבלי 'קדימה' ומהפכני חד"ש ורק"ח, זהו אלי ישי. מאז שהחליט ישי לשים קץ לשעבוד אלפי עובדים זרים ומהגרי עבודה בידי הבורגנות הישראלית השבעה, הפך שר הפנים למוקד השטנה החדש. השיא נרשם באחרונה כאשר נערך המעבר לשעון חורף בעקבות חוק שחוקק בתמיכת מרצ ו'שינוי'. מסע השטנה כלפי ישי הרקיע שחקים: קבוצות באתר 'פייסבוק', קמפיין המוני עם עשרות אלפי חותמים, ניסיון למרד-זוטא בחברות היי-טק קטנות והמון השמצות באינטרנט. אלי ישי מאחד מחדש את השמאל שנדמה כי התפורר. מספיק לשלוף התבטאות לא-מוצלחת אחת של הרב עובדיה יוסף, או לצלם את אלי ישי למהדורת החדשות היומית, על מנת שהשמאל ישתולל בסערה.

השמאל, כמובן, איננו טורח להתמודד עם טענותיו של ישי. לא עזרה לישי חשיפתה האחרונה של יחידת 'עוז' את הפועלים התאילנדים המתגוררים בתנאי עבדות מוחלטת. המהפכנים המקומיים אינם מעוניינים בזכויותיהם של כמה צהובי עור ומלוכסני עיניים בעלי שמות מוזרים אשר עמם מעולם לא ניהלו ולו שיחה קצרה אחת. הם הלא צריכים לנגב את ישבנם של הוריהם ואולי, בבוא העת, גם את ישבנם-שלהם. הבעיה שלהם איננה עם המעבידים האכזריים או עם פועלים העובדים 12 או 16 שעות ביממה. בתודעתם, סין נותרה סוציאליסטית על אף שמדובר בבית העבדים הגדול בעולם. הבעיה שלהם היא אלי ישי המסרב להתמסר לעולם הערכים השמאלני.

מושכים בזקנו. אלי ישי. צילום: בחדרי חרדים

עמדותיו של ישי שנויות במחלוקת. התבטאויותיו חריפות ולא אחת מיותרות ומזיקות לצדקת עמדותיו. אולם במקרה החלפת שעון הקיץ לשעון החורף, ידו של ישי לא הייתה במעל. הוא לא קבע דבר ולא החליט דבר. אולם הסערה מסרבת לשכוך ואף התחזקה יותר משנודע כי ישי הנחה את אנשי משרדו למנוע ביצוע פעולות באתר משרד הפנים בשבת. ההתבטאויות כלפי ישי חריפות. ההסתה כלפיו מאורגנת. לא ברור אם תובעים רק את ראשו, או הרבה מעבר לכך.

ההסתה הזו נגד שר חובש כיפה לפני ואחרי יום הכיפורים אינה מקרית. לחלק גדול מהשמאל בישראל, היהדות היא מעמסה מעיקה. יום הכיפורים עבורם הוא בבחינת עבר מטריד המשבית שמחות. בתל-אביב התארגנו מראש ליום הכיפורים על מנת לחלל בצורה המקורית ביותר שאפשר את היום המעיק. אלי ישי מסמל עבורם את הסכנה להמשך הסינתזה בין יהדות לבין ישראליות. לכן כדאי לקרוא את המסע המאורגן כנגדו קריאה היסטורית. מדובר בסערה אנטישמית מכוערת שמתעוררת כל אימת שהשמאל נמצא בתהליכי התעוררות מתקדמים.

האמת הבסיסית היא שאלי ישי איננו שונה במאום מפוליטיקאים חרדים ודתיים שהשתתפו בממשלות ימין ושמאל בעבר. אולם ישי הוא חרדי, מזרחי, חובש כיפה, ימני ואף באחרונה הצטרפה מפלגתו להסתדרות הציונית. את זה השמאל לא מסוגל לסבול. גם מבקש למנוע מהאליטה הישראלית לשעבד את העולם השלישי כרצונו, גם מביע עמדות ימניות, גם מתעקש על שמירת יום השבת כיום מנוחה וגם הוגה אותיות גרוניות כהלכה במבטא מזרחי. השד האנטישמי כבר לא יכול להישאר בפנים.

זמן לא רב לפני מותו, בשיא משפטי הרופאים האנטישמיים, ביקש יוסיף סטלין לפתור את הבעיה היהודית בברית המועצות באמצעות גירוש היהודים ואף, אולי, חיסולם. שקיעתה של שמש העמים הצילה את יהדות הגוש המזרחי. מורשתו של סטלין השפיעה במשך שנים על השמאל הישראלי. הפנים אל השמש העולה תמיד הוארו באור אנטישמי כדי לסמן אויבים ולנסות לחסלם. אפשר להתווכח על הפוליטיקה של אלי ישי; אפשר לגנות התבטאויות כאלה ואחרות שלו. אולם מי שחפץ בשיח דמוקרטי וחופשי, חייב להבין כי בסערה האנטישמית המתחוללת נגד שר הפנים חובש הכיפה, דמוקרטים אמיתיים מתייצבים לצד מי שרוקדים על כיפתו ומושכים בזקנו על מנת לממש שחרורם הסופי של עמלי המזרח מאימת היהודים.

יהודה באואר נגד בני ציפר: פשיזם בתחפושת שמאלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.9.2010

דמו בנפשכם כי נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, היה מציע הצעה מקורית: לערוך טרנספר ליהודים מישראל לגרמניה על מנת להעבירם שם "חינוך מחדש". הצעה כזו הייתה מתקבלת בזעזוע מוחלט וזוכה לגינויים לאינספור. אולם הצעה כזו לא הגיעה מצד הצורר האיראני נמוך הקומה אלא דווקא מצד עיתונאי "הארץ" המהוגן, בני ציפר, שבחר בביטאון הייקים בישראל, "יקינתון", בעריכת העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיכה לימור, על מנת לחדש את ימי סטלין כקדם.

"יקינתון", ביטאון הייקים, יוצא ברציפות מאז 1932 וכולל מאמרים וכתבות בגרמנית. תפוצתו נאמדת בכמה אלפי עותקים. "לפני כמה שנים, כאשר הדור הראשון של הייקים הלך ופחת, היה מצב המנויים שלנו בכי רע", אמר מיכה לימור בכתבה שפורסמה לפני שנה ב"הארץ". "בשנים האחרונות חל מהפך. רבים הצטרפו אלינו, אלה הם הצאצאים שמתגעגעים לשורשים ולמורשת. לעיתון יש גם ביקוש גדול במוסדות חינוך בגרמניה ובמחלקות לעברית באוניברסיטאות".

בצד ההתענגות על מנהגיהם של היקים לעומת "הג'ונגל הישראלי", והאדרת השקפתו של אביו שלפיה יהודי מזרח אירופה, ה"אוסט יודן", היו אלימים עוד בימים הנשכחים ההם של שנות השלושים, החליט ציפר לשטוח את חזונו במכתב שפורסם ב"יקינתון" בערב ראש השנה (גיליון 242, ספטמבר 2010). "עולה על דעתי", כתב ציפר, "כי כדי להציל את העם היהודי שלא ישקע בריאקציה דתית ובבערות הלאומנית והמסורתית בהשראת כוחות החושך, צריך היה לחשוב בכל הרצינות על תכנית טרנספר של ישראלים חילונים לברלין, כדי שיגבשו בה גרעין חילוני פרוגרסיבי שישמש כנקודת כובד אלטרנטיבית לישראל כפי שהיא היום". "ישראל", חתם ציפר, "לא תצלח לעולם להיות המרכז הרוחני של העם היהודי. היא שקועה בחומר ובדם. צריך לחשוב על מקום אחר. ברלין היא בהחלט מקום ראוי".

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

מכתבו של ציפר עורר סערה-זוטא בקרב היסטוריונים וחוקרי שואה בישראל, בהם פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל. הוא הזדעזע מדבריו של ציפר. "אני חושב שזה מתחת לכל ביקורת", אומר באואר בשיחה עם "מקור ראשון"."מבחינת אדם כמוהו, שעורך מוסף חשוב בעיתון חשוב, זו דעה דיי נלוזה. נכון שבברלין היהודים הוותיקים התייחסו רע מאוד ליהודים שבאו מן המזרח, אבל היו לא מעט ותיקים שהתייחסו אליהם כראוי. אלה הכללות פשטניות". לפי באואר, "כשהוא טוען שאין סיכוי לחלומו של אחד העם לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, הוא מחזק את הכוחות שנגדם הוא רוצה להילחם. ה'שמאל' שהוא מייצג אותו הוא בסך הכול ימין קיצוני. זה לא דבר חדש. בישראל ההיסטורית הייתה תנועה של פשיזם 'שמאלי', כביכול שמאל, שביטאה גישה ימנית קיצונית".

באואר מסביר כי מאז ומתמיד סלד מכתיבתו של ציפר. "לא אהבתי את המאמרים שלו ב'הארץ'. לא הבנתי למה אני לא אוהב אותם; עכשיו אני מבין. מה שהוא אומר זה לא רק מגוחך לגמרי וגם אנטי-יהודי לחלוטין, אלא גם מהווה חיזוקם של הכוחות שהוא רוצה להילחם בהם. זה פשוט אינטלקטואליזם זול ובלתי-אמין". "מי שרוצה להילחם על דעותיו – שיילחם פה, ולא במקום אחר, על אחת כמה וכמה ברלין", ממשיך באואר. "ברלין היא מקום שכדאי להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. ברלין זה המקום שממנו באה המפלצת. כשמישהו רוצה לתקן את העולם הישראלי מברלין, זה מריח לא נעים".

עוזי בנזימן, עיתונאי "הארץ" לשעבר ועורך כתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית", ממעיט בחשיבות דבריו של ציפר. "אני חושב שלבני ציפר עומד חופש הביטוי", אומר בנזימן. "הוא חתרן, הכתיבה שלן חתרנית ופרובוקטיבית, ונטייתי העקרונית היא להיות סובלני לגבי כמעט כל ביטוי ואמירה, למעט מה שהחוק אוסר. אני מבין למה אנשים נרעשים מזה אבל אני חושב שברמה העקרונית מותר לציפר לכתוב את מה שהוא חושב. אני לא בטוח אם הוא מאמין בזה או שש לעשות פרובוקציה, אבל אני מתייחס לזה בסובלנות". "אני מציע לקחת את הדברים בפרופורציות", מסכם בנזימן. "חופש הביטוי הוא גם לומר את הדברים האלה. אני לא נרעש מזה, ואני נגד משטרת מלים; שהקוראים ישפטו את זה כפי שהם רוצים".

הבריונות של ליברמן עולה כיתה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.9.2010

לשכת ראש הממשלה נסערה אמש בעקבות נאומו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, בעצרת האו"ם, שבו טען כי הסכם שלום עם הפלשתינאים יושג רק בעוד כמה עשורים. התשובה לנאומו של ליברמן הייתה כי ראש הממשלה הוא זה שמנהל את המשא והמתן מול הפלשתינאים. הסערה הנוכחית שמעורר ליברמן מצטרפת למבוכה נוספת שעורר לא מכבר כאשר טען שיש לכלול את ערביי ישראל ויישוביהם במסגרת המשא ומתן לשלום.

ליברמן הוא חידה פוליטית: הוא איננו ימין ואיננו שמאל; הוא לא מזדהה עם הימין המסורתי, הטריטוריאלי, ולמרות היותו חבר ההתנחלות נוקדים, הזיקה בינו לבין מפעל ההתיישבות ביו"ש הינה קלושה ביותר. תפישותיו בשאלות אזרחיות שונות לגמרי מתפישותיו המסורתיות של הימין ובשונה מכל מפלגות הימין, למפלגתו אין שורשים בימין הארצישראלי ההיסטורי. הקשרים בינו ובין אישים כגון מרטין שלאף, חיים רמון ואריה דרעי רק מגבירים את המסתורין סביב דמותו של האיש. יחסיו עם ראש הממשלה אינם כשורה: ליברמן מונע בגופו מינוי שגריר לישראל באו"ם ומזיק לישראל. ואם לא די בכך, הוא מחסיר במתכוון חלק גדול מדיוני הממשלה והקבינט.

לא ימין ולא שמאל. אביגדור ליברמן. צילום: Getty Images

האמת הבסיסית היא שליברמן מעולם לא היה חלק מהדיון הרעיוני והפוליטי שמתקיים בישראל. החיבור של שר החוץ להוויה ולחברה בישראל הוא מלאכותי. באמצעות הפרובוקציות העונתיות שלו, מנסה לשווק ליברמן אידיאולוגיה חדשה וקיצונית שאיננה מוכרת לישראלי המצוי, ובמרכזה הניסיון ללכד את הישראלים סביב מנהיגותו שתתקיים במסגרת שלטון סמכותנית בהשראת הקיסרות הפוטינית. הערבים, בהקשר הליברמני, הם רק האמצעי לגבש את החלופה ההיסטורית לתרבות הדמוקרטית שחלשה פה בעשורים האחרונים, על כל מגרעותיה. זו חלופה שמתנגדת מן הצד האחד לממלכתיות ההיסטורית של בן-גוריון עם האחריות הלאומית שהיא החילה על עצמה, ומן הצד האחר בזה ללאומיות הליברלית שאחזו בה אנשי חירות ההיסטורית, ובראשם מנחם בגין. במידה רבה, זהו איום על הדמוקרטיה הישראלית.

למעשה, ליברמן מסמל את הפוסט-ציונות החדשה – המקבילה לזו השמאלית – שעבורה ארץ ישראל היא רק כלי במשחק שחמט שתכליתו ליצור חברה מונוליתית יציבה עם משטר אוטוריטארי. זו פוסט-ציונות שאיננה ימין ואיננה שמאל כי אם רעיון סמכותני ברוח פוטינית שאיננו מבקש לייצר שיח ואף לא מרכז לאומי רוחני וטריטוריאלי. מבחינת ליברמן, הערבים מפריעים לפרויקט האוטוריטארי שלו ואם משמעות סילוק הערבים היא הסתלקות משטחים רחבים הנמצאים היום בריבונות ישראלית, ליברמן יקנה את הרעיון בחפץ לב.

צריך לומר את האמת הפשוטה: בממשלה יושב סוס טרויאני אשר מחכה לרגע לשרוף את העיר. היחס ההיסטורי של הימין הישראלי כלפי הערבים מעולם לא היה נגוע בריח השנאה הלאומנית החריפה בנוסח ליברמן. ליברמן איננו ימין ואיננו שמאל, וידוע איזו תנועה בהיסטוריה הגדירה עצמה במילים האלה. לעם ישראל יש אינטרס מובהק לקיים חיי שלום עם הערבים השוכנים במדינת היהודים, להעמיק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולהתעקש על האמת ההיסטורית שלפיה אין לערביי ישראל החיים בגבולותיה שום זכות לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה לאומית, אלא אך ורק שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא. כפוסט-ציוני טוב, ליברמן מעודד את חישול הזהות הלאומית הפלשתינית בקרב ערביי ישראל והצעותיו לדון גם על חלקי ארץ שאינם נדרשים כרגע על-ידי הפלשתינאים הן איום על ישראל עצמה.

הגיעה השעה שראש הממשלה נתניהו – המייצג את הרוב הגדול של העם בישראל וזוכה לתמיכה ציבורית אדירה – ישים קץ לבריונות המגלומנית של שר החוץ שלו. מבחינות רבות, ההבדל המהותי בין אביגדור ליברמן לבין ח"כ חנין זועבי מבל"ד טמון בכך שפוטנציאל ההרס של שר החוץ גדול פי כמה מזה של שגרירת החמאס בכנסת ישראל.

פה ושם בגטו השחור של דרום תל אביב

א.

בדרום תל-אביב, העיר העברית הראשונה, מתקיים כיבוש. מה שמכנים "כיבוש נאור". נחשפתי לכיבוש בדרום תל-אביב סתם כך. במוצאי שבת, הזמין אותי חבר לביקור בדרום העיר, ליד שדרות הר-ציון בואכה רחוב וולפסון. במקום לקחת קו אוטובוס מסוים, לקחתי קו אוטובוס אחר. החלטתי לרדת בתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב, שאין בה שום דבר חדש. שום דבר חדש, מלבד אנשים חדשים. כשיצאתי את התחנה המרכזית החדשה, חשתי תחושה עזה של בעתה.

כאשר אנשים כמוני – יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני, שמתרועעים עם בני אדם שעמם הם חולקים חוויות משותפות, שורשים, השקפות עולם מסוימות ורקע חברתי – חוצים את הגבול, הם נתקפים תחושה קשה. בעתה, בלבול, מבוכה, אפילו גועל. ישראל מורכבת מאיים הומוגניים והיציאה מכל אי כזה כרוכה בחשיפה לאחר. כאשר יצאתי את התחנה המרכזית, התחושה הבסיסית הייתה הלם: רחוב לוינסקי היה כולו מלא בזרים. רובם ככולם שחורים. לא יכולתי לשאול איש לאן ללכת ואיך להגיע לרחוב וולפסון. אף אחד כמעט לא ידע עברית, מלבד אי-אלו נהגי מוניות עצבניים, מוכרים מזיעים ושומרים בתחנה המרכזית החדשה.

כאשר פסעתי לאורך רחוב לוינסקי, ההלם התחלף בבעתה. שלט אדיר של אורנג' באנגלית בישר על מבצע לשיחות לתאילנד. השפה הדבורה ברחוב לא הייתה עברית. אפילו לא אנגלית. הייתי היהודי הלבן היחיד ברחוב. מעולם לא חוויתי את תחושת המיעוט. אולם כאן, בדרום תל-אביב, חשתי לראשונה מיעוט. מיעוט קטן, מבוטל, בין ים של בני אדם התמהים על גבר לבן עם עיניים תכולות ושיער בהיר אשר מהדס בין עשרות אנשים שבינם ובינו אין ולו דבר. לא חוויית ילדות, לא שפה משותפת, אפילו לא יכולת בסיסית לתקשר.

סודאנים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשכתי בדרכי ונכנסתי לשדרות הר ציון. ההלם הפך לגועל. הרחוב היה מזוהם. המדרכה הייתה מטונפת. בפינת הרחובות וולפסון והר ציון שרתה צחנה איומה. המוני מהגרי עבודה ופליטים התגודדו בחבורות. חנויות ייעודיות המוכרות מזון היו מלאות בקונים אפריקנים ותאילנדים ופיליפינים. הבתים סבלו מהזנחה איומה. העזובה שלטה בכל מקום. החושך, שהלך וכבד ככל שהתקדמה השעה, כבר הפך למפחיד. שום אישה שפויה לא תעיז להלך ברחוב בשעה כזו. על ספסלי הרחוב החלו כבר להתמקם חסרי הבית; בגן ציבורי גדול כבר התגודדו אותם פליטים מסודן. הטינופת הקשה, הצחנה שבאוויר והעזובה האיומה שידרו הזנחה אדירה. בני אדם ללא קול שאינם זוכים לביטוי מעל במה ציבורית אחת בלבד. עובדים המנוצלים עד העצם על ידי מעסיקיהם ואין להם פה. ילדים שגדלים בתנאים-לא-תנאים. והמוני אנשים עם עיניים חלולות שכל תפקידם הוא לשרת ולעבוד את אדוני הארץ הבורגניים שזנחו כל אידיאל והותשו משנות מלחמה, וכל רצונם עתה הוא לפטור עצמם ממטלות היומיום המעיקות של טיפול בהוריהם, ניקיון הרחובות, בניית הבתים וקטיפת הפירות והירקות.

ב.

בתל אביב, לקח לי זמן להפנים, שורר אפרטהייד. בין הרחובות העזובים והמוזנחים של דרום תל-אביב – על שם הסופר היידי וידידו של אחד העם, אלחנן לייב לוינסקי, שהקדים את זמנו של הרצל, ועל שם נשיא ההסתדרות הציונית ומעצב דגל ישראל דוד וולפסון – ובין הרחובות המטופחים על שם חוזה המדינה, הברון הידוע ומשורר תור הזהב של יהדות ספרד, ישנה הפרדה מוחלטת. אלה אינם מתערים באלה. הזרים, היודעים את נפש אדוניהם, מתגדרים בגטו הדרום תל-אביבי. אדוניהם, שנפשם כה סולדת מאורחות חייהם של עבדיהם, מבהירים להם את תחום המושב. אלה אינם באים באלה.

בכל משטר הפרדה, למפרידים יש פנים ולמופרדים יש פנים. אולם למופרדים אין שם מבחינת המפרידים, ולמפרידים לעולם יהא שם. בעיני המפרידים, המופרדים הם חסרי זהות. הם עדר שתכליתו לשרת, לשמש אמצעי, להיות כלי לסיפוק צרכים. ודאי שאינם תכלית, אם להשתמש במינוח המפורסם של קאנט. החציצה בין הגטו השחור ברובו של דרום תל-אביב לבין "שאר העיר" היא ברורה, ברורה מדי. קו 60 לקח אותי הישר מהגטו השחור אל מגדלי עזריאלי. בתוך חמש דקות וחמישה שקלים ושמונים אגורות ביכולתך להותיר מאחוריך את אותם מנוצלים ועשוקים, בני בלי שם, שמכלים לא מעט ימים והרבה לילות בגטו שמסמן אותם כנבדלים משאר בניה ובנותיה של העיר העברית הראשונה.

היחס הישראלי לזרים הוא זה של רציונאליות אינסטרומנטלית. השמאל הישראלי, המתהדר בדאגה לזכויות אדם ואזרח, טורח למנוע גירוש אי-אלו מילדיהם ואף חלק ממשפחותיהם. אולם התודעה הליברלית נגמרת במקום שבו יש צורך להוציא את האנשים הללו מהגטאות. לתת להם זכויות אזרחיות ופוליטיות. לטפל בהם ובמשפחותיהם. לספק להם שירותים רפואיים. לבטל את ההפרדה. וגם כאן, כמו במקרה של מהגרי אתיופיה, אלם מוחלט. הבורגנות הליברלית מעוניינת לשמר את הגטו השחור שבו תושבי דרום העיר הוותיקים אומללים מנוכחות הזרים, והזרים עצמם אומללים מחיי העוני, הדלות וההזנחה הפושעת. ואת אומללי כל העולם, הבורגנות הליברלית לא רוצה אחד, ודאי שלא לשחרר. היא רוצה להשאירם כאן ופה, שמא יאמרו בגת ויבשרו בחוצות אשקלון, אולם לא להניח להם לקבל את המגיע להם. לא לשחררם ולא להתירם. רק להותירם כלואים בגטו. להסיר מהם את אימת רשות ההגירה אולם למנוע מהם את זכות ההגירה: ההגירה לחיים טובים יותר.

ג.

ההיסטוריה איננה יכולה לסבול ואקום, וכמו כל ואקום, גם החלל הפוליטי מתמלא. לאט לאט פושטים פה ושם סוכני החרש של הפרוגרסיבים החדשים, חסידי מרקס ולנין מרחוב אחד העם מספר שבעים בתל-אביב, ומתחילים לרחרח. גם ותיקי מצפן ניעורו מתרדמתם. בהפגנת האחד במאי האחרונה שנערכה בתל-אביב, כבר צעדו כמה מנציגי הגטו. מישהו פה מנסה לגייס אותם למחנה המהפכה. אולי ברגע האמת להתסיסם באיזו אינתיפאדה קטנה. לתת לשלל הכעסים והתסכולים והמרמור לשעוט החוצה. מישהו מפנטז כבר על 'הפנתרים השחורים', גרסת בתא.

כור ההיתוך הישראלי נכשל זה מכבר. מהגרי אתיופיה, שעלו לארץ ישראל ממניעים יהודיים וציוניים, ספונים בגטאות במשך שנים הרבה. רק המתינות האדירה והשקט הגדול שמאפיינים את מנהיגי העדה מונעים התקוממות רבתי נוכח ההשפלה הגדולה. מי שחושב שהחברה הישראלית בשלה לקלוט את הזרים, טועה. המצפון הממורק של הפוליטיקלי קורקט הישראלי יתקומם ודאי נוכח השימוש בתואר "זרים". אולם הם זרים. הם זרים בהוויה הישראלית וזרים לה. חלקם נתקעו פה, אחרים יעזבו. כל ניסיון לפרק את הגטו עלול להיגמר באסון. המשך הגטו עלול להיגמר בהתפוצצות. לא עוד שנים הרבה יחזיקו הזרים את עצמם בחיי דוחק והשפלה. מתישהו זה ייגמר.

על החברה הישראלית להיפרד לשלום מן הזרים. את אשרות השהייה אין לחדש, ואת אשרות העבודה יש לבטל. עלינו להיפרד מן הזרים ולשלוח אותם הביתה. את המעטים שכבר הספיקו להשתרש בהוויה הישראלית יש להשאיר. מן הרוב יש להיפרד. יהיו שיאמרו כי זו גזענות. אולם יביטו-נא הנאורים בעיניהם שלהם וישאלו עצמם אם הם-עצמם בשלים למהלך אשר מעבר להיותו בלתי-ציוני בעליל, הוא-עצמו גם דורש אנרגיות נפשיות אדירות. מן הנמנע לקלוט אדם מתוך תחושת עייפות, קושי וסלידה. חברת המהגרים הישראלית זקוקה לשנות-דור של מנוחה.

כמדינתם היחידה של יהודי העולם, בפני ישראל עומדות בחירות קשות והכרעות לא פשוטות. ישראל נדרשת להכריע מחדש בדבר יהדותה. לא רק מול ערביי ישראל והפלשתינאים, אלא גם מול הזרים שהיא-עצמה קלטה אליה. את מאחזי הזרים יש לפרק ואת דרום תל-אביב יש לשקם. יש כבר מי שבונה על הרפתקאות נדל"ן במאחזי הזרים ושואף לפנותם הלאה, דרומה, לצמצמם בגטאות קטנים יותר. זהו מתכון לאסון. לתסיסה גדולה, ובדין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לגדל בה דור של עבדים נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות.

חרף הקושי הגדול והרב, יש להיפרד לשלום מן הזרים. אם לא נתחיל להיפרד מהם כבר עתה, בהדרגה, חתונה כפויה זו עלולה להסתיים חלילה בגירושים מדממים.

כוח לעובדים – הדלת האחורית של הרדיקלים בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.10.2010

השבוע נחלה ההסתדרות את אחת התבוסות הקשות שלה: הנהלת האוניברסיטה הפתוחה הודיעה להסתדרות כי הארגון היציג של עובדי האוניברסיטה הוא 'כוח לעובדים'. לפי נתוני האוניברסיטה, לאנשי 'כוח לעובדים' יש 676 חברי סגל אקדמי, בעוד שמספר חברי הסגל אשר רשום בהסתדרות הכללית עומד על 384 עובדים בלבד. לאור הנתונים, כבר חתמה הנהלת האוניברסיטה הסכם קיבוצי בראשי תיבות עם אנשי 'כוח לעובדים'.

החדשות הללו עלולות להיראות לקורא כעוד מאבק משמים בין אנשי איגוד מקצועי, מאבק על אינטרסים, כספים המגיעים מדמי חבר ויוקרה. אולם יש בכך הרבה יותר מזה: 'כוח לעובדים' הוקם על-ידי אנשי שמאל, חלקם הגדול תומכי ופעילי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וסיעתה בכנסת, חד"ש (חלק תומכים בגלוי, אחרים מוסווים). הרעיון שבבסיס הקמת הארגון היה האכזבה מההסתדרות הכללית והרצון להקים איגוד מקצועי שייצג את העובדים "באמת". בשורה התחתונה, מדובר בארגון חזית קומוניסטי לכל דבר ועניין. המטרה היא ברורה: רדיקליזציה של העובדים המאורגנים במסגרת 'כוח העובדים' כשלב ראשון. השלב השני הוא ברור: חיזוק שורותיה של מק"י והגדלת כוחה.

'כוח לעובדים' איננו אזוטריה מרקסיסטית: הוא מייצג חלק ניכר מפועלי מפעל 'אקרשטיין' בירוחם, הוא השיג הסכם קיבוצי לעובדי הסינמטק בירושלים, הוא הוביל את מאבק עובדי מכון ויצמן למדע ברחובות, ועוד. באופן אירוני, מדובר במה שהגדיר לנין "אולטרא-שמאלנות". מנהיגה הראשון של ברית המועצות תבע מהקומוניסטים לפעול באיגודים המקצועיים עצמם ולא לייסד איגודים "עצמאיים". אולם הקומוניסטים בישראל, הפועלים לפי האקסיומה הסטליניסטית שלפיה הסוציאל-דמוקרטיה היא בעצם סוציאל-פשיזם, החליטו לשבור את הכוח של השריד היחיד של הסוציאליזם הישראלי, והוא האיגוד המקצועי.

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

לאט אך בבטחה מתארגן חיל המצב של המפלגה הקומוניסטית בארץ. זה לא משנה אם ב'כוח לעובדים' חברים אנשים המזוהים עם כת טרוצקיסטית מסוימת, איזו סיעה שמאלנית במפלגת העבודה או גופים אקדמיים כאלה או אחרים; בשורה התחתונה, מדובר בארגון אשר בסופו של דבר יעביר עוד ועוד קולות למפלגה הקומוניסטית בבחירות הקרבות. למעשה, הקומוניסטים בארץ – שמפלגתם שורדת כבר 91 שנה – הם הכוח היחיד בישראל היום שמתעצם ומתגבש בהתמדה. אין עוד מפלגה שיכולה להוציא לרחובות אלפי אנשים כמו שמק"י עושה באחד במאי. ואין עוד מפלגה שאוספת תומכים ומצביעים דרך ארגון חזית שלה המהווה איגוד מקצועי חדש לכל דבר ועניין.

מעוררת דאגה העובדה שהשלטונות בישראל נרדמים בשמירה כשמתחת לאפם הקומוניסטים וסוכניהם עושים ככל העולה על רוחם. על חברי, פעילי ותומכי 'הקרן החדשה לישראל' וארגוניה – הרוח החיה מאחורי ועדת גולדסטון – נמנים קומוניסטים גלויים ומוסווים. אם בין פעילי 'הקרן' ייעשה סקר בחירות, חד"ש תקבל ככל הנראה 90 אחוז מהקולות. השאר יתחלקו בין בל"ד לבין מרצ. בישראל רוחשת היום מחתרת קומוניסטית פעילה אשר ידה בכל והכול תחת ידה. עכשיו גם ההסתדרות צריכה לדאוג; היא לא תוכל לסמוך לעד על בית הדין לעבודה שיסיר את האיום הבולשביקי, כפי שעשה כאשר ניסו אנשי 'כוח העובדים' להפוך לארגון היציג של פועלי מפעל 'אקרשטיין' ונכשלו, לפחות פורמאלית.

בתנאים ההולמים, הרחש הרדיקאלי יוכל להתבטא לא רק במה שקורה בארגונים חוץ-ממשלתיים אלא גם בכנסת. הקומוניסטים מבינים היום שהמסגרת ההיסטורית שהם נתונים בה היא המכשול המרכזי להרחבת השפעתם הפרלמנטארית. מפלגה חדשה עם קרביים קומוניסטיים וחזות מהפכנית רעננה וצעירה, עם מוחמד ברכה בספסל האחורי ודב חנין בראש, יכולה להגיע בבחירות הקרובות ל-7-8 מנדטים. כבר עתה לחד"ש יש 4 מנדטים בכנסת. די בזליגת כמה מנדטים משאריות מרצ ושרידי מפלגת העבודה אל הקומוניסטים על מנת שאלה יכפילו את כוחם. הישרא-קומוניזם עוד עלול להגיע ישר לשולחן הממשלה, בסיטואציה המתאימה.

לכן, פרשת 'כוח לעובדים' היא עוד אזהרה על הנעשה בשוליים הרדיקליים של החברה הישראלית, שמתקרבים יותר ויותר אל ליבה של החברה. כמו כל מחלה סופנית, כשהקומוניזם המוסווה כבר יגיע לאזורים החשובים באמת, סיכויי ההחלמה יהיו פחותים בהרבה.

בעד הנגד – "בילאדי, בילאדי" מול מצודת זאב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.10.2010

ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, ודאי היה נדהם אילו היה חוזה באחד המחזות הסוריאליסטיים שרק העיר תל-אביב יכולה לנפק: מול 'מצודת זאב' ובראש הפגנת השמאל "נגד הפשיזם, הגזענות והטרנספר", שנערכה ביום שבת שעבר במרכז תל-אביב, עמדו עשרות צעירים ערבים – חברי תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית – ושאגו כמלוא ריאותיהם את המנון אש"ף, "בילאדי, בילאדי". המחזה הזה ממחיש לא רק עד לאן הידרדר השמאל הישראלי; הוא גם מראה כי החברה הישראלית עברה כברת דרך ארוכה מאז הימים שבהם אף איש שמאל, ודאי שלא ערבי, לא היה מעלה על דעתו לעמוד מול מעוז הליכוד ולשיר במלוא גרון את ההמנון הלאומי הפלשתיני. השתנו הזמנים.

בראש ההפגנה. אורי אבנרי. צילום: ויקיפדיה

הפגנת השמאל שנערכה במוצאי השבת שעברה סימלה את התעוררותו של השמאל הישראלי. או, יותר נכון, את יציאתו לקרב של האגף הפעיל בו. למרות היות ההפגנה משותפת למרצ, ל'שלום עכשיו', לחד"ש ול'גוש שלום', הייתה ההפגנה מפגן כוח מרשים של חד"ש עם אלפי מפגינים נושאי דגלים אדומים. תפסתי לשיחה את קצרה את ח"כ חיים אורון (ג'ומס) פוסע בבטחה אל מרכז ההפגנה. "אני לא רוצה להכתיב לאף אחד למה הוא צריך להיות בכלל נאמן", הטיח בי ג'ומס כששאלתי אותו על מושא ההפגנה, התיקון המוצע בחוק האזרחות. "הבסיס הוא מגילת העצמאות של המדינה, ובכלל", פסק ג'ומס, "צריך להמשיך ההקפאה".

"כולנו ביחד, בלי שנאה ופחד"

ג'ומס ואנשי מרצ היו בבחינת נטע זר בהפגנה ההיא. פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, בניצוחו המרשים של אלי גוז'נסקי (הבן של), דאגו לשלטים, לדגלים, לסיסמאות ולרמקולים. "הימין המשתולל – סכנה לישראל!", השתלהבו המפגינים. אנשי מרצ המעטים והמתמעטים, שהביאו גם את דגלי תנועתם על מנת שיבצבצו בין ים הדגלים האדומים, זעו באי-נוחות נוכח סיסמאות קולניות בערבית במרכז העיר העברית הראשונה. "יהיו גם דגלי ישראל בהפגנה", הרגיע אותי ג'ומס בקול בוטח. לא היו.

היעדר דגלי ישראל מן ההפגנה ההיא הוא אולי הסממן הבולט של השמאל החדש, שיוצא נגד "ליברמן הפשיסט והגזען", כפי שצווחו בלהט המפגינים. הבעיה של השמאל, אמרתי למפגין שראשו עטור ושיבה וחולצתו אדומה, היא בדיוק זה. היעדר דגלי ישראל. אחרי התפתלויות הוא גם הספיק לירות לעברי, "הקומוניזם לא נכשל!". "כולנו ביחד, בלי שנאה ופחד", נורתה עוד סיסמה לחלל המצעד שהחל את דרכו לכיוון משרד הביטחון בתל-אביב. אבל נדמה ששנאה גדולה אחת משותפת לרבים מן המפגינים: תיעוב אדיר כלפי עצם הרעיון שמישהו יצטרך להישבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".

מאחור הזדחלה לה להקת מתופפי תופים עם כמה צעירים תל-אביביים נמרצים שנראה כי ההפגנה סיפקה להם הזדמנות מצוינת לעשות קצת ראש מול מעוז השלטון השנוא. בקהל הסתובב חתן השמחה, ח"כ דב חנין, שגם עלה ראשון לנאום, כיאה למי שמפלגתו היא זו שמצליחה להוציא לרחוב אלפי מפגינים דווקא בערב שבו מתקיים משחק גורלי בין הפועל תל-אביב ובין מכבי תל-אביב. אפרים דוידי, הפוליטרוק של הקומוניזם המקומי, לשעבר עיתונאי "דבר" וכיום חבר בהנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש, הסתובב בין הנוכחים וחילק בנמרצות את ביטאון המפלגה הקומוניסטית. "קח, זה בחינם", פלט לעברי, ומשזיהה במי מדובר, צעק עליי "כן זה אתה, הנה הקונספירציה הקומוניסטית!", והמשיך הלאה במלאכתו. לידו הסתובבה ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי הנשכחת, חמושה בדגל אדום על כתפה, ובבעלה, יורם, ידידו של שליט קובה לשעבר, פידל קסטרו, ומזכיר 'הוועד לידידות ישראל-קובה'.

לא מזוהים עם לנין וגווארה

כדי לתת להפגנה "נגד הפשיזם" צביון קצת פחות קומוניסטי, הסתובבו כמה דמויות שאינן מזוהות בדיוק עם משנתם של לנין וצ'ה גווארה. ח"כ לשעבר פרופ' נעמי חזן, יו"ר 'הקרן החדשה לישראל', עלצה נוכח כמות המפגינים. גם דורי ספיבק, יו"ר 'האגודה לזכויות האזרח', הגיע להביע תמיכה במנהיגה המממנת. בראש המצעד על הקריה בתל-אביב עמד אורי אבנרי הישיש בן ה-87, בידו שלט ובו סמל תנועתו, 'גוש שלום', חצי דגל ישראל-חצי דגל אש"ף. "אהוד, ביבי ואיווט – הפשיזם משתלט!", זעקו המפגינים, ודומה כי רוחו של אביו-מולידו של השמאל החדש שבעה נחת. מזכ"ל 'שלום עכשיו', יריב אופנהיימר, שכמה מאנשי תנועתו נשאו דגלי ישראל ובהם הוחלף מגן דוד במילה "שלום", היה אופטימי. "אנחנו כאן למחות עם כל הרחוב נגד המדיניות המסוכנת של הממשלה ואנחנו בטוחים שגם שרי מפלגת העבודה יתמכו בה", קבע. לחיזוק ההפגנה התייצבה גם עיתונאית "הארץ" החדשה, מרב מיכאלי, שגם דיברה בעצרת ליד משרד הביטחון.

במעלה הדרך אל משרד הביטחון הסתובב יותם בן ה-16, על כתפו דגל ישראל אחד מזהיר. הסתקרנתי מדוע התיכוניסט הלהוט הזה מעיז לבוא אל לוע הארי עם הדגל השנוא על רוב משתתפי ההפגנה, ונעניתי בנאום חוצב להבות. "אני חושב שכולנו צריכים להניף בהפגנות שלנו את דגל ישראל. למען האמת, אני מרגיש חצי שמח וחצי עצוב; שמח כי באו הרבה אנשים להפגנה, ועצוב כי באמת לא מניפים פה את דגל המדינה", אמר. אחר כך הוסיף בחיוך: "מישהו אמר לי שאני נראה כמו מתנחל".

ליד 'היכל התרבות' צעדו בסך עומרי בן ה-26 ומירב הצעירה ממנו בשנתיים. הוא אוחז בדגל ישראל, היא מגבה אותו בדגל 'שלום עכשיו' נטול המגן דוד. "אני מניף את הדגל כי זה נושא שקשור לכל החברה בישראל", הסביר עומרי. "אבל זה נועד לפגוע בערבים בסך הכול", תיקנה אותו מירב השמאלנית ממנו. "בעיניי, מעבר לעובדה שהחוק הזה חסר משמעות אמיתית, הוא גזעני כי הוא לא מחייב גם יהודים להצהיר נאמנות", אמר עומרי והוסיף: "הדגלים האדומים האלה מפריעים לי".

נגד חוקים גזעניים והכיבוש

אל הבמה המקצועית עם מערכת ההגברה המתקתקת הגיעו המפגינים. ח"כ לשעבר יעל דיין, חמושה במקל הליכה, הגיעה להראות נוכחות. בקהל כבר הונף כמחאה דגל פלסטין גדול. דגלי ישראל נעלמו כלא היו. יואב גולדרינג, חבר מועצת העיר תל-אביב מטעם סיעת 'עיר לכולנו' (כלומר, סיעת חד"ש), תפש פיקוד והתחיל לצרוח לתוך המיקרופון סיסמאות נאצה נגד הממשלה. הקהל השתלהב.

אחרי החימום, עלה לבמה בהופעה מחשמלת כוכב הערב, ח"כ דב חנין. "המרחב הדמוקרטי נמצא בסכנה עבור כולנו. הטרנספר הופך להיות מסיוט לתוכנית אופרטיבית ונגד זה אנחנו עומדים כאן", איים חנין והוסיף: "הגל העכור הזה, שהתחיל בערבים, הגיע גם ליהודים שמעיזים לחשוב אחרת". "חייבים לעבור מדיבור למאבק!", הורה למפגיניו הצייתנים. "יש לנו כוח, יש לנו אמת, יש לנו אפשרויות, אנשי רוח, סופרים ואמנים", שכנע את ההמון.

לאחריו עלה ג'ומס, שנראה היה מעט כמו חייזר בהפגנה הקומוניסטית. הפעם האחרונה שראה כל כך הרבה דגלים אדומים הייתה כשהיה חבר בתנועת נעוריו, 'השומר הצעיר'. "רוח רעה מרחפת על פני הארץ", אמר בהדהוד על הפתיח של "המניפסט הקומוניסטי". "זהו לא החמסין של סוף הקיץ. זו רוח רעה שהשר הרצוג אמר שנמצאת בשולי הממשלה. אם ביבי, ליברמן וישי הם שוליים, אז מי המרכז? אהוד ברק? המרכז הזה הוא ליבה של הממשלה הזו". אורון הוסיף: "ההפגנה מתקיימת בשל שני נושאים, ואני מסרב לקבוע מה ההיררכיה ביניהם. האחד הוא נגד החוקים הגזעניים ששוטפים את המדינה, והשני הוא הרצון לסיים את הכיבוש ולהתקדם בתהליך השלום". "המבחן שאנחנו עומדים בפניו הוא מורכב. מתחיל כאן משהו שקוראים לו גזענות, קוראים לו פאשיזם ואוי אם החוק יעבור. "לא ניתן לקיים מדינה יהודית-דמוקרטית כשהכיבוש מתמשך", פסק. לא נרשמה התלהבות בגזרת הקהל. השילוש "מדינה יהודית דמוקרטית" לא פופולארי בקהל הרדיקלי.

צרור קללות לליברמן

כדי להראות שלא מדובר, חלילה, רק בהפגנה קומוניסטית, העלו לבמה את מרב מיכאלי, לבושה בשחור, שהקפידה לפנות לקהל בלשון נקבה. "יש לנו ממשלה שהיא ארגון קיצוני מטורף, שמאיימת על החברה היהודית והערבית, ולהרוס לה את האופי הדמוקרטי שלה", קראה מיכאלי בגרון ניחר. "זה עולם עקום, הפוך ומסוכן. יש לנו ראש ממשלה ושרים שלא מפספסים אף הזדמנות לאיים עלינו בפחד. זוכרים איך ביבי אמר פעם 'הם מפחדים?' אנחנו אומרים לו היום 'אנחנו לא מפחדים'. די להפחיד אותנו".

אחריה עליה לבמה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ח"כ מוחמד נפאע. השואו של נפאע, משורר דרוזי ונואם גדול, היה לא רק בנאום המשולב בעברית ובערבית ("זו המולדת שלי!", הוא צווח) אלא גם בכך שהגדיל לעשות וקילל את שר החוץ ליברמן בקללת "ייחרב ביתכ, יא חמר!" (ובעברית: "ייחרב ביתך, חמור!"). מופע האימים של נפאע עלה מדרגה. "אנחנו כולנו סכנה! סכנה לפשיזם ולגזענות!", צרח המשורר למיקרופון. הקהל צהל.

הנאום הקומוניסטי של הפוליטרוק מבית ג'אן חתם את ההפגנה. יעל בן יפת, חברת מועצת עיריית תל-אביב מטעם 'עיר לכולנו', ניחמה את עצמה שלא התנוססו בהפגנה דגלי ישראל. "זו בכלל הפגנה על עניין חברתי, היא הסבירה לי; זה בעד שוויון", ניסתה להסביר. חבר מרצ נלהב אמר לי: "אתה תראה, ישירו בסוף ההפגנה את ההמנון!". הסוף, כמובן, ידוע. לא שרו.

מורשת רבין והשמאל האנטי-ציוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.10.2010

חמש עשרה שנה אחרי הירצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, דומה שאם יש מחנה פוליטי אחד שמסרב לעשות חשבון נפש, הרי הוא השמאל הישראלי. חמש עשרה שנה אחרי, מחנה פוליטי שלם שמנה חמישים ושישה מנדטים, איננו מצליח בסקרים האחרונים לגרד את תקרת חמישה עשר המנדטים. הרסיסים שנותרו מן המחנה הזה, עם כל מיני קבוצות קטנות נוסח 'השמאל הלאומי' או 'התנועה החדשה', מסרבים לשאול את עצמם שאלה פשוטה-אך-מורכבת שכזו.

אפשר אולי להתחיל בכך שהמרחק בין רבין הפוליטיקאי, המצביא והמדינאי לבין השמאל הישראלי הוא, אולי, רב יותר מן המרחק בין דעותיו של ראש הממשלה המנוח ובין בנימין נתניהו יבדל"א. רבין היה פוליטיקאי מהוסס וחשדן; הוא שלל את רעיון המדינה הפלשתינית, סירב לחלוקת ירושלים, מעולם לא דיבר על איזשהו "כיבוש" ובלקסיקון שלו, מונחים כמו "יום הנכבה" פשוט לא היו קיימים. רבין היה ציוני ברמ"ח איבריו. הוא האמין בתהליכים ארוכים ובהסדרים איטיים. ההסכמים שעליהם חתם היו שגויים מיסודם, ואולי אילולא היה נרצח, היה גם חוזר בו מתהליך אוסלו. השמאל שאחרי עידן רבין, ובפרט זה שאחרי טרגדיית קמפ דייויד בניצוחו של אהוד ברק, איננו רביניסטי. הוא חסר כל אמונה בצדקת הדרך, אין לו אומץ להודות כלל שכל מהלך אוסלו היה רמייה פלשתינית מזה ועיוורון ישראלי מזה. ההידרדרות לכדי תמיכה בחלוקת ירושלים ודיבורים על "שיבה סמלית" של פליטים לישראל מסמלת, יותר מכל, את דעיכתו הסופית.

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

כראש ממשלה, נהג רבין להתעמת בחריפות עם מתנגדיו. "המשת"פים של החמאס", כינה בזעם את יריביו בליכוד. האווירה בישראל של טרום רצח רבין הייתה כזו של סתימת פיות מוחלטת. הסכם אוסלו ב', שהועבר על-ידי שיחוד שני חברי כנסת מהימין, היה מהלך בזוי ומכוער. אולם למרות הכול, רבין היה מאחרוני המדינאים הציונים. את כל פועלו ראה במסגרת הציונות ומעולם לא ביקש לעשות חשבון נפש כוזב על מהלכיו במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים. העיוורון של תקופת אוסלו נבע מתוך אמונה, חצי נאיבית-חצי דוגמטית, בקונספציה הקורסת של "השלום". אך מבחינת רבין, שום מהלך פוליטי לא נבע מאובדן האמונה בצדקת הדרך. מבחינת רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון – לא "הגדה המערבית" – היו שטח משוחרר שיש לשאת ולתת עליו. לא שטח "כבוש".

השמאל הפוסט-רביניסטי הוא גם, במידה רבה, פוסט-ציוני. מבחינת רוב השמאל הישראלי, מאבק באויב הוא בגדר אפשרות שאין להעלותה על הדעת. השלום תמיד בפתח, ובכל אשמים – איך לא – ה"יהודים" שניצחו את ה"ישראלים" בבחירות 96', כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה המובס, שמעון פרס. לשמאל הישראלי אין שום חזון בדבר עשייה ציונית. רובו ככולו מונהג על-ידי אליטה שמבחינתה הציונות היא גיבנת מעיקה. מושגים כמו "התיישבות", "סוציאליזם", "עלייה" ו"מדינה יהודית" מעוררים בשמאל הישראלי בחילה עמוקה.

לפני כמה ימים, סנט העיתונאי גדעון לוי בח"כ שלי יחימוביץ' על שאיננה מצרף לגל המוחים נגד "הכיבוש והגזענות". בדמותה, ממחישה יחימוביץ' כי התעקשות על איזושהי סינתזה בין ציונות ובין סוציאליזם היא מצרך שאין לו קונים בשמאל הישראלי; שמאל שמובל על-ידי כנופיית 'הקרן החדשה', גמלאי המפלגה הקומוניסטית, ניאו-קומוניסטים ושאריות מועדון ותיקי גבעת חביבה. הבדידות של יחימוביץ' מראה עד כמה דרכו של רבין נותרה נחלת מיעוט. אלה שמנסים להיתלות בשמו, כמו קומץ הזעיר-בורגנים בראשות עורך הדין הרהוט והמחזאי הנלהב שקוראים לעצמם "השמאל הלאומי", אינם אלא קריקטורה גסה של דרכו.

לרבין לא הייתה שום מורשת מיוחדת. הוא היה מדינאי גדול שטעה. הוא זיהה את עצמו עם תנועה שנעלמה. עלומיו וזקנתו היו נטועים באדמת ארץ ישראל. נפשו יקדה מציונות. באופן פרדוקסאלי, דווקא תכונות אלה הופכים את רבין לבעל חזון. אולם דרכו של רבין נותרה מיותמת. קהל תומכיו חפץ בדמות אך לא בעקרונות; הם רוצים את הפלקט אבל לא את התכנים. חמש עשרה שנה אחרי, נדמה כי במותו, נקברה עם רבין גם דרכו ודרכה של תנועתו. ודומה כי האובדן הזה, אובדנה של תנועת העבודה, אינו פחות כואב מהירצחו של מנהיגה הגדול האחרון.

הקומיסר יאיר גרבוז ועצרת הבריגדות האדומות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.11.2010

בסוף השבוע האחרון, הצטרפה ישראל למועדון המכובד של ונצואלה, קובה וצפון קוריאה. במשך שעתיים, שודרה בערוץ הראשון, ברשת ב' ובגלי צה"ל תעמולה שמאלנית גסה, שטיפת מוח בולשביקית בלתי-פוסקת, נגד הממשלה. בשום מדינה דמוקרטית, לא זוכה עצרת תעמולה של השמאל לזמן איכות רב כל כך על המסך. יאיר גרבוז ויונתן בן-ארצי הפליאו לעשות שימוש פוליטי בעצרת. זה גבל בהסתה למלחמת אזרחים ולהפלת השלטון.

מבחינה תודעתית, חזרו הימין והשמאל לשנת 1999. השמאל מסית נגד נתניהו, הימין מפורר במאבק על ג'בלאות ביו"ש, "אנשי הרוח והאמנים" (הכינוי הקומוניסטי למחלקה התרבותית במפלגה) מתריעים מפני הסכנה הנשקפת מהשלטון והממשל האמריקני בוחש בפוליטיקה הישראלית. לכולם ברור כי בפעם הבאה, האליטה כבר לא תקבל ניצחון של נתניהו בבחירות. בבחירות הקרבות, ניצחון של הימין כבר יעביר את השמאל הישראלי לאזור הדמדומים שבין פעילות חתרנית בוטה-אך-חוקית ובין בגידה ברורה במדינה.

נאום קסטרואיסטי. יאיר גרבוז

העצרת האחרונה לזכר רבין מסמלת את הטרגדיה של השמאל הישראלי. 15 שנה אחרי, כשבתווך פיגועי השמדה מטורפים של הפלשתינים נגד יהודים, אינתיפאדה רצחנית ומסע מטורף של דה-לגיטימציה לישראל, השמאל עדיין מסרב להיפרד מתהליך אוסלו ומהרטוריקה שלו, וגם מהאחריות לתוצאותיו הרות האסון. 15 שנה אחרי, ממשיך השמאל לצלוב את נתניהו על אף שנבואותיו באשר לטילים שייפלו על ישראל מעזה – נבואות שרבין המנוח בעצמו פטר כפרנויה – התאמתו. שוב מציירים את נתניהו, שעתה מזהיר מפני הטרור האסלאמי והאימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי, כפרנואיד הזוי.

העצרת הזאת מוכיחה שוב עד כמה השמאל איננו כשיר לשוב לשלטון. השמאל הישראלי של נובמבר 2010 הוא אוטופי יותר, קיצוני יותר, אלים יותר. התמנון השמאלני, עם זרועות כמו 'הקרן החדשה לישראל', מופיע היום כגורם החותר תחת השלטון והלגיטימיות שלו. זו לא המורשת של ראש הממשלה שנרצח, שהתנגד למדינה פלשתינית, לביתור ירושלים, לשיבת הפליטים, לחזרה לגבולות 67' ולמושגים כמו "כיבוש". זו המורשת של שרידי מרצ והקומוניסטים.

העצרת שנערכה בכיכר על-שם ראש הממשלה שנרצח צריכה לתת אות אזהרה לימין מפני מה שעלול לקרות אם ימשיכו לתמרן, לסנדל, לחבל ולפגוע בהתנהלות התקינה של הממשלה, בראש ובראשונה של נתניהו. כבר היום יש בשמאל קולות שקוראים לאחד את הציבור הערבי מאחורי המפלגות הגדולות – קדימה, העבודה ומרצ – על מנת להקים בבחירות הבאות גוש חוסם נוסח 1992: קדימה-עבודה-מרצ-ערבים. אלה קולות שנשמעים בתוך מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה. האלטרנטיבה הזאת היא ריאלית. די בכך שקדימה, העבודה ומרצ יזכו בבחירות הקרבות ב-50-51 מנדטים. את השאר יתנו המפלגות הערביות.

הגיעה השעה שהימין הישראלי, ובפרט הימין החדש והניאו-שמרני, יתארגן מחדש על מנת לתת מענה למתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית. העובדה שישראל היא כלכלה משגשגת כלל לא זוכה לביטוי בתקשורת. העובדה שקיימת בישראל מחתרת פוליטית ערבית שעושה כבשלה בכל עריה וכפריה פשוט איננה מוצפת לדיון הישראלי. העצרת בכיכר רבין היא אזהרה לימין: בהיעדר תנופה פוליטית ורעיונית מחודשת, בדומה לזו שמתרחשת בארה"ב אצל הרפובליקנים, עלולה ישראל למצוא את עצמה עם מיני-אובאמה – ממשלת הנשענת על קולות אנטי-ציוניים ופרו-פלשתיניים המכוונים בשלט-רחוק מלשכת אבו-מאזן – שהנזק שייעשה על-ידה הוא כאין וכאפס בהשוואה לזה שנעשה על-ידי הצמד אובאמה וקלינטון.

העובדה שהשמאל הישראלי משתולל בפריים טיים בכיכר העיר ממחישה היטב כי יש פה מישהו שמפנטז על מלחמת אזרחים עם בריגאדות אדומות מהבית הלבן שיבואו לסייע לשמאל הנצור אל מול הפשיסטים שבשלטון. מי שחושב שזה ייגמר בכיכר העיר ובכמה נאומי טרוניה של ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת, טועה. זה יכול להיגמר בקמפ דייויד נוסף הרוכב על אצבעות הח"כים הערבים ובטעות מדינית פטאלית שתעלה בחייהם של אלפי יהודים.

שלי, רוצי לראשות מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2010

בפטפטת האינסופית על גורלה של מפלגת העבודה נעלם קול אחד: קולה של ח"כ שלי יחימוביץ'. בשעה שפואד, בוז'י, ברוורמן ועיני מתעסקים בניסיונות לעורר את מפלגת העבודה לחיים, עוסקת יחימוביץ' בנושאים אחרים לגמרי. למשל, באתר האינטרנט שלה, יחימוביץ' מעלה על נס את הצעת החוק שהיא מקדמת יחד עם ח"כ חיים כץ מהליכוד להגבלת שכר הבכירים במשק. אפשר להתווכח על נכונות הצעת החוק הזו, אולם ברור שההתמקדות של יחימוביץ' בעשייה ציבורית מבחינה אותה משאר חבריה.

לא, יחימוביץ' איננה תמימה. רחוק מכך. היא מבינה היטב שבמצב העניינים הנוכחי, היא עלולה לאבד את מקומה בכנסת הבאה. אולם יחימוביץ' לא נטלה חלק במרד המאורגן בסיעת העבודה שביקש להוציא את המפלגה מקואליציית נתניהו, למרות כל הביקורת שלה. היא לא משתתפת במסעות מתוקשרים לדה-לגיטימציה של ישראל. היא נפקדת מכל ההפגנות המתוזמרות למען טיהורה האתני של אריאל. אין לה מקום של כבוד בראש משמרות המחאה נגד "הכיבוש" לצד אורי אבנרי, דב חנין, ג'ומס ותמר גוז'נסקי. בבחירות האחרונות לראשות עיריית תל-אביב, היא התייצבה לצד רון חולדאי בנימוק שדב חנין איננו ציוני. במידה רבה, שלי יחימוביץ' מייצגת את השמאל ההיסטורי כמו שהוא צריך להיות: ציוני, פטריוטי, סוציאליסטי וישראלי. ההיפך מ"שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" והקומוניסטים.

נפקדת מהפגנות השטנה. שלי יחימוביץ'

אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש כוכבים מבחוץ ולהתחיל להתמקד בשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' אולי איננה קרוצה מהחומר שממנו נוצרים ראשי ממשלה, אבל יש לה סדר יום. היא פוליטיקאית ערכית, ציונית, עקרונית ובלתי-מתפשרת. מילה שלה היא מילה. אבל בכך גם חסרונה: הדי.אן.איי של העבודה דוחה כל פוליטיקה סוציאליסטית-ציונית כמו גוף שדוחה שתל. לכן, בהיעדר גייסות, מתפקדים ופעילים, יחימוביץ' לא תוכל למנגנון המפלגתי המשומן אלא אם יעזרו לה.

במשך שנים רבות, סוציאליזם ציוני או ציונות סוציאליסטית היו חלק מהנוף הישראלי. כשרן אדליסט הלך להיפגש עם אנשי אש"ף, יוסי שריד היה צריך להשתדל אצל אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם על מנת להורידו מחבל התלייה. כשרן כהן הפגין בעד הערבים בשנות השבעים, יעקב חזן התפלץ, כינה אותו "בוגד" ונאלץ לחזור בו בלחץ החברים. במפלגת העבודה לא רצו לשמוע על אש"ף בשנות השמונים וביקשו לממש את האופציה הירדנית. תנועת העבודה מעולם לא האמינה ששלום ושוויון הולכים יחד; אם צריך להילחם, עושים כל מה שניתן למען המדינה ובו-זמנית לא מתפשרים על ערכים של צדק חברתי, שוויון הזדמנויות וסולידריות.

למפלגת העבודה יש הזדמנות היסטורית להתחיל לחזור לעצמה. זה לא קשור רק בשלי יחימוביץ' ובדמותה. זה מתחיל במאמץ להגדיר מחדש את הרעיונות המפלגתיים. לדבר בגלוי על הטעות שבתהליך אוסלו. להתחיל לנפץ את מיתוס מחנה השלום. לשים את הקלפים על השולחן ולהודות: טעינו והטעינו. ואז לפעול למען שינוי, שיפור וחישול החברה והמדינה. להתחיל במסע ארוך שלא ייגמר בבחירות הקרובות. הבעיה היא שכדי לעשות את זה, מפלגת העבודה צריכה להפסיק להיות מפלגת העבודה. ומה שנשאר זה בוז'י, פואד, החבר'ה המתלהמים של "השמאל הלאומי" ושרידי השרידים של תומכי ברק.

אם שלי יחימוביץ' תחליט לצאת לקמפיין על ראשות מפלגת העבודה, היא תופתע לגלות כמה תמיכה תהיה לה ברחוב. היא תוכל להחזיר כל מיני "מערכניקים" שערקו לקדימה והתאכזבו לגלות שמאחורי הציפוי הבלונדיני של לבני נמצאת הפדחת של חיים רמון ורוני בר-און. היא תוכל להשיב הביתה את הסוציאליסטים שהולכים שבי אחרי דב חנין כשמאחורה פועל מוחמד ברכה אצל אבו-מאזן למנוע הכרה בישראל כבמדינת העם היהודי. היא תוכל להכריח את מרצ לחזור ליסוד המפ"מי הפרגמאטי והשפוי שלה – לפני הכישלון המוסרי שבכניעה לאש"ף – ולהתמזג במפלגת העבודה. והיא גם תוכל לתת פייט רציני למפלגה הציונית הגדולה והכמעט יחידה היום, הליכוד, בכך שהיא תשיב את השיח הפוליטי לנורמאליות יחסית כאשר קדימה תקבל את מקומה הטבעי ותישחק עד היסוד.

אז רוצי, שלי, רוצי. ולפני שאת מחליטה ללכת בגדול על ראשות הממשלה ולהיחפז לצאת מממשלת נתניהו, למדי משגיאותיו של היו"ר הלפני אחרון, פטרונך לשעבר עמיר פרץ, שגמר את הקריירה כשר ביטחון עם משקפת מכוסה שהפר כל הבטחה לבוחר ותרם תרומה ממשית לממשלת החידלון המוסרי של אולמרט ושות'. ישראל זקוקה לשמאל ציוני, סוציאליסטי, אחראי ורציני, לא למקהלה של שונאי נתניהו בניצוח קומוניסטי.

מנהיגי הליכוד בוגדים במורשת התנועה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.11.2010

זמן לא רב לפני מותו, כשעל פניו מסיכת חמצן, בישר האח במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב למאיר וילנר את החדשה האחרונה ששמע טרם מותו. בהספד שכתב לזכרו בנו, דורון, סיפר כי "במחלקת השיקום, יום לפני מותך, קיבלת את המסר הפוליטי האחרון. אחד העובדים במחלקה השיקום, איש גדול ממדים, חובש כיפה ובעל נפש זכה, ניגש אליך וקרא לך: 'מאיר, שרון אומר שצריך לגמור עם הכיבוש'. אתה כבר לא יכולת לדבר. ענית בחיוך, בתנועות ידיים 'הרי זה מה שאמרתי כל הזמן'".

יריבו הרעיוני הגדול של מאיר וילנר, יצחק שמיר – אשר יום הולדתו התשעים וחמישה שחל בחודש שעבר לא זכה ולו לאזכור קל בתנועתו – האמין בראשית שנות התשעים שיוכל לקבור את רעיון המדינה הפלשתינית. וילנר היה בטוח בניצחונו. יש מי שסבור ששמיר הפסיד במערכה ההיסטורית ואילו וילנר ניצח. אולם אירועי הימים האחרונים מראים כי ההיסטוריה מורכבת הרבה יותר: המדינה הפלשתינית שעליה חלם וילנר ושנגדה נאבק שמיר לא תקום לצד מדינת ישראל. הפרספקטיבה היחידה להקמתה היא ייסודה על חורבות מדינת ישראל.

ראש הממשלה הנשכח ומושכח. יצחק שמיר

ההתקפלות של ראש הממשלה נתניהו בשאלת הקפאת הבנייה ביו"ש מתבססת על עסקת נשק מפתה של האמריקנים. לאמור, הקפאת הבנייה לשלושה חודשים עשויה לאפשר התקדמות כלשהי במו"מ לשלום, אבל אם הדבר לא יסתייע, ישראל נסמכת על נשק אמריקני חדיש. רק בעולם שבו מקיאוולי ואורוול שלובים זה בזה, מו"מ לשלום מתנהל עם כידונים שלופים. במילים אחרות, גם הפלשתינים וגם הישראלים מבינים שפלשתין העצמאית תקום על חורבות ישראל העצמאית. שכן תנאי הפלשתינים לשלום – ובראשם טיהור אתני ביו"ש, ביתור ירושלים, שיבת הפליטים ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 67' – משמעם חיסול מדינת ישראל. אלמלא תיכנע ישראל לדרישות הערביות, תוכרז כנגדה מלחמת השמדה שהאינתיפאדה הפרוטו-נאצית של יאסר ערפאת, עם חלקי גופות מפוזרות במסעדות, בבתי מלון ובאוטובוסים, תיראה לידה משחק ילדים.

כשהקומוניסטים והחירותניקים התגוששו על רעיון המדינה הפלשתינית, כשבתווך מפלגת העבודה מדברת בשני קולות, עוד היה מקום לאמונה הכוזבת שהפלשתינים מסכימים לחלוקת הארץ. הערבים, ברוח דברי מנהיג מק"י לשעבר שמואל מיקוניס, נהגו לפי הצו של הקרמלין שדיבר בשני קולות: זה ליהודים, זה לערבים. עוד הייתה אשליה שמה שערפאת אומר לפעילי פתח' הוא בסך הכול דברי שכנוע על מנת שיקבלו בקלות רבה יותר את הוויתור על חזון פלשתין הגדולה. כיום, כשאבו-מאזן אומר בגלוי שלא יכיר בישראל ומסרב להודיע ברבים על נכונות לוותר על תביעת השיבה, כבר ברור לגמרי שהפרגמטיסט הערבי המשופם הלבוש בבגדים אירופיים נוחים איננו שונה בהרבה ממנהיגה הרוחני של התנועה הלאומית הערבית, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

מלכודת ההקפאה עוד עלולה לעלות לישראל ביוקר רב, בדיוק משום ששני הצדדים יודעים מראש מה הן כוונותיו של כל צד. השוחד האמריקני עוד עלול לעלות בדם יהודי רב. במקום להציע יוזמה מדינית גדולה המבוססת על הסדר ביניים ארוך טווח שיאפשר לבחון את כוונות הערבים עם מינימום נזקים אפשריים, שוב מכניסים האמריקנים את מנהיג ישראל לגוב הארי של הסכמה על גבולות שתי המדינות תוך 90 יום. זאת, כשברור מלכתחילה שמבחינת הערבים אפילו גבולות מתווה קלינטון, שהוצעו להם בשיחות קמפ דייויד לפני עשור (קרי: שליטה ב-95 אחוז משטחי יו"ש ושליטה ישראלית ב-80 אחוז משטחי ההתיישבות שם), אינם מקובלים.

נתניהו ואחרים סומכים על כך שבתום תקופת ההקפאה כבר יהיה בארה"ב קונגרס חדש ופרו-ישראלי. הבעיה בהסתמכות על אומות העולם היא בכך שגם ממשל בוש האב, שהיה ידידותי פי כמה מזה של אובאמה, נשף בעורפה של ישראל והאיץ בה לטרגדיית ההתנתקות, כשאירופה מריעה לתמונות הטיהור האתני בגוש קטיף. בישראל, משום מה, מתקשים תמיד ללמוד לקחים מההיסטוריה ואיכשהו תמיד חושבים שהגויים הנחמדים יצילו את היהודים ברגע האמת. זה אף פעם לא קרה, וגם לא יקרה.

הגיעה העת שיפסיקו להאשים את הימין במרדנות ולכנות את הציר הארצישראלי בתנועה בכינוי "מורדים". מנהיגי הליכוד מורדים במורשת התנועה. הם אלה שמתכחשים להבטחותיהם בלי למצמץ. העם מבין את מה שנתניהו לימד אותו על כוונות האסלאמיסטים, הערבים והפלשתינו-פשיזם. זכותו של נתניהו לשנות את דעתו אולם האמת שהוא לימד אותנו, את תומכיו, שרירה וקיימת: פלשתין תבוא במקום ישראל, לא לצדה, ומי שצועד אל השלום עם כידונים, סופו לשוב עם ארונות המתים.

מי מפחד מהעם? או: על התנגדות השמאל למשאל עם

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.11.2010

בחודשים האחרונים, מתעקשים בשמאל לטפטף לתקשורת העולמית, וללא הרף, את הרעל שלפיו ישראל היא מדינה פשיסטית. לאחר כישלון קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינת אפרטהייד, הגיעה העת לשווקהּ כטירניה פשיסטית. רק צדיק אחד בסדום, חתן פרס ישראל למדע המדינה פרופסור שלמה אבינרי, נחלץ להגן על מדינת היהודים במאמר שכתב ב"הארץ". והנה, כשהכנסת מחוקקת חוק דמוקרטי לעילא אשר מבקש את הסכמת העם למסירת חבלי ארץ הנמצאים תחת ריבונות ישראלית, זועקים הלוחמים בפשיזם זעקה גדולה. דרישתם של דמוקרטים עקביים להביא כל ויתור על שטח ריבוני של המדינה לאישור הריבון, קרי: העם, זוכה לגינויים ולהוקעות מצד אלה הטוענים שאנו חיים ברודנות פשיסטית מטורפת.

כדי להבין את הנפש האורווליאנית המסוכסכת של השמאל הישראלי, צריך תחילה לקלוט את הדיאלקטיקה שלו. בדיאלקטיקה הלניניסטית, משטר הוא דמוקרטי רק כשהוא משרת צד אחד. כך, מעטים זוכרים את שמו של ראש הממשלה הדמוקרטי האחרון של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי. ממשלתו של קרנסקי עמדה לזכות בלגיטימציה במהלך הבחירות שהיו עתידות להיערך לאסיפה המכוננת ברוסיה באוקטובר 1917, מעט לפני המהפכה הבולשביקית. לנין, שהבין כי הבחירות יקנו לגיטימציה לממשל דמוקרטי ו"בורגני", העדיף את כוח הזרוע על פני הפתקים בקלפיות, וחיסל כל סיכוי לדמוקרטיה. התנהלותו של לנין ביססה את המושג הסטליניסטי של "דמוקרטיה עממית": דמוקרטיה שרק מפלגות מסוימות יכולות ליטול בה חלק. רצוי, מפלגה אחת.

לשיטתו של השמאל בארץ, ישראל היא ישות פשיסטית כי העם הוא הריבון בה. וכשהעם ריבון, סיכויי השמאל להגיע לשלטון הם קלושים. הדרך היחידה לממש מצע שמאלני היא באמצעות רמיית העם. רבין, שהבטיח בבחירות 92' שלא ירד מרמת הגולן ולא יישא וייתן עם אש"ף, יצר את התקדים. לאחריו הגיעו ברק, שרון ועולה חשש כבד שגם נתניהו צועד בכיוון הזה. כשהעם מחליט על מסירת שטחים המצויים בריבונות המדינה, אין מקום לרמייה. זו דמוקרטיה ישירה במובן הקלסי האתונאי שלה: העם מחליט. בלי מפלגות, בלי דילים, בלי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ומזה השמאל מפחד.

בראש החץ עם לימור לבנת. השר גדעון סער. צילום: רויטרס

אין שום משטר פשיסטי בעולם שבו הפרלמנט מחליט לתת את חופש ההכרעה בסוגיה מהותית לעם. משאל עם הוא כלי דמוקרטי. למעשה, מאז ומעולם התנגדו פשיסטים לכל בחירה דמוקרטית של העם. וליתר דיוק: פשיסטים וקומוניסטים. הברית החומה-אדומה נגד כל רעיון דמוקרטי נוצקה בדם בהסכם בין היטלר לבין סטלין והמשיכה הלאה. ליברלים, סוציאליסטים, קפיטליסטים וסתם דמוקרטים תומכים במשאלי עם. הקומוניסטים ועוזריהם לא. גם לא הפשיסטים.

ישראל היא מדינה שהחופש לבגוד בה הוא מוחלט. מותר להלשין, מותר לשקר, מותר ללמד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מותר להשתתף במשטי טרור, מותר להסית את הפלשתינים נגד הישראלים, מותר לחבל בשדות וביבול של מתיישבים. הכול מותר. מעטים הדברים האסורים. ישראל היא אולי הדמוקרטיה היחידה שבה חופש הביטוי מוחלט. וכאשר יש כאלה שרוצים לפעול נגד חרמות, גניבת מסמכים סודיים, שיתוף פעולה צבאי עם האויב והתססה נגד המדינה, החופש הזה נשכח ומושכח.

ישראל לא צריכה להשתנות. אולם היא חייבת להתחיל לרכוש תודעה באשר לכוחות הפועלים בה ומנסים לרסק אותה מבפנים עם האשמות בדבר פשיזם ואפרטהייד. גדעון סער ולימור לבנת הם ראש החץ בניסיון לסמן את גבולות השיח הפוליטי. כשזה מגיע לדה-לגיטימציה ולהסתה, צריך שופט שיוציא כרטיס אדום. השמאל מנסה כמיטב יכולתו לטעון שמשאלי עם, שקיצוץ בתקציבי מוסדות וגופים העוסקים בחרמות, שאיזון הקוריקולום האקדמי, הם פשיזם. לפי השמאל, דמוקרטיה היא תמיד החופש של צד אחד לחשוב ולפעול.

ככל שימשיך השמאל לנסות לחרוץ את דינה של ישראל כעריצות פשיסטית (וכבדרך אגב לגזור גורל שווה לנתניהו ולמוסוליני), כך ימשיכו לעלות לאוויר אדי התקוממות מן הלבה הרותחת של הר הגעש שנקרא הציבור הישראלי. אם מישהו רוצה למנוע מהעם להכריע וחושב שמישהו יסכים שוב להעביר הסכם על חלוקת הארץ במחיר של מיצובישי לחבר כנסת סורר, הוא טועה ומטעה. ההיסטוריה מוכיחה כי ניסיונות לרדות בעמים נכשלים. על השמאל לקחת בחשבון: לפעמים זה נגמר במהפכת קטיפה, לעתים – במלחמת אזרחים.

האם בנו של חותם מגילת העצמאות אומן בק-ג-ב? / תום שגב

פורסם על-ידי תום שגב בעיתון "הארץ" בתאריך 28.11.2010

>> לכתבה במקור, הקליקו כאן

מאיר וילנר, אחד מחותמי מגילת העצמאות, היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחד"ש. הוא כיהן במשך יותר מ-40 שנה בכנסת, קומוניסט אדוק שהרבה לפעול נגד אפלייתם של ערביי ישראל ובעד קידום השלום בין ישראל לשכנותיה. כארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים נפצע קשה בניסיון התנקשות.

חברי הכנסת וילנר וטובי במליאת הכנסת. צילום: אתר הכנסת

אחד מוותיקי המתנגדים למשטר הסובייטי, ולדימיר בוקובסקי, מפיץ באינטרנט מסמכים רשמיים המלמדים לכאורה, שביולי 1979 פנה ח"כ וילנר אל מזכירות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות וביקש לתת לבנו דורון הכשרה מיוחדת באבטחת אירועי המפלגה.

על פי ארכיון בוקובסקי, הנחשב בעיני חוקרי בריה"מ מקור מהימן, אושרה בקשתו של וילנר בתוך ימים אחדים: מזכירות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית החליטה שלאור המצב המסובך בישראל והתקפות גורמים ריאקציוניים על מק"י, יוזמן דורון וילנר למוסקווה לקבלת אימון בסיסי במשך חודש, כאורח המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ועל חשבונה.

ההחלטה, המסווגת כ"סודית ביותר", מזכירה עוד גורם מארח: הק- ג-ב. על פי מסמך משנת 1980, דורון וילנר אכן עבר אימון מיוחד בקורס בסיסי ובשובו התמנה לממונה על הביטחון במק"י. בקיץ 1980 שהה ח"כ וילנר במוסקווה, ועל פי מסמכי בוקובסקי ביקש שבנו יקבל אימון נוסף, מתקדם יותר, במשך שבעה ימים. גם בקשה זו אושרה לכאורה והועברה לביצוע הק-ג-ב.

וילנר הלך לעולמו ביוני 2003. על השאלה אם קיבל הכשרה אצל הק-ג-ב השיב השבוע בנו דורון: "לא היו דברים מעולם".

נעמי חזן וסמי מיכאל צובעים בשחור

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.12.2010

השתתפותם של פעילי "אם תרצו" במצעד זכויות האדם בתל-אביב ניסתה במידה מסוימת להמחיש את הזיוף הגדול שבמצעד "זכויות האדם" של השמאל הקיצוני ביום שישי האחרון בתל-אביב. אולם צעדת אנשי 'הקרן החדשה לישראל', מרצ והקומוניסטים ועוזריהם במצעד בתל-אביב לא ביקשה לתבוע זכויות אדם לאיש. היא ביקשה לתבוע את ראשה של ישראל.

בשבועות האחרונים ממשיכה התעמולה הארסית של השמאל הרדיקאלי בניסיונה לצייר את ישראל כממלכת רשע פרוטו-נאצית המנסה להעביר חוקי נירנברג. אחת, חנה בית הלחמי שמה, פעילת שמאל רדיקלי, הגדילה לעשות כשערכה את ההשוואה הבאה באתר האינטרנט שלה: "נאצים – מתנחלים, 'כהנא חי' – 'חולצות חומות', 'היטלר יוגנד' – 'נוער הגבעות', רבנים – ארים, יהודים טהורים – בדיקות טוהר הגזע הארי, 'מיהו יהודי' וביטול גיור הרבנים הצבאיים – חוקי גזע נגד יהודים וחוקי גזע נגד ערבים, כליאת ילדי עובדים זרים – מחנות הסגר וריכוז, מתקן כליאה לפליטים במדבר – מחנות ריכוז".

הטירוף הזה לא מרשים את רוב העם בישראל. הוא גם לא מרשים את המנהיגות האירופית ובוודאי שלא את המנהיגות האמריקנית. אבל הדימויים הללו מחלחלים לאדמה הפוליטית באירופה ובארה"ב כמו גשם של טיפות כימיות רעילות. האדים המבעבעים מן הרעל השמאלני הופכים את ישראל לשטן נאצי גדול. וכידוע, גורלם של הנאצים אחד הוא. ההשוואות האלה מוצאות אוזן קשבת באוניברסיטאות כמו ברקלי ואצל מרצים מאוקספורד ומקיימברידג', קונות שביתה בתודעת השמאל האירופי והאמריקני ומגיעות עד למערכות העיתונים הגדולות. אם ישראל היא ישות היטלראית שהשלב הבא בהתפתחותה הוא הכנסת ערבים למחנות ריכוז, דינה הוא להימחות מעל פני האדמה. במילים אחרות, רטוריקת זכויות האדם של השמאל הפכה מתמיכה בלתי-מופרעת בערבים לקריאה להשמדת ישראל.

מסע להשחרת ישראל. נעמי חזן. צילום: יאיר גיל, www.yairgil.com

השמאל הישראלי מתקרב בצעדי ענק לקראת התנגשות עם הרוב המכריע בעם ישראל. זו כבר לא שאלה של בחירות לכנסת. לשמאל כבר אין שום כבוד לבוחר הישראלי. מדברים שם בגלוי על הדברת המנהיגות הישראלית באמצעות לחץ בינלאומי וסנקציות. מבחינת השמאל הישראלי, בחירות שייתנו מנדט מחודש לליכוד ולנתניהו, ובפרט למחנה הימין, יצדיקו כל פעולה שתביא למחיצת העם בישראל. הרעיונות הללו, שמקורם בתודעה מהפכנית מפותחת של אוואנגרד לניניסטי שבטוח כי בידו האמת המוחלטת, עלולים להגיע לכדי הפיכת זירות כמו האו"ם לאירועי התגוששות שבהם ישראל נצלבת כל פעם מחדש כאשר הציונות איננה מוגדרת עוד כגזענות אלא כאידיאולוגיה נאצית לכל דבר ועניין.

על השמאל לקחת בחשבון כי במובן זה ישראל לא שונה משום מדינה שבה ניסו רודנים מטעם עצמם לכפות על העם משטרי דיכוי. בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה ובמזרח גרמניה זה נגמר במהפכה דמוקרטית. השמאל רק צריך לשאול את עצמו אם מנהיגיו רוצים גורל שדומה לזה של אריך הוניקר או לזה של ניקולאי ואלנה צ'אושסקו. לא, זה לא איום. נקרא לזה פרשנות מרחיבה: מי שרוצה לצייר את ישראל כמדינה נאצית ולבודד אותה עד כדי כך שתעמולה נגדה תעודד את הערבים ועוזריהם לפעול כדי לחסלה, צריך לקחת בחשבון שיש לזה מחיר.

חסרונו הגדול של השמאל הוא בהיעדר השפעתו על 95 אחוז מהיהודים. למצעד על תל-אביב הגיעו בסך הכול 3,000 איש. אולם בכך גם יתרונו הגדול של השמאל: בארגון. לנין לא היה צריך יותר מאשר מפלגה של 5,000 חברים עם משמעת ברזל כדי לחולל מהפכה. השמאל לא זקוק ליותר מאשר קולות מרצ והקומוניסטים, פלוס הח"כים הערבים ומשת"פים בקדימה, על מנת לרסס אל עבר ישראל יריות ללא הבחנה. הרעל הזה חודר לזירות שבהם ישראל נותרת חשופה. העיתונות הבינלאומית, ועדות האו"ם, האיחוד האירופי ועוד. זה מדרבן את הערבים להקשיח עמדות בתקווה שישראל תחוסל בעתיד הקרוב. הדיבורים על ישראל כמדינת אפרטהייד נאצית רק מעודדים אותם להאמין שמתישהו בקרוב יש סיכוי לערער את "הישות הציונית" עד התפרקות מוחלטת. אם מישהו בשמאל חושב שהניסיון להתנקש בדמוקרטיה הישראלית ובציונות יתבצע ללא כל הפרעה, הוא טועה ומטעה. מי שמנסה לחולל מהפכת-נגד מבפנים צריך לזכור שבסופו של דבר קונטר-רבולוציות סובייטיות נגמרות רע, גם אם רק בהוצאה אל מחוץ לחוק.

עמרם מצנע – המקף המחבר של מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.12.2010

הניסיון של בכירי מפלגת העבודה להחזיר לראשות המפלגה את עמרם מצנע הוא ראוי. מצנע הוא פוליטיקאי שלא דבק בו רבב; כולם גמרו את ההלל על עבודתה הברוכה בירוחם. על אף עמדותיו הפוליטיות היוניות, מצנע הוא ציוני לעילא. שלא כמו רבים מחבריו לשמאל, לא תמצאו אותו במצעדי "זכויות אדם" הגדושים בשנאת ישראל, וגם רטוריקה של "כיבוש", "פשעי מלחמה" ו"מתנחבלים" איננה נחלתו. דומה שמבחינה פוליטית, יש לתת צ'אנס נוסף למצנע בראשות מפלגת העבודה.

אם יבקש מצנע את ראשות המפלגה, עליו לקחת בחשבון עובדה אחת בסיסית: מפלגת העבודה איננה בשלה – לא ארגונית, לא פוליטית ולא רעיונית – לשוב לשלטון. במידה שמפלגת העבודה רוצה להיבנות מחדש, עליה להציב עצמה כאופוזיציה עקרונית ואחראית ולשבת עוד לפחות ארבע שנים במדבר האופוזיציוני. במונחים רפואיים, מדובר על חולה שברור כי קיים בו פוטנציאל אדיר לדחייה מוחלטת של השתל. מפלגת העבודה ואופוזיציה זה צירוף שנשמע הזוי במידה רבה. אבל הוא אפשרי; הוא מן האפשר אם תהיה מנהיגות שתיצוק לתוכו תוכן ברוח תנועת העבודה של פעם: יגאל אלון, יצחק טבנקין, דוד בן-גוריון, יצחק רבין ומוטה גור. השמות האלה מתגלגלים בפיהם של מפא"יניקים כמו מעדנים מלכים, ובדין. הדור הזה של תנועת העבודה בנה את המדינה. אולם לאותם ימים, שגם הם לא היו לגמרי חפים ממשגים ומטעויות קריטיות, אין טעם לשוב. כדאי לחזור לרעיונות, לעקרונות.

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

אם ירצה להיות יו"ר מפלגת העבודה, יצטרך מצנע להתנער משתי עלוקות: עלוקת השמאל הרדיקלי ועלוקת השמאל הלאומי. שני המחנות האלה, שהתמיכה בהם בקרב רוב העם בישראל היא אפסית אולם השפעתם התקשורתית, האקדמית והמשפטית רבה, מוצצים את דמה של מפלגת העבודה. תנועת העבודה מעולם לא הייתה שמאל. מפ"ם כן. מק"י כן. העבודה, מפא"י ורפ"י – לא. ולמצנע כדאי לרחוק ממסורת השמאל שהיא קודם כל מסורת של שיח הכיבוש. מצנע יודע היטב שיש רוב מוחץ בעם לפתרון של שתי מדינות. גם השכונות הערביות בירושלים המזרחית אינן טאבו. רוב העם מעוניין להשאיר על כנן 80 אחוז מההתנחלויות ולסגור דיל של חילופי שטחים. הבעיה היא אצל הפלשתינים. לכן, אם מצנע רוצה מפלגת עבודה של 20 מנדטים פלוס, עליו להתנער מהמכורים להרואין הכיבוש. לא איחוד עם מרצ, לא שיתוף פעולה עם הקומוניסטים, לא חבירה למתלהמים יניב והספרי בע"מ.

מצנע צריך לבנות מפלגת עבודה סוציאליסטית וציונית. ציונית-סוציאליסטית עם המקף המחבר. מפלגה שמתרכזת בטיפול בחוליים של החברה הישראלית: פערי השכר, הפגיעה במדינת הרווחה, קריסת מעמד הביניים, ארגון עובדים בהסתדרות, הרחבת סל התרופות, הוצאת יותר ויותר עובדים ממעגל העוני. השיח הזה, שכרגע מובילה אותו רק שלי יחימוביץ', נחוץ לחברה הישראלית. אם מצנע רואה לעצמו את מפלגת העבודה כפרויקט נוסח ירוחם, עליו להעלות אותה על העגלה החברתית ולהיפטר לחלוטין מכל השמאלץ השמאלני של הפנסיונרים מאוסלו והרדיקלים החדשים.

למפלגת העבודה יש תקומה. למען האמת, אם תימחה העבודה מהמפה הפוליטית וכל מה שיישאר זה הבליל האופורטוניסטי של קדימה בהנהגת לבני, רמון, בר-און והנגבי, זו תהיה טרגדיה פוליטית. משום שקדימה, להבדיל מהעבודה ומהליכוד, היא מפלגה ללא עבר וללא עתיד; מפלגה שהורתה בחטא גירוש וכל קיומה הוא על שלילת נתניהו. מפלגה שמנהיגתה נפגשת מאחורי גבו של ראש הממשלה עם מזכירת המדינה האמריקנית איננה חלופה ראויה. מצנע יכול להפוך את העבודה לאופוזיציה אחראית שנותנת בראש לשלטון כשצריך ובבוא היום עשויה גם להחליף אותו.

אם מצנע ינסה לדהור על הסוס הזקן של אשמת ישראל וסיום הכיבוש, הוא יגלה שלסחורה הזו לא רק שאין קונים, אלא שהיא גם מאוסה על אלה שכבר קנו אותה בעבר. לפי הסקרים האחרונים, מה שנותר ממחנה השמאל הוא בסביבות 15 מנדטים, לא כולל קדימה, קומוניסטים וערבים. זה בערך 40 מנדטים פחות ממה שהשיגה העבודה לבדה לפני 18 שנה. כדי להפוך לחלופה ראויה שתנגוס בקדימה ותייצר משהו חדש, מצנע חייב להיפטר מהשמאל ולאמץ מחדש את המסורת הסוציאל-דמוקרטית והציונית של תנועת העבודה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי מפלגת העבודה, ואם מצנע הוא אולי האפשרות האחרונה להחיות את התנועה עתירת הזכויות הזאת, הדרך לעשות זאת מתחילה קודם כל בהתנערות ממורשת אוסלו והשמאל הפוסט-ציוני ואימוץ ערכי מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.

האמת הפלשתינית שהשמאל טורח להדחיק

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.12.2010

השמאל הישראלי נטה להתייחס לאורך כל השנים לפלשתינים ביהירות רבה; בעוד הימין ראה בפלשתינים יריב לאומי מר שיש לעיין היטב בכתביו ובהתבטאויותיו, זלזלו בשמאל בערבים. כשיאסר ערפאת זעק עם הגיעו לעזה את זעקת הג'יהאד, בשמאל פטרו את דבריו בלא כלום. ההיסטוריה הוכיחה שפטרונות לאומית והתנשאות פוליטית עולות ביוקר. לכן, כדאי להתייחס למה שאומרים וכותבים בכירי הפלשתינים בכבוד הראוי: הם מתכוונים היטב לדבריהם.

ב-10 בדצמבר פרסם סאיב עריקאת, זה שביוזמת ז'נווה מנסים לשווקו כפרטנר, מאמר ביומון הבריטי "גרדיאן" תחת הכותרת: "עניין השיבה של פליטי פלשתין". עריקאת הוא דובר רהוט ואומר דברים בבירור; דברים שכדאי לקוראם. הוא פותח את מאמרו בציטוט מהרוזן פולקה ברנדוט שאמר את הדברים הבאים: "יהא זה פשע נגד עקרונות הצדק הבסיסי אם ימנעו מאותם קורבנות חפים מפשע (הכוונה לפלשתינים, ד"מ) לחזור לבתיהם, בעוד שהמהגרים היהודים יזרמו אל פלשתין".

זכות לתבוע את חיסולה של ישראל. סאיב עריקאת

עריקאת ממשיך בעקבות דברי ברנדוט ואומר דברים מפורשים. לאחר שהוא מסתמך על ההיסטוריונים החדשים, מסביר עריקאת: "תקופה זו של הנישול, אשר בפי הפלשתינים היא 'הנכבה' או 'הקטסטרופה', היא זרע הניסיון הפלשתיני ומקור זהותנו הקולקטיבית… כיום, הפליטים הפלשתינים מהווים יותר מ-7 מיליון איש – 70 אחוז מכלל האוכלוסייה הפלשתינית. אם יתעלמו מזכויותיהם הלגיטימיות החוקיות המקודשות בחוק הבינלאומי, ומשאיפותיהם לשוב למולדתם, לבטח כל הסכם שלום שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד". לאחר שהוא מביא את דוגמת הסכמי דייטון שהכירו בזכות שיבת פליטי בוסניה לארצם, כותב עריקאת: "בבוסניה ובפלשתין, שיבת הפליטים נחשבת הכרחית לחלוטין ליציבות השלום. כל הסכם שאינו מכבד את זכויות הפליטים ייראה כטומן בחובו את זרעי כישלונו הבלתי-נמנע". עריקאת חותם: "כשהמשא ומתן יתחדש שוב, אל לו לעולם לנטוש את פליטי פלשתין, לא כל שכן לכפות על נציגיהם לעשות כן". עריקאת מבטיח כי מתן זכות לפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים לא תשנה את המציאות בין-לילה ולא תהווה איום קיומי על ישראל.

הדברים שכותב עריקאת הם ברורים: הפלשתינים יסכימו אך ורק להסכם שיתבסס על ארבעה דרישות שתמולאנה על-ידי ישראל – חזרה לקווי 67', פינוי ההתנחלויות, חלוקת ירושלים ומימוש זכויות השיבה. ההבטחה של עריקאת, שלפיה הדבר לא ייצור "משבר קיומי לישראל" כדבריו, היא בבחינת מס שפתיים: ברגע ששבעה מיליון פלשתינים יוכלו לשוב אל שטחי ישראל, כלומר ברגע שהאוכלוסייה הערבית בין הירדן לים תמנה לפחות עשרה מיליון נפש, יבוא הקץ על מדינת ישראל. שישה מיליון יהודים לא יוכלו לכפות מדינה יהודית בשטח שבו הרוב הוא ערבי. כל ניסיון ישראלי לעשות כן יזכה להגדרה "אפרטהייד" ובבחירות דמוקרטיות יזכו היהודים בקושי לייצוג של פחות ממחצית הכנסת.

סאיב עריקאת אומר דברי-אמת, ויש לכבדו על כך. הוא יריב ראוי ומר, הרבה יותר ראוי מערפאת ולא פחות מר ממנו. עריקאת אומר את מה שבני בגין שב ואומר כל העת: הסכסוך איננו על שטחי יו"ש, אפילו לא על ירושלים. הסכסוך מתמצה בשאלת זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו זכות שהפלשתינים לא הכירו בה וגם לא יכירו בה. בחוכמתם, הם מונעים הכרה זו באמצעות העלאת תביעת השיבה כבסיס לכל הסכם שלום, ואינם אומרים במפורש שאינם מכירים בזכות קיומה של מדינת היהודים.

לפלשתינים יש זכות מלאה לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל. הזכות הזו נובעת מעשרות שנים של לאומנות קנאית אשר בשיאה קיימה רומן עם הנאצים. לפלשתינים, כך נדמה, אין שום אפשרות לוותר על הדרישה לחיסול ישראל; זה כבר נמצא בדי.אן.איי של התנועה הלאומית הערבית. אבל לישראל יש חובה כלפי עצמה, כלפי עמהּ וכלפי היסטוריה של אלפי שנים לסרב להתחסל נוכח תביעות הפלשתינים והבטחותיהם המתקתקות. כל דיון על תביעת השיבה והכרה בה יביא למלכודת דמים שלעומתה, האינתיפאדה הפרוטו-נאצית של אוסלו תיראה משחק ילדים תמים. וברוח דברי מרדכי הורוביץ, בעלה המנוח של נעמי שמר ז"ל, שהיטיב לסכם: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי-פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

תעמולת הזוועה – מאמר המערכת של מקור ראשון

פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 24.12.2010

מה הקשר בין הפגנות תושבי תל-אביב נגד שיכון פליטים סודנים בדרום העיר, מכתב הרבנים נגד מכירת והשכרת דירות לערבים, קמפיין חצי-הזוי בבת ים נגד נישואי תערובת, אי-חידוש המו"מ עם הפלשתינים בעקבות סירובם להכיר בישראל והתעקשותם על הכרה בתביעת השיבה, הדה-לגיטימציה להיכל התרבות ואריאל ומחלוקת בין חרדים לבין חילונים ברמת השרון? לכאורה, אין שום קשר. אולם החוט המחבר בין כל האירועים הללו הוא אחד: הניסיון המתמשך של גורמים בשמאל הישראלי, בראש ובראשונה המשולש הקרן החדשה לישראל-הקומוניסטים-"הארץ" וברקע "שלום עכשיו", מרצ והסביבה הישרא-קומוניסטית, לערוך נאציפיקציה לישראל. דהיינו, להציגה בעולם כמדינה נאצית גזענית.

ישראל, כמו כל מדינה אחרת בעולם, רוויה במתחים. התהליכים שעוברים על החברה בישראל, בראש ובראשונה התסכול מהסרבנות הפלשתינית ומגמות הבדלנות של ערביי ישראל, מותירים את חותמם. גם מאבקים שונים בין קבוצות שונות עושים את שלהם. לתושבי דרום תל-אביב נמאס, למשל, מתהליך הפיכת דרום העיר העברית הראשונה למחנה מעבר לפליטים. תהליכים חריפים פי כמה מתרחשים באירופה ובארה"ב על רקע עליית האסלאם.

משווים את ישראל לנאצים. צילום אילוסטרציה

המצב בישראל מנוצל על-ידי השמאל לקמפיין נרחב לדה-לגיטימציה של המדינה והשלטון. העובדה שנתניהו וממשלתו עומדים כחומה בצורה נגד כל ביטוי גזעני ומפלה איננה מסייעת. עיתון "הארץ" הוא חוד החנית במאבק הזה. ביום רביעי האחרון, בישרה כותרת "הארץ": "השנאה מתפשטת: הפגנות ותקיפת מיעוטים". בסוף השבוע שעבר, הפליא העיתון להקדיש עמודים רבים ממוספו השבוע לכתבה תמוהה על "תופעת השנאה בישראל", כשהיריבות ההיסטורית בין בית"ר להפועל מנוצלת להמחשת היות ישראל חברת-שנאה, ספרטה של מנוולים. כתב אחד הגדיל לעשות וניסה להראות שבמכללת עמק יזרעאל ניסו לחסום את הערבים מלהתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים באמצעות איחוד הרשימות היהודיות, ו"שכחו" להזכיר שהיריבים היו פוליטיקאים ערבים משופשפים בגילאי 40-50 שהוחדרו לקמפוס במטרה להפוך את האגודה לסניף של בל"ד.

הנאציפיקציה של ישראל שמה לה שתי מטרות עיקריות: האחת, חיסולו הפוליטי של נתניהו שמצטייר יותר ויותר כפיהרר מסוכן-אך-חלש הנתון להשפעת גורמים פשיסטים; השנייה, שינוי המשטר בישראל לטובת הסדר מדיני עם הערבים המקבל את כל תנאיהם, אחד לאחד. ארה"ב נותנת יד למהלך הזה כאשר היא מקדמת בשקט את רעיון הפיכת הרשות הפלשתינית למדינה ועלולה להימנע במהלך של גינוי היסטורי באו"ם להתיישבות ביו"ש, מהלך אשר הפעם האחרונה שבה הוא עבר באו"ם הייתה לפני 30 שנה.

הניסיון לתאר את ישראל כויימאר של ראשית שנות ה-30' התגלגל לכדי מאמץ להפוך אותה לגרמניה של 33'-34'. השמאל מדבר בגלוי על כך שישראל היא כמעט-נאצית. ההשוואות שעורכים בתקשורת, שיח הדה-לגיטימציה, פורק כבר כל עול. דומה שבשמאל קיבלו כבר הכרעה ברורה: אם בטווח הקרוב לא יסולק נתניהו מהשלטון, יש צורך לפרק את העסק באמצעות לחץ מבחוץ, וכל האמצעים כשרים. תהליך הנאציפיקציה של ישראל איננו אלא בגידה, במובנה המיידי. מעולם לא נהג השמאל בממשלה ובמדינה כפי שהוא נוהג כעת. אם ישראל היא ישות נאצית, יש להטיל עליה סנקציות, להחרים אותה, לבודד אותה, לרסקה. בשמאל מדברים על כך בגלוי.

לפי שעה, הנאציפיקציה של ישראל מצליחה חלקית. התזות האלה הפכו למקובלות באוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל, מחלחלות למערכות העיתונים הגדולים בעולם, מסתובבות במסדרונות האו"ם ומקבלות אוזן קשבת בממשל האמריקני. מקבלי ההחלטות בעולם, שמתמודדים עם טרור ויקיליקס, האיום האסלאמיסטי והפשיזם האיראני הגרעיני, אינם מתרשמים לפי שעה מהמשוואה "ישראל = גרמניה 1933". אולם בדומה למים, הסדק קיים והמים המורעלים מחלחלים. הימין צריך להתעורר ולהוציא את הראש הטמון בגבעות השומרון. זה לא רק הצלת הציונות, אלא הצלת הדמוקרטיה. יש בימין כוחות המסוגלים לתת פייט רציני. במאבק בתעמולת הזוועה נגד מדינה שקמה על חורבנו של העם היהודי מידי נאצים של ממש, צריך לצאת למחאות. אסור לאפשר לשמאל הקיצון לגרור את החברה הישראלית מוויכוח פוליטי מילולי לאלימות.

ירון לונדון ונייר הלקמוס של האינטליגנציה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.12.2010

הרעיון שהציע העיתונאי ירון לונדון, שלפיו ישראל תהפוך את גלעד שליט מ"בן ערובה לערב" בכך שתוציא להורג את מנהיגי החמאס בזה אחר זה, ולצמצם באופן קבוע את מספר האסירים שישוחררו בעסקה, הוגדר על-ידי ראש הממשלה נתניהו כ"מעניין". לונדון הציע בעבר גם לירות ישירות אל מוקדי שיגור הטילים מעזה. ההצעות של ירון לונדון באות מהבטן וספק אם הן ישימות כלל; לישראל אין את הפריבילגיה המוסרית לירות ישירות אל מוקדי אוכלוסייה אזרחית, וגם חיסול מנהיגי החמאס איננו פתרון. המעניין בהצעות של לונדון אינן תוכנן אלא שני מאפיינים מרכזיים שלהן: האחד, היכולת להציע הצעות בלתי-ישימות ששום ממשלה אחראית איננה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל; האחר, המנטאליות הסמי-אוטופיסטית אשר מאפיינת אנשים שעדיין מגדירים עצמם כשייכים למחנה השמאל הישראלי בהצעת פתרונות מהירים וחד-משמעיים לבעיות מורכבות.

מנטאליות של זבנג וגמרנו. ירון לונדון. צילום: קובי קלמנוביץ', nrg מעריב

הבעיה המהותית של אינטלקטואלים ישראליים שעדיין לא הצליחו להסיק את המסקנות המתחייבות מהסכסוך הציוני-פלשתיני היא חוסר היכולת להבין את מלוא מורכבותה של התמונה המזרח תיכונית. המזרח התיכון ככלל, והתנועה הלאומית הערבית בפרט, מתנהלים לפי טמפו שזר לחלוטין לחשיבה מערבית רציונאלית. למשל, הטענה שלפיה הפלשתינים יעדיפו שלום על פני מלחמה בגלל שינוי פני המציאות הגלובאלית – טענה שאחז בה שמעון פרס בחזון המזרח התיכון החדש שהתבסס על קביעה מעין-מרקסיסטית שאינטרסים כלכליים עומדים ביסוד ההתפתחות ההיסטורית – הופרכה. חזון השלום הכלכלי של נתניהו – אשר יסודו ברציונליזם מערבי טהור שסבור כי אדם יעדיף לעסוק בפיתוח ובטיפוח אישיותו, ביתו, משפחתו וחברתו, ולא בהשמדה אישית וקולקטיבית – נתקע בדיוק משום שהמערב, ובכללו ישראל, ממשיך לייחס ללאומיות הערבית, לאסלאם ולמרחב הערבי את מסורת המחשבה הליברלית. מסורת זו, ששיאה בהגות של פילוסופים כמו ג'ון לוק, ג'ון סטיוארט מיל, עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואחרים, רואה באדם ישות רציונאלית. האפשרות של אדם אי-רציונאלי בעליל איננה קיימת במסורת החשיבה המערבית.

החמאס לא יתייאש מתקוותו לחסל את ישראל גם אם יחוסלו מנהיגיו אחד לאחד; האסירים הפלשתינים בכלא הישראלי לא יזעקו זעקות לחופש גם אין יוכרז שמספר האסירים שישוחררו לא יגיע לחמישים, ובלי "דם על הידיים". הפשיזם החדש, בדומה לפשיזם הישן, מוכן ללכת למלחמת השמדה גם אם בסופו של יום הוא-עצמו יחוסל. היטלר לא ראה שום בעיה בחיסולה של גרמניה בעקבות מלחמת העולם השנייה; מוות והשמדה היו עדיפים על פני נפילת הרייך השלישי. לכן, ניהל היטלר מלחמה עד הרגע האחרון גם כשמבחינה רציונאלית היה ברור לגמרי שאפסו הסיכויים. הפשיזם החדש שונה מהפשיזם הישן רק בתכנים, לא בהיגיון, לא ברציונל.

לפני שממהרים להוציא את מנהיגי החמאס להורג, וטרם מחליטים להפציץ שכונות על יושביהן, כדאי להבין היטב מיהו האויב. הבנת דמות האויב יכולה לתת פרספקטיבה לא רק ביחס לשאלת גלעד שליט, שהיא כשלעצמה מינורית ביחס לכל הסכסוך, אלא באשר לקונפליקט בכללותו. לשמאל הישראלי הייתה תמיד בעיה להבין את שורשי הסכסוך; לכן, לאחר החמאס והג'יהאד האסלאמי ניהלו – בתמיכת ערפאת והפתח' – מלחמת השמדה פרוטו-נאצית נגד ישראל, זה לא הפריע לאהוד ברק לשאת ולתת עם ערפאת כאילו נשתכחו זה מכבר תמונות האוטובוסים המפוחמים והגוויות המוטלות על הארץ.

אם אנשי שמאל ציוני כמו ירון לונדון מבינים שכללי המשחק השתנו, עליהם לתת לכך ביטוי קודם כל בתמיכה פוליטית בנתניהו ובמהלכיו, ואז לצאת בריש גלי נגד תהליכי הדה-לגיטימציה לישראל והפעולות להצגתה כגזענית וכנאצית. במקום לנסות לחשוב במקום ראש הממשלה, עדיף שיביעו בו תמיכה. אבל מהלך כזה אינו אלא פרידה כואבת מעשרות שנות פעילות וכתיבה, מחברים קרובים ומברנז'ה אוהדת. המחיר הוא כבד מאוד, מקצועית ואישית, חברתית ומשפחתית. הגיעה העת לבקש גם מאינטלקטואלים המתפכחים לאיטם לחצות את הגבול ולעבור מהצד האחד של הגדר אל צידה השני. לפני שאתם משתעשעים ברעיונות על פעולות צבאיות הרות גורל כמו ראשון חברי הקבינט הביטחוני, תמכו תחילה בראש הממשלה ובדרכו. מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, לא ברקיחת מתכונים להכנתו.

דרור פיילר והתפוח המורעל שנפל לא רחוק מהעץ

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.12.2010

השבוע נערכה באיסטנבול הפגנת שנאה גדולה לרגל חזרת אניית הטרור, ה"מרמרה", לתורכיה. זו הייתה הפגנה שגבלה בטירוף. "מוות לישראל!", צרחו מאות מוסלמים. השלטונות לא נקפו אצבע. המיוחד בהפגנה היה נוכחותו של ישראלי אחד, דרור פיילר, שגם השתתף במשט הטרור לעזה. לפיילר יש "רומן" ארוך עם ישראל: בראיון שנתן השבוע לאתר ynet הסביר שלא הרגיש זר בין דורשי חיסולה של ישראל. "כל הנאומים מדגישים שכולם כאן יחד – יהודים, נוצרים, וערבים – נגד המצור. לא מדובר בדת אלא בזכויות אדם, לכן גם אני הצגתי עצמי כיהודי. זו אחוות עמים", נימק. פיילר לא הסתפק בשמיעת הנאומים; הוא שילהב את הקהל. "שהידים", קרא להרוגי ה"מרמרה". לכתב אתר "ידיעות אחרונות" הסביר: "הם שהידים כמו ששמשון הגיבור היה שהיד. הם נהרגו בשביל רעיון גדול, ולא בשביל עצמם, כי הם רצו לעזור. גם אני אמרתי בנאום שהם שהידים שלנו בשבדיה, ושל כל מי שרוצה להילחם למען זכויות האדם בעולם".

פיילר זכור לישראלים רבים בשל הפרובוקציה הגדולה שחולל בינואר 2004, עת הציג יחד עם רעייתו, ציירת בשם גונילה חולד, מיצג אמנותי מקורי מיוחד. יצירתו – "שלגיה ושיגעון האמת" – שהוצגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בשטוקהולם, הכילה בריכת מים ארוכה בצבע אדום כדם. בהם צפה סירה שעליה נכתב "שלגיה" ובה שט דיוקנה של הנאדי ג'רדאת, מחבלת מתאבדת פלשתינית שביצעה את הטבח במסעדת "מקסים" שבחיפה. למיצב נלוותה קנטאטה מאת יוהאן סבסטיאן באך בשם "לבי שוחה בדם". בטבח ההוא נרצח, דרך אגב, אחד מפעילי השמאל הידועים שניהלו מפגשים עם אנשי אש"ף, חבר מפ"ם ומרצ, דב צ'רנוברודה.

חמתו של שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, שהוזמן לפתיחת התערוכה, בערה בו להשחית כשצפה בה. הוא ניתק את תאורת המיצג, הפיל את אחד הפנסים לבריכה, יצר קצר חשמלי והתבקש לעזוב את המקום. משסירב, סולק על ידי מאבטח המוזיאון. למחרת התקרית, התקשר אליו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון חיזק את ידיו. השוודים לא גינו את האמן תומך הטרור.

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

כאב בטן מהציונות

בשנת 1985 עלה קומוניסט בשם אליעזר פיילר (שומרניק) על במת הוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – רק"ח. שומרניק, שביקש להצטרף לרק"ח לאחר שבשנת 1965 לא נמנה עם המיעוט היהודי בראשות מאיר וילנר והרוב הערבי בהנהגת תופיק טובי שפרש ממק"י וייסד את רק"ח, נדרש ל"ביקורת עצמית" סובייטית: הכאה פומבית על חטא והשפלה. ב-65' הצטרף שומרניק לקומוניסטים היהודים שרצו לחזור אל חיק הציונות. מקץ עשרים שנה התחרט או חשב שעליו להתחרט. הוא עלה על הבמה המרכזית של ועידת רק"ח והכה על חטא תחת עינם הבוחנת של ותיקי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית: מאיר וילנר, וולף ארליך, רות לוביץ', פנינה פיינהויז ואחרים. מנהג ההשפלה של מומרים אשר חזרו בהם מהמרתם היה קבוע בחיי המפלגות הקומוניסטיות.

הפליפ-פלופ אנטי-ציונות/ציונות/אנטי-ציונות של שומרניק הותיר כנראה את חותמו בבנו, האמן דרור פיילר. אמו של פיילר בת ה-87, חברת קיבוץ יד-חנה הקומוניסטי לשעבר, פנינה פיילר – שעליה הופק באחרונה סרט תיעודי בשם "פנינה פיילר: אחות קומוניסטית" – נשאלה בריאיון למקומון "הקיבוץ", מה עושה לה יום העצמאות, וענתה: "כאב בטן. הייתי מרגישה טוב יותר, אם חג העצמאות היה מתחבר ליום הנכבה, ב-15 במאי. וחוץ מזה, איך אפשר לחגוג עם כל השחיתות הזאת מסביב? אז אומרים לי: בכל מדינה יש שחיתות, ואני אומרת: אם החרא נמצא רחוק ממני, אני לא מריחה. אבל כשהוא אצלי, זה מסריח, ומקלקל את הכול". היא הפטירה שתניף על גג ביתה את הדגל האדום, דגלם של סטלין ומאו טסה טונג; לא חלילה את דגל ישראל. היא, שבמלחמת העצמאות שבה לארץ ישראל מבית הספר לאחיות בעיר הלבנונית ביירות, על מנת לטפל בפצועי המלחמה במחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה בתל-אביב, מעדיפה את הדגל של משפט הרופאים היהודים וטיהורי הראווה.

בנם של פנינה ואליעזר פיילר, דרור, ינק את האנטי-ציונות מהבית. מגיל צעיר בלע את הרעל האנטי-ציוני. הוא נולד בשנת 1951, חמש שנים לאחר שפנינה ניידורף, שנולדה ב-1923 בלודז' שבפולין, נישאה לאליעזר. פיילר האבא מת לפני שמונה עשרה שנה ממחלת הסרטן. הבן דאג להמשיך את מורשתו. בראיון לעיתון "הארץ" סיפרה פנינה, כי ב-1978 נמנה אליעזר על מארגני משלחת אנשי שמאל מישראל שנסעו לבוקרשט של צ'אושסקו ובחסות משטר הסקוריטטה, המשטרה החשאית הקומוניסטית, פגשו בחשאי את אנשי אש"ף, מעשה שהיה מנוגד לחוק. הם הועמדו לדין ועל אליעזר פיילר הוטלו שישה חודשי עבודות שירות וקנס של ארבעת אלפים לירות. את הקנס שילם, את עבודת השירות – לא.

פיילר הבן התגייס לצנחנים, השתחרר ב-1973, החליט לרדת מהארץ למורת רוחם של הוריו ועקר לשוודיה, שם היה לנגן סקסופון. שר הפנים, אלי ישי, איים בשעתו לשלול את אזרחותו הישראלית של פיילר. הוא לא הבין כי לפיילר האזרחות אינה משנה: הוא החליט לוותר עליה לפני כעשור. ממילואים היה פטור ממילא בשל דעותיו, אך שנאתו לישראל בערה בו להשחית. "דרור ינק מאתנו קומוניזם מילדותו. הוא תמיד ראה עצמו מהפכן, איש שמאל ואיש שלום. הוא אמן שלוקח מאוד ברצינות את עבודתו ואת עצמו", התגאתה פנינה פיילר בראיון שנתנה ליוסי מלמן ב"הארץ" לפני שש שנים. את מיצג התמיכה בפלשתינו-פשיזם הצדיקה האם בלהט. "הציבור בישראל אדיש, אפאתי. לא מעניין אותו כלום ורק כשנעשה משהו חריג אז מתחילים להגיב. מקללים. מברכים. משהו קורה. מה שהבן שלי עשה זה מעשה מארקסיסטי. זה תהליך מהפכני", התלהבה.

בראיון שנתן לרון מייברג ב"מעריב" (28.4.2000) סיפר פיילר כי הכיר אישית את אודי אדיב, שריגל לטובת סוריה. "הכרתי את אודי אישית. אמרתי שאודי אדיב זה מקרה טיפוסי של אדם שגדל בחברה קיבוצית, ציונית, מגשימה והכול. פתאום הוא נפתח למציאות וראה שהציונות היא כוח מדכא ומגרש, מאוד הרסני לעם אחר, והוא לא יכול היה לגשר בין השניים. לכן הלך מקיצוניות אחת לאחרת. אני אף פעם לא הייתי ציוני… תמיד ידעתי שמדינת ישראל בנויה על עוול… הייתי חייל, הייתי צנחן, אבל תמיד ביקרתי את המדינה. ביוני 67' כתבנו בגדול על חומות בית החרושת לבירה 'אביר': 'השלום – ביטחון'; 'הכיבוש – אסון'".

הקסמים של קפיטן פיילר

המשט האחרון לעזה היווה הזדמנות נוספת עבור מי שינק סטליניזם בילדותו לנסות להכות שוב במולדתו הראשונה. בראיון שנתן לערן מור-סיקורל ברשת ב' של "קול ישראל", אמר פיילר עם צאת משט הטרור לעזה כי "אני מאוד מקווה שממשלת ישראל לפני כניסת השבת תגיע למסקנה שלא כדאי לה להתקיף את הספינה שלנו". כאשר שאל הכתב מה יעשו דרי ה"מרמרה", נענה בידי פיילר: " איך אומרים? קוסם לא מגלה את הקסם שלו לפני האקט עצמו, יש כל מיני דברים. אולי נדבר אליהם יפה, נדבר אליהם בעברית". אחר כך נסוג מעט והבטיח שלא ינהגו באלימות. אולם הקסם שהבטיח פיילר כמעט עלה בחיי חיילי הקומנדו הימי הישראלי. הקוסמים, למרבה המזל, הם אלה שנהרגו.

באחרונה הודיע פיילר כי בכוונתו להגיע לישראל על מנת להגיש תלונת במשטרה בעקבות אירועי ה"מרמרה". חברת הנהגת מרצ, עורכת דין בשם גבי לסקי, התנדבה להגן עליהם. השגרירות בשוודיה גינתה את הפרובוקציה של פיילר אולם עורכת הדין – החברה במפלגת שמאל המתיימרת להיות ציונית – לא ויתרה. "עמדתה של ישראל תמוהה בהתחשב בכך שאף אחד מבין הנוסעים על הספינה לעזה לא ניסה או התכוון להיכנס לישראל. ההפך הוא הנכון: פניהם היו מועדות לעזה כשהם נעצרו ונלקחו לישראל בניגוד לרצונם", סינגרה לסקי בלהט.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל בשוודיה, מכיר מקרוב את תופעת דרור פיילר. בראיון ל"מקור ראשון" מספר מזאל כי "הבן אדם הזה הקדיש את חייו לשנאה נגד ישראל. בתקופתי, הוא ארגן בשוודיה אסיפות אנטי-ישראליות והפגנות מול השגרירות שבהן היו מחלקים פלאיירים נגד ישראל". מזאל סבור כי לשנאתו של פיילר לישראל יש שורשים גם בחינוכו. "הוא חונך על ברכי השנאה כלפי ישראל. בשעתו, הקומוניזם בהובלת רוסיה שינה את דרכו בשנות החמישים והפך להיות לגוף המוביל את השנאה והפגיעה בישראל. במשך הזמן, אחרי נפילת בריה"מ, רוב המפלגות הקומוניסטיות התפרקו פחות או יותר, כאשר בשוודיה המפלגה הקומוניסטית תחת השם החדש 'מפלגת השמאל', זכתה ב-5-6 אחוז בבחירות לפרלמנט. הוא הצטרף לשמאל החדש ששם לו למטרה את ישראל וארה"ב. הוא מודרך על-ידי השנאה לישראל מבית אבא.

אנטישמיות במסווה אנטי-ציוני

התקרית עם פיילר הותירה במזאל חותם ניכר. "שוודיה היא מקום טוב להצמיח כוחות אנטי-ישראלים", מספר מזאל. "החל משנות השבעים, היא הפכה למעוז אנטי-ישראלי בהנהגת ראש הממשלה לשעבר, אולף פאלמה, שנורה על-ידי מתנקש אלמוני בשנת 1986". אמרתי למזאל שהשמאל החדש מגלם בעצם את האנטישמיות החדשה. מזאל מסביר כי מניסיונו, "יש יהודים אנטישמים, אין ספק. חלק גדולה מהפעולה נגד ישראל של 'השמאל החדש' נעשה על-ידי יהודים. זו פעולה נגד היהודים במסווה של פעילות נגד ישראל והציונות. זה נמצא בכל מדינות אירופה המערבית: יהודים וישראלים לשעבר שפועלים נגד ישראל יחד עם המקומיים".

אז איפה למעשה ממוקם דרור פיילר?
"הוא נמצא בשמאל החדש, האמיתי, המטורף, שעבורו מה שחשוב זה האידיאולוגיה שקובעת שישראל היא האיש הרע ויש להילחם בה. לדעתם, ישראל היא קולוניאליסטית כיוון שהיא כבשה שטחים והשתלטה על עם שלם; היא בעצם סמל הרוע. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מעם שנאנק תחת עולהּ של מדינה זרה? אדם שנולד פה היה צריך להבין שהסכסוך מורכב, בעייתי ומסובך, שדורש פתרון יצירתי ודיאלוג. אבל פיילר, כחלק מן השמאל החדש, יצר אידיאולוגיה שאין לה קשר למציאות. עבורם, נוכחות ישראל בשטחים היא כמו נוכחות צרפת ואנגליה באפריקה. הם ייסדו את קמפיין ה-BDS (ר"ת של Boycott, Divestment and Sanctions, כלומר "חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים", ד"מ) שמטרתו הפעלת לחץ על חברות ומדינות למכור את כל הנכסים, אגרות החוב והמניות של ישראל שגופים שונים קנו אותם כחלק מהחסכונות שלהם.

ומהי המטרה שלהם בעצם?
"זה פשוט מאוד: כמו שקרנות הפנסיה שלנו קונות אגרות חוב בעולם, הרבה גופים בעולם קנו אגרות חוב ומניות בישראל. הם לוחצים עליהם למכור אותם, להחרים את ישראל ולהטיל סנקציות עליה. הם נלחמים בישראל כי קל להילחם בה. הרי פיילר לא נאבק בסין; כקומוניסט עבורו סין היא מעוז הקדמה. מבחינתו, האידיאולוגיה היא החשובה ולא האדם. הוא חלק מתנועה של באלפים רבים שקמים בבוקר וחושבים איך לפגוע בישראל. אין מקרה דומה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שחושבים איך לפגוע במדינה מסוימת. ואם לא די בכך, השמאל האירופי מסייע למוסלמים שם לקיים הפגנות ומערך ארגונים שפועל נגד ישראל, ובין השאר גם באירופה".

אליעזר ליבנה, מראשי האגף האקטיביסטי במפא"י, אמר עוד בשנת 1952 כי "גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, תרעיל ירושתו הרוחנית של הקומוניזם את חיי בנינו ונכדינו אחרינו; ומי יודע אם לא תקום לתחייה, בצורה מוסווית, גם בדורות הבאים". מסתבר שנבואתו של לבנה התאמתה בבבואתו הרדיקל-קומוניסטית של האמן דרור פיילר.

זעקת הקוזאק הנגזל של השמאל הרדיקלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.1.2011

לא לשווא הדהדה השבוע זעקת הקוזאק הנגזל של ארגוני השמאל נוכח החלטת מליאת הכנסת לבדוק את מקורות המימון שלהם. השמאל הישראלי, כמו השמאל הבינלאומי, מתקיים בשתי זירות מרכזיות: הזירה הפרלמנטארית והזירה החוץ-פרלמנטארית. המטרה של קיום מחוץ לפרלמנט היא בבחינת התכוננות לשעת חירום. במקרה של הפסד בבחירות, או במידה ויהיה צורך לבצע הפיכה-זוטא, בשמאל ערוכים בשתי החזיתות. המקרה הישראלי הוא מיוחד: בישראל, נטש השמאל בהתמדה את הזירה הפרלמנטארית ועבר אל מחוץ לכנסת, בסיוע הון זר.

כדי להבין איך הארגונים הללו פועלים, צריך ללכת אחורה. בבולשביקית קראו לדרכי הפעולה הללו "אגיטציה". ואיך עושים אגיטציה אפקטיווית? לוקחים אנשים טובים ומגייסים אותם לפעולות שנתפשות לחלוטין כ"א-פוליטיות". למשל, קליניקה משפטית לזכויות הלווייתנים הכחולים. וכשמקימים קליניקה כזו, מתחילים המייסדים בשטיפת מוח איטית. זה ממשיך בחטאי הקפיטליזם ומסתיים בכך שהציונות היא תנועה אימפריאליסטית. בבולשביקית, הכינוי "אימפריאליסטית" משמעו גזר דין מוות. אז במקום לומר "מוות לישראל", מדברים שם על כך ש"הורתה של מדינת ישראל בחטא". סוג של אינטלקטואליזם להמונים עם נימה אנטישמית ברורה. משם נסללת הדרך לגיוס אנשים להפגנות נגד "הכיבוש", "חומת האפרטהייד", "סכנת הפשיזם", "הגזענות המשתוללת" ועוד כהנה וכהנה ביטויים.

פעלו כדי לשמן את גלגלי מכונת השקר של גולדסטון. בצילום: ריצ'ארד גולדסטון

החשש המרכזי באותם ארגונים הוא מחשיפת דרכי פעולתם. אין כל צורך בפעולות אי-חוקיות על מנת להיות בלתי-מוסרי בעליל. אם מקנן בארגונים הללו פחד הריהו בראש ובראשונה מכך שאסטרטגיית הלוחמה הפסיכולוגית תיחשף ברבים; שקלונם ייראה לעין כל ושההון המממן אותם ייאלץ לתת תשובות גם בביתו. העובדה שגם שרים כמו מיכאל איתן מתגייסים לסייע לאותם ארגונים מעידה עד כמה שיח "זכויות האדם" מחלחל לרבדים העמוקים ביותר של החברה הישראלית, מטפטף סימני שאלה מתעתעים שפוערים באבן הציונית עוד חור ועוד חור.

ספק רב אם ועדת בדיקה כלשהי תמצא אי-סדרים משמעותיים בכספיהם של ארגוני השמאל. שם נוהגים לדאוג להקפיד על קוצו של יוד. הלוחמה הפסיכולוגית מתנהלת תוך הקפדה על הימנעות מעבירות כלשהן. אולם בכוחה של ועדה כזו להצביע על מגמה. למשל, כיצד האיחוד האירופי מפעיל את הבולשביקים המקומיים כסוכנים בישראל; או, לחילופין, איך כספים פלשתיניים מחו"ל משמנים את המכונה השמאלנית. אותם ארגונים מהווים ראש החץ במסע הדה-לגיטימציה לישראל. שיתופי פעולה אקדמיים מכשירים את הדור הבא של המאבק נגד המדינה. העובדה שהכול חוקי לא אומר שזה לא מסריח. לציבור בארץ יש זכות לדעת.

סביר להניח שוועדת בדיקה אמיתית לא תוקם, ואם תוקם ועדה כלשהי, לא יהיו לה שום מסקנות מחייבות. בישראל של 2011, אין שום פוליטיקאי ואין אף מפלגה אמיצה דייה שתחטט עמוק בקרביים של אותם ארגונים. עובדה: למרות הקמפיינים של "אם תרצו", אין לאוניברסיטת בן-גוריון שום כוונה לפתוח תיקי מינויים, לבדוק התאמה בין מינוי ובין דעות פוליטיות, לנסות לשנות את הקוריקולום כך שיהיה אקדמי יותר וישרת פחות את השקפותיהם של מרצים כמו ראש המחלקה לממשל שם, פרופסור ניב גורדון, מראשי הקוראים להחרמת ישראל. במצב כזה, אנשים כמו נשיאת האוניברסיטה, פרופסור רבקה כרמי, צריכים לחשוב פעמיים לאיזה צד כדאי לחבור. אם תמתח כרמי ביקורת על ניב גורדון, בשמאל ירימו קמפיין בינלאומי אכזרי כל כך עד שראשה יותז על המוקד. לכן, במצב הנוכחי, החשש מארגוני "זכויות האדם" האלה הוא מובן. מלבד מילים ריקות, בממסד לא נותנים שום גב למי שיוצא להגנת המדינה.

בבחירות הבאות, כל אלה שחרדים באמת לגורל הפלורליזם האקדמי, החופש הפוליטי לחשוב אחרת, הזכות להביע דעה שונה, היכולת לקיים שיח אפקטיבי, יצטרכו לתבוע מן המפלגות הציוניות לעשות בדק בית אמיתי, ממשי, ולבדוק כיצד הארגונים הללו משפיעים על המשולש אקדמיה-מערכת המשפט-תקשורת; לחקור מי מממן אותם, איך האקדמיה ניזונה מהם ולהיפך ובאיזה אופן ניתן למנוע את האינדוקטרינציה הפוסט-ציונית בקורסי חובה שנה א'. ואם יקומו הקוזאקים הנגזלים ויבכו ברבים כי דמם שנשפך, לא יהיה אלא לומר להם כי אל להם להלין אלא על עצמם. הרי אלה שמלבינים כל העת את פני המדינה ברבים, ומכפישים אותה ללא הרף, אינם שונים מאלה שמבקשים לשפוך את דמיה.

ג'ומס חוזר לקיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.1.2011

לאחר למעלה מ-22 שנים של פעילות פרלמנטרית, הודיע חיים אורון כי בכוונתו להתפטר מתפקידו כיו"ר מרצ ולפנות את מקומו בכנסת. ההתמודדות הצפויה על ההנהגה מציפה מחדש את שאלות הזהות של המפלגה שנחלה כישלון במערכות הבחירות האחרונות

פרישתו הצפויה מהכנסת של יושב ראש מרצ, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), לוותה ברגשות מעורבים של חברי המפלגה. ההערכה הרבה לפועלו מהולה ברגשות קשים של אכזבה ביחס ליבול הדל של המנדטים אשר הביא ג'ומס למרצ בבחירות האחרונות. במרצ מתקשים להשלים עם גורל של מפלגה קטנה בסדר הגודל של מפ"ם, אשר בבחירות 1988 זכתה בשלושה מנדטים בלבד לאחר שנים ארוכות של שותפות עם מפלגת העבודה במסגרת המערך. כישלונו המרכזי של ג'ומס – הקמת המערך הפוליטי עם 'התנועה החדשה' של ניצן הורוביץ ועמוס עוז – גרם לכך שכבר למחרת הבחירות דרשו במפלגה את ראשו לטובת הכנסתה חזרה לכנסת של ח"כ לשעבר זהבה גלאון אשר נותרה בחוץ. ג'ומס התעקש להיוותר בתפקידו למרות הלחצים.

הביא את הקיבוץ לפוליטיקה. חיים אורון. קרדיט צלם: גיל לביא - תיק עבודות צילום אמנותי

ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור, כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית רופין ומי שהלכה כברת דרך ארוכה עם ג'ומס עוד מימי חברותם המשותפת במפ"ם, לא הופתעה מפרישתו. "אותנו זה לא הפתיע", מספרת מאור, "הרי זה מבטא את המסורת של מפ"ם. ג'ומס ואני באנו ממפ"ם ואנחנו היינו חלק ממסורת שהתחילו בה חברי כנסת לשעבר כמו חייקה גרוסמן, אמרי רון, ויקטור שם-טוב. כולם סיימו בהחלטה אישית בלי שהיה צורך להפריש אותם".

במרצ מדברים על שלושה מועמדים אפשריים לרשת את ג'ומס בתפקיד. מלבד זהבה גלאון, בבורסת השמות של השמאל מופיעים שמותיהם של חברי כנסת לשעבר כמו מוסי רז ואבשלום (אבו) וילן, וגם של ח"כ אילו גילאון. הבעיה המרכזית של אנשי מרצ כרגע איננה זהות יושב הראש הבא אלא דווקא היכולת לצאת ממעמד של מפלגת שמאל זעירה, שנייה בגודלה לחד"ש הקומוניסטית והאנטי-ציונית.

"הקול שלנו חשוב"

אורון, שיחגוג במרץ הקרוב 71 אביבים, התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשנת 1964 לאחר שמונה לתפקיד מזכיר 'השומר הצעיר'. לקיבוצו, קיבוץ להב, הצטרף מתוך בחירה לאחר שסיים את שירותו בנח"ל מוצנח. בגיל 28 בלבד מונה לתפקיד מזכיר 'הקיבוץ הארצי', אז התנועה הקיבוצית השנייה בגודלה. מעטים יודעים כי עד שנבחר לכנסת ה-12 בבחירות 88', עסק בחינוך (מורה בביה"ס התיכון 'מבואות הנגב'), בניהול מפעל לייצור כלים מפלסטיק ואף המציא פטנט להשקיית חיטה. הוא נכנס לתודעה הציבורית בעקבות המהפך הגדול שעשה בהסתדרות עם חיים רמון, עמיר פרץ ופורשי מפלגת העבודה, עת הדיח את המפלגה מהנהגת ההסתדרות ומונה לגזבר הארגון מטעם סיעת 'חיים חדשים', שלו הייתה שותפה מרצ, אז מפלגה בעלת 12 מנדטים בכנסת.

עם פרישת שר הקליטה, יאיר צבן, מראשות מפ"ם, היה לאחד מבכירי מרצ ובממשלת ברק מונה לתפקיד שר החקלאות. הוא פרש מן הכנסת לשלוש שנים על מנת לאפשר את כניסתו של מוסי רז לפרלמנט מתוך מחשבה כי יישאר בתפקידו המשפיע כשר. עם התפרקות ממשלת ברק, נדחק מחוץ לחיים הפוליטיים אך שב לכנסת בשנת 2003 וזכה לאמונם של ראשי הממשלה לשעבר שרון ואולמרט כמתווך עם הפלשתינים וכבעל יכולת לחוות דעה מוסמכת על המתרחש ברשות הפלשתינית.

כישלון מרצ בבחירות האחרונות, למרות החבירה אל אנשי שמאל שאורגנו במסגרת 'התנועה החדשה', קומם עליו רבים במפלגתו שסברו כי עליו ללכת הביתה אחרי למעלה מ-20 שנות כהונה בכנסת. ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור סירבה בשעתו לקבל את הטענה כי עליו לפרוש ולקבל עליו אחריות. "אני עמדתי בוועידת מרצ והסברתי שאי-ההצלחה בבחירות משותפת לכולם. בדיעבד, החבירה ל'תנועה החדשה' הייתה משגה של כולנו. בוועידת האיחוד עם 'התנועה החדשה' שנערכה בשעתו, זכה ג'ומס לתמיכה גורפת מאוד והערכת הדברים הייתה לא מוצלחת". האמת היא, מספרת מאור, שקדימה גנבה לג'ומס את ההצלחה. "שבוע לפני הבחירות הקודמות, הסקרים נתנו לנו 6-7 מנדטים, וסקרים פנימיים אפילו נתנו לנו יותר מנדטים. ההתמודדות 'ציפי או ביבי' גזלה מנדטים מהעבודה ומאיתנו". מאור טוענת כי יהא אשר יהא היו"ר הבא, על מרצ לקחת בחשבון שאפסו סיכוייה לגדול בזמן הקרוב. "לצוות הפוליטי שהקמנו בעקבות הבחירות הייתה מסקנה שבמצב הנוכחי, אין למפלגה קטנה סיכוי לגדול אבל אף על פי כן, הקול שלנו חשוב. אני יודעת שלא נוכל להגשים שוב את החלום שהגשמנו ב-92' עם 12 מנדטים".

מאור סבורה כי הסיכוי לקבל בבחירות הקרובות 6-7 מנדטים גם הוא קטן. "זה בגלל ההתמודדות בין קדימה לבין הליכוד. יש מי שחושב שצריך לחבור לעבודה או לייסד גוש קדימה-עבודה-מרצ; אבל לדעתי יש מקום לקול של מרצ". מאור שוללת כל אפשרות לחבירה עם חד"ש ומנמקת: "אני מעריכה את דב חנין ותמר גוז'נסקי אבל מרצ היא קול ציוני עם שאיפה לאחוות עמים. אוי לנו אם נותיר את הזירה למפלגה שעיקרה ערבית ואיננה ציונית. אנחנו לא נותיר את השמאל רק לחד"ש!".

לא משאירה את השמאל לחד"ש. ענת מאור

מפץ גדול חדש?

פרופסור אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה, שפרסמה באחרונה את החלק הראשון בביוגרפיה שכתבה על מנהיג מפ"ם ו'השומר הצעיר' מאיר יערי המנוח, חשה תסכול נוכח פרישתו של ג'ומס. "ג'ומס היה מדריך הגרעין שלי בקיבוץ", נזכרת חלמיש. "הוא פורש מהכנסת אחרי 23 שנה, מה שאומר שהוא מנהיג בסדר הגודל של יערי וחזן מבחינת אורך תקופת הכהונה בכנסת". חלמיש סבורה שסוד קסמו של אורון נעוץ בעובדת היותו "קיבוצניק שפעילותו הפרלמנטארית לא הייתה לטובת מגזר מסוים. הוא הביא לפעילותו את ערכי הקיבוץ אבל לא הגן על מגזר מסוים. המקרה של ג'ומס ממחיש את המצב האיום והנורא שהכיבוש הכניס אותנו אליו. המציאות הפוליטית הישראלית חייבה אותו לשים דגש רב על הנושאים המדיניים למרות היותו פוליטיקאי חברתי. פעם, 'השומר הצעיר' ו'בני עקיבא' היו מאוד קרובים זה לזה, ולאחר מלחמת ששת הימים, כל המפה הפוליטית הושפעה מצלו הגדול של הכיבוש".

חלמיש חושבת שהוויכוח בדבר "אנה פנינו מועדות?" הוא חלק אינטגראלי מההיסטוריה של מפ"ם ומרצ. "יש כיום ויכוח בין שמירה על טוהר אידיאולוגי לבין השפעה על הפוליטיקה", מסבירה חלמיש, אך מדגישה: "השאלה היא לאן ג'ומס ימשוך לאחר פרישתו. אולי יהיה מפץ גדול חדש בשמאל הישראלי. ההיסטוריה מלמדת שתנועות שמתאחדות הן אלה שמצליחות יותר. התהליכים הם תהליכי התלכדות ויצירת גושים. גם ממפלגת חירות נוצרו גח"ל והליכוד, גם מפלגת העבודה נוצרה מאיחוד של מפא"י ו'אחדות העבודה' ואחר כך היא עצמה יצרה מערך עם מפ"ם. אבל הבעיה היא שהגורם לפיצולים זה הטשטוש בין התחום החברתי-מדיני לבין התחום המדיני-בטחוני".

מוסי רז, לשעבר מזכ"ל 'שלום עכשיו' ובעבר ח"כ מטעם מרצ, טוען כי הבעיה של מרצ היא לא המסגרת או הפנים החברתיות. "אני חושב שמרצ במשבר", טוען רז. "אני מתלבט אם לרוץ לראשות מרצ לא מפני שאיני יודע אם אוכל להיבחר או לא, אלא משום שאני תוהה אם אוכל גם להציב אג'נדה. להבנתי, השמאל צריך להיות יהודי-ערבי, ליטול חלק במאבק נגד הכיבוש, להגן על הדמוקרטיה". רז מבטא את המתח הגדול שיש כיום בתוך מרצ בין הקוטב שמוביל יוצאי מפ"ם בהנהגת ג'ומס הרוצים מפלגת שמאל סוציאליסטית, לבין יוצאי ר"צ הרוצים מפלגת שמאל שהאג'נדה שלה היא זכויות אדם ו"מאבק בכיבוש". כלומר, התלבטות בין מפלגת פועלים לבין מפלגת 'הקרן החדשה לישראל'.

פרופסור חלמיש סבורה כי "מרצ נשארה מפלגה קטנה שנולדה מאיחוד בין מרכיבים שהחיבור ביניהן היה מדיני-בטחוני אבל יש הרבה שונה בתחום החברתי-כלכלי. יכול מאוד להיות שהתשובה היא ביכולת של חלקים ממרצ לחבור לחלקים ממפלגת העבודה ומקדימה ולהקים את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שכולם מדברים עליה". חלמיש מתנגדת לכל ניסיון להקים רשימה משותפת עם חד"ש וטוענת כי "המהלך הנכון הוא כזה של איחוד כוחות ציוני-סוציאליסטי ויצירת גוף פוליטי שנמצא שמאלה מן המרכז, שיש לו מכנה משותף חברתי-כלכלי, בתקווה שהנושא המדיני-בטחוני יפסיק להאפיל על הנושאים האחרים. אני מרגישה תסכול שג'ומס לא היה יכול להביא למיצוי את היכולות שלו".

מפ"ם מול ר"צ

במרצ יש מי שחש כעס רב על הבוחרים שעזבו את המפלגה. "אומרים לי 'התייאשנו ממרצ'", מספרת בכעס ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור. "זה אינטלקטואליזם קל וחוסר העמקה; זו התייפייפות נפש. לציבור המצביעים אין אורך רוח ונחישות במאבק. אותם מצביעי מרצ המקוריים שעייפו מן המאבק נותנים יד למה שקורה היום. זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים. אני לא יכולה לקבל את ההתעייפות של האנשים ממרצ למרות הפעילות שלה בכנסת". מאור סבורה כי התקשורת אשמה בכך לא פחות: "התקשורת שוכחת לדווח על האופוזיציה וכל כך עסוקה במאבקי הכוח בתוך הקואליציה. זה גורם לתחושה שאם אתה ח"כ מהשורה, אתה לא נחשב. התקשורת היא חלק מההתקרנפות הכללית ומההליכה למיין-סטרים".

במרצ מאמינים כי אם תלך המפלגה רחוק מספיק בעמדותיה המדיניות, היא תוכל להשיב לעצמה את מצביעיה שאבדו לה. לפי מוסי רז, "מפלגת שמאל צריכה להיות סוציאל-דמוקרטית, אבל המאבק היהודי-ערבי והמאבק נגד הכיבוש הם חלק מזה ומהווים פקטור בהצבעה של האנשים. בבחירות האחרונות הוכח שאנשים לא מצביעים מסיבות חברתיות ואנחנו חייבים להתמקד במה שהבוחרים מצביעים לפיו". רז לא מאמין כי ניתן להציל את מרצ באמצעות חבירה לחד"ש. "זו מפלגה שיש בה רוב ערבי מוצק. אני ציוני, אני קצין במילואים ששוחרר לאחרונה. שום מסגרת חדשה לא יכולה להיות מפלגה בדומיננטיות ערבית. אנשי מרצ לא רוצים להתאחד עם חד"ש, ולהיפך. עם זאת, אני חושב שבכנסת לא מצביעים על הציונות; הרי הרעיון של הקמת מדינה יהודית כבר הוכרע לפני כ-63 שנים. הציונות אינה רלבנטית בהצבעה לכנסת".

רז סקפטי לגבי הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה. "אני לא בטוח שזה עומד על הפרק ושזה אפשרי", מפטיר רז בספקנות. "יש לי בעיה עם הגישה שהשתרשה אצל חלק מאנשי מפלגת העבודה שמתעלמים מהמאבק למען הדמוקרטיה ומתמקדים בעניין הסוציאלי; אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה. אם מבינים שמפלגה סוציאל-דמוקרטית זה קודם כל דמוקרטיה ואחר כך סוציאליזם, אני בעד. אבל מפלגה שיושבת בממשלה לא יכולה להיות חלק מזה".

הוא מעריך כי "בבחירות הקרובות, רוב הסיכויים שמרצ תרוץ במתכונתה הנוכחית. נרוץ לבד כי אין פרטנרים שרוצים לרוץ איתנו. אני לא מתרגש אם מישהו יגיד שאני מדבר על מפלגה קטנה. הסיכוי היחיד לשינוי חיובי כלפי עמדותינו תלוי ביכולת שלנו להעביר את התחושה – המבוססת על עובדה – שהציבור שהצביע לקדימה כיוון שהיא כביכול מקבלת את הרעיון של שתי מדינות, נבגד". במרצ, כך נראה, צפויים עוד מאבקים רבים על ההנהגה. השאלה היסודית היא איזה מחנה יזכה להנהיג את המפלגה: מחנה יוצאי ר"צ בראשות גלאון ורז, או דווקא המחנה האקטיביסטי והסוציאליסטי יותר בהנהגת ג'ומס, גילאון ואבו-וילן. לפי שעה, במרצ מקבלים חיזוק מהעובדה שהקואליציה יציבה. מוסי רז מנסה להסביר לי ש"לא טוב שיהיו בחירות כל שנתיים". העובדה שדווקא במרצ הקטנה שואבים עידוד מיכולות ההישרדות של נתניהו היא אולי ביטוי נוסף לאנומליה הפוליטית שבה נמצאת ישראל.

מרוטברג עד רוטנברג: הספדו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג

ב-30 באפריל 1956 נשא הרמטכ"ל משה דיין את הספדו ההיסטורי על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח על-ידי מסתננים ערבים אשר גררו את רועי מעבר לגופו, ולאחר שהתעללו בו – שפכו את דמו והרגוהו. רועי רוטברג הי"ד ציין את יום הולדתו ה-21 זמן קצר ביותר לפני שנרצח על-ידי הערבים ועוזריהם, ונאומו של משה דיין מובא כאן בשלימותו עם נפילתו של החייל נדב רוטנברג במערכה מול האויב הפשיסטי בעזה. נתקדש בזכרו.

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". משה דיין

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום.

אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.

נוכח קמפיין השטנה – תומכי נתניהו צריכים להתעורר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.10.2011

בימים האחרונים מתארגנת מערכה תעמולתית שלמה נגד ישראל במטרה לקדם את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה בעולם ולחסל את שלטון נתניהו. מלבד ההתארגנות של 150 מרצים להחרמת המרכז האוניברסיטאי באריאל, הקמפיין להצלת ארגוני "זכויות האדם" מאימת חקירה יסודית, תמיכת השמאל ביוזמה הפלשתינית להביא להכרת מדינות העולם במדינת פלשתין וקידום המכירות של השוואת ישראל לגרמניה הנאצית או לדרום אפריקה של ימי האפרטהייד בשל חוק ועדות הקבלה, צצו שתי תופעות שתופסות כותרות: האחת, "מכתב המרצים" אשר קורא לבער את שלטון נתניהו ו"רוחו הרעה" ולמעשה קורא למרד נגד השלטון שהופך בעיניהם ל"בלתי-לגיטימי"; והאחר, הסרטון שצץ לפתע וקורא לרצח המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, ומיוחס ל"ימין הקיצוני".

נותר בודד במערכה מול השמאל. בנימין נתניהו

לכאורה, אין שום קשר בין סרטון מגונה, הזוי ומתועב לבין מכתבם של אינטלקטואלים מודאגים אשר מתריסים באומץ לב כביכול נגד השלטונות. אולם דומה שהמקריות מתעתעת; הזיכרון מתעקש ללכת אחורה לימי הדה-לגיטימציה לבנימין נתניהו, לאחר רצח רבין ובעקבות עלייתו לשלטון ב-1996. לא צריך להזכיר מי בדיוק שתל את תמונות רבין במדי אס-אס בהפגנת הימין בכיכר ציון, שבה נאם נתניהו. וגם אין צורך לספר מחדש על מתקפה ברוטאלית של האליטה נגד נתניהו עד מפלתו ועליית ברק לשלטון. חלפו 15 שנה מאז עלה נתניהו לשלטון בראשונה, ונדמה כי מתארגן שוב קמפיין מאורגן – כשהפעם מככב בו השמאל הפוסט-ציוני בשיתוף פעולה מלא של התקשורת, ובראשה עיתון "הארץ" – לחיסולו הפוליטי של ראש הממשלה.

מי שמכיר את שיטות הפעולה של הימין הקיצוני, יודע שהחבר'ה סביב בן-גביר ומיכאל בן-ארי אינם מתמחים בפרובוקציות סמויות מהעין. הסרטון הקורא לרצח עו"ד ניצן נראה כמו לקוח ממוח קונספירטיבי שאיננו ימני. יש מקור אחד לניסיון להפעיל מצד אחד את הפוליטרוקים המפלגתיים, אלה שנחלצים להתריע בשער כנביאי זעם אותנטיים שסמכותם המוסרית היא בלתי-מעורערת – ומן העבר השני להפחיד את הציבור באמצעות פרובוקציות כך שהימין ייראה כקומץ פשיסטי מטורף שסופו לרצוח דמויות ציבוריות. אלה שיטות הרשומות על שם ארגוני המשטרה החשאית המזרח אירופיים לשעבר, הקג"ב הסובייטי וה'סקוריטטה' הרומני. מתחילים עם "אנשי הרוח" אשר מסמנים את "מהפכת הנגד" כמטרה, וממשיכים בפרובוקציות. השלב הבא הוא, אולי, איזה מצג שווא בבימויו של אבישי רביב חדש, שבשעתו – בין שאר חטאיו – תקף את ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי מחד"ש וניסה להקים ארגון בשם "דב – דיכוי בוגדים".

נתניהו שומר כל העת על עמדה ממלכתית ונותן, לפי שעה, לדברים להסתדר. הוא מתעלם לגמרי מההסתה נגדו. הוא מתמרמר על קריאותיו של בוז'י הרצוג על הגזענות השוטפת את המדינה, אך לא עושה דבר; הוא שומע איך השמאל מנסה להדק על גרונה של ישראל חבל תלייה בינלאומי, אך בשם הממלכתיות נמנע מלהגיב בנחרצות; הוא רואה כיצד מנסים להפוך אותו לראש של ממשלה פשיסטית ובלתי-לגיטימית, אבל מעדיף להימנע מעימות ישיר. המחיר הוא ברור: על מפלגת העבודה מופעלים לחצים כבדים לצאת מן הממשלה על מנת שנתניהו יזדקק לקולותיהם של כצהל'ה ומיכאל בן-ארי. או-אז יאמר מי שיאמר שממשלה הנסמכת על קולות ימין קיצוני אינה לגיטימית ויש לבודד אותה ולהפילה (זאת, בעוד שממשלה הנסמכת על קולות סוכני אש"ף היא, כמובן, לגיטימית בעליל).

תומכי נתניהו צריכים להתעורר ולהתחיל לקלוט את מסע הדה-לגיטימציה המתחולל פה. בשמאל בטוחים כי הפלתו של נתניהו קרובה; הון רב זורם לארגוני השמאל כדי לחסל פוליטית את ראש הממשלה. יש שם דיבורים מפורשים על מלחמת אזרחים, מרד ומרי עממי. בהיעדר כל אלטרנטיבה וביקורת, הימין עלול לחזות בעליית ממשלת שמאל חדשה הנסמכת על קולות הערבים כאשר אלה האחרונים ישובו לאחוזי ההצבעה המסורתיים שלהם על מנת לתת למפלגות הערביות מספיק מנדטים כדי ליצור "גוש חוסם" מול הימין. הגיעה השעה להתחיל להגן על ישראל ומנהיגיה ולהפסיק את קמפיין השטנה המטורף נגד ממשלת נתניהו. מי שלא שם לב כי המדרון להחרמת ישראל, נידויה ובידודה הוא חלק עד מאוד, עוד עלול להתעורר עם ראש שבור במורד ההר.

על צד שמאל – על הפגנת השמאל במוצאי השבת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.1.2011

כאשר נבחר ח"כ מאיר שטרית לכהונה בכנסת מטעם הליכוד לפני כמעט 30 שנה, הוא לא תיאר לעצמו כי בעשור השלישי לקריירה הציבורית שלו יסתופף בהפגנה נגד ממשלת הליכוד ויתלוצץ עם ברחבת האח"מים עם ח"כ מוחמד ברכה וח"כ לשעבר עסאם מח'ול. כששאלתי את שטרית אם לא מפריע לו להסתובב בהפגנה שמלאה בדגלים אדומים ופה ושם קצת ניבטים בה דגלי אש"ף, הוא לא התבלבל. "זכויות אדם לא קשורות לימין או לשמאל", ירה לעברי שטרית, עטוף במעיל חורפי עבה, שאולי הסתיר גם שכפ"ץ. "ז'בוטינסקי כתב בשעתו ש'כל יחיד הוא מלך' ושהוא נגד עריצות הרוב. הליכוד היום איננו פועל לפי תורת ז'בוטינסקי, ועם איך שמתבטאים האנשים שם, הליכוד נמצא היום בימין הקיצוני".

לצד שטרית עמד אלון לי-גרין, צעיר פעיל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי), המשמרת הצעירה של מק"י. הוא החליף דברים עם חברו, חבר מועצת עיריית תל-אביב מטעם 'עיר לכולנו' ומבכירי מק"י, יואב גולדרינג. "אין היום שום כוח פוליטי בארץ שמסוגל לארגן הפגנה כזאת!", התרברבו באוזניי. את גולדרינג אני זוכר עוד מהימים שבהם שנינו, צעירים חברי בנק"י, צעדנו עם זקני המפלגה בהפגנות האחד במאי. הוא מעולם לא העלה בדעתו שיחלוק עם מאיר שטרית את מתחם אח"מי השמאל הישראלי. "ההצעה לחקור את ארגוני השמאל היא הזויה", הכתיב לי שטרית. "מי שיוזם את ההצעות האלה בכלל פוגע בחיילי צה"ל", כעס.

הפגנת השמאל. צילום אילוסטרציה

ליד שטרית הסתובבה נזעמת ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי, מכונסת במעיל קומוניסטי אדום. כששאלה אותה פעילת שמאל לשלומה, היא התמרמרה על כך שהתחילו את העצרת כש"ההמונים עוד ברחובות". גוז'נסקי, שלפני 15 שנה הייתה חלק מ"הגוש החוסם" של ממשלת רבין, גם היא לא שיערה שהמונים ימלאו את הרחובות המובילים למוזיאון תל-אביב.

הקיבה הרגישה של פעילי השמאל

והם מילאו. נדמה כי שנים ארוכות לא הצליח השמאל להוציא אל הרחובות מפגינים רבים כל כך. פעילים ב'נוער העובד והלומד' לצד חברי הנוער הקומוניסטי מנצרת, פעילי מרצ וצעירי 'השומר הצעיר' עם אנשי חד"ש ואנשי 'האגודה לזכויות האזרח', 'גוש שלום' ו'שלום עכשיו' יחד. והרבה, הרבה צעירים. הדגלים האדומים בלעו את מעט דגלי ישראל שהיו בהפגנה, אם כי הפעם בנוכחות רבה יותר מאשר בהפגנות קודמות. "ליברמן, ליברמן, גם פשיסט וגם גזען!", זעקו פעילים קומוניסטים מנצרת בקול צרוד, והקהל הריע. בעלייה להיכל התרבות בתל-אביב, החלו לשיר את המנון אש"ף, "בילאדי, בילאדי". היה מי שדאג להסות אותם כדי לשמור על קיבתם הרגישה של פעילי שמאל ציוניים.

יורם גוז'נסקי, מזכיר 'הוועד לידידות ישראל-קובה', הסתובב בקהל חמוש בכובע קסקט והתמוגג מנחת. עכשיו, האיבה למדינה היהודית כבר אינה נחלת הקומוניסטים. אנשי 'שלום עכשיו' הניפו שלטים שקראו "נלחמים בממשלת החושך", ובקהל הנוהר אל עבר רחבת מוזיאון תל-אביב כבר שרו את שירה של גלי עטרי, "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". "אנשים להתעורר כי הפשיזם כבר עובר", ניסו המפגינים את כוחם בעוד ועוד סיסמאות. אולם הסיסמאות לא היו העיקר; ההפתעה הגדולה של ההפגנה הייתה הכמות האדירה של המשתתפים.

ליד 'בית אריאלה' פגשתי את ח"כ לשעבר אבשלום (אבו) וילן. שאלתי את אבו וילן על דגלי אש"ף בקהל, והוא החל לנסות לספור את דגלי ישראל. "זה לא לעניין", המהם באי-נחת מופגנת. וילן היה מרוצה מהנוכחות האדירה בהפגנה. "ליברמן בונה את השמאל מחדש. הימין הזה הוא ברוטאלי וגזעני ולכן הם גם יקבלו מלחמה חזרה", אמר וילן. לידו הסתובבה גם ח"כ לשעבר זהבה גלאון, המועמדת להיכנס תוך זמן קצר לכנסת במקום ג'ומס המתפטר. "זה מפגן כוח אדיר של המחנה הדמוקרטי והשפוי שיוצא נגד הליברמניזם וההידרדרות לפשיזם", התפייטה גלאון. גלאון הבהירה כי המטרה מבחינתה היא נתניהו, ולא ליברמן. "אני תוקפת את ליברמן אבל הטענה המרכזית שלי היא נגד נתניהו, מפלגת העבודה וקדימה שלא התנגדו להקמת ועדת החקירה הפרלמנטארית. זה קרב על החברה הישראלית וצעד נכון שגם יהודים וגם ערבים, לצד ארגוני החברה האזרחית, יוצאים החוצה ונאבקים למען ישראל דמוקרטית".

יונתן פולק כגיבור מרכזי

הגיבור המרכזי של ההפגנה היה פעיל השמאל האנרכיסטי, יונתן פולק, שנאסר באחרונה לאחר שהחליט לוותר על ריצוי עבודות שירות לטובת עונש מאסר בפועל של 3 חודשים. ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש, אמר בנאום שנשא בעצרת כי "ההיסטוריה מלמדת שהדמוקרטיה אינה דבר מובן מאליו, מוכרחים להיאבק עליה. הניצחון של תנועת ההמונים בתוניס על הרודנות האכזרית מלמד שדיכוי אינו גורלם של בני אדם ורוח האנשים יכולים לנצח". ח"כ ניצן הורוביץ, שעלה לבמה נזעם במיוחד, אמר החרה-החזיק אחרי ברכה. "הדג מסריח מהראש והראש הוא נתניהו ושותפו הנאמן ברק, שנותנים גיבוי להסתה של ליברמן ומעודדים את החקיקה הגזענית בכנסת", קרא הורוביץ והקהל הריע. "הערב אנחנו אומרים למפלגת העבודה שהיא שותפה מלאה לממשלה הכי גזענית בתולדות המדינה ועליהם לעזוב אותה מיד", פסק.

ח"כ מאיר שטרית, שהיה כוכב העצרת, ניסה להסביר את נוכחותו לקהל שחלקו קיבל אותה תחילה בקריאות בוז. "אני כאן כדי למחות כמוכם נגד האיוולת והמעשה הבלתי דמוקרטי הזה. אני רוצה להזכיר לחבריי בליכוד שבטח ז'בוטינסקי מתהפך בקברו כשהוא רואה אותם תומכים במעשה שנוגד את תורתו", ניסה שטרית לשכנע את הקהל כי הוא כבר עבר צד. "ההחלטה הזאת של הכנסת מעליבה, מסוכנת למדינת ישראל וגורמת נזק חמור ביותר לשמה של המדינה כי היא שמה את מדינת ישראל כאחת המדינות החשוכות", אמר שטרית.

שטרית הפליא להוקיע את חבריו לליכוד. הפנינים של שטרית נעמו לקהל שהגיב בתרועות. "קואליציה הזויה ובלתי-אחראית", קרא שטרית, ובישר לקהל: "אין לכנסת סמכות להקים ועדת חקירה… אתם, ארגוני השמאל, רשאים לצפצף עליהם… יש פה לא פחות פטריוטים מאנשי ימין". גם לחברי קדימה שתמכו בהקמת ועדת חקירה פרלמנטארית הייתה לשטרית עקיצה: "כנראה שאפשר להוציא אנשים מהליכוד אבל קשה להוציא את הליכוד מהאנשים".

קשה היה שלא להתרשם מהתנועה האדירה של המפגינים ממוזיאון תל-אביב אל עבר רחוב אבן-גבירול. בדרך נחסמה ניידת משטרה ונדמה היה שסוסי המשטרה הנסוגים מחמת זרם המפגינים מעידים כי עוד מעט תאבד השליטה ברחוב. אולם מספר העצורים היה זעיר: מפגין אחד נעצר משנתפס פגיון בכיסיו, אחר נעצר משהניף דגל פלשתין ועוד אחד הוכנס לניידת המשטרה משתקף שוטר. בצד מכרו את מרכולתם הטרוצקיסטים של ארגון 'מאבק סוציאליסטי'; הטרוצקיסטים, בעלי חוש ריח מפותח למהפכות, מריחים כי משהו קורה באוויר. נראה שהברית החדשה בין קדימה לבין חד"ש להפלת ביבי תיצור הזדמנויות נוספות גם להגדלת שורותיהם של המהפכנים הנוקשים.

צעד חסר אחריות – בעקבות פילוג מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.1.2011

דומה ששמו של אפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, לא היה נחקק בדפי ההיסטוריה אלמלא פילוג מפלגת העבודה היה נרשם על שמו. התעקשותו של שטנצלר לסכל את בחירתו של השר שלום שמחון לעמוד בראש גוף שרוב תקציב מבוזבז על משכורות, מנעה את פרישת שמחון מסיעת העבודה וחיסלה את סיכוייו לזכות במשכורת של 100 אלף שקל פלוס רכב צמוד. אם היה שמחון פורש ממפלגת העבודה, ברק לא היה מצליח למצוא את חבר הכנסת החמישי ולא היה מקים את סיעת 'העצמאות'. פואד בן-אליעזר, שעמל קשות כדי למנוע משמחון להתמנות לראשות קק"ל, יכול לרשום על שמו את ההישג הזה של אהוד ברק.

הפילוג במפלגת העבודה לא היה אידיאולוגי, ודאי שלא מהצד של סיעת 'העצמאות'. יותר משברק מאמין שנתניהו באמת יפעל לביתור הארץ לשם הקמת חמאסטן ב', הוא רואה עצמו מפקד-על של ישראל. וילנאי ושמחון חושבים עליו את אותם דברים שחושבים פואד ובוז'י הרצוג. מן העבר השני, שרי המפלגה שדיברו על פרישה מהממשלה ביקשו לדחות את הפרישה עוד ועוד, כאשר הנזק העיקרי הוא העמדת ממשלת ישראל כממשלה-זמנית. במערכת הפוליטית דיברו במפורש על כך שממשלת נתניהו תיפול בחצי השנה הקרובה; לכולם היה ברור שממשלה הנתמכת על-ידי 'האיחוד הלאומי' פשוט לא תשרוד. ההסדר הקודם, שלפיו פואד בן-אליעזר קוצב את כהונתו של נתניהו אבל בינתיים הוא וחבריו נהנים ממנעמי השלטון, היה נוח למפלגת העבודה. ברק ונתניהו עשו את מה שכל פוליטיקאי היה עושה: מייצב את השלטון.

משאיר את הזירה לימין הקיצוני. אהוד ברק

ובכל זאת, הצעד שעשו ברק ונתניהו הוא חסר אחריות. ההתנקשות במפלגת העבודה מותירה את הזירה לימין הקיצוני ולשמאל הרדיקאלי. נתניהו וברק תלויים שניהם בליברמן. הם הסירו מעצמם את בוז'י, ברוורמן ופואד אבל הידקו את החבל סביב צווארם כך שליברמן הוא זה שבבוא העת יכול לתת פקודה והכול יקרוס. מבחינת עתיד המדינה, זה מעשה מופקר לחלוטין. גם הטענה שהפלשתינים ייאלצו עכשיו לנהל מו"מ עם ממשלה שתישאר פה לעוד הרבה זמן היא מופרכת. מעבר לכך שהפלשתינים סירבו בעשרים השנים האחרונות להצעות הנדיבות ביותר שהוצעו להם, הרי שבכירי הרשות עסוקים כרגע בהכרה רשמית של האו"ם במדינתם. ואז ישראל כבר תיאלץ להתמודד עם טענה חדשה, שלפיה היא "כובשת" שטחים של מדינה אחרת.

לישראל אין שום מדיניות חוץ, ועל כך היא משלמת מחיר כבד. ממשלת נתניהו וברק עוסקת בעיקר בתגובות על מעשי הפלשתינים, מזה, ועל הפלרטוט הלוהט בין הפוסט-ציונים מימין ומשמאל. ספק רב אם בממשלה שבה ליברמן כבר לקח על עצמו את תפקיד התליין, מישהו יוכל להציע יוזמה מדינית נועזת שתמחיש שוב מי פה סרבן שלום. העובדה שבלעדי ליברמן, הממשלה מידרדרת לכדי תמיכה של 51 מנדטים בכנסת, ממחישה עד כמה אהוד ברק הוא יועץ אחיתופל לנתניהו: בטווח הארוך, מהלך פילוג העבודה יעלה לנתניהו בריבית גבוהה במיוחד. ואם מישהו בונה על כך שבבחירות הבאות, 'ישראל ביתנו' תסכים לתת בשנית את ראשות הממשלה לנתניהו, טועה ומטעה. ליברמן, ועמו אריה דרעי (ואולי יאיר לפיד), טרף כבר מזמן את כל הקלפים.

העובדה שממשלת נתניהו-ברק הצליחה להשיג עוד ארכה ועוד אוויר לנשימה היא אילוזיה: מעבר לכך שליברמן יכול לנתקה ממכונת ההנשמה בכל רגע נתון, הרי שבינתיים מתארגנים פה כוחות חדשים, ובמרכזם הציר ליברמן-רמון-דרעי. אם דרעי יצליח לקחת מש"ס מספר לא מבוטל של מנדטים ובינתיים תתארגן פה מפלגת שמאל חדשה שתזכה בסקרים ל-10 מנדטים פלוס, התמונה תשתנה בעליל. הערבים יחזרו לאחוזי הצבעה ניכרים כדי לאפשר למפלגותיהם לחצות את קו עשרת המנדטים. השקט שנתניהו וברק השיגו לעצמם הוא מתעתע. ישנם גורמים רבים, רבים מדי, שיכולים לגרום לבניין הרעוע הזה להתמוטט בתוך יממה. בסופו של דבר, עוד עלול להתברר שבשעה שראש הממשלה ושר הביטחון שלו עסקו במבצע בעורף מפלגת העבודה, הרי שבחזית הפוליטית היה מי שכבר כתב את סצנת הסיום. הלא צ'כוב היה זה שאמר שאקדח המונח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. הבעיה של הזוג שמנהל את המדינה היא שמרוב עיסוקים באקדחי צעצוע של מניפולציות פוליטיות, הם לא מסוגלים לזהות ולו אקדח אחד אמיתי.

כמה מילים על שלי יחימוביץ' וההיסטריה של נחמיה שטרסלר

כדאי לשים לב למתקפת ההיסטריה שפוקדת את השמאל הרדיקאלי נוכח התעוררותה של מפלגת העבודה. בחודשים האחרונים, רבו המתקפות על שלי יחימוביץ', משזו סירבה להצטרף למאבק בין הימין ההזוי לבין השמאל הקיצוני על פרשות שונות, ובהן עניין ועדת החקירה לארגוני השמאל. השבוע, הגיעה המתקפה לשיא כאשר נחמיה שטרסלר תקף את יחימוביץ' מעל דפי "הארץ" (ולמחרת גם זכה במענה הולם). יחימוביץ' סירבה, אבוי, לעלות לדוכן כאשר בפאנל יש המוציא והמביא של אליטת מפא"י הישנה שמתמצית בדמותו האופורטוניסטית של אהוד ברק. עו"ד רם כספי, המייצג את בעלי ההון תשובה, עופר, נמרודי ודנקנר, נעלב קשות על שיחימוביץ' סירבה לשבת באותו פאנל עם מי שקרא לפיטורי החשב הכללי, ירון זליכה, ושמר נאמנות למפלג הגדול של מפלגת העבודה, שמעון פרס. הרעיון שאישה סוציאליסטית תסרב לשבת באותו פאנל עם אביר שלטון ההון חוללה זעזוע עמוק אצל אלה שסבורים כי המדינה רשומה על-שמם בטאבו.

שוברת מחיצות. שלי יחימוביץ'

לשטרסלר ולחבריו ב"הארץ" ובשמאל הרדיקאלי לא אכפת באמת מכך שיחימוביץ' היא סוציאליסטית. אדרבה, כל עוד הם מצליחים לשמר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה הישראלית בין הרוב המשולל כל נכסים משמעותיים לבין המיעוט האוליגרכי, סוציאליסטים במשורה הם דווקא דבר החביב עליהם מאוד. הבעיה האמיתית שלהם היא שיחימוביץ' עלולה לפרק את המחיצות הפוליטיות ההיסטוריות בין שמאל לבין ימין: השמאל משועבד לפולחן אוסלו ולמולך הפלשתיני, לא נהנה מתמיכת רוב העם על אף שאנשיו משוכנעים כי האמת מונחם בכיס מיקטרונם; והימין, שנהנה מתמיכת השכבות החלשות, דופק את בוחריו במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית אבל שומר על תמיכתם בזכות קידוש ג'בלאות ביו"ש וקיפאון מדיני. במצב כזה, תמיד אפשר לרקום עוד ממשלת אחדות שבה יפי הבלורית והתואר מצטרפים לבריונים כדי למתן אותם. ואז, אלה יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, ואלה יכולים לדבר על "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ואליטה באליטה תתערבב לחדוות הכול.

יחימוביץ' מאיימת לתקוע סיכה כואבת בבלון הנפוח הזה. הפרויקט שלה הוא פשוט מאוד: שיח הכיבוש ו"זכויות האדם" תוקע במשך שנים כל רפורמה ממשית בכלכלה הישראלית לטובת העובדים; הפלשתינים והישראלים משחקים זה עם זה ב"נדמה לי" ומחליפים שטחים על מפות, כאשר בינתיים הפערים החברתיים גדלים וכמות העובדים המצויים מתחת לקו העוני הולכת ומתרבה. לכן, הגיעה השעה להתחיל להתנתק מההתגוששות בין מיכאל בן-ארי לבין 'הקרן החדשה', בין אבו-מאזן לבין ביבי, ולדבר על שינוי יסודי, מהותי ועמוק בחברה הישראלית. בין כה וכה, תג המחיר של פתרון מדיני הוא שקוף וברור. אולם עד שזה יושג, עלולה החברה הישראלית למצוא עצמה כורעת תחת נטל כלכלה היפר-קפיטליסטית שאותה מנהלים חבריהם של רם כספי, נחמיה שטרסלר ושות'.

הקונצפט הזה כל כך מחריד את האליטה הישנה והטובה, שהמזרחים, הרוסים, האתיופים, הימנים והערבים גנבו לה את המדינה, עד כדי כך שהיא פשוט נחרדת. הייתכן מצב, הם שואלים את עצמם בגילויי נוירוזה חריפה, שמישהו יתנתק מהברית הנצחית של השמאל עם "שלום עכשיו" ואוהדי אורי אבנרי, ויקים מחנה פוליטי חדש, סוציאל-דמוקרטי? האיום הזה על האוליגרכיה הישראלית, שכבר מזמן איננה ימין ואיננה שמאל אלא בליל אינטרסנטי, מדיר שינה גם מעיני הרדיקלים החדשים. לילה אחד עלולים הסוכנים הגלויים והחשאיים של רק"ח להתעורר ולגלות שבשעה שהם נלחמים על סינתזה בין סוציאליזם ובין אנטי-ציונות, קם פה מחנה ציוני-סוציאליסטי וגנב את ההצגה. לכן, שוקן וכספי, שטרסלר וברק, לוי וחנין, יעשו הכול על מנת למנוע מיחימוביץ' לטפס אל ראשות 'העבודה' ולשבור את הגבולות ההיסטוריים שנקבעו על-ידי שיח הכיבוש.

פוטנציאל ההצבעה למפלגת העבודה אם בראשה תעמוד שלי יחימוביץ' הוא עצום ורב. סקר "הארץ" שנתן לה 10 מנדטים הוא התחלה טובה. 'העבודה' בראשות שלי יכולה להיות חלופה דו-ספרתית לליברמן, הרבה יותר מ-10 מנדטים. יחימוביץ' יכולה בדמותה וברעיונותיה לגייס רבים שמאסו בשיח הכושל והמנותק של הימין והשמאל, ולצאת במסר לייבוריסטי תקיף שיזעזע את האוליגרכיה הישראלית. אם שטרסלר תוקף אותה, עליה להיות בטוחה שהיא בכיוון הנכון. כשהפוסט-ציונים מימין ומשמאל בלחץ, סימן שהסיכוי לשינוי מהותי הולך וקרב.

דוד מרחב הוא עיתונאי בעיתון "מקור ראשון"

מותק, הטרנספר התכווץ – ציר הטרנספר של לבני וליברמן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.1.2011

במשך שנים ארוכות, ניסו בשמאל לטפול לימין את עלילת הטרנספר. בשיא ימי האינתיפאדה השנייה, דחפה פרופ' טניה ריינהרט המנוחה את השקר שלפיו אריק שרון יערוך טרנספר לערביי יש"ע וישראל. זו הייתה עלילת דם; שרון ביצע אמנם טרנספר אך הקורבנות היו מתיישבי גוש קטיף. העולם הריע לטיהור האתני ובארץ צהלו נוכח המכה שספגו קורבנות הגירוש. רק למעטים, בהם העיתונאי דן מרגלית, היה האינטגריטי להכות על חטא גירוש "האחים הכתומים".

הפנטזיות על טרנספר היו בעיקר נחלת השמאל הציוני, כפי שחשפו בעבר פרופ' בני מוריס והעיתונאי תום שגב. המסמכים שהודלפו באחרונה על-ידי רשת 'אל-ג'זירה' מגלים, כי "מחנה השלום" מעולם לא זנח את פנטזיות הטיהור האתני. אחרי גוש קטיף, הגיע תורם של יישובים ערביים שציפי לבני ביקשה להעביר לידי הרשות הפלשתינית. הימין הארצישראלי, רובו ככולו, מעולם לא ביקש לטרנספר את ערביי הארץ. ז'בוטינסקי ובגין, שמיר ונתניהו, לא העלו על הדעת מסירת חבלי מולדת בשם פנטזיות דמוגראפיות. בהמנון "שמאל הירדן", כתב ז'בוטינסקי במפורש, "שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר/ בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי,/ כִּי דִּגְלִי דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר/ יְטַהֵר שְׁתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי". גם בעימותים הקשים ביותר עם ערביי א"י, לא העלו בימין לגרש את הערבים.

ברית עם ליברמן. ציפי לבני. צילום: רויטרס

השתיקה התקשורתית נוכח הצעותיה של לבני והפליאה הגדולה אל מול "תחייתו" של הפרטנר איננה מקרית. לאט-לאט נרקמת הברית המדובר בין 'קדימה' לבין 'ישראל ביתנו', כאשר האויב המשותף הוא ראש הממשלה נתניהו. הציר רמון-ליברמן-דרעי כבר מזמן מתכונן לרגע המכריע של כינון הברית העוקפת את נתניהו. העובדה שהמסמכים הקושרים זרי תהילה לראשה של לבני כמי שיכולה – כביכול בניגוד לנתניהו – להגיע להסכם מדיני, פורסמו זמן לא רב לאחר ייצוב הממשלה עקב פרישת ברק ממפלגת העבודה, אינה מקרית. הציר שבין הפרובוקאטור מימין, השש להביך את רה"מ באו"ם, ובין הטרנספריסטית משמאל, שזוכה לברכת הממשל האמריקני כנסיכת "מחנה השלום", קורם עור וגידים.

מי שסבור כי העוינות בין ליברמן ובין "מחנה השלום" תימשך לעד, צריך לעיין היטב במפות ובהצעות שהציעה לבני שדומות להפליא ל"יוזמת ז'נווה" של יוסי ביילין. אם יאמץ ליברמן את רעיון חלוקת הארץ, הוא יזכה למחילה מצד המחנה שבו הוא נלחם כעת עד חרמה. אי-הנאמנות של ליברמן לארץ ישראל ולרעיונות הימין הטריטוריאלי יכולה להשתלם לו, בסופו של דבר. כך ניתן יהיה לשלב בין החתירה של ליברמן להסדר ביניים המבוסס על מדינה פלשתינית ב-50 אחוז מהשטחים, לבין רצונה של לבני במדינה פלשתינית על כ-90 אחוז פלוס מהשטח. סביר להניח שהפלשתינים לא יגידו לאו נחרץ להסדר ביניים שיתבסס על 60-70 אחוז מהשטח כשלב א'.

אם השמאל הישראלי חפץ חיים, עליו להישיר מבט ולגנות את יוזמות הטרנספר של לבני. באותה הזדמנות, כדאי גם לחברים משמאל להביט בזעם הרב שבו מתקבלות ההצעות של אבו-מאזן בציבור הפלשתיני. להנהגה הפלשתינית אין מנדט מעמה לתת גט כריתות לתביעת השיבה, לוותר על פינוי רוב ההתנחלויות ולהסכים לוויתורים בירושלים. אולמרט, לבני, אבו-מאזן ואבו-עלא שיחקו ב"נדמה לי": שניהם ידעו ששום דבר רציני לא ייצא ממו"מ שאין לו כל תמיכה בשני העמים.

טוב יעשה השמאל הישראלי אם יתמיד ללכת בדרכה של שלי יחימוביץ' ויציג חלופה סוציאל-דמוקרטית נאותה. ההערכה שלה שותפים רבים היא, שההבדלים המדיניים בקרב המחנה הציוני הם מינוריים. מול דב חנין ומיכאל בן-ארי, זהבה גלאון ואריה אלדד, הציבור הישראלי מאוחד בדעה ששום הסכם שלום לא יכול להתקיים על סמך טרנספר, ויתורים מרחיקי לכת נוסח מתווה קלינטון וחתירה לסיום סכסוך של מאה שנה במאה ימים. 'קדימה' הייתה ונותרה מפלגה שהורתה בחטא וקיומה בחיבור עם יסודות רדיקליים שבינם ובין חזון ז'בוטינסקי אין ולו דבר. ספק רב אם נעמי חזן וחבריה ל'קרן החדשה' ייצאו בקמפיין נגד לבני, אולם אלה שאינם משתעבדים לפולחן גולדסטון מחויבים להתנער מפוליטיקה של גירוש בני אדם, ערבים כיהודים. פעם קראו לזה "אינטרנציונליזם"; היום אפשר להסתפק בשתי מילים: הומניזם ציוני.

שעת המבחן קרבה, או: זוהיר אנדריאוס מגלה את האמת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.2.2011

זוהיר אנדראוס מקשה על חייו של "מחנה השלום" הישראלי. אנדראוס, העורך הראשי של השבועון הערבי "מע אל-חדת" שמתפרסם בטמרה, מצהיר בגלוי את מה שהשמאל בארץ מעדיף להסתיר. ביום שישי האחרון, נדחק מאמרו של אנדראוס אל העמודים הפנימיים הנידחים של עמוד הדעות של "הארץ". גם בעיתון לאנשים שמתיימרים להציג עצמם כחושבים, סברו שאנדראוס קצת הרחיק לכת. מובן שזה לא מנע מהם לצנזרו. כדאי לקרוא את דברי אנדראוס בתשומת הלב הראויה. הוא אומר את האמת הפנימית העמוקה של הפלשתינים, בישראל ובעולם.

עם חשיפת מסמכי המו"מ בין אולמרט ולבני לבין אבו-מאזן וחבריו, שואל אנדראוס: "לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלסטינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלסטיני?" בסוגיית ירושלים מבהיר אנדראוס כי אין להנהגה הפלשתינית שום זכות לוותר בירושלים: "אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלסטינית". ובאשר לתביעת השיבה, דבריו ברורים: "אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?"

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

אנדראוס חותם את מאמרו בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חובה על כל פלסטיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלסטינית במוקטעה". ולבסוף, לא שוכח אנדראוס לפנות גם לחבריו ל"מחנה השלום": "ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלסטין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלסטיני".

הדברים שכותב אנדראוס הם ברורים: לאבו-מאזן אין שום מנדט מעמו לוותר, לא על טריטוריה ובטח שלא על תוכנית השלבים, שעיקרה חיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. חשוב להאזין לאנדראוס כי הוא מבטא את מה שחושב הרחוב הערבי. עבורם, אבו-מאזן הוא בבחינת בוגד. הפלשתינים מביטים עתה על הנעשה בקהיר, והרעיון של אינתיפאדה שלישית מדגדג להם בקצות האצבעות. לשום מנהיג פלשתיני אין, ולא הייתה, לגיטימציה מעמו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל והציונות. החלופות הן ברורות: או השמדת ישראל בכוח הזרוע האסלאמו-פשיסטית, או חיסול ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה והזרמת מיליוני פליטים, על משפחותיהם, לישראל הריבונית. המאבק איננו אפוא על גבולות 47' או 67'; הוויכוח ניטש על הלגיטימיות של החלטת החלוקה של האו"ם ושל הצהרת בלפור.

הגיעה העת להכיר בכך שהעובדה שאין כל פרטנר לשלום איננה הנחה שהמציא אהוד ברק או תזה בדיונית של הימין. הפלשתינים אינם רואים עצמם פרטנר לשום מו"מ ממשי עם מדינת ישראל. כפי שהעיד אולמרט בעצמו בפרקים מספריו שפורסמו בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", הפצרותיו באבו-מאזן לחתום על הסכם שלום לא הועילו לו; הפרטנר הדמיוני נעלם ברגע שהיה ברור כי שעת השין הגיעה. אבו-מאזן יודע את שידע ערפאת: אין לשום מנהיג ערבי לגיטימציה לוותר על תביעת השיבה. במילים אחרות, לאף מנהיג פלשתיני אין סמכות להסתלק מן המטרות ההיסטוריות שהציב אש"ף למן ייסודו על-ידי אחמד שוקיירי ב-1964.

השינויים הרדיקליים שמתחוללים כרגע במזרח התיכון מחייבים את הבריח החזק שמורכב מנתניהו ומברק לעמוד על המשמר. הפלשתינים כבר מדברים זה זמן-רב על "אינתיפאדה לבנה": מחאה בלתי-אלימה שתביא לסיום "הכיבוש". ישראל צריכה להיות ערוכה לסיטואציה שבה אבו-מאזן מוביל עשרות אלפי פלשתינים אל ירושלים, ללא רובים וללא אבנים. הפלשתינים מקווים שתסריט כזה יוביל לנסיגה ישראלית מבוהלת מהשטחים, בלחץ אמריקני. אם ייפול מובארכ וייעלם, הרעיון הזה עוד עלול לעבור לפסים מעשיים בהרבה בהשוואה למקום שבו הוא מצוי כיום. הציבור הישראלי צריך לקרוא את שכותבים מנהיגי הפלשתינים ולהבין כי שעת המבחן קרבה, קרבה מאוד.

שקיעת המערב ומלחמת הציוויליזציות החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.2.2011

למן תחילת המהפכה במצרים, חברה לה קואליציה משונה, כמעט ביזארית, לתמוך במהפכה: שמרנים מימין וטרוצקיסטים משמאל, קומוניסטים וליברלים, ציונים ופוסט-ציונים, תומכי הנשיא אובאמה ומתנגדיו. מראה מאות האלפים הגודשים את כיכר א-תחריר הכה באור סנוורים את כל האוטופיסטים למיניהם. אלה שעד לפני רגע קט הפצירו בישראל לסגת מייד מהשטחים כיוון שמובארכ עודנו בשלטון ויכול לערוב להסכם, הריעו לבובותיו התלויות בכיכר העיר. אלה שדיברו בגנות הנשיא בוש על דוקטרינת הדמוקרטיה הכפויה שלו, פתאום החלו לזמר זמירות בעד הרפובליקני השנוא מטקסס והיללו את אובאמה על שהוא תומך בדמוקרטיה במזרח התיכון. ממק"י עד פאתי הליכוד נשמעו קולות צהלה נוכח המתרחש במצרים.

לא בשלים לדמוקרטיה. המהומות במצרים. צילום אילוסטרציה

השגיאה המהותית של ג'ורג' בוש, שעליה הרחיב בשעתו גם אבי הניאו-שמרנות אירווינג קריסטול, היא שדמוקרטיה לא בונים על כידונים. כפי שציין בעבר נתן שרנסקי, לפני שמקימים דמוקרטיה, יש לדאוג שיהיו מוסדות שעליהם תיבנה החברה החדשה. העולם הערבי איננו בשל לדמוקרטיה, לא מפני שהוא לוקה בתרבות נחותה או סובל מאיזשהו פגם מובנה, אלא כיוון שלערבים אין שום מסורת דמוקרטית; שום התנסות בהתארגנויות פוליטיות חופשיות, בפלורליזם עיתונאי, במוסדות נבחרים מקומיים.

כאשר ביקשו חוקרים להסביר מדוע עלה הפשיזם דווקא בגרמניה, אחד ההסברים היה שגרמניה (להבדיל מבריטניה ומצרפת, למשל) מעולם לא עברה מהפכה דמוקרטית, או בז'רגון המרקסיסטי, "מהפכה בורגנית". רפובליקת ויימאר נולדה אל מציאות חברתית אוטוריטארית ואל תרבות פוליטית סמכותנית שבה הצליח להשתלב היטלר משום שהדמוקרטיה בגרמניה הייתה רק אפיזודה, לא חלק מתרבות רציפה. לא פלא שלאחר מלחמת העולם השנייה, רוב הגרמנים טענו שהנאציזם שגה בפרקטיקה אך לא היה טעות רעיונית ועקרונית. לכן, איראן נפלה כפרי בשל לידי החומייניזם. עזה נקטפה עד מהרה על-ידי הרודנות החמאסית. תוניסיה עודה מצויה בסמי-אנרכיה כאשר על חורבות המשטר החילוני והפמיניסטי (וכן, גם הרודני והמושחת) מאיים צילו של הפשיזם האסלאמי.

מצרים אינה בשלה לדמוקרטיה; היא זקוקה לתהליך ארוך של בניית מוסדות, רפורמות שלטוניות ושינוי הכלכלה המצרית. אם המדינה תעבור תהליך מהפכני בדומה לזה שקרה באיראן, בוונצואלה, בעזה ובעיראק, היא עלולה ליפול לידי 'האחים המוסלמים'. ההשלכות תהיינה הרות גורל, ולא רק לישראל: אחמדינג'אד, קדאפי וצ'אבז הוכיחו היטב כי הנפט שברשותם יכול להרים כלכלות של מדינות נחשלות. אם מצרים תצטרף לציר הזה, היא לא רק תרוויח כלכלית אלא גם תגייס את העם לתמיכה ברודנות חדשה. הבעיה המהותית של מצרים איננה פוליטית; ההמונים יצאו לרחובות בגלל אבטלה ורעב. האסלאם הרדיקאלי יכול לסתום את פיהם באמצעות נפט.

אולם את זה לא מבינים, לא בשמאל ולא בימין. ההתגייסות הכלל-אמריקנית לצד אובאמה במאבק מול מובארכ מעידה כי המערב איננו רק עיוור אלא גם במידה רבה גוסס. אבדו למערב חושיו החדים; עתה הגיעה תורה של ציוויליזציה חדשה. האופטימיזם המופלג נוכח שקיעת המערב ועליית "המהפכה הערבית", הצהלה נוכח נפילת מובארכ והאנרכיה בקהיר, מבשרים כי המערב לא למד דבר. יכול להיות שלקראת אמצע העשור הקרוב, יתמודד המערב עם קואליציה אוטוריטארית אנטי-דמוקרטית בהשתתפות רוסיה, סין, ונצואלה, איראן, מצרים, סוריה וארגוני הטרור נוסח 'אל-קאעידה', חיזבאללה וחמאס. זו תהיה מלחמת ציוויליזציות אמיתית; להמונים באירופה ובארה"ב, שכל עניינם נתון לשמירת אורח חיים הנוח, אין כרגע אינטרס לסכל את ההכנות למלחמה הזו. בטווח הרחוק יותר, הם ייאלצו לצאת למלחמה הזאת עם סכין בין השיניים כשהאויב סוחב על גבו פצצות גרעיניות.

לישראל יש רק לקח אחד ללמוד מזה: אין לה על מי לסמוך. ישראל נתונה לגורלה. שום ערבות בינלאומית, שום כוח שלום בחסות האו"ם, שום כסף אמריקני והבטחות פומביות, לא יסייעו לישראל ביום הדין. נתניהו, שעוד בימי רבין ניבא את הפצצת ערי ישראל בטילים וזכה לקיתונות של בוז ולעג, צריך לחשוב היטב כיצד הוא מנווט את הספינה בימים האלה. בנפול מובארכ, ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליות המדיניות של השמאל. אין ולו מדינה אחת שיכולה לערוב להרפתקאות המדיניות של מועדון ותיקי אוסלו וז'נווה, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ולו הרפתקה מדינית אחת.

ממצרים לפלשתין – בשורת המהפכה המצרית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.2.2011

צהלות הדמוקרטיה במערב נוכח המתרחש במצרים מתעלמות מעובדה אחת פשוטה: המהפכה המצרית לא נבעה מצנזורה, מהיעדר דמוקרטיה, מסתימת פיות ומזיוף בחירות. הדחת מובארכ הייתה תוצאה ישירה של המצב הכלכלי שם. אי אפשר שלא לחזור אל הניתוח המרכסיסטי את הכלכלה ולהבין: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. אם מקבלים את הניתוח הזה, המקום הבא שאליו צריך להפנות מבט הוא הרשות הפלשתינית. המצב בה הוא קשה מנשוא: בינואר השנה פורסם מחקר שערכו האנליסט איל עופר, ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים, אדם רויטר, 60 אחוז מההכנסה הלאומית של הרשות הפלשתינית מתבססת על תרומות מהמערב. בתוך ארבע שנים בלבד, האמיר היקף התרומות לרשות לסכום של 4 מיליארד דולר. במילים אחרות, הכלכלה הפלשתינית פשוט איננה קיימת.

הבעיה המהותית בכלכלה הפלשתינית היא, שההון הרב הזורם לרשות איננו מגיע לעם. רובו ככולו מיועד לביורוקרטיה הפלשתינית. באופן אירוני, התמיכה השנתית של ישראל ברשות מגיעה ליותר מ-1.5 מיליארד דולר, הרוב באמצעות גביית תשלומי מסים עבור ממשלתו של סאלם פיאד. משמעות המצב היא פשוטה: בניגוד לטענה הרווחת, כי לפלשתינים אין אינטרס לצאת לאינתיפאדה נגד ישראל כי "מצבם טוב", הרי שהכלכלה הפלשתינית הכושלת מצביעה על כך שהאליטה הפלשתינית, וזו בלבד, מעוניינת בשמירת הסדר הקיים. לפועל הפלשתיני, שמרוויח 50-60 שקל ליום עבודה, אין אינטרס לשמר את הסיטואציה הכלכלית ברשות. הסחף המצרי עלול עוד להגיע לשטחי הרשות כשם שהוא מותיר עקבות באלג'יריה ובתימן.

: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. המהפכה במצרים. צילום אילוסטרציה

העובדות הללו צריכות לעמוד לנגד עיניה של ממשלת ישראל לקראת מו"מ לחידוש התהליך המדיני. ניתן להציע לפלשתינים הסדר ביניים ארוך טווח שבמרכזו שיקום כלכלי מסיבי של הרשות הפלשתינית באמצעות תוכנית חומש שבמסגרתה יקימו מדינות המערב את התשתית הכלכלית למדינה המיועדת: הקמת מפעלים, תקצוב מסיבי למוסדות חינוך, ייסוד מוסדות תרבות, ביסוס תעשיית היי-טק, הסדרת שירותים סוציאליים, תקצוב משמעותי לבתי חולים ועוד. ישראל יכולה להעמיד חזון של "מדינה בדרך", כאשר בברז תשלוט ועדה משותפת לארה"ב, לישראל, לאיחוד האירופי ולציבור הפלשתיני. במילים אחרות, ניתן יהיה להציע לפלשתינים הסדר ארוך טווח שבמרכזו הנהגתם הנבחרת, שתוחלף בזו הכושלת, תקים תשתית למדינה מאורגנת ומסודרת עם מנגנוני ביקורת. תקציבה של תוכנית כזו יושג באמצעות תרומות מכל העולם ויכול להגיע ל-20 מיליארד דולר בחמש שנים.

אם ישראל רוצה למנוע את התפוררות הרשות הפלשתינית ולהטמיע בפלשתינים אינטרס עצמי לבנייה מדורגת של מדינתם, עליה ליזום מהלך שיהפוך את הרשות לכלכלה מתפתחת שביסודה מודרניזציה חקלאית ותעשיות עתירות יידע, בצד תשתית נרחבת. במצב כזה, הטירניה העזתית תהיה חלום בלהות בהשוואה לרשות המתחדשת, וימי השלטון הדיקטטורי של חמאס יהיו ספורים. התוכנית לפיתוח פלשתין צריכה להיות אותה תוכנית שמתכננים במערב לפיתוח מצרים. הדרך לשלום אינה עוברת אפוא בנסיגות חפוזות אלא בתהליך הדרגתי שבו ניתן יהיה גם לאפשר לפלשתינים רצף טריטוריאלי ובאותה המידה לתת להם תחושה של תקווה שלפיה יש כיוון חיובי של "מדינה בדרך".

נתניהו איננו צריך את הסכמת אבו-מאזן ואבו-עלא למהלך כזה; ממילא ההנהגה הנוכחית מאבדת תאוצה. אין כיום שום מנהיג פלשתיני שיכול לחתום על איזשהו הסכם מדיני מחייב, וספק רב אם בעבר היה. אולם ישראל צריכה לעשות מעשה וליזום את הקמתה ההדרגתית של "פלסטיין" עם מינימום נסיגות ומקסימום השקעות. במדיניות נבונה ומושכלת, היא תוכל לגייס לשם כך את רוב מדינות העולם. במקום ש'הקרן החדשה' תקבל חצי מיליון דולר ממדינות זרות, יקבל את הסכום העם הפלשתיני. במקום עוד הוצאות מזכירה וטלפון למנכ"ל ארגון אנטי-ישראלי, ייתנו עוד כספים לקרן החינוך של ילדי הפלשתינים. ישראל יכולה להגשים את השלום אם רק תיקח על כתפיה את היוזמה; אחרת, בבוא האנרכיה המצרית ליהודה ולשומרון, זה עלול להיות מאוחר לישראל, אפילו מאוחר מדי.

הטבח ההמוני בלוב ושתיקת השמאל הרדיקלי

פורסם בקיצורים בגיליון שישי, 25.2.2011, של העיתון "מקור ראשון"

באפריל 2010, הגיע יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לפגישה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, במטוסו הפרטי של זה האחרון. לברכה הצטרפו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, בהם חברי הכנסת טיבי, א-סאנע, אגבריה, זחאלקה ויקירת משט הטרור לעזה, חנין זועבי. הרומן בין הערבים לבין קדאפי מסביר אולי את שתיקת השמאל הישראלי נוכח הטבח ההמוני בלוב: שום צעדה ברחוב אלנבי, אפילו לא עצרת ליד מוזיאון תל-אביב. גם לא התכנסות ספונטאנית בכיכר רבין. דם ההמונים נשפך בעדן, בטהרן ובטריפולי – וצדיקי זכויות האדם והאזרח ממלאים פיהם מים. כיצד זה קורה שהמחנה המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, שיודע לארגן תוך שעות ספורות אוטובוסים מכל קצות הארץ להפגנות במרכז תל-אביב נוכח "פשעי צה"ל", נאלם דום?

כדי להבין את השתיקה הרועמת של השמאל נוכח קריאות השחרור בארצות ערב, צריך לחזור למושג היסטורי נשכח והוא "המהפכה הערבית". "המהפכה הערבית" הייתה כינוי כולל למהפכות שהתרחשו בעיראק, בלוב, במצרים, בתימן, בסוריה ובמדינות נוספות, אשר הביאו לעליית משטרים "סוציאליסטיים", ובפשטות: משטרים בחסות ברית המועצות. ההתלהבות מן המהפכה הערבית גלשה גם לאירועי 1978 במצרים, שהביאו לנפילת השאה הפרסי ולעליית חומייני. למהפכה הזו היו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להקים מבצרים סובייטיים באזורים שבעבר הייתה בהם השפעה מערבית, בעיקר צרפתית ובריטית; השנייה, לייסד משטרים שיהיו אויבים מרים ל"אימפריאליזם האמריקני"; והשלישית, לאפשר סיוע חומרי וצבאי ורשת תמיכה פוליטית למאבק בישראל, עם מימון נדיב לאש"ף, ל'חזית העממית' של ג'ורג' חבש ול'חזית הדמוקרטית' של נאיף חוואתמה. בישראל, בשנת 1958, פנה איסר הראל לח"כ המנוח ד"ר משה סנה ולעמיתיו למפלגה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר, בתביעה לפרק מחתרת ערבית שקמה במפלגה, ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם חברות קע"ם, הקהילייה הערבית המאוחדת, סוריה ומצרים. בכך התחיל מסעו של סנה חזרה אל חיק הציונות.

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

השמאל העולמי נהנה מתמיכת המשטרים הללו. בגרמניה, חברי כנופיית באדר-מיינהוף מומנו על-ידי אותם משטרים ואומנו על-ידם בנשק. באנגליה, הטרוצקיסטים מומנו על-ידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, והגדילו לעשות כאשר שלחו לממשל העיראקי צילומים של דיסידנטים עיראקיים מהפגנות בלונדון. גם בישראל נהנה השמאל המקומי מחסות אותם משטרים: אודי אדיב ואנשי 'החזית האדומה' הורשעו בריגול לטובת סוריה לאחר שאומנו שם בנשק. הקסטרואיסטים הישראלים מקבוצת 'דרך הניצוץ', שפרשו מקבוצה טרוצקיסטית נידחת בשם 'אוואנגרד', גם הם פלירטטו עם "המהפכה הערבית". יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם 'אוונגרד' היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה 'דרך הניצוץ', וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים 'מסע קניות' אידיאולוגי בלונדון – כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר". בראש הקבוצה עמד, אגב, אחיו של אדיב, אסף.

חוואתמה וחבש בעברית

עבור השמאל הרדיקלי בישראל, "המהפכה הערבית" שיקפה תקווה; הם קיוו שישראל תחוסל על-ידי ארגונים שנתמכים על-ידי "המשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים" בארצות ערב, בשנת 1973 הם קראו ל"תבוסה מהפכנית" לישראל מידי סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים; הם שאפו ל"איחוד סוציאליסטי של המאשרק" (של המזרח) תחת כנפי יאסר ערפאת וג'ורג' חבש, ברוח לנין, צ'ה גווארה ולאון טרוצקי. המהפכנים המקומיים האמינו, כי כל עוד הרפובליקות הסובייטיות המקומיות תתקיימנה, לשאיפתם להביס את הציונות תהיה תקווה. בגיליון "דרך הניצוץ" מדצמבר 1984, פורסמו שני מסמכים שתורגמו על-ידי עורכי כתב העת: האחד, ראיון שנערך עם נאיף חוותאמה ברדיו מונטה-קרלו בנובמבר אותה שנה, וקריאה של ג'ורג' חבש שפורסמה בעיתון המזרח-ירושלמי, "אל-מית'אק". "המחויבות לדם הקורבנות ולדרכנו הלוחמת העשירה בניסיון, דורשת את האחדות הלאומית האמיתית ואיחוד השורות מול האויב התוקפני", הסביר חוותאמה. "המשימות העיקריות המוטלות על כתפי כל הפטריוטים… הינן המאבק העיקש והמסור להשגת אחדות אש"ף על בסיס לאומי ולוחם אשר מטרתו הבטחת ההחלטה הלאומית העצמאית, חיזוק המאבק בכל צורותיו וזאת בברית אמיצה עם כוחות המהפכה הערבית העולמית".

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

באותם שנים, הלהיבה תימן את הדמיון המהפכני. ב-10 באוקטובר 1963, החלו שתי סיעות לאומניות, 'החזית לשחרור דרום תימן הכבושה' ו'חזית השחרור הלאומית', במאבק להוצאת השלטון הבריטי מהמדינה. כעבור ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 1967, השתלטו 'החזית הלאומית' על דרום תימן וייסדה את 'הרפובליקה העממית של דרום תימן'. ב-1 בדצמבר כבר השתלט האגף המרכסיסטי של החזית על ההנהגה ושינה את שמה של תימן הדרומית ל'רפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן', מעין רפליקה של הדד"ר, גרמניה המזרחית. ימיה היו כימי הגוש המזרחי: במאי 1990 באה אל קיצה האוטופיה הסובייטית של עמלי תימן.

"דרך הניצוץ" דיווח כי ב-27-23 במרץ 1984 התקיימו בתימן המהפכנית דיונים בהשתתפות מפלגות קומוניסטיות מהאיזור, החזיתות הדמוקרטית והעממית וגורמים נוספים. "התנהל דיון", דיווחו היהודים הטובים של "דרך הניצוץ", "לגבי המצב הקיים בתוך אש"ף והסכנות העומדות בפניו, וכן הדרכים לפתרון המשבר הפוקד את המהפכה הפלסטינית. פתרון זה חייב לשמור את תפקידו ואחדותו של אש"ף וכן לחזק את מעמדו כחלוץ העם הפלסטיני, כנציגו הלגיטימי והיחיד, וככוח הקדמי של תנועת השחרור הלאומית הערבית, העומדת נגד האימפריאליזם הציונות וסוכניהם". הם קראו ל"הידוק הברית האסטרטגית עם כוחות תנועת השחרור הערבית ובמיוחד סוריה, הכוחות הלאומיים הלבנוניים וכוחות הקדמה והשלום בעולם ובראשם ברה"מ".

ברכה חטף מקלחת צוננת

בתחילת השבוע שוחחתי עם חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, יואב גולדרינג, מהפעילים המרכזיים בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שאלתי את גולדרינג מדוע לא נערכת שום הפגנת הזדהות של המפלגה עם העם הלובי, שנכון לשעה זו מאות מאזרחיו נרצחו בטבח חסר תקדים של השליט קדאפי. גולדרינג אמר כי יברר עם ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, בעבר מזכיר מק"י, מהי עמדת המפלגה, ויחזור אליי. משבושש לחזור, התקשרתי אליו. "אנחנו נקיים ביום שישי הקרוב הפגנה נגד העלייה במחירים וגם נתייחס לעניין הסולידאריות עם העמים הערביים", דקלם גולדרינג את עמדת המפלגה. כששאלתי אותו איך מפלגה המתיימרת לדבוק בזכויות אדם איננה עורכת הפגנה נוכח טבח המוני, הוא שינן שוב את הודעת המפלגה. כל הניסיונות להציל מפיו התייחסות אחרת, עלו בתוהו.

העובדה שהשמאל הישראלי נמנע מכל התייחסות ממשית לנעשה בלוב, כמו גם באיראן, מלמדת יותר מכל על הקשר הרגשי השורר בין הציבור הערבי ומנהיגיו – קבלני הקולות של הסקציה הבולשביקית המקומית – לבין ארצות שבאופן מסורתי הוגדרו על-ידי הערבים כ"חוד החנית של המאבק באימפריאליזם". בחד"ש מרגישים אי-נוחות נוכח העובדה, שאך לפני שנה ביקר שם מנהיג המפלגה, ח"כ ברכה (לפי מקור במפלגה, חטף ברכה מקלחת צוננת עם חזרתו ארצה מן הביקור אצל המנהיג הלובי). אולם שם ממהרים לדחות כל טענה בדבר חוסר סולידאריות עם העם הלובי ומעלים על נס את ההפגנה שתיערך היום (שישי). למרות זאת, על עובדה אחת אין מחלוקת: המפלגה שקדאפי חפץ ביקרו של מנהיגהּ, שותקת. ומי שחשב שהמצב במרצ שונה, טועה אף הוא. גם במפלגה המייצגת את שרידי השמאל הציוני לא ממהרים לגנות את המנהיג הלובי; באתר המפלגה אין אזכור למאות ההרוגים בטבח הרצחני. ההד היחיד שנשמע הוא אנחת הרווחה נוכח הכישלון שבהקמת ועדת החקירה לארגוני "זכויות האדם". נראה שמבחינתם, אין צורך לדאוג לזכויות לתושביה המתקוממים של לוב. כל עוד זהותם הלאומית של הכדורים הנורים היא ערבית, מוזות זכויות האדם שומרות על שתיקה רועמת.

המיתוס של צ'ה גווארה

פורסם בכתב העת תכלת 42, חורף התשע"א, 2011

מאמרו המלומד של לוראן כהן, "צ'ה גווארה: משיח חולה הדק" (תכלת 41, סתיו התשע"א/2010), עוסק בפועלו ובהשקפת עולמו של ארנסטו "צ'ה" גווארה, אחד המהפכנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של השמאל העולמי, ומצביע על האמת שמאחורי המיתוס. כהן מיטיב לחשוף את העובדות העגומות, המציירות דמות שונה מאוד מזו שהתקבעה בזיכרון הקולקטיבי ובתרבות הפופולארית. ועם זאת, דומה שמן הראוי לעסוק גם בנסיבות שהביאו לצמיחתו של המיתוס הזה, שאת השפעתו המכרעת על עולם הדימויים והמחשבה של השמאל אי־אפשר לתלות במה שהספיק גווארה לעולל בימי חייו הקצרים.

כדי להבין את פשר ההערצה האדירה לצ'ה גווארה, יש לחזור תחילה אל שנות השישים הסוערות, שבהן דרך כוכבו. חשוב להבין שהסצנה הרדיקלית של אותה תקופה לא התאפיינה באחידות אידיאולוגית ופוליטית. השמאל החדש של שנות השישים סירב לרקוד על פי חלילו של הקרמלין הקר והמנוכר. הוא תיעב את כל מה שייצג הסטליניזם הישן, נשא את עיניו לווייטנאם ולקובה, הילל את מהפכת התרבות של מאו ועסק בוויכוחים נמרצים על אודות תורותיהם האותנטיות של מרקס, לנין וטרוצקי. כשפרץ מרד הסטודנטים במאי 1968, הגיבו עורכי פרבדה בחמת זעם. את הסטודנטים שגרמו לשרל דה־גול להזיע הם הוקיעו כ"חוליגנים", ואת גווארה, גיבורם, כינו "הרפתקן".

החוגים המהפכניים של שנות השישים נאלצו להתמודד עם מציאות של חברה מערבית משגשגת, שלא הראתה כל סימן לקריסה הבלתי נמנעת שאותה חזתה האורתודוקסיה המרקסיסטית. כדי להסביר תופעה מתסכלת זו, שלפו הרדיקלים מאמתחתם האידיאולוגית שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון כוון נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, והאשים אותה בשטיפת המוח האפקטיבית של ההמונים. "חרושת התרבות", שאותה ביקרו הוגי אסכולת פרנקפורט הפוסט־מרקסיסטית, יצרה לכאורה תודעה פסיבית ונוחה להשפעה, שאפשרה לסטטוס קוו הפוליטי, הכלכלי והחברתי לשרוד ללא הפרעה. האוונגרד האינטלקטואלי נואש לחלוטין מן הפרולטריון המערבי וכינה אותו בבוז "האריסטוקרטיה של מעמד הפועלים". הפרולטריון, גרסו התיאורטיקנים הביקורתיים, אינו יכול ואינו מעוניין להוציא אל הפועל את המהפכה הסוציאליסטית בארצות המערב הקפיטליסטי; הוא למד לשתף פעולה עם השיטה. הראיה הניצחת הייתה התנהלותם של האיגודים המקצועיים, שהסתפקו ברפורמות כלכליות דוגמת תוספות יוקר, העלאות שכר, זכויות סוציאליות וכיוצא בזה, במקום להתגייס לקעקוע הסדר הקיים.

אייקון לשנאת ישראל. ארנסטו (צ'ה) גווארה

הטיעון השני שהפיח חיים בחוגי המהפכה המבוששת לבוא תלה את הצלחתו של המערב בניצולו המחפיר את "העולם השלישי", דהיינו אפריקה, המזרח התיכון, מזרח אסיה, השחורים ורבים אחרים. הרדיקלים שהתאכזבו מנרפותו של מעמד הפועלים בארצותיהם המבוססות חרתו על דגלם את שיתוף הפעולה עם "הלאומים המדוכאים" במלחמה נגד האימפריאליזם המערבי. המהפכה שהנהיגו קסטרו וגווארה בקובה נתפסה בעיניהם כחלופה טהורה יותר למשטר הסובייטי הדכאני, שהשחית לשיטתם את מורשת מרקס ולנין. ההשתוקקות ל"תבוסה המהפכנית" של המערב השנוא אפיינה גם חוגים מסוימים בשמאל הקיצוני בישראל, דוגמת 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית – מצפן מרקסיסטי' (הסניף הישראלי של האינטרנציונל הרביעי, הטרוצקיסטי), שייחלו למפלתה של ישראל במלחמת יום הכיפורים. אם תובס ישראל בידי הפרולטריון הערבי, האמינו "יתומי טרוצקי" (הכינוי שהודבק להם בידי הגווארדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח), תיסלל הדרך להקמתה של מדינה פלסטינית כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.

"מלחמות וייטנאם רבות ככל האפשר"

צ'ה גווארה היה אפוא לסמל המערכה נגד המערב. הוא שימש הוכחה ניצחת לכך שניתן להכות את כוחות הדיכוי שוק על ירך, אפילו אם מדובר ב"בית הזונות של האימפריאליזם", כפי שהוגדרה קובה שלפני המהפכה. העובדה שהמהפכן הארגנטינאי לא התמסד ולא הפך לביורוקרט מסוגם של שוכני הקרמלין סייעה להאדרת המיתוס שנרקם סביבו. קבוצות מנושלות, דוגמת השחורים בארצות־הברית, חשו הזדהות עמוקה עם דמותו. הפלסטינים נמנו אף הם עם מעריציו. בעיניהם ובעיני תומכיהם, אש"ף נתפס כמקבילה הערבית של חבורת קסטרו־גווארה – מהפכנים המובילים מאבק צודק לשחרור לאומי, כלכלי וחברתי.

על הקסם שהילך גווארה על השמאל הקיצוני המקומי אפשר ללמוד, בין היתר, ממאמר לא חתום שפורסם בגיליון 35 של כתב העת מצפן במאי 1967, תחת הכותרת "רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר התייחס למכתב שהגיע מגווארה ממקום מחבואו, לאחר שנעלם מן הזירה הציבורית בקובה במרס 1965 והחל לשקוד על קידום המהפכה בארצות אחרות. מצפן דיווח שגווארה כתב כי "המטרה העיקרית של המהפכנים בכל מקום היא עתה: ליצור מלחמות וייטנאם רבות ככל האפשר בכל מקום בעולם… יש לעורר את הרוחות, להלהיב את דמיון העמלים… יש להפיח רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר סיכם ש"מקטעי הדברים שהגיעו לידינו קשה אולי לתת הערכה מלאה על ההתפתחויות החדשות שמסמנים מכתבו של צ'ה גווארה, נאומו של קסטרו והודעותיהן של התנועות המהפכניות ברחבי דרום אמריקה. ייתכן שהם מצביעים על שלב חדש במלחמה המהפכנית באמריקה הלטינית וברחבי העולם כולו".

צ'ה גווארה מצטייר כיום כמרטיר זך וטהור מסוגם של גנדי ומרטין לותר קינג, אבל חשוב לזכור שחסידיו ומוקיריו בשנות השישים והשבעים לא היו פציפיסטים, אלא לוחמי גרילה וטרוריסטים. 'סיעת הצבא האדום', הידועה גם כארגון הטרור הגרמני 'באדר־מיינהוף', היא דוגמה בולטת ורצחנית במיוחד. באפריל 1971 כתבה אולריקה מיינהוף, אחת המייסדות, כי "מושג הגרילה האורבנית של 'סיעת הצבא האדום' איננו מבוסס על ראייה אופטימית בדבר הנסיבות הקיימות ברפובליקה הפדרלית [גרמניה המערבית] ובמערב ברלין". כדי להנחית מכת אגרוף בבטן הרכה של המערב השבע והמנומנם, אין צורך בגיוס "ההמונים העמלים"; כל שנדרש הוא נשק, ארגון, תיאוריה מהפכנית וקאדר נחוש של פעילים, הנושאים את עיניהם למופת שהציב הגיבור המזוקן וחובש הכומתה מדרום אמריקה. הנחישות הזו תבעה מסירות והקרבה החודרות לכל פינה של החיים האישיים. בטינה רוהל, בתה של אולריקה מיינהוף, שפרסמה בשנת 2006 ספר זיכרונות שכותרתו כך מכייפים עם הקומוניזם (So macht Kommunismus Spass), כתבה כי לפני שירדה למחתרת ביקשה אמה לשלוח את בנותיה לגדול במחנה פליטים פלסטיני בירדן, בתקווה שכך תהפוכנה ללוחמות חירות – רעיון שממנו נסוגה לאחר סילוק מפקדות אש"ף מירדן בספטמבר 1970.

תשליל של המערב

מים רבים זרמו בנהרות אירופה מאז אותם ימים. השמאל החדש בן זמננו – והרי השמאל מתחדש כל העת, או לפחות מעלה גירה – כבר אינו מצטט בהתלהבות את כתבי אסכולת פרנקפורט או את הגיגיו של טרוצקי. שמות כמו דניאל כהן־בנדיט ורודי דוטשקה הולכים ונשכחים מן הזיכרון. ואולם דבר אחד לא השתנה מאז ועד היום: ההערצה הגורפת לצ'ה גווארה, אולי הקונצנזוס היחיד שסביבו מתלכד השמאל העולמי. טרוצקיסטים ואנרכיסטים, קומוניסטים ומאואיסטים, רדיקלים סתם ותיאורטיקנים מרקסיסטים – כולם נוצרים את זכרו של גווארה ומתרפקים על מורשתו, תהא אשר תהא.

כפי שמציין לוראן כהן בצדק, פולחן גווארה דעך קמעא אחרי קריסת ברית־המועצות והתפוגגות האוטופיה הקומוניסטית, אולם הוא ניצל בזכות התעוררות השמאל בסוף שנות התשעים. תנועת המחאה נגד הגלובליזציה הפיחה חיים במיתוס של צ'ה כדי להמריץ פעילים צעירים לפעולה ולהעניק להם סמל שעמו יוכלו להזדהות. אלא שתדמיתו החדשה והעדכנית של האייקון המהפכני נוקתה במידת־מה מן הסרח העודף האידיאולוגי של הקומוניזם הישן. הרוב המכריע של האקטיביסטים שהשתוללו בחוצות סיאטל וברחובות גנואה לא קראו את הקפיטל, ולא חלמו על כינון גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, אבל האויב נותר אותו אויב: הקפיטליזם הנצלני והמערב, העושקים, מדכאים ורומסים את המדינות המתפתחות. צ'ה חי בתודעתם בעיקר בשל העובדה שהיה התשליל של הרשע המתועב הזה.

למשך זמן מה, המשיח המת של השמאל העולמי חלק את התהילה עם משיח חי בדמותו של ברק אובמה. כמה מן הדימויים אשר שימשו את מסע הבחירות של נשיא ארצות־הברית אפילו ציירו אותו כגלגולו של צ'ה. ברם, בעוד שאובמה לא הצליח להשביע את רצונם של הרדיקלים, גווארה נותר לדידם חף מכל רבב.

ישראל כמוקד שנאה

תחייתו של הצ'ה־איזם הטביעה את חותמה גם בשמאל הישראלי. ההערצה שרוחשים לו אקטיביסטים צעירים רבים קשורה לעובדה שהם רואים את ישראל כביטוי קיצוני של כל מה שגווארה נאבק בו. המאבקים בבילעין ובנעלין, פעולות האנרכיסטים, הפרובוקציות בשייח ג'ראח, הקריאות להחרמת ישראל ולנידויה כמדינת אפרטהייד – בכל אלה ניכרים אותותיה של מורשת גווארה. מנקודת מבטם של הרדיקלים בארץ ומחוצה לה, ישראל היא ההתגלמות העכשווית של הרוע המוחלט – מדינת לאום קולוניאליסטית, קפיטליסטית, גזענית ונצלנית – ויש להילחם בה עד חרמה על מנת להתחיל במלאכת שחרור המערב. ידידי פרופ' אילן גור־זאב, במסתו המאלפת "צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית", שפורסמה בכתב העת ארץ אחרת (פברואר-מרס 2010), כתב כי בניסיונותיו להתמודד עם תופעת "הפרוגרסיבים החדשים", המטפחים את מסורת שנאת המערב וישראל, הוא

מבקש להבין מה באמת אומרת התלמידה שמצהירה כי הסיקה מספרי ומקריאת הביקורתיים האחרים כי אם בנה החוגג שמונה־עשר אביבים יתגייס לאחת מקבוצות הטרור ויתחיל להרוג כאן יהודים, היא לא תנסה לעצור בעדו. תחת זאת היא תצדיע לו. כן, עליי להבין מה בלמידה הביקורתית הזו הביא את אחד היקרים שבחבריי, פילוסוף בעל מוניטין עולמי שרבים מכם מכירים, לצלצל לביתי בנווה שאנן לאחר הפיצוץ במסעדת "מצה" ולשאול: "אילן, אתה בסדר? האם הילדים בריאים ושלמים? כל כך דאגתי לכם! אבל תדע שלגבי היהודים שנפגעו בפיצוץ אינני יכול לחוש אמפתיה כלשהי, שהרי בדעה צלולה הם בחרו לראש ממשלה את אריאל שרון".

צ'ה גווארה מעולם לא היה תיאורטיקן. הוא היה איש מעש, ובכך גדולתו ויתרונו המובהק על פני מהפכנים בעלי אפיל אינטלקטואלי יותר, כמו רוזה לוקסמבורג או אנטוניו גרמשי. הסגידה השמאלית לאיש הזה מתבססת לא רק על "טוהר כפיו", או על העובדה שנותר נאמן לחזונו, אלא גם על הפרקסיס שאותו ייצג ושבו עסק ללא לאות: המלחמה העיקשת והאכזרית באויב המערבי ובכל מה שמזוהה עמו. אלא שבהעדר סיכוי למהפכה בסדר גודל עולמי, יסתפקו חסידיו של הרופא המרצח בניסיון לחיסול ממוקד של מושא שנאתם הצרופה, הלוא הוא מדינת היהודים.

בלדה לחוזר קיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

סיפור עזיבתו של יו"ר מרצ, ח"כ חיים אורון, את הכנסת, הוא סיפורה של הטרגדיה שפקדה את השמאל הישראלי. הוא נכנס לכנסת בשלהי 1988, כאשר מפ"ם הייתה כוח פוליטי שמנה 3 מנדטים, ויחד עם ר"צ ו'שינוי' בהנהגת אמנון רובינשטיין, היה לגוש השמאל המובהק כוח של 10 מנדטים. ימים שבהם ההפרש בין מפלגת העבודה ובין הליכוד עמד על מנדט אחד לטובת זה האחרון (39:40). ג'ומס עוזב את הכנסת יותר מ-22 שנים לאחר מכן, כאשר לכל גוש השמאל בכללותו (ואם מישהו קרא את "מקור ראשון", שלי יחימוביץ' למשל כלל לא רואה עצמה שמאל) יש, במקרה הטוב, 11 מנדטים. פוליטיקאים מעטים התנסו במהפך כזה, שבו תוך 15 שנה – למן רצח רבין וכלה בכנסת הנוכחית – קרס מחנה פוליטי שלם לאבק.

האמת היסודית והבסיסית היא שג'ומס שותף מלא לכישלונו של השמאל. זה שמאל שלא יכול היה לדבר מעבר לאופק המדיני. ההימור של שולמית אלוני, יאיר צבן, יוסי שריד וגם רן כהן וחיים אורון, היה על הסוס הפלשתיני. אבל זה הכזיב. ציבור מצביעי השמאל, שכבר חווה לא אחת אלים שהכזיבו, נטש אותו. רוב אלה שבעבר הצביעו למפלגת העבודה ולמפ"ם, תומכים כיום בקדימה. המפקד האדיר שעושה קדימה בקיבוצים מלמד, כי בין השמאל ובין ציבור בוחריו, שרר ניתוק שהגיע לשיא בבחירות האחרונות. מחנה פוליטי אדיר הפך לחול. זה תקדים היסטורי שלא התרחש כמעט באף מדינה מערבית. למעשה, השמאל בארץ החל להתפורר 10 שנים לאחר נפילת בריה"מ, וכיום – כשמציינים 20 שנה לנפילת הסטליניזם – הוא, כמוה, חלק מההיסטוריה.

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

כולם אוהבים לצטט את הממרה המפורסמת של מרכס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם אחת כטרגדיה, ובשנייה – כפארסה. אולם התרסקות השמאל הישראלי איננה פארסה. מפ"ם הייתה שמאל ציוני. במפלגת העבודה היה אגף יוני, שמאלי וציוני. אלה היו חבר'ה שמחויבותם לביטחון ישראל ולעתידה לא נפלה כזית מזו של עמיתיהם בליכוד. נפער אפוא חלל שעדיין לא נתמלא. קדימה מצהירה על עצמה שהיא מרכז, והפלקט החדש הקרוי שלי יחימוביץ' (שנחשף במלוא ערוותו בראיון אקלקטי ומבולבל ל"מקור ראשון") מתגאה בכך שהוא חלק מאיזשהו מיינסטרים אמורפי ומסרב לקחת צד. חיים אורון ויאיר צבן, שולה אלוני ורן כהן, אנשי השמינייה של מפלגת העבודה ועמם רבים אחרים, היו אנשים של עיקרון. הם טעו, אבל הטעות הייתה עקרונית. ובסוף, מה שנשאר מחיים אורון הוא רק חיים רמון.

לשמאל הישראלי אין, בטווח הנראה לעין, סיכוי להשתקם. מפלגת העבודה מנסה למצב את עצמה על בסיס שבז'רגון המרכסיסטי מכונה "אקונומיזם". מחויבות לשכר מינימום ללא שום התחייבות פוליטית ממשית לעיקרון מדיני; מעין סרח עודף של המרכז הגדול של קדימה ושות'. מרצ אינה יכולה לקום מהריסותיה. רוב פעיליה עייפים, וגמלאיה עייפו ורחקו מזמן. מה שנותר הוא השמאל הלאומי הקיקיוני, מעין מהדורה מעודכנת של רפול רק עם עמדות מדיניות שמאלניות, וכמובן חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, הדוגמה הנצחית למפלגה ששורדת את כל התהפוכות עוד מייסודה ב-1919, ולא במקרה. בין נערי רפול לבין הניאו-סטליניזם אין כלום. רק אוויר חם.

בישראל יש מקום לסוציאליזם ציוני, או לציונות סוציאליסטית. המחנה הזה יכול להתחדש אם מישהו שם יודה שטעה. אם יהיה מנהיג אמיץ מספיק להודות שהסכם אוסלו היה טעות, שפירוק ההסתדרות היה שגיאה קשה, שהכניעה לפנטזיות על עידן פוסט-אידיאולוגי שבו רק הכלכלה משחקת תפקיד, הייתה אף היא משגה איום. אולם אין איש כרגע שמעיז לחשוב על כך. חיים אורון עוזב את הכנסת כשבחדרו הוא מחזיק ספר המיועד למרואן ברגותי עם הקדשה מעמוס עוז המייחלת לשחרורו הקרוב. העובדה שהסופר הנודע מערד לא טרח למען ספר כזה לגלעד שליט מעידה לאן הידרדר המחנה אשר ביטאונו ההיסטורי, "על המשמר", ציווה "לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים", ובהיררכיה הזו.

אולי בעתיד, יהא לחיים אורון האומץ, או הפיכחון, להודות שטעה. טעה, והטעה. כמו שהודה יעקב חזן המנוח לעת זקנה, כשאמר, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". הפנטזיה הזו עלתה לשמאל הישראלי במחיר כבד מהרבה מפנטזיית עולם המחר האדום. האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? ספק רב. אולם בדבר אחד אין ולו ספק קטן: הפנטזיה של אורון וחבריו נבעה מאהבה אדירה למולדת, מציונות עמוקה וממחויבות אינסופית לביטחון ישראל. ואל מול אורו האדיר של אותו מחנה, נוכח השמש הגדולה השוקעת של מה שנותר מאלה שבדמם יישבו את העמק והגנו עליו, קרנם של יחימוביץ' וחבריה לא נראית אלא כצל חיוור במיוחד.

נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2011

אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.

למעשה, הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל, ובהם טובי הצעיר, דנו בקיץ 1947 בהתפתחויות הפוליטיות באזור. ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, חשף כי בקיץ 1947 הועלתה הצעה, אולי כחלק מתוכנית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שישב אז בקהיר, לשלוח משלחת למוסקווה ולדבר אל לבו של סטלין שיחזור בו מרעיון הקמת היהודים. בין המועמדים לחברות במשלחת 'הוועד הערבי העליון' שבראשו עמד אל-חוסייני, היה אמור להיות חבר 'הליגה', ארגונו של טובי. הרעיון לא יצא אל הפועל, אולי בשל תמיכתו הנלהבת של המופתי בהיטלר.

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

הקומוניסטים הערבים החליטו לתמוך בזכות קיומה של מדינת ישראל רק בדצמבר 1947, לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם. תופיק טובי, ועמו אמיל חביבי ופואד נצאר, הואשמו על-ידי מתנגדיהם, כי רימו את רוב חברי הארגון, וכך נתקבלה "פה אחד" הצהרה בעד החלטת החלוקה. דותן חשף בספרו, כי הכינוס, שהתקיים כאמור באמצע דצמבר, כלל חילוקי דעות חריפים. אמיל תומא, מראשי הקומוניסטים הערבים בארץ בשעתו ודמות אהודה בקרב הציבור הערבי גם היום, שנים הרבה לאחר מותו, התנגד להחלטה; טובי, שהבין מהי עמדת מוסקווה, הסכים רק בדיעבד לקבל את החלטת החלוקה. תומא הקים ארגון משלו, בא בדברים עם הוועד הערבי העליון, הצטרף לארגון שארגן התקפות על עמדות היהודים באזור נמל חיפה וחבר לקומוניסט בשם מחמד נמר עודה, שנחשד בנטיות פרו-נאציות. בינתיים, אנשי מפ"ם ניסו לגייס את טובי וחבריו לשורותיהם, אך נכשלו.

טעות התמיכה בישראל

בשנת 1949 נבחר טובי לכנסת הראשונה כנציג מק"י. הוא קיבל את תוכנית החלוקה, אך עד מהרה, הותקף משביקש לסייע לקומוניסטים ערבים שנסו מהארץ בתקווה לשוב אליה לאחר תבוסת היישוב היהודי. נתן אלתרמן נחפז להגנתו של טובי בטורו, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון "דבר", תחת הכותרת "הנזיפה בתופיק טובי". כעבור שש שנים בלבד, ב-1956, עלה שמו לכותרות לאחר שחשף את פרשת טבח כפר קאסם, יחד עם עמיתו לסיעה, מאיר וילנר, ופעיל מפ"ם, לטיף דורי. חשיפה זו זיכתה אותו בתהודה בינלאומית. במפלגה, היה ממונה על הכנת מק"י לירידה למחתרת והורה לפעילים, כך לפחות על-פי דיווח של "דבר" מאותה תקופה, להשמיד מסמכים ולהכין מקומות מסתור במידה שיאונה רע לחברים.

יאיר צבן, לשעבר יו"ר מפ"ם ושר הקליטה בממשלת רבין ובשעתו מבכירי מק"י, מבהיר כי "היחס שלי אליו הוא מורכב מאוד". ביחס לטובי ולחברו, ח"כ לשעבר אמיל חביבי המנוח, מספר צבן כי "לצערי הרב, כמה שנים לאחר החלטת החלוקה, הייתה אצלם רוויזיה של העמדה שתמכה בהכרה במדינת ישראל. הם הגיעו לעמדות מאוד מסוכנות. בסוף, הם השתחררו מהקיצוניות אבל לא מהעמדה הדוגמטית ביחס לברה"מ ומהעדפת הלאומנות הערבית על פני עיקרון של שוויון מעמד וזכויות לשני העמים". "הוויכוח בינינו", מסביר צבן, "לא היה על עצם זכות ההגדרה העצמית של היהודים אלא על העובדה שישראל מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". לדבריו, הוא הוכה בהלם לאחר שבעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין, טובי ביקש מחברי להנהגת המפלגה לבדוק אם לא טעו כשתמכו בהחלטת החלוקה שבריה"מ עמדה בשעתו מאחוריה.

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

צבן אומר ש"תופיק טובי חשב שצריך לבדוק עם הסובייטים אם אין לכלול את העמדה שגרומיקו הביע באו"ם בין העמדות השגויות שננקטו בשעתו, שגיאה שצריך לתקנה. היה דיון בוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס בתנאים סודיים, ושם לראשונה נחלקו הקולות: כל החברים היהודים מצביעים, כולל וילנר, בצד אחד של תמיכה בהחלטת החלוקה, וכל החברים הערבים – בצד השני. זה היה מניצני הפילוג שאירע במפלגה ב-1965". לשבחו של טובי, טוען צבן, יצוין כי "היה לקומוניסטים הערבים ריסון עצמי שלא להפוך את הדיון לפומבי. נדמה לי, שהמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ אף פעם לא עשתה ביקורת עצמית על מדיניות חוץ. לכן לא היה שחר לרעיון הזה".

מתואם עם הקומוניסטים

לטובי היו יריבים מרים במפלגה, ובראשם אמיל חביבי, שנטש את רק"ח לאחר התפרקות הגוש המזרחי ולפני נפילת בריה"מ. בסוף דצמבר 55' ובתחילת ינואר 56', נערכה בתל-אביב ישיבה חשאית של הוועד המרכזי של מק"י בדירת מסתור ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. חביבי והחברים הערבים תבעו מהנהגת מק"י כי יותר להם להתאגד באופן עצמאי ולפעול למען מרד מאורגן במדינה ("מעריב", 10.2.58). טובי התנגד להצעה, זו נפלה ברוב קולות וחבריו כינוהו "בוגד". ב-11.2.1958 פרסם יואל מרקוס בעיתון "דבר" כי חביבי האשים את טובי ש"הוא משתף פעולה 'יותר מדי' עם היהודים ואינו נותן דעתו במידה מספקת לדרישות הלאומיות של ערביי ישראל". טובי, מצידו, התעקש לפעול אך ורק לפי התכתיבים מהקרמלין, דהיינו: שיתוף פעולה מלא עם היהודים. באותה שנה, גילה איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון וראש המוסד, למאיר וילנר ולמשה סנה על מחתרת נאצריסטית במק"י בשם 'החזית הערבית'. אלה נפגעו, וטובי נאלץ להכריז מעל במת הכנסת כי "אם יתברר שחבר מפלגה עסק בדברי ריגול באמת, אזי יוקע ויגורש מן המפלגה".

בפילוג שהתרחש במק"י ב-1965, לאחר כמה אירועים שהגבירו את המתח הלאומי במפלגה (בהם רצח הנח"לאי אברהם ג'ורי, חבר תנועת הנוער המפלגתית בנק"י, בגבול עם ירדן, ליד קיבוץ יד חנה הקומוניסטי) הקים טובי יחד עם מאיר וילנר ומיעוט מיהודי המפלגה את רק"ח. זאת, בעוד משה סנה ורוב החברים היהודים נותרו במק"י. יאיר צבן מסביר, כי "באותה תקופה, הפילוג היה קשה מאוד וטראגי לשני הצדדים. הנכס הזה – מפלגה משותפת ליהודים ולערבים – היה גאוותה של מק"י, ובימים ההם זה לא היה דבר פשוט". אולם צבן אינו נוטר לטובי טינה: "כשמדברים על תופיק טובי, צריך לזכור גם את הפרלמנטר שכיהן שנים רבות וזכה להערכה גם מצד יריביו בכנסת. הוא היה פרלמנטר ברמה מאוד גבוהה ואמיץ מאוד, וגם ג'נטלמן שידע להתנהג".

העיתונאי ראול טייטלבאום, שעבד כ-12 שנה ככתב "קול העם" בכנסת, מספר שטובי היה "אדם שהקרין מכובדות וגם יריביו הפוליטיים כיבדו את הופעותיו. בקרב הקומוניסטים הערבים, הוא היה הדובר המרכזי וייצג נאמנה את הקו של מק"י והתנועה הקומוניסטית באותה תקופה". עם זאת, טייטלבאום אומר: "הוא היה לי יריב קשה בזמן הוויכוח במק"י עד לפילוג. הוא ייצג את הקו של האגף הערבי ברובו ואני נמניתי עם אנשי סנה ומיקוניס. לא חשבנו שצריך להאשים את ישראל בכל תקרית שהייתה בגבול עם הערבים. זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, כשרק"ח הוקיעה את המלחמה ואילו מק"י הצדיקה אותה. אבל טובי היה עקבי בעמדתו וייצג את הקו הלא-לאומני של הערבים בישראל, והערבים בכלל". "ברמה האישית", אומר טייטלבאום, "אני אזכור אותו כמי שהיה נציג גאה של עמו, בצד ניסיון להיות נאמן לרעיונות הקומוניסטיים שהיה להם דגש דוגמטי בתקופה הסטליניסטית. בניגוד לאמיל חביבי, שהיה איש צבעוני ומקורי, בעל נטיות לאומניות ערביות שאחר כך התנער מהן, טובי היה בעל קו יציב שייצג את הממסד והאידיאולוגיה הקומוניסטיים, בתיאום עם בריה"מ".

ערבי דבר ערבית

בתקופה שלאחר הפילוג, בעוד שמק"י בהנהגת סנה עברה תפנית לכיוון הציונות, רק"ח בהנהגת וילנר וטובי כבר החלה לדבר – לצד אורי אבנרי ואנשי 'מצפן' – על "הכיבוש". חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסע טובי עם מאיר וילנר המנוח לדיונים במוסקווה, ובסופם בישר כי היחסים עם הסובייטים, שנותקו בעקבות המלחמה, יחודשו, "אם ישראל תדע ללכת בדרך שרק"ח מציעה". יחסי ישראל עם רוסיה הסובייטית לא חודשו עד שקרס הגוש המזרחי.

פעילותו רבת-השנים של טובי בקצה השמאל הישראלי לא הפריעה לו לנהל יחסים ידידותיים גם עם יריביו המרים. יום אחד, ב-1966, וטובי כבר ממנהיגי רק"ח, התיישב מיוזמתו ליד כסאו בכנסת (ששכנה אז בבית פרומין) דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו, מותש ומבודד במפלגתו, רפ"י. "מדוע אינך נואם בערבית?" ירה לעברו "הזקן". "כערבי אני יודע ששמורה לי הזכות לשאת את דבריי בערבית", הסביר לו טובי, "אך מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם שומעים שפה זו, אני מעדיף לדבר עברית כדי שדבריי יובנו כהלכה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחו השניים.

עד שנת 1989 שימש ח"כ מטעם רק"ח. התפוררות בריה"מ והשבר הגדולה בתנועה הקומוניסטית, עייפו את טובי והלה פרש מן הכנסת והוחלף בחברת כנסת מתולתלת ואנונימית מבת ים בשם תמר גוז'נסקי. שנים רבות שמר על שתיקה ונמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים ומפלגתיים. דני פתר, מוותיקי הקומוניסטים בישראל שסירב להתפלג ממק"י בשנת 65' לטובת רק"ח בהנהגת וילנר וטובי, אומר כי יתגעגע לאחרון חברי הכנסת הראשונה. "ביום שבו הוא יצא מהכנסת, היה מאמר ראשי ב'הארץ' שכותרתו הייתה: 'קומוניסט וג'נטלמן'", נזכר פתר. "אני אזכור אותו כקומוניסט מסור וכאיש נהדר, כאדם שמסור לנושא היהודי-ערבי ולשותפות בין יהודים ובין ערבים כל ימי חייו".

* תודתי נתונה לידידי, פרופ' יחיעם ויץ, על תיקוניו המועילים לכתבה זו.

כמה הרהורים על סגירת "מעריב"

השתיקה הגדולה שעוטפת את הברנז'ה נוכח המתרחש ב"מעריב" איננה מפתיעה. לרבים יש חשבונות ארוכים עם העיתון, צורת העסקה שלו, היחס והאופן שבו התייחס לעיתונאים ולעורכים. חלק גדול מהעיתונאים כבר פונים למדיה החדשה. יש כבר אל חדש ושמו מארק צוקרברג. אס-אי-או, אס-אי-אם, ניהול תוכן, מדיה חברתית, תוכן סלולארי, בלוגים, תוכן שיווקי. כל אלה מצליחים למצוא מקור פרנסה חלופי למי שעבד בעבר בעיתונות או למי שחלם להיות עיתונאי. בברנז'ה לא חושבים על יום המחר; מי שמוכן לקבל את הדין ולעבור מקצוע, עושה כן מטעמים מובנים: אין טעם להתעקש על חיפוש עבודה דווקא מתחת לפנס. בסופו של דבר, את השכירות צריכים לשלם.

הבעיה הגדולה נוכח קריסת "מעריב" היא אלה שמתיימרים לכנות את עצמם "חברתיים". שלי יחימוביץ', דב חנין, שלישיית הגששים של מרצ, 'השמאל הלאומי', 'כוח לעובדים', הקומוניסטים, ההסתדרות. כל אלה שמתיימרים לדבר בשם הדפוקים פשוט נאלמו. שלי יחימוביץ' הוכיחה כבר לאחרונה שהיא לא תושיע את עמלי ישראל, לאחר שלא התגייסה לטובת העובדים הסוציאליים במאבק מול ההסכם המבייש בין שטייניץ לבין פטרונה של יחימוביץ', עפר עיני. אבל היכן כל אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על סוציאליזם בימינו? איפה "אנשי הרוח" ו"חברי המפלגה"? לאן נעלמו תנועות הנוער והרדיקלים שיודעים לארגן תוך 48 שעות 5,000 מפגינים במוזיאון תל-אביב? שום מכתב קטן מאיזה "חברתי" מפורסם? כלום. שה. הס הושלך באותו "שמאל".

פעם הוא היה הנפוץ במדינה. "מעריב"

אם יש דבר אחד ששלי יחימוביץ' צודקת בו, הריהו שהשמאל בארץ איננו שמאל. זה לא האיגודים המקצועיים שהבעירו את פאריס על העלאת גיל הפנסיה. בארץ, אין מי שמצליח אפילו להבין שמותר לו, לאדם, לחיות 20 שנה, פחות יותר, עם פנסיה, אחרי 40 שנות עבודה. זה גם לא האיגודים המקצועיים באנגליה, שהיו משביתים מכונות דפוס אם יום אחד עיתון ותיק היה מפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. בישראל, מה שקיים משמאל לקדימה מתמצה באוויר חם שנופחים ה"חברתיים" עם הרבה מיליטנטיות פרו-פלשתינית. העובדה שיישארו רק שלושה עיתונים עבריים (ו"ישראל היום" הוא עיתון לכל דבר) לא מדאיגה אף אחד מה"שמאל".

קריסת "מעריב" איננה רק סכנה למקצוע העיתונאות. העיתונאות בישראל נמצאת מזמן בישימון שבין התפוררות לבין הכחדה. אתרי האינטרנט בישראל עובדים כאתרי חדשות, במקרה הטוב. אפס תחקירים, כלום כתבות צבע, שום כתיבה שמבוססת על תחקיר, ידע וניסיון, ובעיקר לא עריכה לשונית, שכתוב ועריכת תוכן של ממש. נפילת "מעריב" היא בעיה של הדמוקרטיה. ביום שבו ייפול עוד עיתון בישראל (ובשנות ה-90' קרסו בזה אחר זה "חדשות", "דבר" ו"על המשמר"), לדמוקרטיה פה יהיה הרבה, הרבה פחות כוח. האינטרנט, וזה כבר סוד גלוי, לא הצליח להפוך לכלי עיתונאי של ממש. רוב הבלוגרים אינם עיתונאים. העיתונות האמיתית הולכת ונופלת.

מי שסבור שתצמח תועלת למתחרי "מעריב" מקריסתו, טועה ומטעה. "הארץ" ייוותר בלי הגב הכלכלי של הדפסת "ישראל היום". "ידיעות אחרונות" צולע בהתמודדות מול "ישראל היום", ורק בנס נמנעו פיטוריו המיותרים של יגאל סרנה, מהחשובים שבעיתונאי הדור הוותיק. לא ברור כלל אם המודל של "ישראל היום", כעיתון המחולק בחינם, מכניס כלכלית או שמתקיים כעסק פילנתרופי. אם "מעריב" ייסגר, זו עלולה להיות תחילת הסוף של העיתונות. אבל גורלו של העיתון שפעם התהדר בתואר "הנפוץ ביותר במדינה" איננו מעניין כמעט איש. עיתונאים מפוטרים, והשיירה עוברת.

ואולי, אולי יש למישהו עניין בקריסת "מעריב". בתחרות העזה בעיתונות, הציבור לא משחק תפקיד. הרוב הגדול של הישראלים, בעיתונות כמו בפוליטיקה, לא זוכה לכך שקולו יושמע. אם ייפול "מעריב", תהפוך העיתונות לזירתם הבלבדית של בעלי ההון ובעלי השלטון. ואלה שייפלו בין הכיסאות – הרוב הגדול של האזרחים – ייאלצו למצוא נתיבי ביטוי אחרים. אם למישהו יש עדיין עניין ורצון, יש צורך אמיתי בחקיקה שתסייע לעיתונות הישראלית לשרוד. ישראל זקוקה לעיתונות יותר משהעיתונות צריכה אותה. אולם בשעה שעיתונאי "מעריב" ממתינים לשימוע, אולי כבר איחרנו את הרכבת. הבעיה היא שהחברה הישראלית כולה נותרה תקועה בתחנה. לא רק החברים מרחוב קרליבך.

אסד וקדאפי יורים – בשמאל שותקים

בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.

המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.

אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.

העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.

במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.

הכפרה של גולדסטון – לקראת חקירת ארגוני השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.4.2011

לשופט ריצ'ארד גולדסטון קרה מה שאירע ליהודים ולישראלים רבים: הוא התפכח. הפער בין העובדות לבין ההשקפות, בין המציאות ובין התיאוריה, גרם גם ליהודי הזה להתפכח מן המולך הפלשתיני. הנזק שגרם גולדסטון לישראל איננו גדול בהרבה מהנזק שהסבו ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת והפנסיונרים של הסכם אוסלו. אלא שגולדסטון חצה את הגבול. הוא נתן לגיטימציה בינלאומית למשטר הפשיסטי בעזה. אולם ברוח היהדות, ששומרת מקום של כבוד לבעלי תשובה יותר מאשר לצדיקים גמורים, ניתן למחול לגולדסטון. השאלה אם יתקדם צעד אחד קדימה וגם יביע חרטה על שרעה בשדות אויב, היא כבר עניין אחר. מה שברור מעבר לכל ספק שהמיזם המרושע של דוח גולדסטון קרס ונעלם כצל עובר וכענן כלה.

גולדסטון טוען טענה מהותית. לשיטתו, מסקנותיו היו מוטעות כי ישראל לא שיתפה פעולה. ניתן להפריך או לאושש טענה זו, וכידוע ישראל היא מדינה שאין לה מדיניות חוץ אמיתית, אולם הצעד הבא יהיה לבקש מגולדסטון לספר מי הזרים לו מידע מוטעה ומסולף במכוון. כידוע, השופט המתחרט לא קיבל "מידע" רק מהחמאס או מארגונים אנטי-ישראליים בעולם. מי שפעל להטעות במזיד את גולדסטון הם ארגוני השמאל הישראלי, בראש ובראשונה 'הקרן החדשה לישראל'. דוגמאות לכך מופיעות בדוח 'אם תרצו' שפורסם בנושא. למשל, ארגון עדאלה פנה לאו"ם, בשיתוף עם עוד ארגונים פלשתינים, בקריאה לכפות על ישראל את הפסקת הלחימה בטענה לקיום "פשעי מלחמה"; שבעה מארגוני 'הקרן החדשה' שלחו מיוזמתם מסמך לועדת גולדסטון הדורש חקירה חיצונית למבצע 'עופרת יצוקה', ערערו על אמינות תחקירי מדינת ישראל וצה"ל והעלו חשדות והאשמות באשר לחוקיות המבצע ומוסריות פעולות הצבא. כך, נספח 3 לדו"ח גולדסטון מציין את הארגונים והאנשים אשר נענו לקריאת הוועדה למסור לה חומר ומידע. בהם ניתן למצוא מספר ארגונים הממומנים על-ידי 'הקרן החדשה', ובהם 'עדאלה', האגודה לזכויות האזרח, 'גישה', 'המוקד להגנת הפרט', 'רופאים לזכויות אדם', הוועד הציבורי נגד עינויים ו'יש דין'. לפי המחקר שנעשה, בדוח גולדסטון מופיעות 1,208 הערות שוליים, המכילות 1,377 הפניות למקורות מידע שונים, שחלק משמעותי מהן מפנים לארגוני 'הקרן החדשה'. כלל ההפניות לארגונים ישראלים לא ממשלתיים בדוח גולדסטון הוא 247: 77 אחוז מההפניות מפנות לארגוני 'הקרן החדשה' (191 הפניות).

החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון

מקריאת הדוח המלא עולה תמונה מרשיעה במיוחד: 'הקרן החדשה' הייתה ספק משמעותי – אולם לא בלבדי – של "מידע" לוועדת גולדסטון. גולדסטון טוען, כי ישראל לא התכוונה במזיד להרוג פלשתינים (בניגוד לחמאס, המטווח במתכוון אזרחים ישראלים) ושיש ספק רב באשר להאשמה ב"פשעי מלחמה". בהנחה שהשופט המכובד לא התכוון להוציא את דיבת ישראל רעה כי אם הוטעה, עליו להודיע מי הטעה אותו. אם יש לו מספיק אינטגריטי, הוא צריך לפרסם ברבים מי היו הארגונים והגופים שמסרו לו תמונה חלקית, מעוותת ומגמתית.

כיום ברור לגמרי כי יש להחיות את היוזמה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. לא למפלגות פוליטיות, לא לארגונים עם מצע שונה או מנוגד לזה של המדיניות הישראלית הרשמית, גם לא למפלגות כמו חד"ש. יש לחקור את ארגוני 'הקרן החדשה' ולברר מה חלקם בהטעיית גולדסטון. חוק העונשין בישראל תשל"ז-1977 מפרט בבירור מהי פגיעה בכוחות המזוינים של ישראל ומהי פגיעה ביחסי החוץ שלה, וקובע כי "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור בסעיף קטן (א) או לענין שיש בהם לישראל, דינו – מאסר עשר שנים". גולדסטון נדרש אפוא לפרט מי העליל, מי הסית ומי עיוול. אולם גם אם יסרב לעשות כן, יש לתת בידי ועדת חקירה ציבורית, שאינה מורכבת מפוליטיקאים, את הסמכות לחקור את ארגוני "זכויות האדם" ולהמליץ המלצות בפני הממשלה.

דוח גולדסטון היווה שיא חדש במתקפה הדה-לגיטימציה נגד ישראל, והניע את משט הטרור לעזה שהסב אף הוא נזק אדיר למדינה. לישראל יש זכות להגן על עצמה מול המעלילים עליה עלילות שווא. עליה לעשות זאת בתבונה על מנת להימנע מהטחת כזבים בה על "רדיפה פוליטית". ועדת חקירה ציבורית, שתבקש לזמן גם את השופט גולדסטון, תוכל להמחיש הן לציבור בישראל והן לעולם מה הייתה תרומתם של ישראלים לעלילת הדם שנרקמה כנגדה. גולדסטון יכול לכפר על מעשיו אם ישתף פעולה עם ועדה כזו, במידה שתקום. יהיה בכך משום תיקון גדול לפעולותיו שטלטלו את מדינת היהודים בשעה שזו הגנה על עצמה מול הפשיזם המבקש לרצוח באזרחיה.

הפחד של ג'וליאנו מר התממש

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע השחקן ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. אתמול, גדעו כדורי המתנקשים האסלאמיסטים את חייו. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שלחם נגד "הכיבוש", מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק ואשר עבורו הקדיש את שנותיו האחרונות. מר, שציפה לתאומות מאשתו ההרה, נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת פלשתין חילונית ותרבותית בעיר שהייתה מעוז האינתיפאדה השנייה. מושל ג'נין, קדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי ידי זרים היו מעורבות ברצח.

אתמול (ב') נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה למחנה הפליטים ג'נין בדרכו לרכבו. עדי ראייה מסרו כי מר יצא את התיאטרון שייסד ולידו המחנכת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו בנו ברכב. משיצא מן הרכב, התקרב אלמוני אל מר וקרא בשמו. משזה ענה, כיסה המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

הטרגדיה היוונית של ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ברק"ח, מהצעירים היהודים היחידים בתנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא כמיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בכמיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. באותם ימים, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו של מר, "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה במחנה הפליטים ג'נין ועוקב אחר קורות חיי אותם ילדים, חלקם הצטרפו ברבות הימים לארגונים הפלשתינים המזוינים שניהלו אינתיפאדה עקובה מדם נגד ישראל לאחר עליית שרון להר הבית וכישלון שיחות קמפ דייויד.

"הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקאלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו היהודייה, ארנה, חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החירות', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שעבר מפיקוד על חוליות גדודי חללי אל-אקצא לניהול התיאטרון של מר. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים, החיה הטמאה ביותר בדת האסלאם? זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "בר 51", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה במקומות הראשונים ברשימת המבוקשים בידי ישראל.

מר סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים כשם שלא נכנע לאסלאמיסטים בג'נין. כך, לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים אשר יופיעו בהצגות תיאטרון בהתנחלויות ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את מרכז קלמנג'טי למוסיקה. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", שטח את משנתו. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", פסק. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו. "מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", אמר אמש בזעם מהול בדמעות. אולם מר מצא את מותו מידי בני העם שאותו ביקש להושיע משנות דור של טרור ואומללות. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורי מתנקשים פלשתינים ישיגו אותו. האיש שהיה קרוע בזהותו הפך לתופעה תרבותית שחבריו בג'נין לא היו מסוגלים להכיל

ארנה מר בחרה לקרוא לילדיה בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה של המהפכה הקומוניסטית. לבנה האחד קראה ספרטק, על שם ספרטקוס, הגלדיאטור הרומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה; לאחר קרה אביר, ובנה ג'וליאנו נקרא על שם ז'אן (ז'ול) פרדריק ז'וליו-קירי, מדען צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1935, שבשנות מלחמת העולם השנייה לחם בשורות ה'רזיסטאנס' הצרפתי ואחר כך שימש נשיא 'מועצת השלום העולמית' – עוד ארגון חזית סטליניסטי. כל חייו ראה עצמו מר מצוי ב"רזיסטנאס", ב"התנגדות": ל"כיבוש", לישראליות, לאסלאמיסטים, אפילו לחבריו למקצועו, לאנשי התיאטרון בישראל.

ביום שני השבוע נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה לאותו חלק של העיר ג'נין שעדיין מכונה לצרכים תעמולתיים "מחנה הפליטים". מר היה בדרכו לרכבו. מר – שהסתכסך עם הנהגת המחנה על רקע ההצגות שהעלה ב'תיאטרון החופש' שייסד אמו, ארנה, והוא-עצמו ניהל – יצא את התיאטרון שייסד כשלידו המטפלת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו הבן ברכב. מר כבר היה ברכב. אלמוני התקרב אליו וקרא בשמו. כשג'וליאנו ענה, הליט המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. השבוע השיגו אותו כדורי המתנקשים, ככל הנראה טרוריסטים אסלאמיסטים. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שהתייצב לצד הפלשתינים במלחמתם, מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק. מר ציפה לתאומות מאשתו ההרה. הוא נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת חברה פלשתינית חילונית ותרבותית בעיר שהייתה ממעוזי האינתיפאדה השנייה.

מושל ג'נין, כדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי "ידיים חיצוניות" היו מעורבות ברצח. באמצע השבוע דווח כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית עצרו חשוד ברצח, תושב ג'נין ופעיל לשעבר ב'גדודי חללי אל-אקצה', ולפי שעה הוא אינו מודה במעשה. הנה, ארגון שלחם נגד "הכיבוש" הרג לוחם אפקטיבי מבחינת הפלשתינים נגד אותה מטרה. העובדה שמדובר בטרור נחשפת בניסיון של ידידיו של מר, פלשתינים כישראלים, להימנע מלהגדיר במפורש את הגורמים שעומדים מאחורי הרצח ובאמירתם כי אין להם מושג מי זה יכול היה להיות.

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הדיבוק המק"יסטי

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

אותלו חונק את דסדמונה

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

"אני מרגיז הרבה אנשים"

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד"מ) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוסיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

לא רק יריב מר אלא גם, ובעיקר, סוכן זר

טור אישי ששודר בתוכנית "בחצי היום השישי" רשת ב' של "קול ישראל" בתאריך 22.4.2011

כלי התקשורת שסיקרו את הפגנת השמאל שנערכה אתמול בתל-אביב כאות סולידריות עם היוזמה הפלשתינית להכריז על הקמת מדינה עצמאית בספטמבר הקרוב באו"ם, הבליטו במתכוון את העימותים שהתקיימו בהפגנה בין אנשי הימין והשמאל. אולם משום-מה נעדרה מהדיווחים ההסתה הפרועה ומשולחת הרסן של מנחה ההפגנה, ספי רכלבסקי, נגד ראש הממשלה נתניהו. מעבר לכך ששוב נעשה הניסיון הנואל לקשור בין נתניהו לבין יגאל עמיר, הרחיק רכלבסקי עד כדי השוואה בין ישראל לבין הרייך השלישי כשטען שנתניהו איננו מנהיג לגיטימי ורמז רמיזה עבה להשוואה המתבקשת עם הצורר הנאצי.

העובדה שהשמאל חוזר לסורו ונוהג בנתניהו כפי שנהג בו ב-1996 וב-1999 ממחישה פעם נוספת כי מתקיים בישראל מחנה פוליטי שלם שתודעתית נמצא מעל העם ורואה עצמו כמייצג אמת נצחית ששום בחירות דמוקרטיות לא יוכלו לה. בחג הפסח תשע"א, משועבד מחנה פוליטי שלם למגלומניה מסיתה כשהמוקד שלה הוא שוב ראש הממשלה. הבעיה מתחילה כשההסתה נגד נתניהו עוברת לפסים מעשיים: זה התחיל בטפטוף שקרים ורעל על אוזנו של השופט גולדסטון, וממשיך עכשיו עם עידוד הפלשתינים סרבני השלום להכריז מדינה באורח חד-צדדי. בכך מצטרף השמאל להתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כשהוא מציירה כעריצות פשיסטית, במקרה הטוב. העובדה שבכל רגע נתון יכול כל אדם להפגין ולומר את אשר על לבו מבלי שכוחות ביטחון יירו בו או ינהגו בו באלימות, כנהוג אצל שכנינו, היא בטלה בשישים בעיני החברים משמאל.

מה שברור הוא, שבסולידריות עם הפלשתינים ובהסתה נגד נתניהו, השמאל נפרד לשלום מהשיח הישראלי. הוא מקיים שיח עם חבריו בעולם, מתמרן את האו"ם, לוחש באוזני האמריקנים וממומן היטב על-ידי האירופים. עבורו, ישראל היא מדינה שיש לכפות עליה בכוח, מבחוץ, שינוי משטר. אין בכך כדי לשלול את זכותם של אנשי "מחנה השלום" במירכאות להפגין או להתבטא, אבל כדאי לצייר את דמות המחנה הזה כפי שהיא: לא רק יריב פוליטי מר אלא גם, ובעיקר, סוכן זר.

ברוטשילד הקמנו את מדינת פלשתין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2011

החום האביבי והנעים שאפף את בתי הקפה בשדרות רוטשילד ובנווה צדק, עמד להפוך באחת לחום מאיים ומעיק. העשרות הרבות של אנשי השמאל שהתאספו בכיכר הקטנה שליד בית דיזנגוף אשר בדרום שדרות רוטשילד, בואכה רחוב אלנבי בתל אביב, כמעט התמזגו לרגע עם מפגיני הימין אשר הפגינו במדרכה מולם, צועקים לעברם קריאות גנאי. כאשר ניסתה השחקנית חנה מרון בת ה-87 להקריא את הכרזת העצמאות הפלשתינית, שחוברה בידי יהודים, היא נתקלה בקריאות קשות לעברה. "שכחת מה שעשו לך במינכן", הטיחה בה בקול צרוד מפגינה שנעמדה על הספסל בשדרה. בסוף נטלה מרון בידה את המיקרופון, וכשברקע קול משרוקיות וחצוצרה מרעיש אוזניים, הקריאה מרון בהגייה ברורה את ההכרזה שחוברה.

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו. בפלשתין קם העם הפלשתיני, בה עוצבה דמותו", קראה מרון, כשמסביבה חוליית הגנה של חבריה, מונעת משלושה מפגינים ימנים ששיערם זרוע בשיבה לסכל את המעמד ההיסטורי. "אנו החתומים מטה", המשיכה, "קוראים לכל אדם שוחר שלום וחופש ולכל האומות – לברך על הכרזת העצמאות הפלשתינית, לתת יד ולפעול כדי לעודד את אזרחי שתי המדינות לקיים ביניהם שלום על בסיס גבולות 67', והסדרים המוסכמים ביניהן". "סופו המלא של הכיבוש", סיכמה, "הוא תנאי יסודי לשחרור שני העמים, לקיומה של הכרזת העצמאות הישראלית ולעצמאותה של מדינת ישראל".

כאשר סיימה מרון את דבריה, זעקו לעברה מפגיני ימין שצצו מתוך הקהל קריאות גנאי. כתב רשת "אל-ג'זירה" נדחף מעט פנימה כדי לשדר את ההמולה המתרחשת. הסופר ספי רכלבסקי, מנחה ההפגנה, החל לנאום ולגדף את ראש הממשלה נתניהו. "נתניהו הוא ראש ההסתה ומתחתיו מתחילה הפגיעה בזכויות האזרח!", זעק רכלבסקי בקול ניחר, והוסיף: "האיש הזה רומס את הדמוקרטיה. אלה אותם אנשים שהביאו את יגאל עמיר! נתניהו מביא עלינו יגאל עמיר חדש. הוא מסכן את עצם קיומנו. הוא מדיח ומסית. הקלפי לא קובעת לגיטימיות, הכרזת העצמאות קובעת אותה, והאיש הזה הוא לא לגיטימי! תזכרו שגם בגרמניה הכריעו הקלפיות!". ההסתה המופרעת נגד ראש הממשלה רק חיממה עוד יותר את מפגיני הימין.

מפגינים מתעמתים עם יעל דיין. צילום: פלאש 90

רונית, בת להורים יוצאי אצ"ל ולח"י ("הם הכירו את בגין", אמרה לי בגאווה), לא ידעה את נפשה נוכח הדברים. היא הטיחה עלבונות לכל עבר כאשר כינוה מפגינים "נאצית", בעודה עוטה על גבה את דגל ישראל, שאותו נמנעו משתתפי ההפגנה להניף. "קראתי אתמול ב'פייסבוק' על ההפגנה שמתקיימת. הבן שלי פעיל ב'אם תרצו'. בשמאל לא מבינים את האסון שהם מפילים על המדינה". פעילי השמאל העצבניים ניסו להסיר מגבה את הדגל, וכמעט שדחפו אפיים ארצה את כותב שורות אלה, על שהעיז לראיין מפגינה שאינה מיישרת קו עם מכריזי העצמאות הפלשתינית.

לרגע היה נדמה כי התלהטות הרוחות תוביל לאלימות. יאיר גרבוז פילס את דרכו למיקרופון והחל לשאת את נאומו, לקול צפצפות ומשרוקיות המפגינים מן העבר השני. "יאיר גרבוז, אל תקשיב למוסתים של נתניהו שמביא עלינו שוב את יגאל אמיר", זעק לעברו ספי רכלבסקי. "המשטרה לא מגינה עלינו כמו שלא הגנה על יצחק רבין", המשיך רכלבסקי לצעוק, אבל למעט קריאות המחאה הקולניות שמנגד, לא אונה רע לסופר המתלהם. אחד-אחד עלו נואמים והשתלחו במדינה, בראש הממשלה ובימין. "הימין הישראלי בגד בציונות!", קרא המחזאי יהושע סובול לקול צהלות הקהל.

בקהל הסתובבו כחתנים ביום שמחתם כמה מאנשי מרצ ו'שלום עכשיו', בהם יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ לשעבר מוסי רז, השוקל להתמודד על הנהגת מרצ. בין מפגיני הימין, ניצב לפתע ח"כ ראלב מג'אדלה, שהתראיין כמעט ללא הפרעה, חנוט בחליפה מהודרת, מפקח מרחוק על השמאל היהודי המקים במרכז תל אביב את פלשתין. לטיף דורי, בעבר איש המחלקה הערבית של מפ"ם וגבעת חביבה, הקריא את ההכרזה בערבית למען תובן גם ברמאללה ובעזה. בקהל ניסו כמה מפגינים, מהשמאל דווקא, לחתום את העצרת בשירת "התקווה". הם לא זכו לשיתוף פעולה ושירת הפגנתם באמצע נגדעה. "התביישתי נוכח הקריאות נגד נתניהו", הפטירה לעברי חברה ותיקה הפעילה בחוגי השמאל מזה שנים. המפגינים התפזרו כאשר ברקע חצצה המשטרה בין מפגיני שמאל וימין שביקשו להמשיך את ההמולה עוד דקות ארוכות. כעבור זמן לא רב פרשו כולם לשגרת חול המועד, ממתינים להיפגש בסיבוב הבא, עת תעלה בעצרת האו"ם ההצעה להכיר רשמית במדינת פלשתין.

רצח ההמונים בסוריה ובגידת השמאל הבינלאומי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2011

הרצח ההמוני המתרחש בסוריה לא גרם לאף אחד מארגוני זכויות האדם והשמאל בישראל למחות על הפשעים נגד האנושות שמבצע משטרו של אסד הבן. לא משמרת מחאה, לא עצרת הזדהות, אפילו לא קבוצת פייסבוק. אבירי זכויות האדם, שתרים אחר כל אישה וילד הנפגעים מ"צבא הכיבוש", לא חשו צורך עז לצאת להגנת ההמונים בסוריה. גם ברחוב הערבי בישראל הדברים מתנהלים על מי מנוחות: כשהודח הנשיא המצרי מובארכ, בוואדי ניסנאס בחיפה יצאו לרחובות. הפעם מניחים לאסד לטבוח בבני-עמו, וכמות הנרצחים אינם מזעזעת את הרחוב הערבי בישראל.

פעיל השמאל מתן קמינר כתב מאמר באתר "הגדה השמאלית", האי הרדיקלי באינטרנט, ובו כתב בגילוי-לב יוצא דופן: "אנשי שמאל רבים… רואים באימפריאליזם את 'הסתירה העיקרית' במזרח התיכון. הם פותחים בטענה… (ש)לפיה הכוח הדכאני הגדול ביותר באזורנו הוא זה של הקפיטליזם התאגידי המגובה בכוחות הצבא של נאט"ו ובעלות בריתה (ביניהן ישראל כמובן). מטענה זו הם מסיקים שעל השמאל לקבוע את עמדתו לגבי כל התפתחות באזור על פי מידת התרומה או הסכנה להגמוניה האימפריאליסטית הגלומה בה. למסקנה זו אינני יכול להסכים".

אנטי-אימפריאליסטי. בשאר אסד

לפי קמינר, "הביטוי הפשטני והמסוכן ביותר של נטייה זו איננו בקטלוג של המשטרים באזור ל'פרו-אימפריאליסטיים' ו'אנטי-אימפריאליסטיים'… אלא בנטייה לשפוט את התנועות המתעוררות נגד המשטרים באמצעות לוגיקה פשוטה של פלוס ומינוס, על דגם 'האויב של האויב שלי הוא חבר שלי, והאויב של האויב של האויב שלי הוא אויב שלי'. על פי היגיון זה, למשל, המהפכה המצרית היא חיובית אפריורי ואילו המאבק נגד משטר אסד בסוריה היא בגדר חשוד מיידי".

קמינר מבקר בדברי הביקורת המתונים והמהוססים-מעט שלו את הלוגיקה של השמאל הרדיקלי בישראל. המהפכה המצרית הייתה חיובית שכן היא הפילה את מובארכ, שבעיני השמאל היה "משת"פ של האימפריאליזם וישראל", והקימה משטר אשר עתיד להצטרף בעתיד הקרוב או הקצת רחוק יותר אל הציר ה"אנטי-אימפריאליסטי" שמורכב מסוריה, צפון קוריאה, ונצואלה ואיראן, עם גורמים פחות קיצוניים כמו סין ורוסיה. המהפכה הסורית היא חשודה משום שהיא מבקשת להפיל את אחת הצלעות החשובות במאבק נגד "האימפריאליזם", דהיינו: בשאר אסד. למעשה, בשמאל תופשים את משטרו של אסד כפרוטו-סוציאליסטי או כסמי-קומוניסטי, ומדגישים את שליטתה הרבה של המדינה בכלכלה. לכן, התייחסותם לתנועה המהפכנית בסוריה דומה להתייחסותם לתנועות מהפכניות דומות שהתרחשו בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968. את דורשי החופש הם מכנים "מהפכני-נגד" ואת תנועתם הם מגדירים "קונטר-רבולוציה". אז זה תאם את האינטרסים של האימפריאליזם הסובייטי-סטליניסטי הלוחם בארה"ב ובציונות, היום זה כפוף לאינטרסים של האימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי שגם הוא לוחם במערב החילוני ושם על המוקד את ישראל.

הבגידה הגדולה של השמאל בהמונים הסורים המשלמים בדמם למען חיסול המשטר הפשיסטי שם, הנתמך על-ידי העריצות הפשיסטית בטהרן, איננה רק מלמדת על מהותו האידיאולוגית והפוליטית של המחנה הזה; היא גם ממחישה כי נאמנותו נתונה אך ורק למלחמה בלתי-פוסקת בישראל ובערכי המערב הקפיטליסטי, כאשר אויביה של ישראל הם, למעשה, בעלי-בריתו של השמאל מכוח אותו היגיון שעליו הצביע קמינר. אין בכך משום הפתעה רבה כיוון שאותו שמאל היה זה שרכב על גבו של האייתוללה חומייני בדרך להפלת משטרו של השאח הפרסי, בציפייה לחיזוק המאבק ה"אנטי-אימפריאליסטי" בעולם. אולם יש בכך כדי להצביע פעם נוספת על העובדה הידועה ממילא, אשר יש לאומרה שוב ושוב, כי לשמאל אין שום סמכות מוסרית להטיף על זכויות אדם ואזרח.

בישראל, כמו בשאר ארצות המערב, פועל מחנה פוליטי אשר כל מרצו וזמנו מוקדש להרס המערב ולהבסתו במאבק נגד הפשיזם החדש. זאת, כאשר ברקע במצרים כבר מתבססים להם גורמים איראניים ואנשי החמאס, ולמעלה ממחצית אזרחי מצרים תומכים בביטול הסכם השלום עם ישראל. למדינת ישראל יהיה צורך משמעותי לא רק להתמודד עם מצרים החדשה שעיניה כבר נשואות לטהרן, אלא גם לפקוח עין על מחנה פוליטי אשר מבחינה מנטאלית חצה כבר מזמן את הגבול.

המכורים לכזב – השבוע הקשה של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

ביום רביעי האחרון, פרסם העיתונאי סבר פלוצקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא מכה על חטא נוכח תמיכתו בהסדר מדיני עם סוריה הכולל נסיגה מרמת הגולן. "טעיתי ואני מכה על חטא", כתב פלוצקר באומץ אינטלקטואלי הנדיר במחוזותינו. "שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם", פסק. הדברים הללו פורסמו מעט לפני שנודע על ההסכם שגובש בין אש"ף לבין החמאס על הקמת ממשלה זמנית ולמעשה חיסול כל סיכוי ריאלי למו"מ לשלום עם ישראל. אפילו נשיא המדינה, שמעון פרס, נביא המזרח התיכון החדש, לא יכול היה להבליג. אתמול פנה לפלשתינים ואמר: "יש הזדמנות לשלום ואתם הורסים במו ידיכם את ההזדמנות למדינה פלשתינית". הוא אף הגדיל לעשות כשקבע בפסקנות האופיינית לו: "הניסיון להביא להקמת מדינה (פלשתינית) בספטמבר לא יצלח".

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

המציאות הטופחת שוב ושוב על פניו של "מחנה השלום" הישראלי לא תגרום ככל הנראה לקיצוני השמאל לשנות את דעתם. אולם הבעיה הגדולה של ישראל איננה בהכרח עם גופים כמו 'הקרן החדשה לישראל' או מרצ, שבין כה וכה יסנגרו על הפלשתינים כאחרוני נושאי לפיד השלום. הבעיה היא אחרת: בישראל ישנה אליטה גדולה, שפועלת במחוזות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט, ומיוצגת בין השאר על-ידי מפלגת קדימה, שממשיכה ללא הרף לטפטף את הכזב הגדול אשר לפיו "יש פרטנר". תחת השקר הגדול הזה, מנסים כל העת סופרים בעלי השפעה כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן לטעת בעולם אשליה שהבעיה היא בישראל. אם רק יסכים נתניהו להקמת מדינה פלשתינית ולחיסול ההתיישבות ביו"ש, או-אז ייכון שלום. השקר הזה חטף מכה ניצחת בעקבות הברית החדשה בין יורשי יאסר ערפאת לבין ממשיכי דרכו של אחמד יאסין, והטבח בהמוני סוריה המתקוממים נועץ מסמר נוסף בארון המתים של תיאוריית ה"שטחים תמורת שלום". סביר להניח ש"מחנה השלום" המצטמק לא ייעלם בקרוב, ואולי נראה עוד מעט יוזמה הקוראת למו"מ ישיר עם ממשלת חמאס-פתח. אבל על ישראלים בעלי השפעה כמו סבר פלוצקר, מוטלת חובה קדושה להתחיל לומר את האמת.

האמת הזו לא תהא חביבה על השמאל בארץ. כאשר מרצ מביעה, בהודעה רשמית שפרסמה, "קורת רוח ותקווה זהירה" (כך!) נוכח ההסכם בין החמאס לבין הפתח, ברור שיש פה מחנה פוליטי שלם שמתנהל יותר ויותר כנציג של עם אחר מאשר כנאמן הנמצא בשליחות עמו שלו. עבור כל ישראלי בר-דעת שאיננו מכור לפולחן אוסלו, הסכם כזה הוא בבחינת סימן אזהרה לבאות. אבל מבחינת "מחנה השלום" ששר בכיכר כבר שנים על השלום שנרצח בארבעה בנובמבר 95', העובדה שחמאס – האחראי על רצח מאות ישראלים – חובר לארגון אשר על שמו רשומה האינתיפאדה השנייה, היא בגדר "קורת רוח" ומהווה לא פחות מ"תקווה". בין אם מדובר בשוטים תמימים ובין אם בדוגמטים קשוחים שאבד עליהם הכלח, הרי שכאשר שאילן גילאון אומר כי "יש לקוות שעזה תלך בדרך רמאללה ולא היפך", אפשר רק לתהות אם בנוסף לעיוורון האופייני לו מזה שנים הרבה, לא לקה השבוע "מחנה השלום" גם באירוע מוחי קשה.

החתונה המלכותית גברה על הפגנת האחד במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2011

ח"כ עמיר פרץ, המתמודד בימים אלה על ראשות מפלגת העבודה, מעולם לא השתתף בעצרות האחד במאי שנערכו בשנים האחרונות בתל-אביב. אולי היה נוכח באלה של 'הנוער העובד והלומד', אבל אל הפגנות ה"הארד-קור" שמארגנות חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הוא לא הגיע. כאשר עלה לראשונה על במת העץ המאולתרת והמאובקת ב'גן מאיר' בתל-אביב, קרוב ל'מצודת זאב' ול'דיזנגוף סנטר', החל פרץ לנאום ובקהל הורגשה אי-נחת. מאבטח חסון עמד מאחוריו, מסביבו שוטרי יס"מ, ופרץ נשא את נאומו כשברקע מנסים להפריע לו הרדיקלים המקומיים. "בישראל, תחת מעטה הדמוקרטיה, הלכה ונבנתה דיקטטורה כלכלית!", צעק, ואף הציע להקים הסתדרות-על של הארגונים החברתיים, מעין חלופה עממית להסתדרות הכללית בהנהגת יריבו, עפר עיני. אבל את הקהל זה לא הרשים.

נכבדי הבולשביזם המקומי, ובהם ח"כ לשעבר עסאם מח'ול וח"כ דב חנין מחד"ש, ניגשו אליו ולחצו לו ידיים בחמימות. בנימין גונן בן ה-83, מראשי חד"ש ומי ששימש יו"ר "חדר המצב" של ההסתדרות תחת הנהגת פרץ, ניגש לחבקו. "מי הקים את חברות כוח האדם?!", ניסתה מפגינה חמושה בדגל אדום להתפרץ אל עבר פרץ. גונן ניגש לגונן על הבוס לשעבר. פרץ מיהר לסיים את נאומו ונס על נפשו מאימת הרדיקלים, שהחלו לצעוק לעברו קריאות בוז וצפצפו בצפצפות.

אבל הפגנת האחד במאי שנערכה ביום שישי האחרון בתל-אביב הייתה רחוקה מלהיות הסיום ל"שלטון ההון" שאותו ביקשו המפגינים לחסל. סטודנט צעיר בן 23, גופייה לגופו ועיניו התכולות בוהקות, רטן באוזניי על שחבריו מגיעים להפגנות נגד הכיבוש אבל אינם מוכנים לבוא להפגין בעד זכויות העמלים. זו הייתה בעיקר הפגנה רדיקלית שהעוברים והשבים אפילו לא שמו אליה לב. "מאבק המוני בימין הקיצוני", צעק כרוז אחד. האנרכיסטים התקבצו בגוש עם דגל שחור וסיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה". "בקהיר ובתוניס את שלטון ההון נביס!", צעק לי לאוזן כרוז נוסף, משמיט את הבסת שלטון ההון בדמשק, שהוא כידוע בן-בריתו של הפרולטריון במלחמתו באימפריאליזם האמריקני והציוני, ועל כן אין לחשוב כלל על הבסתו.

כרזת האחד במאי 1950. הפעם ההמונים לא הגיעו

צעיר אחר, כובע רחב שוליים לראשו ולגופו חולצה מהפכנית אדומה, ניגש אליי והציע לי לרכוש ממנו תעמולה של ארגון סמי-מאואיסטי חדש שנוסד בישראל. לדבריו, הם מונים כעשרים חברים בארץ ומשתייכים ל"מפלגת העובדים הפרוגרסיווית". לאלה שאינם בקיאים בתולדות הרדיקליזם השמאלי, למפלגה הזו יש חלק בהיסטוריה האמריקנית: היא ייסדה את 'תנועת השניים במאי' שארגנה ב-1964 את המצעד הראשון בניו-יורק נגד מלחמת וייטנאם ובהמשך הייתה לאחת המפלגות הגדולות בשוליים הקיצוניים בארה"ב. בכרוז שחילק חבר הסקציה הישראלית של המפלגה, מתחייבים החברים "לוודא שהקומוניזם והדיקטטורה של הפרולטריון… מועלים בכל חומרי ההתססה (בבולשביקית קראו לזה פעם 'אגיטציה', ד"מ) של המפלגה" ו"למחוק כל סימן לפולחן אישיות". "חברי המפלגה שלנו והתומכים שלה לא יסבלו עוד נסיגות כלשהן מיסודות המרקסיזם-לניניזם, מהקומוניזם", נכתב בחוברת "הדרך למהפכה", שחילק לי המאואיסט הצעיר, יחד עם חוברת אנטי-ציונית המבוססת בין השאר על מחקרי ד"ר אילן פפה.

ההפגנה הקטנה שארגנו אנשי מרצ, 'השמאל הלאומי' וקומץ זעיר של צעירי מפלגת העבודה, יצאה מבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב ונבלעה חיש קל בים הדגלים האדומים של הקומוניסטים. "ישראל עצמאית בחסות ארה"ב!", קרא הכרוז מהטנדר של המפלגה הקומוניסטית. אבל העוברים והשבים ברחובות אלנבי והמלך ג'ורג' לא התרשמו במיוחד מהמפגן הרדיקלי. גם הבורגנות התל-אביבית הפוקדת את ההפגנות נגד "הכיבוש" העדיפה לחבוש את הכיסאות הנוחים בבתי הקפה של רחוב שיינקין הסמוך. ישראל, שבוע ומשהו לפני יום העצמאות, לא רוצה כנראה את הרדיקל-שיק, אפילו לא בתל-אביב. מסתבר שהחתונה המלכותית של הנסיך ויליאם עם אהובתו, קייט, הצליחה לגבור אפילו על קריאות המהפכה הנמרצות בעיר העברית הראשונה.

יהודה באואר חושש מהיהודים

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

חוקר השואה, שהשתתף בשבוע שעבר ב'הצהרת העצמאות הפלשתינית' בתל אביב, משוכנע שסנקציות אירופיות נגד ישראל יביאו לחילופי השלטון שהוא רוצה בהם: "האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק". שנה אחרי הסכם מינכן הוא עלה ארצה מפראג

בגיל 85, יוצא פרופ' יהודה באואר למלחמה פוליטית. הוא צירף את שמו לרשימת החותמים על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שקראה להקים בצד ישראל מדינה פלשתינית, ואף הגדילה לעשות כשטענה ש"בפלשתין עוצבה דמותו הרוחנית של העם הפלשתיני". בביתו רחב-המידות בירושלים, בנפתולי פסגת-זאב, תוקף באואר את ראש הממשלה נתניהו ("שקרן כמו פינוקיו"), סבור ששינוי בישראל יתחולל רק כתוצאה מלחץ חיצוני, מגנה בחריפות את הציונות הדתית ("הם כמו האיסלאם הרדיקלי") וחושב שכלוחם פלמ"ח לשעבר, הוא לא פחות פטריוט מאלה שסבורים כי ההכרזה שעליה חתם היא בגידה.

"אני שותף לדעה שצריכה להיות מדינה פלשתינית ליד ישראל. אם רוצים למנוע מלחמה, ישראל צריכה להיות הראשונה שתכיר במדינה כזו", קובע באואר נחרצות. נראה ששכח את לקחי מינכן הנוגעים לארץ מוצאו, והוא מוכן להצטרף לאיומים על החברה הישראלית. "גבולות 67' הוכרו על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, ולמדינת ישראל ניתנה הכרה של החוק הבינלאומי בכך שיש לנו גבולות. זו הדרך הטובה ביותר למנוע את מה שאהוד ברק כינה 'צונאמי'".

באואר מגדיר עצמו "ציוני קלסי, שמרן בעצם". "אני טוען שז'בוטינסקי, בן-גוריון ומייסדי המדינה דיברו על מדינה יהודית עם רוב יהודי איתן", הוא סבור. "אם אנחנו ממשיכים לשלוט בגדה המערבית, פירוש הדבר שמכיוון שיש בין הים ובין הירדן איזון דמוגרפי בין האוכלוסיות, תקום פה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית, אלא מדינה יהודית. הרי אבו-מאזן אמר לפני כמה ימים שהוא מעוניין בגבולות 67' תוך חילופי שטחים".

פורסם שהפלשתינים סירבו למתווה אובמה שכולל הקמת שתי מדינות, עם שתי בירות בירושלים, תוך ויתור על תביעת השיבה. הם מעוניינים במימוש התביעה הזאת – בחיסול ישראל כמדינה יהודית.

באואר מתקומם. "מה שאבו-מאזן ואובמה אומרים זה בסך הכול מו"מ והצהרות. תראה, אני מתנגד לזכות השיבה. אנחנו כולנו אומרים שזכות השיבה תתקיים במדינה פלשתינית. מנקודת מבט ציונית קלסית, אנחנו רוצים ליצור מצב שבו הציבור היהודי בארץ יכיר בעובדות, והעובדה היא שאנחנו למעלה מ-40 שנה כובשים עם אחר".

שמאל לא קיים פה

יהודה באואר נולד ב-1926 בפראג, צ'כיה, ובאביב 1939 עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח ומקץ שנת לימודים אחת באוניברסיטה העברית נסע ללמוד באנגליה. עם שובו לישראל נלחם במלחמת העצמאות בגליל ובנגב בחטיבת עודד (חטיבה 9), תחת פיקודו של משה כרמל, לימים שר וח"כ מטעם 'אחדות העבודה' והמערך. הוא השלים את לימודיו באנגליה ושב לאוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'ההגנה והפלמ"ח במדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה'.

בשנת 1952 הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר שובל שבנגב. במחלוקת הגדולה ששררה בקיבוץ על-רקע משפטי פראג ומשפט הרופאים, הוא בחר לבסוף שלא להצטרף למשה סנה וחבריו, שרצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא עזב את הקיבוץ בשנת 1993 ועקר לירושלים. במשך השנים היה לאחד מחשובי ההיסטוריונים של השואה וקיבל מינוי קבוע כפרופסור מן המניין ב'מכון ליהדות זמננו' בהר הצופים שבאוניברסיטה העברית. יש אומרים כי השתלט מטעם הממסד על חקר השואה. הוא ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ססון וגם עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב'יד ושם'. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחקר השואה ובשנת 2008 הוענק לו אות יקיר ירושלים.

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

שאלתי את באואר אם הוא לא חש שהשיח על מדינה פלשתינית מתקיים בעיקר בתוך הישראלים, ופחות בקרב הפלשתינים. בתקופת כהונתם של ברק ואולמרט, אמרתי לו, ישראל הציעה הכרה במדינה פלשתינית אבל לא התקבל כל מענה. "ודאי שאנחנו מנהלים שיח עם עצמנו", מרעים עליי באואר בקולו. "לפני שאתה מנהל שיח עם מישהו אחר, צריך להיות ברור לך מה אתה רוצה. הסכם שלום יגיע ממו"מ ישיר בין הצדדים, אבל כאשר בשני העמים שולטים אנשי ימין לאומניים מובהקים, אין שום סיכוי למו"מ כזה. הדרך היחידה היא לחץ חיצוני".

אהוד ברק זה ימין? אולמרט זה ימין?
"בוודאי! אהוד ברק הוא ימין, אהוד אולמרט הוא ימין. שמאל כבר מזמן לא קיים פה. אנחנו מיעוט לא גדול, והמהות של הדמוקרטיה איננה שלטון רוב אלא אפשרות המיעוט להיהפך לרוב. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות: לשכנע ציבור. זו זכותנו".

האומנם ניסיתם לשכנע את הציבור או שהצטרפתם מתוך שנאה למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל?
"מי שצעקו שם (בעצרת בשדרות רוטשילד בתל אביב, ד.מ.) 'בוגדים' הם הבוגדים. תיקח אותי לדוגמה: אני הייתי חבר פלמ"ח לפני שהוקמה המדינה. נלחמתי נגד האנגלים. השתתפתי במלחמת העצמאות, והמלחמה האחרונה שבה השתתפתי בפועל הייתה מלחמת יום כיפור. אז אף אחד לא יגיד לי על פטריוטים. כולנו פטריוטים, מחנה מרון ומטה".

אמרת לפני כמה שנים, בכתבה שפורסמה ב'הארץ', שיש סיכוי לרצח עם אם לא יהיה פתרון לסכסוך.באואר גודע אותי בחדות: "יש אפשרות כזו. היא לא סבירה בגלל התנאים הבינלאומיים. הקהילייה הבינלאומית לא תסכים לרצח המוני, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל בצד הפלשתיני ישנו חמאס, שבהחלט רוצה ברצח עם כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית ששואפת לרצח יהודים ולא רק רוצה בהרס מדינת ישראל".

אז איך אתה מסוגל לנהל תעמולה נגד ממשלת ישראל ובעצם נגד החברה הישראלית כשזה האויב שלנו?
"בצד היהודי יש גם רצון כזה, אבל לא באותה מידה. אצלנו זה הרבה יותר מטושטש: רוצים להיפטר מהערבים, קוראים 'מוות לערבים!'. זו לא קבוצה קטנה אלא המונים. וחוץ מזה ישנה קבוצה שאינה שולטת במדינה אבל קולנית מאוד, והדבר הבולט הוא שני האנשים האלה שקוראים לעצמם רבנים, שפירא ואליצור, שכתבו את 'תורת המלך' שתובע במפורש רצח של כל הגויים. אז רצון לרצח עם קיים גם אצלנו. הסכנה ישנה ובעניין זה אני קצת יותר קיצוני מחבריי בקבוצה שעובדת על ענייני רצח עם בעולם. הם אומרים שהסכנה לרצח עם פה היא אפסית, אבל אני פחות אופטימי מהם. היא קיימת".

אנחנו חיזקנו את שלטון חמאס

באואר איננו סבור שהאשמה על אי-פתרון הסכסוך מוטלת על הצד הפלשתיני. שאלתי אותו אם הוא אינו שם לב שישנו צד שפוגע בחפים מפשע במתכוון, ומטווח יישובים עירוניים בדרום, אבל באואר מתנגד להטלת האשם על חמאס. "מספר הילדים היהודים בישראל שנהרגו בכל מיני פעולות בשש השנים האחרונות הוא 124. בצד הפלשתיני, נהרגו בערך 1,400 ילדים. כלומר, אנחנו הרגנו. רצינו לפגוע באחרים אבל הרגנו ילדים".

אתה עושה גזרה שווה בין חמאס לצה"ל.
"מוכרחים לגזור גזרה, לפעמים שווה ולפעמים לא. הפגיעה מהצד של חמאס היא מכוונת נגד אוכלוסיה אזרחית. אבל התוצאה היא חמורה ביותר: נכנסנו לעזה במבצע חסר כל טעם, ללא כל ערך, והרגנו – לא משום שרצינו להרוג אלא כיוון שרצינו להוריד את חמאס. נתנו לאירנים פתח לים התיכון דרך חמאס. אנחנו אלה שתומכים באירן האנטישמית! הציבור בעזה איננו טיפש. הפגיעה בחמאס חיזקה את התמיכה שלהם בשלטון. הניסיון ההיסטורי מראה בצורה ברורה מאוד שכאשר יש שלטון דיקטטורי ורודני, הדרך הטובה ביותר לקיים את השלטון הזה היא להפעיל נגדו סנקציות וסגר. הדרך הטובה ביותר לערער את השלטון הזה היא לפתוח את הגבולות, ולאפשר מסחר חופשי. היינו צריכים להקים רשת של תחנות רדיו וטלוויזיה שישדרו לרצועה ויתווכחו אתם אידיאולוגית. צריך היה לגייס לשם כך מוסלמים אנטי-רדיקלים, ויש כאלה לא מעט, גם פה. סופים, למשל, שמוכנים לעשות את זה. להילחם מלחמה רעיונית על מוחותיהם של בני אדם. בנוסף, היינו צריכים לפתוח את כל המעברים, מובן שתוך בדיקה ביטחונית וכו'. אילו היינו מאפשרים קיום מסחר, היה להם מה להפסיד.

"אנחנו תמכנו בשלטון חמאס, ותוך כדי כך הרגנו למעלה מ-1,400 ילדים, ולא רק ב'עופרת יצוקה'. הרגנו המוני אנשים. נכון, לא התכוונו לזה. אבל זו הייתה התוצאה. אנשים בעולם לא בודקים את הכוונות, טהורות ככל שיהיו, אלא את התוצאה. שמע, אני לא פציפיסט. אני בעד צה"ל חזק, אני בעד הגנה על גבולותינו, בגיל 85 אני מוכן לצאת ולהילחם. אבל על אילו ערכים נלחמים?"

אתה מרגיש רגשות דומים לאלה שהביעה חנה מרון בראיון למרב מיכאלי ב'הארץ', רגשות של ייאוש ממה שקורה פה? אכזבה?
"אכזבה, כן. ייאוש, לא. אני זקן מכדי להתייאש. אני חושב שיש סיכוי טוב למדינה טובה, למדינה של שוויון יחסי. אני לא סוציאליסט, הייתי פעם. אני לא איש שמאל במובן הזה. אני חושב שהדרך היחידה היא צורה של קפיטליזם מתקדם. אבל 'מתקדם' זה אומר להוריד את אי-השוויון למינימום ההכרחי. מה שקורה אצלנו זה המקסימום המותר, ולא המינימום ההכרחי. אני חושב שיש סיכוי לשלום משום שהתרבות הישראלית-יהודית שקיימת בישראל היא תרבות אדירה, היא מוכרת בעולם כאחת התרבויות המשפיעות ביותר. למשל, הסופרים שלנו. ושים לב שכולם נמצאים בצד הזה של אלה שחתמו על המנשר".

איך אתה מסביר את זה? אין בימין סופרים טובים?
"הם נמצאים בשמאל משום שהוא הומניסטי וליברלי, והמדינה שלנו היא בידי הימין. הוא אנטי-ליברלי, הוא אנטי-אנושי, הוא אנטי-הומני".

אתה בטוח שההומניזם הספרותי הזה איננו בעצם קונפורמיזם בדיקטטורה השמאלנית של עולם הספרות?
"הימין הזה הורס את הציונות, הורס את העם היהודי, הוא הורס את מדינת ישראל. הוא הורס את כל מה שלחמתי למענו כל ימי חיי. ואני רוצה להילחם נגדם".

הפתרון ייכפה מבחוץ

אחת הדמויות שבאואר אוהב לשנוא הוא ראש הממשלה נתניהו. כשאני שואל אותו לדעתו על ראש הממשלה, הוא צוחק ומתקרב אליי כממתיק סוד. "כשאני קיבלתי את פרס ישראל, נתניהו היה ראש הממשלה. המשפחה שלי ישבה באולם. קיבלתי את הפרס, ניגשתי ללחוץ ידיים לנתניהו, ובמשפחה שלי שמו לב שאני מזיז את הראש הצידה. נתניהו אמר לי כשלחץ לי את היד: 'אני קורא את המאמרים שלך בעניין רב'. אז נזכרתי בפינוקיו, שהאף שלו התארך כשהוא שיקר. זזתי הצידה כדי שהאף של נתניהו לא יפגע בי. זה הסוג של השלטון שיש לנו: שקרנים, מעמידי-פנים, אנטי-יהודים. אני היסטוריון של יהודים שעוסק בשואה. איש לא יגיד לי מה זה יהודים".

אז לאיזה כיוון הולכת לדעתך מדינת ישראל תחת הנהגת נתניהו וברק?
"בסופו של דבר זה ייפול. לא המדינה תיפול, השלטון הזה ייפול. המערב לא ייתן לישראל ליפול על האף יותר מדי. אנחנו מסתכנים בסנקציות אירופיות והסחר שלנו הוא קודם כול עם אירופה. האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק".

השינוי שאתה רואה לנגד עיניך יתחולל מבפנים או ייכפה מבחוץ?
"אני לא רוצה בכך, אבל זה ייכפה מבחוץ. אין לאף אחת מהמעצמות עניין בהמשך הסכסוך. פה זה לא דרפור וקונגו. אין עניין למעצמות להמשך ההתכתשות הזו, ואם השחקנים המקומיים לא מצליחים להגיע להסדר, בסופו של דבר זה ייכפה מבחוץ. לא תהיה ברירה אחרת. יש תהליכים בחברה שיעלו כוחות שישנו. אני לא סומך על איש מסוים. אנחנו עדר של חיות טורפות שתמיד בוחרות מנהיג. אני מסתייג מזה".

ציפי לבני היא בעיניך אלטרנטיבה ראויה? או אולי מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' למשל?
"בינתיים, לבני לא עשתה שום דבר שמעלה התלהבות לגביה. היא אישה נחמדה מאוד שאמרה כמה דברים טובים. שלי יחימוביץ' עוסקת בדברים חשובים אבל לא בדברים האלה שהם לדעתי החיוניים ביותר. אני לא איש מפלגה. המבנה המפלגתי הנוכחי משתנה וישתנה. הימין מתגבש והקבוצה של ליברמן וימינה היא החזקה".

תהיתי אם באואר סבור, כחלק מחבריו, שקיימת בישראל סכנת פשיזם. למשל, מצד מושא שנאתם של חבריו למנשר, שר החוץ אביגדור ליברמן. "יש אלמנטים של פשיזם מסוימים בליברמן. פשיזם זה דיקטטורה סמויה, אצלו זה דיקטטורה סמויה. תראה איך הוא מנהל את המפלגה שלו. זה ה'ווז'ד', המנהיג ברוסית, ככה קראו לסטלין. ליברמן הוא סטליניסט ואנטי-סטליניסט. הוא למד את זה מהמקום שממנו הוא הגיע. הוא התחנך באווירה סטליניסטית".

רציתי לשאול אותו, איך אשמת הסטליניזם מצדו עולה בקנה אחד עם השתייכותו משך שנים ארוכות לקיבוץ סטליניסטי בשיא ימי הסטליניזם, אבל פרופ' באואר כבר התרפק על הציונות הדתית הליברלית: "הציונות הדתית הייתה פעם ליברלית והומניסטית מאוד. הכרתי את יוסף בורג. הוא מתהפך בקברו במהירות הולכת וגוברת. מה שקיים כאן זה מקבילה מדויקת לאיסלאם הרדיקלי. זה גוש גדול שטוען שהוא הרוב. הם צודקים. אנחנו מיעוט שלוחם ברוב. יחד עם זאת, יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפשר לדבר למרות חילוקי הדעות. למשל, דן מרידור, מאיר שטרית מקדימה, או רובי ריבלין, במידה מסוימת. אבל מה שיש כרגע זה כל מיני הצעות הזויות כמו 'מדינה זמנית', וזה בעצם מה שנתניהו הולך להציע בנאום הקרוב שלו בקונגרס האמריקני".

אל ביתו של באואר מגיחים בזה אחר זה רעייתו, ילדיו ונכדיו. בנו מסמן לי בשלט מאולתר כי הגיעה העת לסיים, אבל באואר מבקש לומר עוד דבר-מה. הוא לוקח אותי אל "הכוך", חדר עבודתו הגדוש ספרים ועיתונים. פנינת הביקורת האחרונה שמורה לציונות הדתית, אשר באואר איננו פוסח עליה בשבט ביקורתו. "העמדות של חלק גדול מהציבור הדתי-ציוני מתקרבות והולכות לאיסלאם הרדיקלי שרוצה לשלוט בעולם", הוא אומר. "הקיצוניות הדתית בישראל לא רוצה לשלוט בעולם אבל רוצה לשלוט ביהודים ובאמצעותם בפלשתינים. הם טוענים שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. אפשר להתווכח אם יש אלוהים או לא, אבל מה זו הטענה על 'הארץ הזאת'? מה הגבולות שלה – מנחל מצרים עד נהר פרת? אנחנו צריכים להצטרף למפגינים בדמשק ובחלב? להשתלט על הצד המזרחי של הירדן? יש פה חוסר היגיון פנימי קיצוני, והדרך להשגת היעדים היא אלימות – פנימית וחיצונית. כאן ישנה הקבלה לאיסלאם הרדיקלי".

הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.5.2011

אחת הקביעות שעיצבו את היחס של האקדמיה הישראלית לשואה הייתה הטענה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שאותה ביטא בכנס בהשתתפות הבמאי קלוד לנצמן, שלפיה אי-אפשר להפיק שום לקחים מהשואה. זהו אירוע חד-פעמי ויחיד במינו, ואי-אפשר להפיק מהזוועה הזאת שום דבר. זה היה בערך הטיעון של ליבוביץ', שלנצמן אגב התנגד לו נחרצות.

כשמציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא חייבים ישר להעלות על שולחן הדיונים את האנטישמיות האיראנית, הפשיזם האסלאמי בעזה או הפונדמנטליזם הרדיקלי ששוטף את אירופה. ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגרים שמציב בפני הפשיזם החדש. אין צורך להשוות את אחמדינג'אד להיטלר. אבל אחד הלקחים שאפשר ללמוד מהשואה, בניגוד לדעתו של ליבוביץ' המנוח, היא הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות. ולא פחות חשוב מכך, להבין את ההבדלים בין הפשיזם ההוא והאנטישמיות הישנה, הגלויה, לבין הפשיזם הנוכחי והאנטישמיות החדשה, שמוסווית הפעם במסווה של "אנטי-ציונות", "התנגדות לכיבוש" ו"תמיכה בפלשתינים". אחד הלקחים המובהקים שניתן ללמוד מן השואה הוא, שהמערב ניחן במנגנון של כשל חמור בזיהוי הסכנה ומקורותיה, וביכולת להתמודד עם הסכנה ולהכות אותה נמרצות לפני שהיא משתוללת.

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

הפשיזם הנוכחי, אם כן, הוא מזיגה בין הפשיזם המוכר לבין רדיקליות דתית. הוא נשען על ארבעת היסודות ההיסטוריים של הפשיזם: (א) שלילת הדמוקרטיה כרעיון וכפרקטיקה; (ב) התנגדות לחופש ההתאגדות, לחירות הביטוי ולזכות ההתארגנות העצמאית; (ג) ביטול זכויות מיעוטים וקבוצות מופלות; (ד) אנטישמיות. הפשיזם החדש, כמו זה הישן, מסתייע בדמוקרטיה על מנת לטפס לשלטון. למי שזיכרונו בוגד בו כדאי להזכיר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, חיזבאללה צבר כוח בפרלמנט בבחירות חופשיות פחות או יותר וחומייני והמולות עלו לשלטון על גבי תנועה עממית נגד השאח. לזה נוסף היסוד הרדיקלי הדתי, שעליו כתבה רבות אייאן חירסי עלי, מהלוחמות הגדולות (והמאוימות ביותר) נגד האסלאמו-פשיזם. האנטישמיות היא מרכיב מהותי בפשיזם הזה: הדרך למהפכה אסלאמית עולמית שתביס את המערב עוברת דרך ביטול היסוד המונותיאיסטי בתרבות המערב, שעיקרו היהדות, וגילומו במדינת ישראל העצמאית. ישראל הינה אפוא המכשול המהותי למימוש המהפכה האסלאמית העולמית ורק חיסולה יפלס דרך למהפכות במערב.

בעלי-הברית של הפשיזם החדש מסייעים לו בכך שהם מסווים את האנטישמיות הזו בהעלאת רעיון מהותי עם שתי הנחות ומסקנה: (א) ישראל היא מדינה כובשת ויש להתנגד לכיבוש השולל את זכויות העם הפלשתיני הרוצה בשלום; (ב) ישראל כשלעצמה היא אתנוקרטיה המדכאת ומשפילה את אזרחיה הערבים ושוללת מהם את חירותם; המסקנה – (ג) יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל באמצעות טיהור אתני של היהודים משטחי יו"ש, חלוקת ירושלים והסגת ישראל לגבולות 67', ואז לפנות להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בין הירדן לבין הים כמטרה לטווח הארוך, ובטווח הקצר יותר לתמוך בעקירת הציונות מישראל בגבולות 67' באמצעות השבת הפליטים הערביים למולדתם. עובדות יסודיות, למשל הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום עם ישראל או העובדה שערביי ישראל הם החופשיים ביותר מכל אחיהם הערבים בעולם כולו (בישראל, למשל, לא יעלה על הדעת לאסור את לבישת הבורקה המוסלמית), לא מפריעות למהלך האידיאולוגי הזה. המטרה שלו היא ברורה: היהודים.

כשהאנטישמיות החדשה והאסלאמו-פשיזם מתגבשים לכדי מהות אחת, ועל המוקד נמצאים שוב היהודים, ניתן לצפות מהעולם שיבין את המתרחש. אבל מי שמביט בדייויד קמרון המהוסס ובברק אובאמה המגומגם, חדלי-אונים נוכח הפשעים נגד האנושות שמבוצעים מדי יום בסוריה, יכול רק לנחש שהשמרן הבריטי החביב והקומוניסט האמריקני המחופש לליברל טוב אינם מסוגלים לזהות פשיסט אפילו אם יצהיר שהוא כזה. משום כך, הלקח הגדול שאפשר ללמוד מהשואה הוא, למשל, שקיומה של מדינה יהודית, שאינה מסכימה להידחק אל "גבולות אושוויץ" בניסוחו של אבא אבן, מהווה האצבע בסכר שמאיים לקרוס. ומדינה יהודית עצמאית הנחושה להגן על עצמה היא הערובה האמיתית – לא הקהילה הבינלאומית, לא הסכמי-כזב, בטח שלא סיכומים עם "פלשתינים מתונים" שחוברים לפשיסטים בהקמת ממשלה משותפת – לקיומו, לביטחונו ולשלמותו של עם ישראל, ואפילו של המערב כולו. ביום השואה נדמה, כי הבעיה המהותית היא שלא זו בלבד שבעולם אין מבינים את הלקח הזה, אלא שבישראל גופא מתנהלת לוחמה פסיכולוגית עיקשת מבפנים שכל תכליתה היא החלשת והכנעת המדינה. התזה הליבוביצ'יאנית, שהתהדרה גם במונחים פסיכופטיים כמו "יודו-נאצים", ממשיכה עדיין לשלוט בחלק ממחוזותינו.

בין שדות יד-חנה לסמטאות ג'נין – לזכרו של אברהם ג'ורי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל הרדיקלי להשכיח את סיבת מותו של ג'וליאנו מר-ח'מיס, כדאי להביט אחורנית אל מקרה דומה, שפער שבר עמוק בקרב הקומוניסטים היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים בבני-עמם. חזרה לחורף 64' בקיבוץ יד-חנה

ג'וליאנו מר-חמיס היה הבן הסורר-אך-האהוב של המפלגה הקומוניסטית: כמו אמו ואביו, ארנה וסליבה, מעולם לא שעה לקו המפלגתי אבל שמו התגלגל בפיהם של חברי המפלגה, ובעיקר הצעירים, כמו מעדן מלכים. עבורם, הוא היה מקור לגאווה: השחקן היהודי-ערבי שטיפס במעלה הקריירה התיאטרונית, לוחם נגד "הכיבוש", עוף מוזר ויפה מראה, קוריוז מעורר השתאות, "ארטיסט" במלעיל. כשנודע על רציחתו על-ידי טרוריסט אסלאמי, החסירו חברי המפלגה פעימה. הם פקדו באהבה את ארונו שהונח על במת תיאטרון "אל-מידאן" החיפאי. כל הכבוּדה הקומוניסטית הגיעה לחלוק לו כבוד. אולם משנקפו השעות והימים, בוששו מנהיגי הקומוניסטים הישראלים מלהוציא גינוי מפורש וחד-משמעי לרצח ולא הצביעו על האחראים. בלי אצבע מאשימה, רק ציטוטים נוסטלגיים של ח"כ דב חנין והודעת אבל של 'מכון אמיל תומא' – גוף מפלגתי שעיקר עיסוקו בפעילות למען פירוק ישראל מנשקהֹּ הגרעיני, אשר בראשו עומד ח"כ לשעבר עסאם מח'ול.

בביטאון המפלגה בעברית, "זו הדרך", לא התפרסמה מודעת אבל רשמית מטעם מרכז המפלגה. חוג הקוראים של ה"פראבדה" המקומי הוא מצומצם: שנים ארוכות מוציאה רק"ח את עיתונה ועם קריסת הגוש המזרחי והפסקת התמיכה הכלכלית ממוסקווה, הפך "זו הדרך" מעיתון לעלון. ומעלון נצטמצם לקובץ עמודים מודפסים ברישול עם הלוגו הוותיק של העיתון, צבוע באדום עז. אבל כדי להבין מה קורה במפלגה, צריך לעיין בהגיגי הסטליניזם המקומי. היעדר של כל גינוי נחרץ לאסלאמיסטים בצד העובדה שלא התפרסמה שום מודעת אבל לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, הם בגדר חידה. גם בישות הרדיקלית באינטרנט, "הגדה השמאלית", לא גונו מרצחי השחקן הנערץ.

התקווה והאינטרנציונל

כדי להבין מדוע מנסים בשמאל להשכיח את סיבת מותו של מר-ח'מיס, כדאי לחזור אחורנית אל מקרה דומה שיצר שבר עמוק בקרב חברי המפלגה היהודים שלא יכלו עוד לגונן על מלחמת הערבים ביהודים. אין זו הפעם הראשונה שבה מתמודדים הקומוניסטים הישראלים עם רצח שותף לדרך דווקא מן העבר הערבי. בהיסטוריוגרפיה המפלגתית הושכח שמו של צעיר בן עשרים בשם אברהם ג'ורי. רק מעטים מקרב חברי המפלגה, ובעיקר הדור הוותיק, זוכר את המאורע שטלטל עמוקות את נפשם של צעירי המפלגה היהודים בקיץ 1964 והיה אחד הגורמים לפילוג המפלגה שאירע שנה לאחר מכן.

ביום שלישי, 8 בדצמבר 1964, עורערה השלווה בשדות קיבוץ יד-חנה, הקיבוץ היחיד שהיה מסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אברהם ג'ורי, חייל נח"ל בן 20, שמע ירייה והגיע בבהילות לבדוק מה אירע לחבר הקיבוץ, טרקטוריסט בשם ישי שוסטר, שיצא לזריעה בשדה הכרוב של הקיבוץ, ואשר עליו שמר חייל נח"ל אחר בן-מחזורו של ג'ורי, נעים ירמיהו. מעט לפני שנשמעה הירייה, נופפו אל עבר הטרקטוריסט שני לגיונרים ירדנים חמושים, ששהו מעבר לגבול. זמן קצר אחר כך, נורה נעים הנחל"אי. עשר דקות אחרי שתיים בצהריים נשמע ירייה נוספת. ג'ורי, שנחלץ להגיע למקום יחד עם שוטרי משמר הגבול, נורה אף הוא בבטנו על-ידי צלף ירדני מטול כרם השכנה ליד-חנה – וקרס ארצה. כעבור שעות מספר נקבע ממותו בבית-החולים 'מאיר' בכפר-סבא.

אברהם ג'ורי. צילום באדיבות ישי שוסטר

בשנת 1949, והוא בן חמש בלבד, עלה ג'ורי לישראל ממצרים. כבר כשלמד בתיכון 'אורט' המקומי בחולון, שם התגורר עם משפחתו הגדולה ברחוב הנרייטה סאלד אשר בעיר, הצטרף לתנועת הנוער המפלגתית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). כאשר הגיעה שעתו להתגייס לצה"ל, הצטרף אל גרעין הנח"ל של בנק"י אשר עשה בקיבוץ יד-חנה, יחד עם הנחל"אי אפרים סנה, הבן של מנהיג המפלגה משה סנה, לימים שר וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא הצטרף חיש-מהר למזכירות המשק כמכונאי ויצא לאבטח את עובדי השדה ביד-חנה, ובייחוד הטרקטוריסטים.

יומיים לאחר שנהרג, דיווח "דבר" כי "אברהם ג'ורי… הובא אתמול למנוחות בבית הקברות הצבאי שבקריית-שאול. לווייתו נערכה בטקס צבאי מלא, וקברו נכרה בשורת הקברים של חללי ההתקפה הסורית מהחודש שעבר". הלווייתו של ג'ורי ביטאה אולי יותר מכל את האנומליה הישראלית של אותן שנים: חיילי מג"ב וצה"ל לצד חברי הכנסת של מק"י, ובהם ח"כ תופיק טובי, חברים יהודים במפלגה וחברי ערבים מיישובי המשולש ומנצרת, קיבוצניקים מיד-חנה ועירוניים נאמני הדוקטור סנה. "לזרי הפרחים", תיאר כתב "דבר", "היו צמודים סרטים שחורים ועליהם כתובות תנחומים וביניהם הכתובת: 'קורבן חף-מפשע של המצב הטראגי השורר בגבולנו'… יחידת צה"ל ירתה שלוש אלומות-אש ומשלחות סניפי הנוער שרו את האינטרנציונל ואת 'התקווה'".

בעקבות ההלוויה גילה "מעריב", כי יחידת הנח"ל שהוצבה ביד-חנה הוקמה כתוצאה מהסכמה בין מנהיג מק"י, ח"כ ד"ר משה סנה, לבין סגן שר הביטחון, שמעון פרס, שתכליתה הייתה הסדרת שירותם הצבאי של חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י. ההסכם בין סנה לבין פרס נחתם בשנת 1961, וכעבור שנה יצא מן הכוח אל הפועל.

צרחה בצריף התרבות

קיבוץ יד-חנה נוסד בשנת 1950 על-ידי חברי גרעין "אף-על-פי" שכלל ניצולי שואה מהונגריה. הם עלו על הקרקע אולם המחלוקות סביב משפט הרופאים היהודים בברית המועצות, משפטי פראג (ובהם משפטו של בכיר מפ"ם מרדכי אורן, שהורשע בריגול לטובת הציונות על-ידי שלטונות צ'כוסלובקיה הקומוניסטית) ועמדת ישראל ביחס לגוש המזרחי, קרעו אותם. מיעוטם נשאר בקיבוץ המאוחד המסונף למפא"י והקים את 'יד חנה סנש', בעוד שהרוב – כ-120 חברים לערך – הלכו יחד עם סנה, הצטרפו לסיעה שהקים, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', ולבסוף הצטרפו עמו למפלגה הקומוניסטית.

ישי שוסטר, היום מורה לקולנוע בן 64, כבר איננו קומוניסט, אבל נשאר חבר בקיבוץ יד-חנה גם לאחר שזה הופרט. בשנת 2005, הוביל את ההתנגדות יחד עם פנינה פיילר, אמו של האמן השנוי-במחלוקת דרור פיילר ומוותיקות מק"י שנותרו בקיבוץ, נגד קליטת 40-50 משפחות שפונו מן היישוב חומש במהלך תוכנית ההתנתקות ויועדו לקליטה בקיבוץ הקומוניסטי לשעבר. התקרית שבה נהרג ג'ורי הותירה בשוסטר את חותמה. מעבר לעובדה שניתנה לגיטימציה לקיבוץ שאומץ, פחות או יותר, חזרה אל חיק הממסד, הוקמה ביד-חנה גם חוות סוסים ע"ש ג'ורי שאותה מנהלת בתו של שוסטר.

שוסטר ביים סרט על פרשת מותו של ג'ורי ב-1994 שנקרא 'כרוח בערבי הנחל'. "נולדתי בפולין ועליתי לארץ כילד לקיבוץ לוחמי גטאות. לפרק זמן, ההורים שלי היו קומוניסטים אדוקים והם גרו במעברה. עד שהגיע היום שבקיבוץ, ששם הייתי ילד-חוץ, אמרו שהגיע הזמן להיפרד ונאלצתי לעזוב לקריות. בנק"י קלטו אותי יפה מאוד שם, וזו הייתה סוג של כת קטנה. הכרתי את ג'ורי כנער לפני שהתגייסנו לצבא. הוא היה בגרעין שלפניי. בכיתה י"א הגעתי ליד-חנה וג'ורי היה עבורי כמו אח בוגר וחבר קרוב. גם אפרים סנה היה חבר בקבוצה".

שוסטר מספר: "ג'ורי נהרג לי בידיים, והמוות הזה שלו מאוד השפיע עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו במוות. בחמש השנים הראשונות עשינו לו אזכרה והקמנו מגרש כדורסל לזכרו של ג'ורי, כי הוא היה ספורטאי, וגם אנדרטה. מדי עשר שנים אנחנו עושים לו אזכרה ונזכרים בו. בשנת 1993, סיימתי פרויקט עבור גבעת חביבה והחלטתי לעשות סרט על הנושא הזה. לי יותר בער בעצמות לספר את הסיפור של ג'ורי כיוון שחשתי רגשי אשמה ביחס למותו. אני הושבתי את נעים המאבטח במקום שבו הוא ישב, בניגוד לכל ההוראות. לא יכולתי לפנות את נעים הפצוע, אז רצתי להזעיק עזרה".

שוסטר ממשיך: "כשהגענו עם העזרה, הגיע אידיוט אחד, אלוף משנה בשם שוהם, וביקש שני מתנדבים שייצאו עם הטרקטור לשטח להחזיר את נעים. פה אני מאשים את עצמי שלא הייתי מספיק חכם לענות לאידיוט. אבל מי חשב על זה? היינו ילדים. אני התנדבתי לצאת למקום יחד עם ג'ורי. הוא נורה ומת אצלי בידיים. הייתי חייב לספר לעצמי ולכולם מה קרה שם, על אף שאף אחד לא האשים".

"אחרי התקרית", ממשיך שוסטר וקולו רועד, "הייתה חקירה של האו"ם ואותי לקחו לחקירה במקום שבו התרחש האירוע. התחיל לרדת גשם זלעפות, והבטיחו להמשיך את החקירה למחרת בבוקר. הגיע הבוקר והחזירו אותי לתחקיר בשדה. ואז, כשסיימו את החקירה, החזירו אותי לאכול בקיבוץ. הגרעין היה מכונס בצריף התרבות. ראיתי את משה סנה מסתובב בחוץ, נכנסתי לצריף ושם ראיתי את מאיר וילנר, יחד עם אמיל תומא או תופיק טובי. וילנר מדבר, אני נכנס והוא אומר: 'אל תמהרו להסיק מסקנות, אולי זו הייתה פרובוקציה מצידנו'. לי יש פתיל קצר מאוד ונתתי שם צרחה. אני זוכר את טריקת הדלת שטרקתי. יצאתי החוצה ולא יכולתי לסבול שמישהו יתקרב אליי. אז ניגש אליי אדם נמוך ממני בראש או שניים והניח את ידו על הכתף שלי. לאן שהלכתי, הוא הלך איתי. ואז הוא אמר לי משפט שאני עד היום זוכר ונחרט בי לאורך כל הדרך: 'אני יודע מה זה לאבד חבר'. זה היה משה סנה. עד היום הסיפור הזה מלווה אותי. פרצתי בבכי. את וילנר לא סבלתי מאז".

"אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנח"לאי?". מאיר וילנר ותופיק טובי

"בדיעבד", מסכם שוסטר, "הבנתי שמותו של ג'ורי האיץ את הפילוג במק"י ב-65'. התקרית היוותה מכת ברק שפילגה את המפלגה, אף על פי שהרבה לפני זה היו בעיות שם. זה הפך אותי לפחות דוגמטי. בעיניי כל הערבים היו טובים, ואחרי התקרית הבנתי שגם ביניהם יש בני… טוב, הם לא רוחשי טובתנו כולם. אני עדיין שייך לשמאל, חושב שצריך להגיע איתם להסדר, אבל לא כל מה שהערבים זה צודק. אף אחד לא יחזיר אותי להיות אותו אדם דוגמטי שהייתי עד 1964".

על המטר האחרון

חזרה ל-1964. העיתונות רעשה נוכח המתרחש בקיבוץ אבל חברי יד-חנה ההמומים סירבו לשתף פעולה עם העיתונאים ולא הסגירו את תחושותיהם נוכח מותו של ג'ורי. כאשר הגיע לקיבוץ חבר הנהגת המפלגה, מאיר וילנר המנוח, שאל את החברים ההמומים: "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחל"אי?". התקרית הותירה בצעירי הקיבוץ את חותמה העז. חודשים לאחר מותו, פרסם כתב "מעריב", ג. שרוני, הספד מרגש, מפוכח וביקורתי על ג'ורי. "בדצמבר מתכסה הגבול מרבד של כלניות אדומות. ג'ורי אהב את הכלניות האדומות. הוא אהב את הגבול. הוא אהב גם את אלה שחרשו את שדותיהם מעבר לגבול", כתב ב"מעריב" (26.9.1965), והוסיף: "בכל נימי-נפשו היה ג'ורי יונת שלום, היה לו קול ערב והוא אהב לשיר את החרוזים של נעמי שמר – 'כשיבוא, יבוא שלום'… אך השיר נפל שם על קרקע צחיחה, על קרקע של איבה, כי יונת השלום של משק יד-חנה נרצחה בג' בכסלו תשכ"ה ביריות שנורו אליה מעבר לגבול".

שרוני סיפר כי כאשר שכב ישי שוסטר הטרקטוריסט לצד החייל הפצוע נעים ירמיהו, "כל העניין היה לגביו אפוף תעלומה. הוא לא ידע כי היו אלה שני הלגיונרים שנופפו לו, שעה קלה לפני כן, וקראו לו אליהם. בעוד נעים יושב בעמדתו וצופה בטרקטור המתרחק ממנו והלאה, הגיחו הלגיונרים ממחבואם, השכיבוהו לארץ, שדדו את נשקו והתחילו גוררים אותו אל הגבול. הנחל"אי התנגד, בעט ברגליו, צעק לעזרה, אבל ישי היה רחוק. משנוכחו כי הגרירה אינה עולם בידם, ירדן חיילי ירדן הגיבורים בצעיר והניחו לו מתבוסס בדמו על המטר האחרון של הגבול. ממש על המטר האחרון".

כפי שמספר שוסטר, הוא אץ אל עבר הקיבוץ לקרוא לעזרה, אך נתקע ליד מעבר פסי הרכבת. הוא הזעיק את הקומוניסטים היהודים מיד-חנה, ואלה – שנשבעו לאחוות עמים יהודית-ערבית – רצו אל עבר מקום התקרית חמושים בנשקם להגן על חברם מאימת הירדנים, ובנוסף גם הזעיקו חיילי מג"ב. למרות היריות מצד הירדנים, ג'ורי העמיס את נעים הירוי על גבו והחל לרוץ אל עבר הטרקטור. לפתע נורה בעצמו, איבד את הכרתו ולמעשה כבר לא היה בין החיים. נעים ירמיהו ניצל בסופו של דבר. ג'ורי שילם על גבורתו בחייו. המלחין יעקב גלעד, אז חבר גרעין הנח"ל ביד-חנה ובעצמו חבר בנק"י, חיבר את השיר "רדיו רמאללה" לזכר ג'ורי הנערץ. "רדיו רמאללה, לילה ולילה/ יום יבוא ניפגש, ניזכר נתרגש/ איך היה ב-65'", כתב גלעד בכאב.

כרטיס כניסה לאש"ף

העיתונאית והשדרנית כרמית גיא הייתה אז ילדה בת ארבע עשרה וחברה בקיבוץ יד-חנה, בת להורים קומוניסטים. בראיון ל"מקור ראשון", היא נזכרת: "הרצח שלו היה הלם עבורנו. אבל מעבר להלם הגדול של המוות עצמו של ג'ורי – שהיה מוות מאוד קשה וקורע – הרי שחשנו כאב עמוק גם בגלל עצם המוות של ג'ורי, עם האישיות המיוחדת שהייתה לו, והעובדה שהיה בחור מאוד מיוחד בתוך הנח"ל. הוא היה רוח חיה אצלנו בקיבוץ, עם חיוך תמידי על הפנים, ומבחינתנו גם מדריך. הוא הדריך הילדים הקטנים בקיבוץ שהיו חברים בתנועת הילדים של המפלגה, 'בני עמל', ובעצמו היה חמד של בחור".

גיא מספרת כי ההפתעה הייתה הרבה מעבר למוות. "חשוב לזכור שעד הרצח, הגבול היה מאוד שקט. אמנם החקלאים עבדו בשדות עד הגבול, קיבלו הוראות ממג"ב איך לעבוד ולנהוג והיה נדרש מאבטח לכל עבודה בשדה. אבל האמת היא שאף אחד לא התייחס לזה ברצינות. אני מניחה שמעבר לכך שחברי יד-חנה הרגישו כמה נעים לחיות במקום שקט כל כך, הרי שהיה עניין להוכיח שאפשר לשמור על גבול שקט ברמה האידיאולוגית. ופתאום נפל עליהם הדבר הזה והפך ברגע-אחד את הגבול למקום רע".

הלם מוחלט. כרמית גיא

"חשוב לציין, שהרצח התרחש בדצמבר 1964 כמה חודשים אחרי הקמת אש"ף [אש"ף, אז 'הצבא לשחרור פלשתין', הוקם ביוני 1964 בראשות אחמד שוקיירי, מנסח האמנה הפלשתינית, שהודח לאחר מלחמת ששת הימים. ד"מ]. זה כרטיס הכניסה של הלגיונרים הירדנים לפת"ח. במובן הזה, האירוע התקשר למשהו היסטורי. אני אפילו זוכרת את ההפגנות של הפלשתינאים מעבר לגבול את נגד המלך חוסיין".

גיא, שהוריה – ורה ומנחם קיש – היו חברי מק"י, מספרת כי הרצח היה מהגורמים שהביאו לפילוג המפלגה ביוני 1965 בין הרוב היהודי בהנהגת משה סנה לבין הרוב הערבי ועמו קומץ יהודים בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי. "מבחינה אידיאולוגית, זה פער פצע – לא מול הערבים בתוך המפלגה אלא ביחס לשאלה הערבית בכלל. הערבים הצעירים במפלגה, המקבילים בגילם לג'ורי, היו המומים, מזועזעים ואבלים". גיא נזכרת כי אכן התקיימה פגישה בין וילנר לחברים ההמומים אשר בה תהה אם זו לא הייתה פרובוקציה של ג'ורי.

"וילנר אמר את זה בפגישה עם הנחל"אים וחברי המשק עצמם", מספרת גיא. "ואחרי זה משה סנה הגיע לשם וגיבה את החברים. מה שזעזע את כולם היה שברית המועצות הטילה באו"ם וטו על גינוי ירדן בשל התקרית. אז הייתה סערה גדולה מאוד בקיבוץ. החברים שאלו, 'איך זה ייתכן?! הרי הם [הסובייטים, ד"מ] מכירים אותנו והשגריר הסובייטי נהג לבקר בקיבוץ! עכשיו הם אפילו לא בא לבקר אותנו ולשאול מה קרה'. מה שהצית את האש היה הרעיון שבריה"מ אינה נוהגת בתום לב אלא מונעת משיקולים מעצמתיים. אחרי הוויכוח עם וילנר, הגיע סנה ואמר שהוא לא מקבל את הטענות נגד חברי יד-חנה. אז החלו להתגלות הוויכוחים בין שניהם וזו הייתה אחת ההתפרצויות הפומביות שלהם, שבסופו של דבר הובילו לפילוג".

גיא אומרת האבל על מותו של ג'ורי ביטא גם את ההתפכחות מאשליית אשמתה הבלבדית של ישראל בסכסוך: "היה זעם גדול מאוד גם כלפי מוסקווה וגם כלפי הערבים, אפילו יותר ביחס לערבים. ההורים שלי היו מאוד מזועזעים; הם היו בהלם. זה היה מאוד טראומטי מבחינתנו כי ג'ורי היה אחד משלנו, ואפילו דיברנו על מסיבת חנוכה שהייתה צפויה כמה ימים אחרי כן. אני ממש זוכרת את ההלם והזעזוע".

"אובדן" ולא רצח

הסירוב לגנות את הירצחו של מר-ח'מיס כמעשה טרור ולהצביע על האשמים ברציחתו, דומה לניסיונם של קיצוני השמאל עת נרצח ג'ורי להתעלם מהעובדה שהקומוניסט היהודי הצעיר נרצח בשל לאומיותו והיותו חייל בצבא המדינה. בשני המקרים, היו וישנם המעוניינים לנטרל את הרצח מההקשר הברור: ג'וליאנו מר-ח'מיס נרצח על-ידי הטרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל. אברהם ג'ורי נרצח על-ידי טרוריסטים שביקשו גם הם לחסל את "הישות הציונית".

הניסיון להשכיח ולטאטא את סיבת רציחתו של מר-ח'מיס מתבטא במגוון ההתייחסויות של השמאל הרדיקלי לרצח. למשל, בארגון "לוחמים לשלום" כתבו כי "כולנו, מאוחדים בצער על אבדן של איש אחד שהיה של כולנו, ישובים על אדמת המריבה הכבושה כאחים, מזדהים וחולקים את הכאב המשותף, על מותו של ג'וליאנו". "אובדן" – ולא "רצח". כאילו הלך לעולמו על במת התיאטרון בג'נין בשל התקף לב פתאומי ואכזר.

בטורו השבועי במקומון הירושלמי "כל העיר" כתב העיתונאי חיים ברעם, כי בעקבות הירצחו של מר נזכר "בסרט נהדר של קן לואץ' ('על תמימות וחופש') על מלחמת האזרחים בספרד, שבו נרצחת אהובתו של המתנדב האנגלי בחטיבה הטרוצקיסטית פו"ם, מאש של חבר לנשק מגדוד סטליניסטי. הסרט היה אולי קצת מוּטה, אבל מלא כנות, והסצנה פוצעת את לבו של כל אינטרנציונליסט. גם לבי שתת דם". "כמו בכל הקְבלה היסטורית", העיר ברעם ביובש אופייני, "גם כאן אין התאמה מושלמת. מפקד הפלוגה הסטליניסטית בספרד היה מזדעזע אם מישהו היה משווה אותו לפשיסט או למחבל במאבק נגד הגנרל פרנסיסקו פרנקו. אבל החוויה הרגשית היא זהה. יחסם של הקנאים הדתיים באזורנו לתרבות מזכיר את אִמרתו הישנה של הרמן גרינג הנאצי ('כאשר אני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח') וכאן מקור הזוועה שגם ישראלים נאורים, שלא הכירו את מֶר, חשים נוכח הרצח הנורא. כיוון שבמשך שנים רבות קלטנו שלאנשים כמו ג'וליאנו צפוי גורל קשה, שנקבע מראש בשל נסיבות לידתם והחלטתם לאמץ זהות הומניסטית ועל-לאומית, מתעצם עוד יותר הצער על האיש".

ברעם לא הזכיר את סיבת הרצח והלין על כי "התגובות לרצח בצד הישראלי היו בדרך כלל מאכזבות. חרקנו שיניים בגין מאמרים צדקניים של ארי שביט ב'הארץ' ושל חבריו במקהלת הצביעות המחליאה, שעוד מעזים להטיף לנו שאיבדנו את הקשר עם המציאות… אבל הגועל שאחז בנו לא ישנה את אמות המידה שלנו, שלאורן אנחנו שופטים כל אירוע וכל התפתחות היסטורית: ג'וליאנו שייך לנו, יישאר בלבנו לנצח ובעינינו הוא הגיבור האולטימטיבי, שעם מותו הפך למיתוס שמתקיים כאילו מעל למציאות. לכן הוא לא זקוק עוד למרכיביה. הוא לא יהודי, לא ערבי, לא ישראלי ולא פלסטיני אלא כל הדברים האלה גם יחד".

בן-דודו של מר, האני חמיס סלום, התרעם בריאיון לגלי צה"ל על ניסיון לטעון כאילו הרצח היה על רקע חילול כבוד המשפחה. "אנשים מסוימים מנסים לומר שג'וליאנו נרצח על רקע כבוד המשפחה, או שמישהו לא אהב את המעשים שלו, אבל זה לא מתחבר לי", אמר סלום בכאב. "מה הוא כבר עשה? ליהק בנים ובנות לאותה הצגה? יש גם בתי ספר מעורבים בשטחים. הרצח שלו טראגי והרוצח – מנוול".

אולם רצח מר-ח'מיס לא שינה דבר בעמדות חבריו של השחקן למאבק הארוך נגד "הכיבוש" וישראל. בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית והשמאלנית של הרדיקלים הישראלים, תושכח סיבת הרצח וכל מה שיעמוד לנגד עיני הפוליטרוקים של היבסקציה המקומית הוא מרטיר יהודי-למחצה אשר הותיר אחריו את שליחות המאבק בישראל. על כתפי אלה החפצים באמת ההיסטורית תוטל המשימה להזכיר שוב ושוב מי שפך את הדם ועל שום מה ולמה נשפך.

יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי

פורסם בגיליון יום העצמאות של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.5.2011

לפני למעלה מחמישים שנה, בידיעה ב"מעריב" מ-6 בינואר 1958 של הכתב שמואל שגב, נחשפו כמה מזיכרונות של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות. באיגרת רשמית ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את בעיית המיעוטים היהודיים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן ובהתאם לשיטות המדעיות שנקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן. תשובת הגרמנים הייתה: 'היהודים שלך'".

כאשר מבקשים לדון בציון ה"נכבה" על-ידי ערביי ישראל ועוזריהם בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, ראוי להביט במציאות כפי שהיא באמת: ה"נכבה" הייתה האפילוג של שואת יהודי אירופה. ציונו של "יום הנכבה" איננו רק קידום המיתוס השקרי שלפיו ערביי ארץ ישראל גורשו מן הארץ על-ידי הכוחות הציוניים, ולא ברחו ברובם (מידיעות רבות שנמסרו ממנהיגי הערבים, אלה הפצירו בבורחים להישאר דווקא בעריהם, כמו יפו, שלפי 'תוכנית החלוקה' נכללו בשטחי המדינה הערבית). ה"נכבה" איננה רק ניסיון להמשיך בקמפיין הארסי שלפיו הורתה של ישראל בחטא. למען האמת, ה"נכבה" היא כיום הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית של מחנה מכחישי עצמאות ישראל. הם מכחישים את העובדה שה"נכבה" היא התשליל של עצמאות היהודים. כי הערבים, המאוכזבים מכישלונם של הנאצים לממש את "הפתרון הסופי", ביקשו לבצע ביישוב היהודי בארץ ישראל את האקורד הסופי של השואה: חיסול יהודי הארץ כהמשך ישיר למפעלו של אדולף אייכמן. האסון שנפל על ערביי הארץ הוא המשך ישיר לאסון שנפל על הגרמנים אשר נכשלו בתוכנית להשמדת היהדות.

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

בזיכרונותיו כותב אל-חוסייני, כי "ניצחונותיה התכופים של גרמניה על בריטניה וצרפת עשו באותה תקופה רושם עז ביותר על כל מדינות ערב ועל תושבי עיראק בפרט. סיכויי הניצחון הגרמני פתחו בפנינו אפשרויות נקמה גדולה… בהופעות ובפגישות שהיו לי העליתי את הסיסמה 'אויב אויבך הנו – ידידך'… היה ברור לי ולחבריי העיראקים שהתרכזו סביב ראשיד אל-כילאני (מנהיג הממשלה הזמנית הפרו-נאצית בעיראק שברח לברלין לאחר תבוסתו, שם הצטרף לורמאכט, ד"מ) כי רק על-ידי מדינות הציר ניוושע. גם דעת הקהל תמכה בגישה זו ובהפגנות המוניות שנערכו מפעם לפעם ברחובות בגדאד, צעקו המפגינים: – 'יחי חאג' מוחמד היטלר!'".

לשמאל הרדיקלי בישראל של אותה עת היה ברור עד מאוד, כי אסונם של הערבים הגיע להם משום תמיכת הנהגתם בנאצים ותקוותם כי במלחמתם ישיגו את שלא הספיקו לממש חבריהם הנאצים המובסים והמוכים. הקומוניסטים בישראל התגייסו כולם למערכה להקמת המדינה העברית הצעירה. ב-10 וב-11 ביולי 1948, התכנס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד טרי וצעיר בין הקומוניסטים היהודים לבין אלה הערבים. "הוועד המרכזי מספק בסיפוק רב ובהוקרה", פורסם בעיתון "דבר", "את דבר העזרה המוסרית-פוליטית והחומרית המוגשת למדינת ישראל (על-ידי ברית המועצות)… למען הגנת האינטרסים של המוני העם העמלים, למען הבטחת הריבונות הלאומית והניצחון על האויבים, למען בנין החזית הלאומית הדמוקרטית והבטחת ההצלחה של גיוס כולל ומלא לחזית המלחמה (בערבים, ד"מ)… יש צורך מיידי לחזק את הממשלה הזמנית". "הוועד המרכזי", נחתמה ההודעה, "מחליט לשגר מייד את חבר מזכירות המפלגה א. גוז'נסקי לאירופה לשם המשכת פעולות הגיוס של עזרה כל-צדדית למלחמת מדינת ישראל".

א. גוז'נסקי, הלוא הוא אליהו (אליושה) גוז'נסקי, נשלח לצ'כוסלובקיה כדי להגביר את אספקת הנשק לישראל במלחמת השחרור. לאף אחד מהקומוניסטים היהודים לא היה ספק כי מדובר במלחמה צודקת. איש לא חשב על המילה "נכבה". כיום, המונח "מלחמת השחרור" איננו מוזכר בטרמינולוגיה של השמאל הישראלי, בטח לא של הקומוניסטים. את העזרה ההיא והתמיכה במלחמת השחרור, משכיחים לטובת השקר הגדול שנקרא "נכבה". אולם מעבר לעובדה כי הדיבור על "שואת הפלשתינים" הינו שקר גמור ומוחלט, הריהו גם מאמץ לרוויזיה היסטורית. עיקרה של רוויזיה זו איננו רק הטלת האחריות על ישראל להיווצרות אסונם של הערבים, אלא גם השכחת העובדה שה"נכבה" היא פרי מאמצי הערבים לעשות ביהודים את שלא השלימו לעשות בהם הנאצים. כך, בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-11 ביולי 1961, פורסם פרוטוקול הדיון במשפטו של אדולף אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, חקר את אייכמן על ביקורו בארץ ישראל בשנת 1937. "אחת המטרות של נסיעתך הייתה ליצור קשרים עם חאג' אמין אל-חוסייני, לא כן?", שאלו האוזנר. "התובע לוחץ על הנאשם", דיווח כתב "מעריב", "ודורש ממנו להשיב בקצרה: כן או לא. אייכמן מנסה לתת תשובה ארוכה, אך התובע משסע אותו ועומד על שלו, ואז הנאשם עונה: כן".

העובדה שבארגוני השמאל מציינים את "יום הנכבה" תוך השכחת הרקע לו, קרי: שיתוף הפעולה בין ההנהגה הערבית לבין הנאצים, ותוך טשטוש הקשר שלו, דהיינו: התוקפנות הערבית שביקשה להשמיד את יהודי הארץ כפי שרצתה לעשות לפי עדות חאג' אמין אל-חוסייני, איננה מעידה, ערב יום העצמאות, על בלבול מוסרי, על תינוקות שנשבו בידי הפלשתינו-פשיזם. מצייני "יום הנכבה" ממשיכים, במידה כזו או אחרת, את דרכו של המופתי הירושלמי.

ניתן לסכם את כל עניין ה"נכבה" בעדותו של הויפטשטורמיפרר דיטר ויסליצני, קצין ס. ס. לשעבר שהעיד במשפטי נירנברג מטעם הקטגוריה. "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות. שמעתי שהוא ביקר בעילום שם יחד עם אייכמן בתאי הגז באושביינצ'ם (אושוויץ)". מנהיגות ערביי הארץ ביקשה אפוא לעולל ביהודים את שעוללו בהם הגרמנים. אלה המתאבלים על ה"נכבה" ביום חגיגת עצמאות ישראל אינם אלא משרתיו הנרצעים של המופתי המבקר באושוויץ'. עשן היהודים הנשרפים בכבשנים לא הפריע למופתי של ירושלים, ואלה ההולכים היום בדרכו בציינם את "יום הנכבה" אינם שונים בהרבה מהמנהיג המוסלמי אשר נכנס בשער המחנה שמעליו התנוסס הכיתוב "העבודה משחררת".

השקר הסובייטי הגדול – המיתוס של תשעה במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011

מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.

בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

הסכמים סודיים

פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.

התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.

במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.

הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת

בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.

כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).

מסע הטיהור נמשך

במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).

ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.

יום הנכבה – מתקפה על עצם קיומה של ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.5.2011

המתקפה שנערכה אתמול נגד ישראל בחזית הסורית-לבנונית ובחזית העזתית הייתה צפויה וגלויה. לא צריך להיות איש מודיעין גדול כדי להבין שישנה התארגנות לאינתיפאדה-זוטא ב"יום הנכבה". זה הופיע ב'פייסבוק'. הבעיה היא שגם כאן, כמו בפרשת משט הטרור לעזה, לא היה מי שיפרשן אל-נכון את המידע המודיעיני שנתקבל. בדעה הזו מחזיקים אנשים שכדאי להטות להם אוזן כמו תא"ל צביקה פוגל, לשעבר ראש מטה פיקוד דרום וכיום ראש יחידת החילוץ ברמת הגולן.

מהומות יום הנכבה. צילום אילוסטרציה

אבל הבעיה הזו היא רק צד אחד של המטבע. הצד השני, והברור יותר, הוא העובדה שבישראל לא מצליחים להבין, כי הנושא החם ביותר שבוער לפלשתינים איננו הקמת מדינה לצד ישראל, גם לא הקמת בירה בירושלים המזרחית. הפלשתינים חוזרים מבחינה תודעתית למקום שבו היו לפני 1948. הם מעוניינים בחיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. הפולשים לרמת הגולן אמרו זאת אמש בבירור: הם רוצים לחזור ליפו. במלים אחרות, המחלוקת איננה על החלטות האו"ם 142 ו-338, קרי: נסיגה לקווי 67'. הבעיה של הערבים היא עם הצהרת בלפור. במלים אחרות, השילוב של האיחוד בין אש"ף לבין חמאס, מאורעות "יום הנכבה" תשע"א וההכנות לקראת הכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר, מתחברות כולן לרציונאל אחד: סירוב להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

ואת זה בישראל לא מצליחים לתפוש. אם מישהו היה מבין את זה, ההכנות לספטמבר היו בעיצומן. אם היו קולטים את זה, העין הייתה פקוחה על הנעשה בחזית הצפונית. העובדה שמישהו מצליח לפרוץ את הגבול הישראלי אינה מטרידה רק מבחינה ביטחונית. היא מטרידה מבחינה מדינית ופוליטית: הדרג המדיני של ישראל רדום. הפטפוטים על ה"צונאמי" של ספטמבר אינם הופכים לפרקטיקה. נכון להיום, חוץ מראש הממשלה נתניהו שמשליך את עצמו בחזית המאבק, אין שום התגייסות למאבק בפלשתינו-פשיזם בקרב כל הדרגים הבכירים והזוטרים של הממסד הביטחוני והמדיני הישראלי. אם הייתה מתנהלת מערכה ישראלית בעולם המבוססת על שתי רגליים – הבהרת הקשר בין חמאס לבין אל-קאעידה וחשיפת היוזמה המדינית הפלשתינית כקמפיין להשמדת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה – מאורעות אתמול היו מתקבלים בעולם כמות שהם באמת: תוקפנות בוטה נגד ישראל.

העובדה שבישראל לא מצליחים להפנים כי מדובר במלחמה של ממש על זכות קיומה של המדינה (חריפה בהרבה מזו שהתרחשה כשאבא אבן קרע באו"ם את כתב השטנה שהשווה בין ציונות לבין גזענות), מלמדת על אי-מוכנות יסודית של הממסד המדיני והביטחוני לקראת מאורעות אפשריים בספטמבר הקרוב. לזכותם של הערבים ייאמר, כי הם אינם מסתירים דבר. המאבק בישראל מתנהל בגלוי. לישראלים, המאומנים בעשרות שנים של מלחמה בטרור ערבי עקוב מדם, אין כרגע שום מענה לטרור החדש נגד ישראל, קרי: המתקפה על עצם זכותה להתקיים.

ג'ונתן ס. טובין כתב אתמול באתר כתב העת הניאו-שמרני "קומנטרי" כי 'יום הנכבה' מציין למעשה את סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל. ההסברה הישראלית צריכה ללכת צעד אחד קדימה ולהסביר לעולם כי מבחינת הערבים, השוללים את זכות קיומה של ישראל, חיסול מדינת היהודים הוא רק השלב הראשון. השלב הבא יהיה המצעד הגדול לחיסולו של המערב.

על ישראל להבהיר לעולם את קוויה האדומים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.5.2011

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, התחיל את הקריירה שלו כמכחיש שואה. בעבודת הדוקטור שכתב בברית המועצות טען עבאס כי התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים לשם השמדת היהודים בתמורת לחתימת הסכם העברת רכוש היהודים לארץ ישראל, פקפק בהערכה כי שישה מיליון יהודים נספו בשואה וציטט "מחקר מדעי" של מכחיש השואה הצרפתי (שבאוקטובר 2006 נידון לקנס ולמאסר בעוון הכחשת שואה והשתתף חודשיים אחר כך בוועידת הכחשת השואה באיראן), שלפיו תאי הגזים לא התקיימו לשם רצח יהודים אלא כדי לשרוף גופות פן יתפשטו באזור מחלות וזיהומים.

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

במשך שנים, שכנעו אותו אנשי השמאל שמכחיש השואה הפלשתיני השתנה והפך למנהיג לאומי לגיטימי. ביום שלישי האחרון, חזר אבו-מאזן לסורו כשטען שהיישוב היהודי בארץ ישראל גירש את ערביי הארץ, ואז התערבו בנעשה צבאות ערב. הנרטיב השקרי הזה איננו מלמד רק על הכישרון של מנהיג פלשתין העתידית לערוך רוויזיה פרוטו-נאצית בהיסטוריה, כפי שעשה ב"עבודת הדוקטור" שלו, אלא גם על הכיוון שבו עבאס וחבריו פוסעים. ככל שנוקף הזמן, ברור יותר ויותר, כי שאלת חלוקת הארץ לשתי מדינות איננה רלוונטית עוד. הנאום שנשא השבוע ראש הממשלה נתניהו בכנסת ליכד סביבו את כל הקונצנזוס הציוני, אבל נתניהו מבין היטב כי הדיבורים על "מדינה פלשתינית מפורזת", "ירושלים שלמה בריבונות ישראל", "שמירה על גושי ההתיישבות" ו"פתרון בעיית הפליטים במסגרת המדינה הפלשתינית", הם כולם עורבא פרח. הפלשתינים נאבקים עתה על מימוש תביעת השיבה של ארבעה מיליון פלשתינים לגבולות ישראל. למעשה, מאבקם הוא לחיסולה של ישראל באמצעות זרם פליטים שיבטל את הרוב היהודי ויתיישב בקיבוצים ובערים בארץ על חשבון תושביהם היהודים. מטרה כזו ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה שבה תושמד ישראל.

לא ברור אפוא מה יכול נתניהו להציע לפלשתינים. למעשה, ברי כי אין מנהיג יהודי-ישראלי אחד מלבד דב חנין מחד"ש שיהיה מוכן להסכים לדרישותיהם. לישראל אין שום דבר להציע למנהיגים הערבים. המסר הזה צריך להיות חוד החנית בהסברה הישראלית. השאלה המהותית איננה אם ישראל תיסוג מהתנחלויות מבודדות, תישאר בבקעת הירדן, תסכים לחלוקת ירושלים או תאפשר למדינה הפלשתינית המיועדת להתחמש. השאלה העיקרית היא אם ישראל מסכימה לוותר על ייעודה כמדינת היהודים ולהתחסל. הגיע הזמן לומר כבר כעת, ואולי הדברים הללו ייפלו על האוזניים הנכונות, שהפלשתינים מתכוננים למסע הגדול על ישראל. חודש ספטמבר איננו רק החודש שבו מצפים הפלשתינים שהאו"ם יכיר במדינתם העצמאית, אלא גם החודש שבו הם מעוניינים בתחילת המסע הגדול להפלת מדינת היהודים.

רבים מרבים לדבר על אי-אונות ישראלית נוכח אירועים כמו אלה שהתרחשו בגבול עם סוריה. אולם ישראל איננה חסרת אונים כלל. במקום לעסוק בניסיונות לרצות את הבית הלבן ולאמץ נוסחאות בנוסח ארי שביט ואהוד ברק, על ישראל לצאת ביוזמה מדינית ברורה שבה יוצע לפלשתינים פתרון הסכסוך, עם קווים אדומים ברורים. הגיע הזמן להפסיק לשחק במלים: אם ההנהגה הישראלית לא מתכוונת לחלק את ירושלים ולחסל את יישובי גוש עציון, הגיעה העת לומר זאת ולשים את הדברים על השולחן. במקביל, יש להבהיר לפלשתינים מה הם הקווים האדומים של ישראל מולם בניסיונותיהם להבעיר את האזור, ולגבש אסטרטגיה לטיפול באינתיפאדה עממית שתנסה לצעוד מעזה לתל-אביב ומדמשק ליפו.

בהספדו לרועי רוטברג, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אף שנכתבו לפני שנות דור, נכונים הדברים כאילו נכתבו אך היום.

הפרקטיקה המהפכנית של ברק אובמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2011

נשיא ארה"ב אובמה ידע זמן רב לפני שנשא את נאומו כי אין ראש ממשלה ישראלי שיסכים לחזרה לגבולות 1967. אפילו חביבת הבית הלבן, הגברת לבני, לא תסכים לערוך טיהור אתני בגוש עציון ובמעלה אדומים. אולם אובמה בחר בכל זאת לקרוא לישראל לחזור לגבולות 1967. לראש הממשלה נתניהו לא הייתה כל ברירה אלא לענות לנשיא האמריקני בשלילה מוחלטת. קשה להעלות על הדעת ראש ממשלה ישראלי שהיה נוהג אחרת. אולם אם ידע אובמה כי תשובת נתניהו תהיה שלילית, מדוע החליט בכל זאת לבקש את הבלתי-מתקבל על הדעת?

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

מלאני פיליפס, אחת הפרשניות השמרניות המפורסמות בבריטניה, טענה כבר לפני שלוש שנים ששורשיו של אובמה נטועים במרכסיזם המהפכני. אחת הדרכים של מהפכנים להילחם את מלחמתם היא באמצעות "פרוגרמת מינימום" ו"פרוגרמת מקסימום". פרוגרמת המינימום מכילה "תביעות מעבר" טקטיות המשרתות את פרוגרמת המקסימום האסטרטגית. המטרה של הפרחת בלון החזרה לגבולות 67' היא לזעזע את ישראל, לטרוף את הקלפים מחדש, לערער את מנהיגותו של נתניהו, כדי שייווצר משבר אשר יוביל בסופו של דבר למו"מ מדיני מחודש כשברור שישראל, שאינה יכולה לחזור לאותם גבולות, תוותר ויתורים רבים בתמורה ל"וויתור" הפלשתיני על גוש עציון ומעלה אדומים. למשל, חלוקת ירושלים והסכמה לקליטת חלק מהפליטים בגבולות ישראל.

תביעת המעבר של פרוגרמת המינימום, חזרה לגבולות 67', מיועדת לשרת את פרוגרמת המקסימום, שהיא – במקרה הטוב – חלוקת הארץ לשתי מדינות ודה-ציוניזציה של ישראל. במלים אחרות, לאובמה אין ספק שדרישה מישראל לסגת לגבולות אשר מהם נאלצה לצאת למלחמת אין-ברירה לפני 44 שנה, איננה ריאלית. אבל דרישה שכזו מהווה לוחמה פסיכולוגית מהפכנית בדרך להשגת המטרה הסופית.

במאמר של גלן קסלר ב"וושינגטון פוסט", הצביע הכתב הדיפלומטי הוותיק על כך שבנאום אובמה לא הייתה התייחסות לפתרון בעיית הפליטים, בשונה מהנשיאים שקדמו לו, קלינטון ובוש הבן. קסלר מציין כי במכתב הנשיא בוש לרה"מ דאז שרון, משנת 2004, כתב הנשיא האמריקני כי בעיית הפליטים תיושב במסגרת המדינה הפלשתינית. כך גם גרס הנשיא קלינטון בהתייחסותו לנושא משנת 2001. לא כן אובמה. כל שאמר הנשיא האמריקני הוא שיש לדחות את שאלות ירושלים והפליטים לשלב מאוחר יותר, ואילו עתה ראוי להתרכז רק בשרטוט הגבולות ובהסדרי ביטחון. אבל התוכנית הדו-שלבית הזו היא פיקציה. אובמה יודע כי הפלשתינים מעוניינים קודם כל בעניין ירושלים והפליטים. ישראל תיאלץ לשלם על סירובה לחסל את גושי ההתיישבות. התשלום יהיה בירושלים המזרחית ובשיבת הפליטים. או ההיפך: ישראל תיאלץ לעקור את המתיישבים כדי שרוב ירושלים תישאר בריבונותה ועל מנת שהפליטים לא ישובו לגבולותיה.

כך או אחרת, התביעה מישראל לשוב לגבולות 67' משרתת את מטרת-העל: זעזועה עד כדי פירוק הנהגתה. איך בכך כדי לטעון שאובמה הוא אנטישמי או אנטי-ציוני, אבל הפרקטיקה המהפכנית הזו מציבה אותו בשורה אחת עם עמיתיו באוניברסיטת ברקלי העוינים את הציונות וישראל.

נתניהו, כשמאחוריו רוב העם בישראל ואפילו חלק אדיר מהציבור האמריקני, יוצא מהעימות עם אובמה כשידו על העליונה. הוא יוכל להתמקד עתה בשלוש נקודות מהותיות: האבסורד שבחזרה לקווי 67', ההתעקשות הפלשתינית על שיבת הפליטים והברית החדשה של אש"ף עם האסלאמו-פשיזם. רוג'ר כהן כתב אתמול ב"ניו יורק טיימס", כי ביטחון ישראל תלוי בהתחייבות חמאס-פתח לאי-אלימות, בהסכמתם למדינה מפורזת ולקבלתם את העובדה שכינון שתי מדינות מציין את תום הסכסוך. מנגד, הריבונות הפלשתינית מתחילה, לפי כהן, בנסיגה ישראל מיו"ש, מפינוי התנחלויות, מנסיגה ישראלית והדרגתית מהשטחים ומחילופי שטחים.

הבעיה של כהן היא שהוא, כמו אובמה, מסרבים לנגוע בלב הסכסוך אשר הכשיל גם את קלינטון וברק וגם את בוש ואולמרט: חלוקת ירושלים ותביעת השיבה. בשונה מכהן ומאובמה, נתניהו מבין כי מאבק על תביעת השיבה כאשר רוב שטחי יו"ש מצויים בריבונות פלשתינית, הוא מתכון למלחמת-דמים. כל עוד הפלשתינים לא מסכימים לסיים את הסכסוך ומתמקדים בשלבים למיניהם, ישראל לא יכולה לחזור על טרגדיות אוסלו וההתנתקות ולהפוך את כל העורף לחזית בשם תעתועי השלום של המהפכן מהבית הלבן.

לעצור את טירוף השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.5.2011

מי שיקרא את ה"וושינגטון פוסט" ואת עיתון "הארץ", עלול לחשוד כי הוא לוקה בפיצול אישיות. אתמול דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, הודיע שהוא דוחה את מתווה אובמה לחזרת ישראל לגבולות 67'. זה מצטרף לאהדה הסוחפת את האומה האמריקנית כלפי נתניהו. לא רק אצל החבר'ה הניאו-שמרנים של "קומנטרי" אלא גם בקרב ה"הארד קור" הדמוקרטי. והנה, ב"הארץ" עטים גדעון לוי, יוסי שריד וארי שביט על נתניהו, כל אחד מושחז וארסי יותר מקודמו. שביט, שהאיץ בנתניהו ללכת בכיוון שבו הוא פוסע כעת, געגע משהו על "נאום מצדה".

נאום ראש הממשלה נתניהו הצליח להבקיע את הבידוד שכפה אובמה על ישראל. הטעות הקריטית של הנשיא האמריקני הייתה בתחרות "מי ינאם ראשון". הוא סנדל וסיבך את עצמו בעצת הילארי קלינטון. נתניהו הגיב בתוקפנות מנומסת ובנחישות נוסח וושינגטון. תוך יום זכה באהדת הקונגרס וחלק אדיר מהאמריקנים. הוא דיבר בשפה שהאמריקנים אוהבים: הרבה עובדות, בלי בולשיט. נאומו התבסס על הקונצנזוס הישראלי שאפילו בקיבוצי 'השומר הצעיר' חותמים על תכניו. מעטים יודעים, למשל, שתוכנית נתניהו זהה במאת האחוזים לתוכנית השלום של רבין מאוקטובר 1995. במלים אחרות, ההבדלים ההיסטוריים בין תנועת העבודה הביטחוניסטית לבין הליכוד נמחקו. נתניהו מגלם את המפנה ההיסטורי הזה.

ולמרות הכול, במוצאי השבת הבאה, הארבעה ביוני, תתקיים בתל-אביב הפגנה שתצא מכיכר רבין בסימן התנגדות לנתניהו. בשמאל כבר התחילו לפזר את הרעל המוכר על נתניהו "סרבן השלום", ה"מסוכן", שהופך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד פשיסטית". כלומר, מפלגת העבודה, מרצ והקומוניסטים זזו הקצינו את עמדותיהם מלפני חמש עשרה שנה. הם ניצבים במקום שבו ניצבו אנשים כמו אבו-ג'יהאד. אולם זו לא תזוזה שמאלה; זו פנייה לכיוון הפשיזם האסלאמי. ברגע שנתניהו הפך למנהיג הרוב הישראלי הציוני והשפוי, השמאל נדרש לפנייה לכיוון מורשת הג'יהאד של ערפאת. מדברים שם בגלוי על העלאת אחוזי ההצבעה בקרב הערבים בבחירות הקרובות: בלי החבר'ה מהגליל, מנצרת ומהמשולש, הם יגרדו את אחוז החסימה מלמטה. לכן, סביר להניח ש"מחנה השלום" ידאג לייבא להפגנה הקרובה לא מעט מערביי ישראל כדי לעבות את השורה.

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשטרה נדרשת עתה להחליט מהו גבול הסובלנות של הדמוקרטיה. אם דגלי פלשתין המונפים במרכז תל-אביב בצד סיסמאות ארסיות נגד ראש הממשלה אינם מהווים קו אדום. אם לא צריך לעצור את האוטובוסים מהמשולש ומהגליל בדרכם לתל-אביב. האם מישהו היה מעלה על דעתו לאפשר למפגיני ימין להגיע עם דגלי ישראל לאום אל-פחם? כזכור, בפעם האחרונה שזה קרה, אנשי הימין לא נכנסו אל מרכז העיר המוסלמית. ערביי אום אל-פחם הנאורים רגמו אותם באבנים כדי להראות להם שמדובר בטריטוריה איראנית. אין סיבה אפוא שגדודי רק"ח ובל"ד בהנהגת מחמד ברכה וחנין זועבי יוכלו לעשות כן. הגיע הזמן שהשמאל בארץ יבין כי הסבלנות מתחילה לפקוע.

השר לביטחון פנים צריך להבהיר למשטרה כי הגיע הקץ לימים שבהם דגלי ערפאת התנוססו בהפגנות ה"שלום" בתל-אביב. לדמוקרטיה יש זכות לא רק להגן על עצמה אלא גם להבהיר לאזרחיה מה הם הגבולות האדומים. השמאל בישראל, שכבר מזמן לא עוצר באדום, צריך לדעת כי גם לליברלים הגדולים ביותר כואב כשתוקעים להם אגרוף בפרצוף. שלטון החוק צריך אם כן לדעת כיצד להתמודד עם האגרופנים משמאל.

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

החזרה הגנרלית של השמאל בכיכר העיר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

"בעלי נהרג בקרבות במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן", אמרה לי מירי, מנידה בראשה כלא-מאמינה. את הכיכר על שם ראש הממשלה המנוח מילא ים גדול של דגלים אדומים ודגלי פלשתין, עם מפגינים ערבים רבים, לצוואר חלקם כאפייה, והם קוראים קריאות בערבית בגנות ראש הממשלה. "הייתי מוכנה לחזור לגבולות 67'", הסבירה, ורעד עבר בקולה. "אבל הם רוצים את לוד, יפו ורמלה", פסקה וביקשה שלא אכתוב את שמה המלא. "בעלי נהרג במלחמה", הדגישה שוב, רוצה לומר מה כבד הוא קורבנה.

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

בהפגנת השמאל שנערכה אמש בתל-אביב השתתפו בסביבות 5,000 מפגינים. למרות הנוכחות הבולטת של 'השמאל הלאומי', שהביא כמה וכמה עשרות צעירים עם דגלי ישראל וכרזה ענקית עם דיוקנו של ברק אובמה, הרי עיקר המפגינים יובאו על-ידי התנזים הקומוניסטי של תומכי חד"ש בערים ובכפרים הערבים. קומץ אנשי ימין שביקש להפגין הפגנה נגדית, נדחק לקרן הקרוב וסביבם עשרים חיילי מג"ב ויס"מ. בתל-אביב, הנפת דגלי פלשתין היא כבר בגדר בון טון. לרגע היה נדמה, שרחוב אבן גבירול הפך לטריטוריה חצי סובייטית-חצי איראנית.

דגלי פלשתין ודגלים אדומים מילאו את הרחובות, ולעזרת השמאל הרדיקאלי נחלצו ערביי המשולש, נצרת והאזור, שעבורם הייתה זו הזדמנות פז לפרוק את תסכולם עם קריאות בערבית, גרונם ניחר, כאשר להקת המתופפים של בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מוציאה מהמרפסות את דיירי רחוב המלך ג'ורג' ההלומים. בתל-אביב עוד לא התרגלו לצעקנות של הקומוניזם המקומי. בכיכר מסריק עמד צעיר ערבי והניף דגל פלשתין. מבחינתו, גבולות 67' הם בהחלט לא היעד הסופי.

ההפגנה בותרה לשני חלקים: המיעוט עם דגלי ישראל בראש, מניף שלטים עם תמונת נתניהו ותחתיה הכיתוב "סרבן שלום", ועליו נמנים בעיקר אנשי 'שלום עכשיו', מרצ ו'השמאל הלאומי'; והרוב הקומוניסטי הגדול מאחורה – רצועה ארוכה של אנשי חד"ש, 'סולידריות שייח' ג'ראח', הטרוצקיסטים ואפילו אנשי 'דרך הניצוץ', שבשנות השמונים מנהיגים נכלאו בעוון קשרים עם ארגוני הטרור הערבים, ועתה מכנים עצמם בשם 'דע"ם – מפלגת הפועלים'. אלמלא היו הערבים מעבים את שורותיהם, המראה היה נלעג במיוחד. ארבעה בית"ריסטים עם דגלי כחול לבן על גבן עמדו במרכז כיכר רבין וכלכלו את צעדיהם. הם הסתלקו משהבינו כי מדובר בטריטוריה פלשתינית לשעה הקרובה.

לפני היציאה להפגנה, התדיינו ביניהם זוג צעירים אם להדביק על שלטיהם את המדבקה שהוציאה מרצ, "ביבי תכיר – פלסטין". "עוד יחשבו שאני ציוני", הביע חשש צעיר עם שיער נפוח וארוך. חברו הרגיע אותו כשהביא לו מדבקה שהפיקה חד"ש, שמסירה כל חשדות בדבר ציונות. בדרך נשכבו כמה נערים ונערות על הרצפה במיצג מוות מקאברי במיוחד. העוברים והשבים חששו כי מדובר בכמה צעירים שחטפו מכות מהיס"מ, אולם עד מהרה התברר כי זו דרך אמנותית מיוחדת למחות נגד ה"כיבוש".

הכבודה הקומוניסטית הרגישה שזו יום חגה: ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי עמדה עם שלט ענק ועליה המספר "67'", מפקחת על החוליות הערביות שיובאו להפגנה. חיים אורון, עד לא מזמן ח"כ מטעם מרצ, הסתחבק עם מזכיר מק"י, מוחמד נפאע, מתעלם מהדגלים הפלשתיניים סביבו. כמעט כל המנהיגות הערבית הגיע לשם. הם יודעים כי בלי תמיכתם המספרית, ההפגנה עלולה להיתפש כקוריוז. ח"כ מחמד ברכה, יו"ר חד"ש, וראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת, הסתובבו בקהל כחתנים ביום חגם. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שהתכונן להפגנה ב'קפה מסריק' האופנתי אשר ליד כיכר רבין, שפע חיוכים.

בכיכר דיזנגוף נדחקו המפגינים אל עבר העלייה להיכל התרבות ומשם לרחבת מוזיאון תל-אביב. רק קומץ מפגיני ימין, דגלי ישראל בידיהם וסביבם עשרות אנשי יס"מ, שוטרים ומג"ב, עמדו בודדים בתימהונותם ברחוב המלך ג'ורג', קוראים קריאות בגנות השמאל. אחד ממכריי התל-אביביים, ווקמן לאוזניו והוא מהדס בחדווה למכון הכושר המקומי, ניגש אליי ושאל אותי, "לא הייתה פה הפגנה על ירושלים?". הבועה, מסתבר, ממשיכה בשלה, גם כשממלאים את מרכז העיר בגדודי אוהדי אש"ף בחזרה גנרלית לקראת ספטמבר הגדול.

מאיר דגן ותיאוריות הקונספירציה הרדיקליות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

בימים אלה, אני קורא את ספרה של העיתונאית הבריטית, מלאני פיליפס, The World Turned Upside Down, שיצא לאור בשנה שעברה. פיליפס היא מהבודדות בתקשורת הבריטית שניצבות לצד ישראל ומציגה גישה שמרנית המבקרת פוסט-מודרניזם, ליברליזם רדיקלי ושאר רעות חולות. הפרק הראשון בספרה של פיליפס הוא מעניין ומדהים כאחד: פיליפס מתארת עקב בצד אגודל כיצד התפתחה התיאוריה האפוקליפטית בדבר התחממות כדור הארץ והחיזיון הטראגי שלפיו אנו צפויים לקטסטרופה אקולוגית אדירה עד שנת 2100, שדומה לזו שפקדה את הדינוזאורים. פיליפס קורעת לגזרים את הרדיקל-שיק הירוק באמצעות נתונים, ציטוטים ומראי מקום לאינסוף. ההנחה הבסיסית של התיאוריה, שלפיה אפקט החממה נגרם בגלל פליטת פחמן דו-חמצני וגזים רעילים ולכן אנו צפויים לקץ איום ונורא, מתבססת על חיזויים בלתי-מבוססים שאינם קשורים כלל למדע. היא מצטרפת למנהיגים כמו וצלב קלאוס, רה"מ הראשון של צ'כיה הפוסט-קומוניסטית, שרואה בתיאוריית ההתחממות הגלובאלית כלי בידי השמאל הרדיקלי.

נתניהו ומאיר דגן בצילום הפרידה. קרדיט: AP

תיאוריות רדיקליות שעיקרן אפוקליפסה וקונספירציה משרתות את סדר יומם של מהפכנים. הם מבקשים ליצור כאוס באמצעות הפצת מסקנות המבוססות על הנחות מוטעות ושקריות. חלקם יודעים שהנחותיהם מוטעות. חלקם כבר לא מתעניינים בכלל באמת. מה שפיליפס מתארת אופייני לשמאל הרדיקלי. הבעיה היא תמיד בעובדות. אך הבעיה האמיתית מתחילה כשהשקרים מצטרפים לכדי לוחמה פסיכולוגית מהפכנית. ניקח לדוגמה את התיאוריה החדשה של אמיר אורן ב"הארץ", שמקבל רוח גבית ממאיר דגן. אורן מסביר כי נתניהו וברק עלולים להפציץ את איראן כדי להסיר מעל סדר היום את ההכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר. במלים אחרות, אורן סבור, כי ההנהגה הישראלית כל כך מטורפת שהיא יכולה להכריע בנושא גורלי כמו הגרעין האיראני משום שבאו"ם יכריזו על הקמת פלשתין. הגדיל לעשות ארי שביט, שהילל בשישי האחרון את חוסר ביטחונו של דגן בהנהגה הנוכחית.

יכול להיות שאורן וחבריו באמת מבינים שהקונספירציה הזו היא מיסודה מעוותת ושקרית. אולי בתוך עצמם הם יודעים, שאפשר להתנגד לראש הממשלה בלי לטעון שהוא מטורף. אבל "הארץ" נמצא כבר במסלול אחר לחלוטין. הוא כלי מרכזי בלוחמה הרדיקלית נגד ישראל. יש פה חבירה כפולה של השמאל הישראלי העמוק של מרצ וחד"ש ששופרו הוא "הארץ", עם הזעיר-בורגנות שמייצגת 'קדימה', נגד העם בישראל, בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית שמטרתה הפלת ממשלת נתניהו, ובכל מחיר, אגב דמוניזציה שלה.

הנחת היסוד של המלחמה הנוכחית בנתניהו היא שהדרך היחידה להפילו איננה באמצעות גיוס העם ואינה עוברת דרך יצירת רוב פרלמנטארי נגדו, אלא על-ידי טרור פסיכולוגי נגד העם. בשמאל מאמינים במה שניתן לכנות "אפקט קרנסקי" על-שם ראש ממשלתה הדמוקרטית הראשונה של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי: הוא עמד לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, נכשל במערכה ואז, לאחר מרד נגדו מצד מפקד הצבא הרוסי קורנילוב ואירועים נוספים, הפסיד את השלטון לבולשביקים שהבטיחו להמונים הרוסים המותשים מהמלחמה דבר אחד בלבד – שלום. מצלצל מוכר? בשמאל מאמינים כי כאשר תגיע השעה, נתניהו-קרנסקי יביא את ישראל אל פי-פחת ואז, במצב שבו ישראל מותשת מטילים ומאבדות כבדות בעורף, יופל נתניהו בשם השלום.

לימין בארץ כדאי להתחיל לדאוג. מאיר דגן איננו ציפי לבני או דב חנין. תותחי השמאל החלו לירות מטחים בלתי-פוסקים לכיוון הממשלה המכהנת. זו הפגזה ממוקדת שמטרתה רה"מ ושר הביטחון. הערבים, המבינים את המתרחש, קולטים כי הגיעה השעה לעשות מעשה כדי להתחיל לטלטל את ממשלת נתניהו. "יום הנכבה" ו"יום הנכסה" הם בגדר מתאבן בלבד. ראש הממשלה צריך להמשיך בקו שבו החל ביחס לנשיא אובמה ולהשיב מלחמה שערה. תסריטי האימה הנרקמים ברחוב שוקן נקראים גם ברמאללה, בעזה, בדמשק, בביירות ובטהרן. ישראל הרשמית לא יכולה עוד לשתוק נוכח אלה המנסים מבית לערער את ממשלתה.

בין ספירו לשפירא: למי שמור חופש הביטוי בישראל?

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.6.2011

שחרורו המהיר של העיתונאי גדעון ספירו ממחיש שוב את האפליה במדיניות הפרקליטות לרב שפירא, למשל, הם לא עשו הנחות

ביום שלישי האחרון, סערה ביצת השמאל לכמה שעות. עיתון "הארץ" פרסם, כי גדעון ספירו בן ה-76, מוותיקי השמאל ועיתונאי, נעצר בעקבות מאמר שפרסם באתר באינטרנט 'הגדה השמאלית'. לפי "הארץ", בעקבות המאמר פה 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד אגף החקירות במשטרה בדרישה לפתוח בחקירה נגד ספירו. המשטרה, שזימנה את ספירו לחקירה והחליטה לעוצרו, לא ידעה עם מי היא מתעסקת: כעבור שעתיים בלבד, שוחרר ספירו בערבות, לאחר שעו"ד מיכאל ספרד יצר קשר עם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן.

תוך שעתיים שוחרר. בצילום: גדעון ספירו וחבר. קרדיט: מחלקה ראשונה / NEWS1

מאמרו של ספירו פורסם ב-4 בספטמבר 2010, ובו כתב: "שתי פעולות הגרילה בשטחים הכבושים בהן נהרגו 4 תושבי התנחלויות ושניים נפצעו, מהווים תזכורת שהכיבוש נמשך, וכך גם ההתנגדות… כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים". ספירו טען, כי "גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים". לבסוף, פסק: "כמי שנמנה עם העם הכובש, יהיה זה משום התנשאות להכתיב לפלסטינים את שיטות מאבקם".

ספירו, ראוי לציין, לא קרא במישרין לרצח מתיישבים. אבל מהטרמינולוגיה עולה כי דמו של כל מתיישב ממין זכר שאינו אישה ואינו קטין, מותר: במעלה אדומים ובגוש עציון, בקרית ארבע ובאיתמר. הקביעה המופרכת, שלפיה "כמעט" כל מתיישב נושא עמו נשק, אינה רק מנוגדת למציאות, אלא גם הופכת את המתיישבים ליעד לגיטימי לרצח. העובדה שספירו לא רוצה "להתנשא" על הפלשתינים ר"ל ואינו מבקש להבהיר להם כי רצח חפים מפשע הוא מגונה, מעידה על הכותב: הוא בפועל משלים עם רצח מתנחלים, גם אם הוא כותב כי יש לסכל ולגנות כל פגיעה בנשים ובילדים.

הבעיה המהותית אינה עם תוכן הדברים של ספירו. דמם של "המתנחלים", מעין כינוי דמוני לקבוצה של אזרחים שנשלחה על-ידי ממשלה ריבונית, מותר מזמן. הבעיה היא עם האפליה: הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", נרדף מזה זמן רב בשל הספר שחיבר. המשטרה עצרה אותו לחקירה בחשד להסתה ופשטה על ישיבת "עוד יוסף חי" במטרה להחרים עותקים מהספר. האגודה לזכויות האזרח שיבחה את המשטרה על החקירה, ושילמה מס שפתיים כשגינתה את המעצר. הרב יצחק גינזבורג זומן גם הוא לחקירה. אולם לרב שפירא ולגב גינזבורג לא היה גיבוי בדמות עו"ד רב השפעה כמו מיכאל ספרד. גם לא היו לו חברים רבי השפעה שיפעלו אצל המשנה ליועץ המשפטי.

בשיחה עם "הארץ", סיפר השבוע ספירו כי "אמרתי לחוקר שהמאמר הוא בדיוק ההפך מהסתה לאלימות, הוא כולו שיר הלל למאבק הלא אלים ויש בו אפילו גילויי אמפתיה למתנחלים". מעיון במאמר קשה למצוא את אותו שיר הלל. העובדה היא, שספירו כתב את שכתב, ושוחרר. ספק רב אם מישהו יפשוט על ביתו, יחטט במחשבו האישי או ימנע ממנו לפרסם דברים דומים בעתיד. אולם כאשר ישנן התבטאויות שנויות במחלוקת מן הצד הימני של המפה הפוליטית, טחנות הצדק טוחנות מהר מאוד לאבק את אלה שדבריהם נראים להם כ"הסתה".

אין זו הפעם הראשונה שספירו כותב בבוטות נגד המתיישבים. על הפיגוע בנחל תלם, שבו נהרגו ב-28 בדצמבר 2007 אחיקם עמיחי (נכדו של הרב משה צבי נריה) ודוד רובין, שני חיילי צה"ל תושבי קריית ארבע, כתב ספירו "השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלסטיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום". השאלה העיקרית איננה אם צריך לעצור את גדעון ספירו, אם לאו. הבעיה היא, שישראל היא מדינה שאימצה את המודל הליברלי האמריקני של חופש הביטוי: לכולם מותר לומר את הכול, ובתנאי שהם מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. שחרורו של ספירו ממעצר, בין אם מוצדק ובין אם לאו, מראה שוב כי בישראל, חופש הביטוי הוא נחלת אליטה צרה אשר אפילו למשטרה אין הכוח לעמוד בפניה.

קנה את משמיציו – ליאוניד נבזלין רוכש חמישית מ"הארץ"

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.6.2011

חמישית מהבעלות על עיתון "הארץ" נמכרה במחיר גבוה לליאוניד נבזלין. איך נוצרה העסקה בין הנדבן בעל הקו היהודי-לאומי לבין עיתון השמאל הרדיקלי? ומה גרם ל"הארץ" להימכר דווקא לאיש שהוצג בו פעמים רבות כארכי-פושע נמלט? הצורך של נבזלין בלגיטימציה מספק רק תשובה חלקית

השבוע רעדה התקשורת לרגע: עיתון "הארץ" הודיע על ההסכם שחתם המו"ל, עמוס שוקן, עם איש העסקים הרוסי-ישראלי, ליאוניד נבזלין. לפי ההסכם, ירכוש נבזלין 20 אחוז ממניות העיתון תמורת 140 מיליון שקל.

זוהי המכירה השנייה של חלק מהבעלות על העיתון לגורם מחוץ למשפחת שוקן. בשנת 2006, חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג רכשה 25 אחוז ממניות העיתון תמורת 25 מיליון אירו. גם אז קמה מהומה כשהתברר שאביו של בעלי החברה אלפרד נבן-דומונט, ד"ר קורט נבן-דומון, היה חבר המפלגה הנאצית מ-1937, הפיץ תעמולה נאצית ובאוגוסט 1944 זכה – יחד עם ראש האס.אס. והגסטאפו, היינריך הימלר – בעיטור מטעם ד"ר יוזף גבלס על שפעל למען הרייך השלישי בתנאים הקשים ביותר; שוקן התפתל אז וטען שבזמנו לא הייתה ברירה למו"ל הגרמני אלא להוציא את עיתוניו, ועל דומונט הבן אמר: "אין שום סיבה להטיל עליו, או על החברה שהוא עומד בראשה עכשיו, את האחריות לתקופה שמלפני זמנו".

בעקבות הרכישה האחרונה, ירד חלקם של הגרמנים בעיתון מ-25 ל-20 אחוז, וחלקה של משפחת שוקן צנח מ-75 ל-60 אחוז. נבזלין התנה את החתימה על ההסכם ב"סעיף אידיאולוגי" הכולל שישה עקרונות. הראשון בהם קובע כי "'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". יתר העקרונות: "הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות; הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם; הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית; הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת שוק"; ולבסוף – "הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות".

עמדת כוח מול פוטין. ליאוניד נבזלין

השאלה הגדולה העולה מעסקת שוקן-נבזלין היא מדוע בחר נבזלין להשקיע כל כך הרבה כסף בעיתון ישראלי שהקו הפוליטי שלו סותר את זה שלו (נבזלין נמנה על התורמים המרכזיים של 'מרכז שלם' המזוהה עם הזרם הציוני-שמרני-ימני של המפה). מעברר לכך, "הארץ" אף היה בשנים האחרונות ממבקריו החריפים של נבזלין ואזכר פעם אחר פעם את ההאשמות התלויות נגדו שהפכו ברוסיה להרשעה בקשירת קשר לרצח, ואת האופן שבו עשה את הונו. בהודעת העיתון לא נזכרה כל ביקורת על האוליגרך המורשע. "משרד המשפטים התנגד לבקשה [של רוסיה להסגרת נבזלין, ד.מ.] וקבע שכל הראיות בבקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה כנגד נבזלין אינן קבילות", הצדיק העיתון את הסכם הרכישה המפתיע.

סנאטור וגולה

ליאוניד נבזלין נולד ב-1959 במוסקווה ובשנת 1981 סיים את לימודיו ב'מכון גובקין לנפט ולגז'. בשנים 1981-87 עבד כמהנדס תוכנה בארגון סחר הקשור למשרד הגיאולוגיה הסובייטי, ולאחר שפגש את נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, מונה לתפקיד סגן המנהל ב'מרכז הצעירים ליצירתיות מדעית והנדסית', גוף שהיה קשור בקומסומול – תנועת הנוער הסובייטית. מעטים יודעים שאת אותו מרכז מדעי כביכול ייסד האוליגרך הכלוא כיום ברוסיה, מיכאיל חודרוקובסקי, וכי המרכז עצמו – שלא היה אלא חברה לייבוא מחשבים ולסחר – נהנה מהטבות מפליגות מצד המדינה הסובייטית דאז, כגון פטור ממיסוי.

בשנים 1989-1991, מונה לנשיא בנק מנאטפ, שגם אותו הקים מיכאיל חודרוקובסקי, ולאחר קריסת הגוש המזרחי, התקדם בארגונו של חודרוקובסקי, ובאפריל 1996 מונה לסגן הנשיא של חברת הנפט יוקוס שבבעלותו. יוקוס, אגב, פשטה את הרגל ב-2006, לאחר ששלוש שנים לפני כן תבעה ממנה הממשלה הרוסית לשלם סדרת תשלומי מס בסך 27 מיליארד דולר. חודורקובסקי נעצר בשלהי אוקטובר 2003, וכעבור פחות משנתיים הורשע במרמה ונידון למאסר של תשע שנים. לאחר מכן הופחת עונשו בשנה.

נבזלין התקדם בקריירה שלו גם בתחום הציבורי. הוא סייע לבחירתו המחודשת של בוריס ילצין לנשיאות רוסיה ב-1996, ומאוקטובר 1997 שימש למשך שנה תמימה מנהל סוכנות הידיעות הרוסית 'איטר-טאס' במקביל, לעיסוקיו הכלכליים.

נבזלין הפך לאחד מבכירי הקהילה היהודית ברוסיה, וב-2001 נבחר לנשיא 'הקונגרס היהודי הרוסי'. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת 'המרכז לתרבות יהודית' במוסקווה ובייסוד 'המרכז הבינלאומי ללימודי יהדות רוסיה ומזרח אירופה'. הוא תרם לג'וינט האמריקני ולסוכנות היהודית, ובשנים 2001-2003 שימש סנטור במועצת הפדרציה הרוסית. בשנים 2003 ו-2004, העריך כתב העת האמריקני הנחשב 'פורבס' את הונו ב-2 מיליארד דולר והכניסו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם.

בישראל הקים מרכז לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית, ייסד יחד עם קרן היסוד מגבית ללימודי יהדות, נבחר לחבר המנהלים של בית התפוצות לאחר שסייע לשקמו מבחינה כלכלית. שמו נקשר בפוליטיקאים שונים, בהם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

בשנת 2008, הרשיעו בית המשפט הרוסי בהיעדרו בקשירת קשר לרצח ארבעה מיריביו ודן אותו למאסר עולם. מאז גולה האוליגרך בישראל ומאשים את ראש הממשלה הרוסי, ולדימיר פוטין, בכך שערך נגדו משפט ראווה.

"כסף מפוקפק, קשרים בעייתיים"

"הארץ" נחשב למבקרו החריף של נבזלין. בכתבה שפורסמה ב-25 בספטמבר 2009 בעקבות חגיגת יום הולדתו ה-50 בבית התפוצות בנוכחות שרים ובכירים אחרים, נכתב בעיתון בטון מאשים: "אולם 'תיאטרון זהויות' בבית התפוצות, שבו מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות, הפך לתפאורה בהצגת יחיד בכיכובו של ליאוניד נבזלין – יו"ר חבר הנאמנים של המוזיאון בהווה, ואוליגרך שנוי במחלוקת בעבר המבוקש על ידי שלטונות רוסיה".

עוד סיפר "הארץ" שנבזלין "עשה הכול על מנת להשכיח מכולם את השתייכותו לאותה קבוצה שהפכה בארץ לשם נרדף לכסף מפוקפק, קשרים בעייתיים ועבר שעדיף לא להתפאר בו ובוודאי שלא לדבר עליו". העיתון אף הגדיל לספר כי בסרט דוקומנטרי שהופק, הודה נבזלין כי החברה שבבעלותו מימנה פוליטיקאים אשר עם בחירתם לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, ה'דומה', שיבצו אנשים מהחברה במערך השלטון. בהודעת "הארץ" על העסקה עם נבזלין לא היה זכר למידע זה.

בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני פחות משנה, באוקטובר 2010, ביקר העיתון את הענקת פרס בית התפוצות מטעם קרן נדב לאתר הימני 'לאטמה'. ב"הארץ" נכתב: "קרן נדב פועלת להעצמת הזהות היהודית, והקשר שלה לבית התפוצות מסתכם באדם אחד: המיליארדר ליאוניד נבזלין. איש העסקים המבוקש ברוסיה, הציל את המוזיאון מקריסה כלכלית ומונה ליו"ר חבר הנאמנים שלו. בנוסף, הוא גם מייסדה של קרן נדב". הקרן, הוסיפה כתבת העיתון, "אינה קשורה למוזיאון, אבל קל להבין איך קרה שהיא חילקה פרסים מיד לאחר הוועידה בבית התפוצות, מדוע הטקס התקיים באוניברסיטת תל אביב שבה מצוי המוזיאון, ומדוע בית התפוצות דיווח על כך: שניהם תלויים בנבזלין".

כל הציטוטים הללו הם רק טעימה קטנה מהביקורת האדירה שנשפכה מעל דפי "הארץ" על נבזלין – שהתנדפה לחלוטין מהודעת העיתון על העסקה איתו. ראיון שנתן למוסף הכלכלי של העיתון, "דה מארקר", נשאל המו"ל עמוס שוקן על "עברו הבעייתי" של השותף החדש, וענה כי "באמת הקדשנו לזה הרבה מאוד זמן ובדיקות – והמסקנות שלנו היו כמו של בג"ץ – שאי אפשר להתייחס להליך המשפטי שהיה ברוסיה כהליך שיכול להיות מקובל על מדינת חוק". לפתע כספו של נבזלין לא היה "מפוקפק" עם עבר ש"עדיף לא להתפאר בו".

עמדת כוח מול פוטין

העסקה שחתם "הארץ" עם נבזלין מעלה תהיות רבות. למשל, כאשר נכנסו הגרמנים לשותפות בעיתון, שיקפה הרכישה שווי של 100 מיליון אירו ל"הארץ", כלומר 560 מיליון שקל. בכתבה שפרסם העיתונאי איתמר לוין באתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, נכתב: "ליאוניד נבזלין רוכש 20 אחוז מ'הארץ' לפי שווי של 700 מיליון שקל. בהתחשב באינפלציה מאז אוגוסט 2006 (4.5 אחוזים), השווי המשוקלל של עסקת דומונט היה 585 מיליון שקל. לפיכך, בעסקת נבזלין שוויו של הארץ גבוה ב-20 אחוז מאשר בעסקת דומונט". האם באמת עלה שוויו של "הארץ" אשר שורד בעיקר בזכות העובדה שבית הדפוס שלו מדפיס את 'ישראל היום'?

לוין מעלה נקודה בעייתית נוספת: בג"ץ דחה את העתירות נגד הסגרתו היות והבקשה התבססה על כתב האישום בלבד, וקבע כי הראיות נגד נבזלין אינן קבילות לפי הדין הישראלי. אולם המצב השתנה: נבזלין הורשע ויש פסק דין חלוט. אם רוסיה תבקש שוב להסגירו, מציין לוין, יצטרך משרד המשפטים לבחון את תקפות פסק הדין. אם ניתן כדין על-פי החוק הרוסי, ייתכן שלא יהיה מנוס מלהסגירו.

ההערכה הרווחת בברנז'ה התקשורתית והעסקית היא, כי נבזלין רכש את "הארץ" כדי להשיג השפעה ולגיטימציה בארץ. עיתונאי "מעריב", הדר חורש, מעריך כי נבזלין רכש את העיתון מאותם מניעים שהניעו בשעתו את גאידמק להשקיע בישראל.

אולם נראה שהמקרה הנוכחי שונה: ל"הארץ" יש מהדורה בינלאומית באנגלית המופצת בשיתוף "אינטרנשיונל הראלד טריביון", המהדורה הבינלאומית של ה"ניו-יורק טיימס", והוא אף מפעיל אתר באנגלית אם אחוזי קריאה גם בחו"ל. ניתן לשער אפוא שמטרתו של נבזלין חורגת, כמו השפעתו של "הארץ", מגבולות ישראל: שהוא מבקש להתחזק מול יריבו הגדול, פוטין. "רוסיה של פוטין מצויה כיום בשלב שמזכיר את 1933 בגרמניה, השנה שבה עלה היטלר לשלטון", קבע נבזלין בראיון שנתן לכתב "הארץ" יוסי מלמן במארס 2005; מלמן דאג להדגיש בתחילת הכתבה שמרואיינו חשוד ברצח ועומד נגדו צו מעצר בינלאומי.

העיתונים יוצאים מידי המשפחות

פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה סבור כי "האישיות של נבזלין היא לא הבעיה פה. מטרידה המשמעות של העסקה לגבי המרחב הציבורי, שהוא סחורה חמה שנמכרת בשוק. הרי נבזלין הוא לא פחות טוב מאחרים. למעשה, המגבלות שמוטלות על התקשורת בגלל הבעלות הפרטית בה מעצבות אותה במשך שנים. לדעתי, העיתונות היום אפילו גרועה מהעיתונות המפלגתית של פעם, כי לפחות אז האינטרסים היו גלויים. תראה איך עיתון כמו 'מעריב' מתגלגל כמו כורסה משומשת בשוק יד שנייה בין בעלי ההון. תהליך ההפרטה בישראל חיסל את האפשרות לקיים תקשורת ציבורית עם מגוון דעות".

"כשקראתי את זה, חלפו בי כמה הרהורים", אומר עוזי בנזימן, בעבר עיתונאי ועורך ב"הארץ" וכיום עורך אתר האינטרנט לביקורת התקשורת "העין השביעית". "ראשית, זו אינדיקציה לכך שמצבו העסקי של 'הארץ' איננו איתן. אם העיתון נזקק שוב להזרמת כספים, זה מדבר בעד עצמו. משפחת שוקן שמרה הרבה מאוד שנים על הנכס הזה כעל אוצר יקר השייך לה; יש לשוקן זכויות עצומות בעולם העיתונות הישראלי, וכאשר המשפחה נאלצת להכניס בעלים נוספים, זה מדאיג. שנית, אנחנו רואים מה קורה בעולם; זו מלחמת הישרדות. אולי לפיינשמקרים מסוימים, ואני בתוכם, זה לא נעים. המבחן האמיתי הוא השאלה אם זה ישפיע על העיתון".

בנזימן מסרב להתרגש מכניסתו של נבזלין ל"הארץ". "זה לא כרטיס ביקור מעורר כבוד, אבל יש פה כוח אכזרי שמכתיב את המציאות וגלום בפתגם הידוע: 'לכסף אין ריח'. אבל גם שוקן ביקר את נמרודי על השליטה ב'מעריב' כשזה הועמד לדין בפלילי, וב'מעריב' הייתה מורשת של העברת הדגל העיתונאי מדור לדור. בעבר, הייתה פה תרבות עיתונאית שהנחילה עולם מושגים. היום, נותרה רק משפחת מוזס שכבר כמה דורות העסק עובר בתוכם – וזה מזכיר עיתונים כמו 'ניו יורק טיימס' שגם בהם השליטה היא משפחתית – אבל הם הופכים למיעוט". "עולה השאלה למה אנשי עסקים צריכים את זה", מסכם בנזימן. "מה, הם חושבים שיעשו עסק טוב מזה? הרי העיתונים האלה נלחמים מלחמת קיום. בשורה התחתונה, המטרה פה היא לזכות בלגיטימציה".

הפנטזיה האמריקנית והמציאות המזרח-תיכונית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.6.2011

פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל אסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.

חיזיון אוטופי. ברק אובמה

הבגידה של אובמה במובארק טלטלה את המזרח התיכון ויצרה עוגן של אי-יציבות. המצב הנוכחי הוא, שאם מצרים לא תקבל מן המערב תזרים מזומנים בלתי-מוגבל לייצוב כלכלתה, היא תקרוס אל אנרכיה מוחלטת ועלולה ליפול כפרי בשל בידי ציר הרשע החדש של אחמדינג'אד, צ'אבז, משעל ונסראללה, אגב הקמת תאי אל-קאעידה פעילים בחצי האי סיני. כל מי שרואה איך דרום אמריקה הופכת לאט לטריטוריה איראנית בהשראת האחים קסטרו ובגיבוי ונצואלה הקומוניסטית, מבין שהתסריט הזה איננו מופרך.

אולם הבעיה הגדולה לא פחות מכך נעוצה בעובדה שיש מי שמבקש להחיל את הניסוי הזה על ישראל. הטקטיקה המהפכנית של אובמה עברה מ"שתי מדינות לשני עמים", סיסמה שנתניהו הסכים לה, ל"קווי 1967". עם רוח גבית מהנשיא פרס ומגוון אנשי רוח וקצינים בישראל, מופעל לחץ על ישראל להסכים לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67' "עם חילופי שטחים הדדיים". ארבע המילים האחרונות האלה הן בגדר סיסמה ריקה. הפלשתינים מוכנים לחילופין של 5 אחוזים, פלוס מינוס. משמעות הדבר היא נסיגה מ-95 אחוז משטחי יו"ש, חיסול ההתיישבות, ביתור ירושלים והפקרת השטחים המפונים למאבק בין פתח לבין חמאס, אשר לפי תקדים עזה וההתנתקות, ניתן לנחש מי עלול לנצח בו.

הרעיון של מדינה פלשתינית דמוקרטית לצד ישראל יכול להיגמר בדיוק כמו מצרים: אבו-מאזן במעצר, בכירי אש"ף בורחים לחו"ל, ההמון מריע לחמאס ומוקמת ממשלה אנטי-ישראלית בגיבוי איראן וגרורותיה, עם תקציב אדיר המגיע מטהרן.

אובמה, אולי אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב מאז ג'ימי קרטר שהפקיר את השאה הפרסי לטובת חומייני והמולות, מבקש מנתניהו להיכנע לחיזיון אוטופי שנכשל בדיוק במדינה שבה נשא נאום מרשים על דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא מקבל גיבוי מיו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, ומגורמים נוספים במערכת הפוליטית הישראלית. במצב הנוכחי, הפלשתינים אינם זקוקים כלל להצבעה על מדינה באו"ם בספטמבר. הם יכולים פשוט לבקש את אימוץ תוכנית אובמה, להציב דרישה ליישומה ואז לקבוע תאריך מוסכם שבו יוכרז על מדינה פלשתינית על בסיס המתווה האמריקני. ארה"ב לא תוכל להתנגד לתוכנית של עצמה. לנתניהו אין ברירה אלא להתנגד לנוסחה החדשה של קווי 67'. מדובר במלכודת שמובנת לכל מי שמכיר את המהפכנות השמאלנית שאובמה מייצג.

לנין, אחד הגאונים הגדולים ביותר באסטרטגיה פוליטית, לא עלה לשלטון בזכות הסוציאליזם שלו. הוא פשוט הבטיח שלום לרוסיה המותשת ממלחמה. הדרישה הפופולארית לשלום הכניסה לקרמלין את הקומוניזם, לא התביעה לדיקטטורת הפרולטריון. אובמה מכניס את רעיון המדינה הפלשתינית דרך הדרישה לקבלת קווי 67'. הוא לא צריך לתמוך בהכרזה חד-צדדית באו"ם אלא לקדם תוכנית שבפועל תוביל לכך.

בישראל יש, לפי שעה, רוב גדול שתומך בנתניהו. איש באופוזיציה לא מעוניין כרגע בבחירות, משום שהן יהיו צילום של המצב הקיים. אבל תוכנית המעבר של אובמה, מעבר למדינה פלשתינית בדרכים שאינן בוטות כמו הכרזה חד-צדדית, תפעיל לחץ על הציבור. יש מי שמפמפם ללא הרף את התסריט על סנקציות כלכליות ומצור על ישראל. זה לא מגיע רק מגדעון לוי, אלא גם מפטרונו לשעבר, שמעון פרס. יש מי שמקווה שלנתניהו יקרה מה שקרה לשמיר: לחץ חיצוני שיביא לבחירות ואז לעליית ממשלת שמאל עם רוב דחוק של שני מנדטים בלבד.

הימין בארץ צריך להיערך לתסריט כזה. מעמדם של סרקוזי, ברלוסקוני ומרקל – רעוע, וגם השמרנים בבריטניה תלויים בשמאל הליברלי. הרפובליקנים בארה"ב לא מצליחים להיערך מול אובמה, והסיכוי שהנשיא האמריקני יזכה בקדנציה שנייה לא נראה כל כך תלוש. ישראל עלולה להיאבק על זכות קיומה והלגיטימציה שלה, ואף לשלם על כך מחיר יקר. מובן שלבורגנות הישראלית אין אינטרס במאבק שכזה. להמוני העם ברור כי הדבר הכרחי. אם לא יכינו את הציבור לתסריט כזה, ממשלת לבני-דרעי-רמון-לפיד עוד תקום לבטח על אצבעותיהם של דב חנין ואחמד טיבי.

ח"כ לשעבר מוחמד נפאע פרסם מאמר תמיכה בנשיא אסד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.6.2011

תנועת חד"ש תומכת בנשיא סוריה אסד ובפעולותיו נגד ההתקוממות העממית בארצו. כך חשף בשבוע שעבר באתרו העיתונאי יוסי אלגזי, בעבר כתב "הארץ". ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בחד"ש, פרסם בחודש שעבר מאמר תמיכה ברודן הסורי באתר הנפוץ בעולם הערבי, "אל-חואר אל-מתמדן".

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

אלגזי מדווח כי עם פרסום מאמרו, קוראים רבים גינוהו בחריפות. אחד הקוראים כתב: "עמדתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא מבישה ומבזה. הוא רוקד מעל גופות ההרוגים שאת דמם שופך המשטר הפשיסטי של דמשק שעה שהם תובעים חופש, דמוקרטיה ויחס של כבוד. בכל הפגנה הם קוראים: 'בדרכי שלום, בדרכי שלום – אנו רוצים חופש'… אני מלא צער על כך שפעילים מרקסיסטים מחזקים את ידיהם של הרודנים, רוצחי ילדים, נשים ושוחרי חופש מבין אזרחי סוריה".

אולם בזה לא תמו הדברים: ב-2 ביוני פרסם אתר חד"ש בערבית את הודעת הסיכום של כנס מפלגות קומוניסטיות שהתקיים בתאריכים 15-13 בבריסל, בלגיה, תחת הכותרת: "המפלגות הקומוניסטיות מביעות את הזדהותן עם סוריה לנוכח המזימות האימפריאליסטיות ותובעות להפסיק את התוקפות הצבאית על לוב". "פחות משבוע אחר הפרסום הזה", כותב אלגזי, "פרסם אחד המנהיגים הקומוניסטים העיראקים הוותיקים, קאזם חביב, מאמר אף הוא באתר 'אל-חואר אל-מתמדן' תחת הכותרת: 'מהי עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בעניין אביב העמים במדיניות הערבית?'. בהסתמכו על הפרסום באתר חד"ש, חביב ביקר בחריפות את עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות שנציגיהן השתתפו בכנס בבריסל בעיקר בכל הנוגע להתקוממות העממית בסוריה נגד משטרו העריץ של בשאר אל-אסד". גם ההיסטוריון העיראקי עלי עג'יל מנהל פרסם מאמר תגובה חריף נגד הכנס בבריסל באתר הערבי הפופולארי תחת הכותרת, "המפלגות הקומוניסטיות בעולם מבטאות את הזדהותן עם השלטון הסורי נגד אינתיפאדת ההמונים – עניין מוזר, עיוורון וסכלות – מדוע?".

אלגזי מדווח, כי ב-7 ביוני 2011 התפרסם הן בביטאון רק"ח בערבית "אל-איתיחאד" והן באתר חד"ש בערבית מאמר מערכת תחת הקורא להפסקת ההתקוממות נגד אסד. "אנו מקווים", נכתב במאמר, "שהמשטר הסורי ינקוט ברפורמות מיידיות להרגעת המצב ושיוביל את סוריה אל חוף מבטחים. אנו מודעים לאלה שאורבים ומעוניינים להסיט את האינתיפאדה לנתיב מסובך העלול לגרום לאסונות לעם הסורי עוד לפני שיפגעו במשטרו של בשאר אל-אסד עצמו".

"צמוד למאמר המערכת", ממשיך אלגזי, "התפרסמה בהבלטה מיוחדת הודעה מטעם סוכנות הידיעות הערבית הסורית 'סאנא' שהפיצה את ההודעה הכוזבת של שלטונות סוריה לפיה ארגונים מזוינים מטעם האופוזיציה למשטר הם שטבחו 120 אנשי ביטחון וצבא סוריים מערבית לג'סר אלשע'ור ופצעו עשרות נוספים". מן הראוי לציין, מסכם אלגזי, שפרסומים אלה לא באו לידי ביטוי באתרים של רק"ח וחד"ש בשפה העברית.

בסוף השבוע שעבר הבינו ברק"ח כי דבר תמיכת מזכ"ל המפלגה ברודן הסורי הגיע לידי החברים היהודים. כמו בימים הטובים של הסובייטים, פורסם "ראיון" עם באתר המפלגה עם המזכיר נפאע, שאמר כי רק"ח "באופן חד-משמעי נגד רצח מפגינים, נגד שלטון דיקטטורי, נגד מעצרים פוליטיים, נגד חוקי החירום. אנו מתנגדים להורשת השלטון, כפי שנעשה במשפחת אסד". "אותם כוחות באופוזיציה הסורית, הקוראים להתערבות נאט"ו בסוריה", סיכם נפאע, "בוגדים באינטרסים של העם הסורי, ובפועל מפנים עורף לסיסמאות שהם משמיעים בזכות החירות והדמוקרטיה".

גם הודעתו זו של נפאע לא סיפקה את תומכי המפלגה. באתר חד"ש בעברית זכה המזכ"ל לביקורת שבה נכתב: "הגינוי של נפאע לאותם חלקים באופוזיציה הסורית שקוראים להתערבות נאט"ו הוא צורם מאד. יושב לו אדם לבטח בביתו בגליל, ומטיף לאנשים הנרצחים במאותיהם ללא כל שינוי עתידי נראה לעין, שעליהם לנהל את מאבקם חסר הסיכוי מול כוחות הביטחון החמושים לבדם".

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רק"ח מדברים בשני קולות. כך, למשל, חשף אלגזי לפני שנה כי באתר חד"ש בערבית התפרסם מאמר שטנה נגד אביבה ונעם שליט. במאמר כתב המחבר לאביבה שליט: "גברתי, הדמעות שלכם מוכרות ושקופות ואיש אינו מאמין להן אפילו אם אובמה יעניק לכם כל מה שבידו. ההיסטוריה עוד תגזור עליכם תבוסה ותזרוק אתכם לאשפה של העמים, במאוחר או במוקדם!". למותר לציין שגם המאמר הזה לא התפרסם באתר המפלגה בעברית או בשבועון המפלגה "זו הדרך".

עוז וגרוסמן קיבלו שבץ מוסרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.6.2011

בסוף השבוע, פרסמו ארגוני "זכויות האדם" הודעה בעניין גלעד שליט. בהודעה נכתב: "חמש שנים מלאו להחזקתו של גלעד שליט בידי חמאס. מחזיקיו מסרבים לאפשר לו קשר עם בני משפחתו ולא סיפקו מידע על מצבו ועל תנאי כליאתו. הארגונים מדגישים כי התנהלות זו היא לא אנושית ומהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי". "על רשויות חמאס ברצועת עזה לשים קץ באופן מיידי ליחס האכזרי והלא אנושי כלפי גלעד שליט. עד שישוחרר, עליהן לאפשר לו קשר עם משפחתו ועם הצלב האדום הבינלאומי", סיכמו.

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

על המודעה חתומים שורה של ארגונים שכיכבו בדו"ח גולדסטון: 'האגודה לזכויות האזרח', 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'בצלם', 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', 'רופאים לזכויות אדם', 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם' ועוד. ברם, דבר אחד היה חסר בכל זאת במודעה, כנראה בהשפעת ארגונים פלשתיניים שהיו שותפים לניסוחה: קריאה לשחרורו של שליט. הדבר האלמנטארי שאותם ארגונים שומרים לאסירים הפלשתינים הכלואים בישראל, נחסך משליט. מבחינתם, הוא יכול להמשיך להירקב בכלא אחרי שנחטף בפעולת מלחמה תוקפנית. "עד שישוחרר", הם קובעים, צריך לתת לו את הזכויות המגיעות לאסירים הפלשתיניים בישראל, שנכלאו בעוון רצח חפים מפשע. את שחרורו אפוא הם אינם תובעים.

בצירוף מקרים נדיר, שלחו בסוף השבוע קבוצת אנשי רוח, בהם ישראלים, קריאה לאו"ם לגנות את משטרו הרצחני של אסד. בין החתומים נמצאים גם עמוס עוז ודויד גרוסמן. בקריאתם, הסופרים הנכבדים אינם מציעים לאו"ם צעדים להיאבק באסד. לא סנקציות, לא התערבות צבאית. בסוריה נרצחו כבר כמעט אלפיים ממתנגדי המשטר ומאזרחי המדינה, והאינטלקטואלים מסתפקים בגינוי. החותמים אפילו מדגישים שהם אינם מציעים סנקציות על סוריה או מעורבות צבאית נגד המשטר הפשיסטי בה. אגב, אחד החותמים, ברנר אנרי לוי, הוא מתומכי המתקפה הצבאית נגד הקולונל קדאפי. הוא אפילו התקיף את הבמאי קלוד לנצמן על שזה סירב להצטרף לתמיכה במלחמה נגד המשטר הלובי. כשזה מגיע לסוריה, המצפון של אנרי לוי מקבל שבץ מוחי.

אי אפשר שלא לתהות מה קורה לאנשים הרגישים האלה, ליברלים ורדיקלים זכי וטהורי לב, שברגע האמת הם נכשלים מוסרית. איך זה קורה שכל פעם מחדש הסופרים הרגישים, פעילי זכויות האדם הנחושים, הסוציאליסטים הלוחמים ושוחרי החירות, לא מצליחים להצטרף לשום מאבק נגד רוע טהור? פעם, הם תמכו במשטרי הפשיזם האדום של סטלין והקומוניזם. הם היללו את פול פוט ומאו טסה טונג, שרו שירי הלל להו צ'י מין, גלגלו בפיהם כמעדן מלכים את שמו של יאסר ערפאת וזימרו לסובייטים זמירות "מה יפית". היום, הם פשוט לא מסוגלים לצייץ נגד משטרים רצחניים וארגוני מחבלים. חמור מכך, הם אפילו לא מבינים מה רוצים מחייהם כשמבקרים אותם על התנהלותם.

יהודה גוטהלף, שהיה העורך הראשי של "דבר" ומת לפני 17 שנה, כתב במאמר שפרסם ב"דבר" ב-19 לספטמבר 1958, תחת הכותרת "כישלונם של אנשי הרוח": "עוד לפני שלושים שנה התריע הסופר הצרפתי באנדה על 'בגידת האינטלקטואלים' שנועדו להשפיע מרוחם על חיי החברה והמדיניות, ולאמתו של דבר הם מסתגלים לאווירה ה'ריאליסטית', החמדנית, ומשליכים אחר גוום את הערכים הרוחניים. לא זו בלבד שאינם מאחדים את הבריות על מישור רם ומעודן יותר, אלא עוד מלבים 'תאוות' ויוצקים שמן על מדורת היצרים הפוליטיים… הקיצור – לא מוסר חדש של אנשי מעלה כי אם שחיתות מידות של דור שוקע".

האינטלקטואלים ופעילי זכויות האדם האנינים לא השתנו הרבה מאז שנות החמישים. ההבדל היחיד בין אותם ימים לבין זמננו-אנו הוא כי בעוד שבעבר אלה נתנו לגיטימציה למשטרים רצחניים לפעול תחת דגל "שחרור האדם", הרי עתה הם שותקים נוכח העוולות המוסריות החריפות ביותר ומועלים בתפקידם. הבעיה היחידה היא שלעומת ישראל – שבה הציבור כבר מזמן לא שועה לאזהרותיהם הצבועות, לתוכחותיהם הכוזבות ולקול מצפונם המעוות – הרי מחוצה לה, רב מאוד נזקם וגדולים מעלליהם הרעים.

מעצר הרב דב ליאור – פרובוקציה מתוכננת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.6.2011

מעצרו מאתמול של הרב דב ליאור הוא עליית מדרגה נוספת בניסיון להנחיל את חופש הביטוי בישראל למחנה פוליטי אחד בלבד. בשונה מהעיתונאי גדעון ספירו, שנעצר ושוחרר לפני שבועיים בגין פרסום מאמר שלכאורה נתן לגיטימציה לרצח מתנחלים, הרב ליאור לא חיבר דבר שקרא לרצח חפים מפשע. ניתן להתווכח על דעותיו של הרב ליאור, ואף לגנות את הסכמתו לחיבור אשר גם הרב שלמה אבינר ראה אותו כבעייתי מאוד ואף למעלה מכך, אולם מעצרו הוא מעשה נואל: מן הנמנע לפתור מחלוקות פוליטיות באמצעות מעצרים וחקירות במשטרה.

לא כמו נתן זך. הרב דב ליאור. צילום: פלאש 90

הבעיה המהותית היא, שבישראל יש דין אחד לאנשי ימין, ודין אחר לאנשי שמאל. כך, לפני זמן-מה התבטא המשורר נתן זך, בראיון שנתן לירון דקל ברשת ב', בגנות ראש הממשלה נתניהו, ואף השווה במרומז בינו לבין היטלר כשאמר: "גם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות". השוואה כזו מתירה את דמו של ראש הממשלה. ובכל זאת, לא נגעו בשיערה משיערות ראשו של זך. לא קשה לתאר מה הייתה התגובה אילו זך היה נקרא לחקירה, וכיצד השמאל היה מלין ברבים על "סכנת הפשיזם". משום מה, כשזה מגיע לאנשי ימין, לא זו בלבד שהם מוזמנים לחקירה ונעצרים, אלא שאבירי חופש הביטוי, זכויות האדם והדמוקרטיה אינם זועקים את זעקת הקוזאק הנגזל הקבועה שלהם.

מעצרו של הרב ליאור מלמד כי יש מי שחפץ "לטפל" בגורמים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית באמצעות המשטרה. ההתנהלות הזאת איננה רק בעייתית עבור המשטר הדמוקרטי; היא גם מסוכנת לעצם הרעיון של חופש הביטוי. אם מישהו רוצה להתפלמס, לגנות או להוקיע את הרב ליאור, הרי כל אמצעי התקשורת ישמחו להעלותו לשידור ולהדפיס את דבריו. אדרבה, גינויים והוקעות להסתה משמאל נגד המתיישבים אינם מתפרסמים אפילו באמצעי התקשורת, למעט עיתון אחד או שניים. כאשר מתחילים ליישב ויכוחים ערכיים, הלכתיים ועקרוניים באמצעות מעצרים מתוקשרים, הדמוקרטיה מתפוגגת לטובת מונוליתיות בולשביקית מהסוג הגרוע ביותר.

מעבר לשאלת חופש הביטוי, ראוי גם לומר דבר אחד נוסף: המעצר המתוקשר מאתמול הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להתסיס את הימין ולגרום לו להיראות כלא-לגיטימי וכבלתי-ראוי. המהומות סביב בית המשפט העליון והניסיון לחסום את הכניסה לירושלים שיקפו תגובה רגשית עזה למעצר של דמות הלכתית. אין ספק כי היה מי שידע שזה מה שיחולל המעצר. ובכל זאת, בחרו לנקוט בצעד הזה, חרף הידיעה שהדבר יביא לתסיסה. עולה השאלה למי יש אינטרס, ודווקא כעת, לגרום לכך. האם יש מישהו שמעוניין בכוונה להביא לעימותים גלויים כדי להביא לדה-לגיטימציה ציבורית של מחנה פוליטי מסוים? השאלה הזו נותרת פתוחה, ומשאירה מקום נכבד לדאגה.

בעבר, אישים כמו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהמריד בגלוי את הצבא נגד המדינה וזכור היטב בשל אמירות קשות מאוד בדבר "מנטאליות יהודו-נאצית", לא נאסרו או נחקרו, מתוך מדיניות מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות להשאיר את הדברים במסגרת השיח הציבורי. אם מדיניות זו השתנתה, כדאי שהדברים יוצהרו בפומבי ובגלוי. בהנחה שהפרובוקציה מאתמול איננה אירוע חד-פעמי, על שר המשפטים נאמן להתערב מייד כדי להבהיר מחדש כי חופש הביטוי בישראל איננו נחלת מחנה פוליטי אחד בלבד.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

מארגני המשט הוכו שוק על ירך

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.7.2011

סיכול המשט לעזה בידי ממשלת יוון, פרי הברית בין ראש הממשלה נתניהו לבין עמיתו היווני פפנדריאו, תפס את מארגני המשט השני לעזה לא מוכנים. הם, שרכבו על מיתוס הבידוד של ישראל בעולם וקראו באדיקות את גדעון לוי וארי שביט, היו בטוחים שהקהילה הבינלאומית תפיח רוח גבית במפרשי משט התמיכה בחמאס. אולם הם הוכו שוק על ירך. כך, התובע הכללי בארה"ב איים על 36 אזרחים אמריקנים המשתתפים במשט, כי אם יפליגו לעזה, יחשפו עצמם לתביעה פלילית. מספר משתתפי המשט צנח במהירות מ-1,500 ל-350, וכמות הספינות נחתכה מ-15 ל-10. בנוסף, דיווח אתמול ערוץ 2, כי פעולות שקיים ארגון 'שורת הדין' ביוון גרמו לשלטונות לבדוק אם זייפו ראשי המשט את היעד שאליו היו אמורים להגיע, קרי: עזה. זאת, היות ועל פי החוק היווני, על כל ספינה להצהיר על מלוא הפרטים הקשורים בהפלגה.

הרשויות בארצות הברית איימו. הספינה האמריקנית במשט לעזה

בארצות הברית, תדמיתם של מארגני המשט כפעילי שלום הולכת ונשחקת בהתמדה. במאמר המערכת שפרסם ה"וושינגטון טיימס" ב-29 ביוני, חושף העיתון האמריקני החשוב נתונים על המצב האמיתי בעזה: "הנתונים הסוציו-אקונומיים גם לא מציגים תמונה של סבל. תוחלת החיים בעזה היא 74, 7 שנים מעל הממוצע העולמי ויותר ממצרים, הודו או רוסיה. תמותת תינוקות, מדד אמין למצב בעייתי של מדינות, היא פחות מחצי מהממוצע העולמי. קצב האינפלציה ב-2010 היה 3.5 אחוזים, לעומת ממוצע אמריקני שנתי של 3.6 אחוזים במאי השנה. על אף שהאבטלה גבוהה ועומדת על 25 אחוז, היא צנחה בחודשים האחרונים. אם חמאס לא היה משתמש בעזה כשטח לשיגור רקטות ופצצות מרגמה נגד ישראל, הבעיה הזו לא הייתה קיימת".

בשמאל הרדיקלי מעריכים כי היחלצותה של יוון למען ישראל בפרשת המשט השני, נעוצה במשבר הכלכלי שיוון חווה. אתר 'העוקץ', אחד האתרים הפופולאריים בקרב אנשי השמאל הקיצוני, פרסם בשבוע שעבר מאמר בו הסביר כי "המשבר הפוליטי והכלכלי החמור בו מצויה יוון הוא תוצאה של מדיניות קיצוצים קיצונית שמפעילים האיחוד האירופאי וקרן המטבע הבינלאומית, הנשלטת על-ידי ארצות הברית. זו עשויה להשתמש בכוח ההשפעה שלה בקרן על מנת לשכנע את הממשלה היוונית למנוע את יציאת הספינה האמריקאית למשט משטחה". במאמר מצטטים את מארק ויסברוט, מנהל המרכז לחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון הבירה, שהסביר כי "משום שיוון לא תצליח לעמוד בתנאים של קרן המטבע הבינלאומית ושל האיחוד האירופאי, קרן המטבע הבינלאומי ולפיכך גם הממשל האמריקאי יזכו ליתרון רב, כך שההחלטה על הקריטריונים לפיהם יוון תקבל מימון עתידי כלשהו מגופים אלה תהיה בידיהן".

בצה"ל לא מתרגשים

בצה"ל מסרבים להתרגש מההאשמות המופנות כלפי ישראל בדבר חבלה במשט הצפוי לעזה. בהודעה שפרסם אתמול דובר צה"ל, נאמר כי "אילו יוזמי המשט היו באמת מעוניינים לסייע לתושבי הרצועה, הם היו דואגים להעברת הסחורות והציוד במעברים הקרקעיים ובתיאום מדינת ישראל וארגוני האו"ם והסיוע. ישראל מאפשרת כדבר שבשגרה מעבר של ציוד, סחורות וכספים לרצועת עזה. לכן אין שחר לטענות על משבר הומניטארי בעזה".

אולם בהודעת דובר צה"ל לא פורסם מי באמת ניצב מאחורי המשט; למעשה, ישראל הרשמית פועלת מעט מאוד כדי לחשוף את הדמויות שמאחורי המשט. לעומת זאת, ארגונים ואישים לא מעטים, שאינם זוכים למימון מצד המדינה ונדמה כי משרד החוץ לא בדיוק נעזר בשירותיהם, טורחים להפיץ בעולם מידע חשוב בנוגע למשט הטרור. כך, אהוד רוזן מ'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', כתב בסוף השבוע שעבר מסמך מעניין על המשט לעזה.

רוזן מספר, כי מי שמתאם את המשט השני הוא מוחמד סאוולחה, מבכירי 'האחים המוסלמים' בבריטניה. רבים מן המשתתפים במשט חברים ב'איחוד הטוב', קואליציית צדקה אירופית הקשורה ל'אחים המוסלמים', אשר משרד האוצר האמריקני סיווג אותה ב-2008 כארגון טרור המסייע למימון החמאס. רוזן חושף כי הארגון נוסד על-ידי השייח' יוסוף קרדאווי, ממנהיגי 'האחים המוסלמים', שהקימו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000.

מאחורי המשט ניצבת למעשה ברית ירוקה-אדומה: האסלאם הרדיקלי מממן, מסייע ומארגן, וארגוני שמאל בעולם מכל קצוות הקשת השמאלית – החל בליברלים וכלה בטרוצקיסטים – מאורגנים כאינטרנציונל שנאה שמטרתו לשוות למשט תדמית של יוזמה שוחרת שלום. אולם בפועל, עיון בהצהרותיהם של המארגנים היה מגלה שההיפך הוא נכון. אין צורך בפעילות מודיעינית מיומנת; כל מה שצריך הוא לעיין באתריהם ברשת האינטרנט ולצפות בהופעותיהם הפומביות המועלות לאתר 'יו-טיוב'.

המטרות האמיתיות שמאחורי המשט

העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" חשפה השבוע, כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות… הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות. כל זה הוא חלק מהתנועה הפלשתינית למען פלשתין… זו תנועה בינלאומית באמת… זאת פלשתין, זה העניין שנמשך כבר למעלה מ-60 שנה, שמייצר סוג כזה של אקטיביזם, סוג כזה של התנגדות".

שפירו מסביר: "'שחרור עזה' [כלומר, התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.] היא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, [שמיועדת] להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… [לעימות] בין שאר העולם לבין ישראל. [העניין שלנו] זה לא רק העימות, זה לא רק המצור, זה לא רק הרס הבתים, זה לא רק החומה בגדה המערבית, זה לא רק המאמץ להמשיך לנשל את הפלשתינים מאדמתם… זה גם הניסיון [של הישראלים] להגדיר מקום שבו 20 אחוז מהאוכלוסייה היא פלשתינית, להגדיר את האדמה שמתחת לרגליהם, כיהודית, להמשיך לנשל ולשעבד את האנשים האלה לאזרחות מסוג שני, שלישי או רביעי".

"'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

דבריו של שפירו מייצגים את מחשבותיהם והשקפותיהם של יוזמי המשט לעזה, מנהיגיו ורוב משתתפיו. הבעיה המהותית היא, שבישראל לא טורחים להביא לידיעת הציבור בעולם את הדברים האלה. המשט לעזה הוא אכן חלק מאסטרטגיה לשחרור פלשתין בנוסח "תוכנית השלבים" המסורתית מבית היוצר של יאסר ערפאת ואבו-ג'יהאד. כדאי אפוא לפרסם את מהותה האמיתית של ההתארגנות הזו: המשך ישיר למורשת המופתי של ירושלים, שרבבות אוהדיו נהגו לקרוא בהתלהבות "יחי חאג' היטלר!". לא פחות.

התגוננות הכרחית בנתב"ג

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.7.2011

לאנשים מעטים מוכר השם סרחיו יאני. יאני הוא אחד ממארגני המטס השטנה הפרו-פלשתיני בישראל, ומנהל את 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. הגוף הזה הוקם ב-1984 על-ידי הטרוצקיסטים בירושלים, שנקראו אז 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית – מצפן מרכסיסטי'. מדובר בגוף אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני ותיק. לפני 24 שנה, נסגר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' על-ידי המשטרה בטענה שהוא קשור בחזית העממית של ג'ורג' חבש. מנהיג המרכז, הטרוצקיסט מיכאל ורשבסקי (מיקאדו), הורשע ונידון למאסר בפועל. בשיאו, ניהל 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' תעמולה פרו-פלשתינית נגד ועידת קמפ דייויד.

חוליות באדר-מיינהוף מודרניות. בצילום: עטיפת הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף"

אתמול, אמר יאני לאתר "ידיעות אחרונות" כי הוא מודה לראש הממשלה נתניהו על שארגן למטס קמפיין יחסי-ציבור. "אנשים בחו"ל, שאני בקשר איתם, מאוד מתלהבים מתגובת היתר של ישראל", הסביר יאני. "הם חשים שהם לקחו על עצמם סיכון במטס. הם ידעו שכאשר יגיעו לארץ, ויסבירו שהם מתכוונים להגיע לרשות הפלשתינית כדי להביע סולידריות עם העם הפלשתיני, יעצרו אותם ויגרשו אותם. הם מאוד חששו שכל זה יתרחש בשקט תקשורתי מוחלט".

מי שטוען כי תגובת ישראל למטס השטנה הייתה מוגזמת, איננו יודע כנראה כי אותם פעילים שמתכוונים להגיע לארץ מאורגנים ברשתות שמאל מהפכניות ואנטי-ישראליות מאורגנות, הנתמכות על-ידי גופים כמו 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. למעשה, מדובר במחבלים בפוטנציה עם תודעה נוסח 'כנופיית באדר-מיינהוף'. שום מדינה נורמאלית לא הייתה מאפשרת לפרובוקטורים בסגנון הזה לשטוף את גבולות ישראל ולהתסיס את הפלשתינים ביו"ש.

אותם פעילים שמבקשים להגיע לישראל קשורים בצורה כזו או אחרת במשט המתוכנן לעזה. מדובר למעשה בברית ירוקה-אדומה של אינטרנציונאל שנאה אסלאמו-קומוניסטי נגד ישראל. כך, העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בשבוע שעבר כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות".

שפירו מסביר כי "'שחרור עזה' (התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.) הוא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, (שמיועדת) להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… (לעימות) בין שאר העולם לבין ישראל". "'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להכניס לגבולותיה את חברי הבריגאדה האדומה-ירוקה לשחרור פלשתין. ספק אם הרשויות בארה"ב היו מאפשרות לקבוצה בינלאומית התומכת ב'אל-קאעידה' להיכנס לשטחה ולהתסיס מוסלמים נגד אמריקה. התגובה הישראלית למאמץ הבינלאומי לייבא ארצה מיליטנטים התומכים בהחרבת ישראל היא פועל יוצא של היגיון בריא מצד מדינה הרוצה פשוט להגן על עצמה. כאשר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' וגופים אחרים עם רקורד בעייתי של הזדהות עם ארגוני טרור מעוניין לייבא לישראל פרובוקטורים שיסתובבו בחוצות תל-אביב, רמאללה, עזה וחיפה, ויתחילו לפעול למען אינתיפאדה אנטי-ישראלית, חובתה של ישראל היא למנוע ממהפכני המטס לשחרור פלשתין לצאת את שערי נמל התעופה בן-גוריון. זה לא מעיד על היסטריה, על אובדן עשתונות או על חולשה: אין שום סיבה לאפשר לחוליות באדר-מיינהוף המודרניות לפעול ללא הפרעה ולהסית לחיסול מדינת היהודים. השמאל המקומי יצטרך להסתפק לפי שעה במצעדי השנאה מכיכר רבין למשרד הביטחון, ללא תגבורת בינלאומית.

משהו קרה לאינטלקטואלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.7.2011

ב-28 בינואר 1969, פרסם עיתון "מעריב" כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת בריה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב"הארץ", איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי אילן פפה ודב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר "ידיעות אחרונות". לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההתנתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.

אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?

עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם – שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי – פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה, עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.

וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?

אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.

חוק החרם ומלחמת האזרחים השקטה בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.7.2011

בראיון שנתן אתמול לעיתון "הארץ", הוציא אורי אבנרי את התחמושת הקומוניסטית הידועה במאבק נגד "אויבי העם והמעמד": השוואה בין מדינת ישראל ובין הנאצים. לפי אבנרי, לא זו בלבד שאנו מתקדמים למדינה ש"רבני המתנחלים" מושלים בה, אלא שאנו בדרך לכינון דיקטטורה בסגנון גרמניה הנאצית. "זו דיקטטורה פשוטה, נקמנית", אומר אבנרי. "אני עד גיל עשר גדלתי בגרמניה. ראיתי את היטלר מגיע לשלטון. לא היתה שם שום מהפכה אדירה עם עלייתו לשלטון. שום דבר דרמטי לא קרה. זה היה צעד קטן. כשאבא שלי החליט לעזוב את גרמניה כמה חודשים אחרי שהמשטר הנאצי קם, כל הקרובים שלו אמרו לו 'אתה משוגע'. היום, שמותיהם של כל אלה רשומים ברשימה של קרבנות השואה בכיכר העיר ההיא. אנחנו בדרך המלך למשטר מהסוג הזה. כל חיי חששתי מלהגיד את המלים האלה. תמיד אמרתי, 'עזבו, שום דבר אי אפשר להשוות לנאצים'. זו טעות. אני מתחרט שאמרתי את זה".

מתחרט על שלא השווה בעבר לנאצים. אורי אבנרי

לא רק אבנרי מודאג מחוק החרם. ולא רק הוא משבש את משמעות החוק, שמתייחס לכל ישראל ולא רק להתיישבות ביו"ש, ומטיל סנקציה בעיקר על ארגונים ויוזמות מכוונות להחרמת ישראל, ולא על יחידים. הגדילה לעשות עו"ד טליה ששון, שהחרתה-החזיקה אחר מאמר המערכת של "הארץ", ובהתייחס ליוזמי החוק, כתבה: "הפגיעה שאישים אלה פוגעים במדינת ישראל פוגעת אנושות גם בלגיטימיות קיומה, שהרי מדינות העולם, כולל ארצות הברית, לא יתמכו במדינה שאינה דמוקרטית". לפתע, סיכול מהלך להחרמת מדינה דמוקרטית הוא אנטי-דמוקרטי. הניסיון למנוע מהשמאל לחבור לג'יהאד העולמי הרוצה בחיסול ישראל הוא, לפי ששון, פגיעה אנושות בלגיטימיות קיום המדינה.

הדברים של אבנרי וששון אינם רק היגיון הפוך, אלא גם פיגוע מוסרי. הם מקבלים חיזוק לעמדתם דווקא מהצד הפלשתיני, שמנהיגו, אבו-מאזן, הוא מהמובילים את המהלך הבינלאומי להחרמת ישראל. אתמול פורסם, כי מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, יאסר עבד-רבו, הודיע כי "אם החוק יעבור – הוא יבטל מראש את תוכנה של הודעת הקוורטט שאולי תצא היום וכל אפשרות לחידוש המשא ומתן". במלים אחרות, הקואליציה נגד חוק החרם היא בעיקרה חזית משותפת לשמאל הישראלי ולהנהגה הפלשתינית, כאשר המטרה היא שמירת הזכות החוקית של השמאל וידידיו בראשות אש"ף לפעול למען קיבוע דימוי ישראל כדרום אפריקה חדשה.

המאבק על חוק החרם משקף את מלחמת האזרחים השקטה המתנהלת בחברה הישראלית בשנים האחרונות. המלחמה הזו התחילה כאשר נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, ומאז נבחר נתניהו לתפקיד, היא מתנהלת במלוא עוזה. מחנה פוליטי שלם מעוניין בזכויות-יתר. הוא מבקש שהמדינה לא תפריע לו לנהל את הדיון על גבולות המדינה מעל לראשי האזרחים. התביעה להמשך הזכות המפוקפקת לקריאה להחרמת ישראל, פירושה דרישה אחת: לגיטימציה לניסיון לחולל הפיכה באמצעות לחץ חיצוני שישבור את הישראלים ויגרום להם לוותר על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים שלהם.

אין ספק, כי בקרוב כבר יתחילו להפיץ בעולם את דיבת ישראל כדיקטטורה, ובשמאל ימשיכו במסע התעמולה שכותרתו "הפשיזם כבר כאן". לישראל שמורה הזכות היסודית להגן על עצמה מפני המחרימים אותה, אולם בד בבד ראוי שהדרג המדיני יהיה מודע לכך שהתגוננות זו מחייבת את משרד החוץ להיערכות משמעותית בכל הנוגע לתעמולה האנטי-ישראלית שהבולשביזם המקומי ינהל בעולם. מה שברור הוא, שככל שנוקף הזמן, מיטשטשים ההבדלים בין מטס השטנה לישראל ומשט הטרור לעזה, לבין הציר השמאלני המקומי. אם כפיית פתרון מדיני על ישראל באמצעות חרם מסמלת בעיני אבנרי וששון את מהות הדמוקרטיה, לא פלא שעבורם, הפשיזם האסלאמי הוא בן ברית ראוי.

הימין צריך להפסיק להסס

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.7.2011

הימין מפחד. צריך להודות באמת: חלק גדול מאנשי הימין בישראל היו מעדיפים שחוק החרם לא היה עובר בכנסת. היו כמה שאפילו דיברו על כך בגלוי. ההצעה לחקור את ארגוני השמאל מדירה שינה מעיניהם. גם הפעם, הם פוחדים. והצעתם של חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין שלפיה מינוי שופטים לבית המשפט העליון יצריך את אישור הכנסת, היא עבור חלק גדול מהימין בבחינת סדין אדום. מה זה משנה בכלל שבארצות הברית של אמריקה, מבצר הדמוקרטיה והחירות, מינוי שופטים לבית המשפט העליון דורש את אישור הסנאט ועובר בדרך חתחתים של שימועים בפני הוועדה המתאימה בסנאט? יתירה מכך, בארצות הברית יכול הסנאט גם להדיח שופטים, לא עלינו. בלשון אחרת, כל ניסיון להכפיף את ישראל הליברלית לנורמות בינלאומיות מתקבל בצווחות "פשיזם!" של להקת השמאל המקומי. והימין פשוט פוחד.

בבריטניה, החליט ראש הממשלה להקים ועדה בראשות שופט לחקירת פרשת הציתותים והאזנות הסתר של היומון שנסגר בראשית השבוע, "ניוז אוף דה וורלד". האם מישהו יכול להעלות על הדעת את עוצמת הדציבלים של צעקת האגודה לזכויות האזרח ואגודת העיתונאים, אילו נתניהו היה ממנה ועדה לחקור את פרשת ענת קם ואורי בלאו, שיש בה מימד פלילי ברור? העובדה שזה לא קרה מעידה כי ישראל היא אמנם דמוקרטיה ליברלית קיצונית שבה ישנם תחומים שלמים שהשלטון מסרב להתערב בהם (ובצדק), אולם בה בעת היא גם מדינה שבה מחנה פוליטי אחד מנהל מלחמת אזרחים שקטה נגד מחנה פוליטי אחר, כאשר זה האחרון, הימין, פשוט כושל ברגליו ומהסס.

ההיסוסים והפחדים של הימין הם עניין מובנה בפוליטיקה הישראלית. אחד מקוראיי התקשר אליי לפני זמן-מה והסביר לי באריכות, כי מדובר בתופעה ששורשיה במהפך של 1977, כאשר מנחם בגין, הג'נטלמן ואיש ההדר, סירב לפטר את האפראט המפא"יניקי והותירו על כנו. מאז ועד היום, הפקידות ובעלי תפקידים שאינם נבחרים על-ידי הציבור הם בעיקר אנשי שמאל מדיני, והציבור בוחר ברוב המקרים מנהיגות ימנית. בכל מערכה, המצב נשאר 1:0 לטובת השמאל: הימין נאלץ להתקפל כאשר השוט הקבוע הוא בג"ץ. ונוכח האיום מלמעלה, רוב שדרת המנהיגות – למן חברי הקבינט ועד יו"ר הכנסת – פשוט מבצעים סיבוב של 180 מעלות, ובורחים.

על מלחמת האזרחים הבלתי-מוכרעת הזו, ישראל משלמת ביוקר רב. השיא היה בדוח גולדסטון, כשארגונים ישראלים פעלו בגלוי נגד המדינה. לקראת ספטמבר הקרוב, נרשם שיא חדש כאשר יש הפועלים נגד מדיניות הממשלה הנבחרת בכל הדרכים האפשריות, והסימפטום האחרון לכך הוא התביעה למתן לגיטימציה לקריאה להחרמת ישראל, לרבות ה"התנחלויות" ברמת הגולן ה"כבושה". מבחינת הממשלה הנוכחית, עולה השאלה כמה זמן ניתן יהיה להמשיך לנהל כך את המדינה, בהנחה שהבחירות לא תתקיימנה בשנה הקרובה. ברור כי כל עוד הימין נרתע ומורתע מלנהל את ענייני המדינה לפי השקפותיו, המצב הוא מאבק מתמשך וחסר הכרעה בין רוב העם ובין המיעוט בו. בסיטואציה כזו, אין יכולת, לא לקבוע מדיניות וליישמה, בוודאי שלא לקבע לטווח ארוך את ההסכמה הדמוקרטית על כך שהכרעות מתקבלות על-ידי הרוב.

יותר מדי שנים מושלת בישראל התפישה שלפיה דמוקרטיה היא כיבוד זכויות המיעוט. במערב בכלל, ואצלנו בפרט, כל השיח הדמוקרטי הלך והתבצר סביב הפרדיגמה של "זכויות המיעוטים". כאשר הרוב חש כל הזמן צורך להתקפל בפני המיעוט, הדמוקרטיה מרוקנת ממהותה. היא הופכת לאוליגרכיה של מיעוטים. ההתפכחות מהתפישה הרדיקלית הזו מתקיימת במלוא עוזה באירופה, שם יותר ויותר קולות מערערים על ההתקפלות בפני האסלאם הפונדמנטליסטי. אם הישראלים לא יפנימו את התובנה שדמוקרטיה היא קודם כל כיבוד הכרעת הרוב, מלחמת האזרחים השקטה המתנהלת כאן עוד עלולה להתפתח לכדי מלחמת כל בכל. הימין חייב להתעורר ולהבין כי גם אם ינצח בבחירות הבאות, סיכוייו לשלוט באמת הולכים ופוחתים. ובמלים פשוטות: כל עוד ההנהגה מהססת, מתקפלת ומזגזגת, נמשכת סלילת הדרך להסכם אוסלו ג' שעובר בכנסת על קולות אנטי-ציוניים וקול אנשי ציבור שהורשעו בפלילים.

תמונה עם אריק שרון, ביקור אצל ערפאת – ערב לזכרה של רחל אבנרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

בכירי השמאל הקיצוני התייחדו שלשום במועדון "צוותא" עם זכרה של רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי. צעירים לא נצפו באירוע

"אם לי קראו חבר הכנסת ה-121, רחל אבנרי הייתה חברת הכנסת ה-122", אמר לי עורך הדין אמנון זכרוני כמה רגעים לפני שירד החושך על האולם והחל הערב לציון 30 למותה של רעייתו המנוחה של אורי אבנרי. זכרוני בן ה-76, ראשון סרבני השירות בצה"ל, היה ממייסדי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש', שקמה סביב העיתון שאבנרי היה מייסדו ועורכו, "העולם הזה", וגם מזכיר התנועה ויועצה בכנסת השביעית. הערב, תחת הכותרת "זוכרים את רחל", היה יותר מפגש ותיקי השמאל הישראלי שהתרפקו על זכרה של אבנרי, שהייתה צלמת, מורה ופעילה לצד אורי, בעלה, לו הייתה נשואה במשך 58 שנה. אחרי מותה, מומשה צוואתה וגופתה נשרפה, ללא הלוויה או קדיש.

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ותיקי השמאל – בהם העיתונאים חיים ברעם, אנשי 'מצפן' שליוו את אבנרי ב'עולם הזה' וב'רשימה המתקדמת לשלום' שלהקמתה היה שותף, המשורר נתן זך ורבים אחרים – חשו עצבות רבה נוכח דלות המשתתפים הצעירים בערב, שניתן היה למנותם על כף יד אחת. "רחל הייתה פעילה מאוד", הסביר לי זכרוני. "היא השתתפה בישיבות שלנו והאמינה בה שעשתה". ואכן, לאורך כל הערב רצו תמונות על המסך של בני הזוג. הנה, אריק שרון מאכיל את רחל בכפית. שם רואים את בני הזוג יושבים בקפה 'כסית'. עוד הפגנה נגד ה"כיבוש", רחל ואורי יחד עם ג'יהן ואנואר סאדאת, עוד צילום יחד עם לילי שרון ואריק. "באה מנוחה ליגע", ניגן ברקע "שיר העמק" שכתב נתן אלתרמן, ואכן חייה של אבנרי היו מאבק של שנים ארוכות לצד בעלה.

עמיקם גורביץ' בן ה-82, גם הוא מוותיקי המחנה, הזכור יותר בזכות העובדה שנהג להקריא בחית ובעין את תפילת "יזכור" ופסוקים מהתנ"ך בטקסי ימי העצמאות, הקריא בתחילת הערב את איוב י"ד. כשברקע תמונות של בני הזוג אבנרי עם יאסר ערפאת, קשה היה שלא לחשוב על האירוניה בכך שדווקא את התמונות האלה בחר אבנרי להציג שוב ושוב. "לא 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל', אלא נזכור אנחנו את רחל", הדגיש גורביץ', ובקהל הנהנו בצייתנות.

אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה ב-1928, ולאחר שעקרה משפחתה לאיטליה, הגיעו לישראל וקבעו את מקום מושבם בתל-אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ואבנרי עצמו היה חבר באצ"ל ונפצע במלחמת העצמאות בקרבות הנגב. בראשית שנות ה-80', לאחר 28 שנות הוראה בבית ספר יסודי, עשתה הסבה מקצועית לצלמת. "היא למדה ב'קאמרה אובסקורה' ואני המלצתי לה לעשות את המעבר הזה. נתתי לה את כל ציוד הצילום שהיה לי", נזכרת מירי זכרוני. אחת הסיבות למעבר הזה, הסביר גורביץ', נעוצה בכך בפגישה של אורי אבנרי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, אליה הגיע עם הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. "רחל חשה שנותרה בחוץ באחד הרגעים החשובים בחייו, ואז החליטה להיות צלמת 'העולם הזה'", אמר גורביץ'.

אבנרי, שנשאה בגופה במשך עשרות שנים את נגיף הפטיטיס סי הרדום, נפטרה מהמחלה לאחר שזו התפרצה אצלה לפני כמה חודשים, וביקשה שאפרה יפוזר בחוף גורדון, אליו השקיפה מחלון ביתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברי "שולחן גולי כסית", כפי שהגדירם גורביץ', בהם פרופ' עדה יונת, חברתה של רחל אבנרי, המוכרת יותר לציבור לאחר שזכתה השנה בפרס נובל לכימיה, ויצחק לבני, חברם הקרוב של בני הזוג. גם שלומציון קינן, בתם של עמוס קינן ונורית גרץ, עלתה לבמה לספר על גדולתה של אבנרי כמורה, ואיך הסתייעה בה לאחר שאבשלום, בנו של אורי זוהר, נהג להתנכל לה. בקהל התענגו על כל בדל זיכרון. אדם קלר סיפר איך ערב אחד שרו הזוג יחד את המנון בית"ר, ולאחר שעלה אורי אבנרי בעצמו לדבר, ננזף מהקהל על ששוב ושוב בצבצה על המסך התמונה המשותפת של רחל עם אריק שרון.

"אריק ולילי באו אלינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואריק רצה להסביר את הצד שלו. היינו אצלו בבית והוא שקל להקים מפלגה עם נטייה שמאלנית, פרו-פלשתינית", הסביר אבנרי, שהיה נרגש במיוחד. "השקעתי בזה מאמץ ורציתי להביא אותו לצד שלנו. ידעתי כמה שזה יסייע למאבק שלנו". אבנרי סיפר כי לאחר מלחמת לבנון, היחסים עם הזוג שרון התערערו. רחל אבנרי אף סירבה ללחוץ את ידו של דב וייסגלס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי שרון, לאחר שפגש אותם במסעדה באבו-גוש, לאחר שזה אמר כי השלום יגיע כשהפלשתינים יהפכו לפינים. "זה היה רגע מביך מאוד", סיכם אבנרי. האנקדוטות עלו בזו אחר זו: דן בן-אמוץ שמרשה לרחל – ורק לה – לצלמו במסיבת הפרידה שערך בחמאם ביפו, לאחר שזו נהגה לבקרו ולסעוד אותו במשך כל ימי מחלתו. "במדינה שבה כבים האורות מדי יום, היעדרה יהיה מורגש יותר ויותר", אמר אבנרי בגרון חנוק, לאחר שסיפר איך ביקש מצוות הרופאים שלא להאריך עוד את חייה באמצעים מלאכותיים.

נתן זך, שעלה לבמה בסוף הערב בהזמנת הערב וסירב לסיימו לאחר נאום מייגע ומביך שגרם לפרצי צחוק בקהל, סיפר כי לישראל "אין תקווה" וכי ייפגש בקרוב עם עורך הדין זכרוני כדי להחזיר את דרכונו הישראלי, משום שיש לו דרכון גרמני. אבנרי היה המום נוכח דברי זך, המתובלים בשטף זיכרונות מביכים שלא בהכרח היו קשורים למנוחה. הוא נמנע מללחוץ את ידו של המשורר בן ה-80, והערב הסתיים ב"קדיש חילוני" שהקריא גורביץ', מעין גרסה ישראלית פואטית לקדיש המוכר. פנינה פיילר בת ה-88, שלדברי אחד המשתתפים הייתה על המשט האחרון לעזה, ניגשה לאבנרי לחבקו ולחצה את ידו בחמימות. עבור פיילר ואבנרי, המאבק עודנו נמשך.

צהוב יורד – מה עומד מאחורי סגירת "ניוז אוף דה וורלד"?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

סגירתו של הצהובון הבריטי הוותיק 'ניוז אוף דה וורלד' היא כנראה לא המכה האחרונה שתנחת על אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק שנתפסה בקלקלתה. בחוגי השמאל בבריטניה ובארה"ב מחככים ידיים בהנאה

הממלכה המאוחדת ידעה סערות רבות בעברה, אולם דומה כי ההמולה הנוכחית אינה שוככת נוכח האירועים האופפים את סגירת הצהובון 'ניוז אוף דה וורלד'. הצהובון הפופולרי נסגר ביום ראשון השבוע, לאחר שנחשף כי ביצע ציתותים והאזנות סתר ליותר מ-4,000 איש, לרבות ציתות לקרובי משפחה של חללים בריטים שנספו בעיראק ובאפגניסטן. בעקבות הפרשה, יצא לאור ביום ראשון הגיליון האחרון של העיתון, ונדמה כי רוב עובדיו – בהם כ-200 עיתונאים ועורכים – יפוטרו. הצעד היה ככל הנראה בלתי-נמנע בעקבות קריאות המפרסמים להחרים את העיתון, מעשה שעלול היה למוטט את הצהובון מבחינה כלכלית. בבריטניה חשבו שמעצרו של אנדי קולסון, בעבר עורך העיתון ועד ינואר האחרון יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבריטי המכהן דיוויד קמרון, היה שיא הפרשה. אולם בראשית השבוע נולד שיא חדש.

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

רופרט מרדוק, איל התקשורת שמחזיק בכלי תקשורת רבים ובהם 'ניוז אוף דה וורלד', הוא גם הבעלים של העיתון הפופולרי, היוקרתי והוותיק 'סאנדיי טיימס'. רשת בי-בי-סי דיווחה ביום שני האחרון, כי העיתון ליקט במשך יותר מעשור מידע אישי על יורשו של ראש הממשלה לשעבר בלייר, גורדון בראון. לפי הדיווח, עובד 'הסאנדיי טיימס' התחזה לבראון וכך הצליח להשיג מידע על חשבון הבנק של ראש הממשלה לשעבר. עוד השיג העיתון מידע רפואי על פרייז'ר, בנו של בראון, אשר נפטר ממחלת סיסטיק פיברוזיס לפני כמה שנים.
השערורייה הזאת מיתוספת לשורות שערוריות סנסציוניות, ובהן מקרה שבו שכר העיתון חוקר פרטי שיפרוץ לטלפון של מילי דאולר בת ה-13 שנעלמה ונרצחה במארס 2002. המשטרה מטפלת בפרשה באגרוף של ברזל: קלייב גודמן, כתב לשעבר בעיתון לענייני משפחת המלוכה, נעצר, וחוקרי המשטרה פשטו על משרדו ועל ביתו בחשד שפרץ לתא הקולי בטלפונים של מפורסמים. במפלגה השמרנית, הנבוכה נוכח העובדה שעורך העיתון שימש יועץ לראש הממשלה המכהן, מתחילים להתאושש מהמהומה. יש שם מי שתוהה מדוע ממשיכים כלי תקשורת מרכזיים בבריטניה, כמו הבי-בי-סי ויומון 'הגרדיאן', לשפוך עוד ועוד נפט למדורה הבוערת של המתחרה הוותיק שלהם. לא מעט קולות טוענים שההיסטריה המלובה סביב הפרשה לא נעוצה אך ורק בדאגת הממסד העיתונאי הבריטי לחוק ולמוסר.

הון אישי של 6 מיליארד דולר

הבעלים של חברות 'ניוז אינטרנשיונל', תאגיד המדיה הבריטי שמחזיק בבעלות על 'ניוז אוף דה וורלד', ו'ניוז קורפ', קונגלומרט המדיה השני בגודלו בעולם – הוא איל ההון רופרט מרדוק בן ה-80. מרדוק התחיל את עסקיו בתחום התקשורת בארץ הולדתו, אוסטרליה, ומשם החל במסעו לבריטניה. לצד רכישות בתחום הטלוויזיה והתקשורת הלוויינית, הקים מרדוק בשנת 1986 את רשת 'פוקס' האמריקנית בניסיון לייצר אלטרנטיבה ימנית למיינסטרים הדמוקרטי בתקשורת. הוא אף רכש את היומון הכלכלי היוקרתי 'וול סטריט ג'ורנל'. לפי ההערכות, הונו עולה על 6 מיליארד דולר. לפי הדיווחים, הכנסות 'ניוז קורפ' בתחום העיתונות המודפסת מהוות כ-18 אחוז מסך ההכנסות של החברה, קרי כ-32 מיליארד דולר. מרדוק אף שקל למכור את אימפריית העיתונות שבבעלותו כדי להשתלט על מלוא מניות חברת תאגיד התקשורת 'בריטיש סקאיי' שבה הוא שותף.

מרדוק הפך לאיש השנוא על החוגים השמאליים בבריטניה. הוא רכש ב-1969 את ה'סאן' הלונדוני והפך אותו לטבלואיד רב-תפוצה. בשנת 1981 רכש את 'הטיימס' ואת 'הסאנדיי טיימס', ואימץ קו מערכתי התומך באשת הברזל, ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר. כך הפך באחת לשנוא-נפשם של האיגודים המקצועיים. בסוף תקופתה של תאצ'ר, עבר לתמוך בטוני בלייר הצעיר, ועם סיום כהונתו הפנה את תמיכתו לראש הממשלה המכהן, קמרון. בארצות הברית, הביע מרדוק ב-2006 תמיכה במסע הבחירות של הילארי קלינטון לתפקיד סנאטורית מדינת ניו יורק, ובבחירות האחרונות תמך במועמדותו של ברק אובמה. זאת, בשעה שרשת 'פוקס' שבבעלותו מזוהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית.

לתפקיד המו"ל של 'ניוז אוף דה וורלד' מינה את בנו, ג'יימס מרדוק, תומך נלהב של ארצות הברית וישראל. מרדוק הבן נחשב לשמרן יותר מאביו, והוא אף תמך במלחמת עיראק. נוכח העמדה האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקנית העקבית של רוב כלי התקשורת בבריטניה, יש המעריכים כי לעיתונאים משמאל ישנה מטרה אחת ברורה: לחסל את מרדוק מבחינה תקשורתית.

עם זאת, מהפרשה עולות בעיות אתיות חמורות: מחקירת הפרשייה עולה, ש'ניוז אוף דה וורלד' לא שיתף פעולה באופן מלא עם חקירת המשטרה בפרשיית האזנות סתר דומה מהעבר. סגן מפקד משטרת לונדון, ג'ון ייטס, החליט ב-2009 שלא לפתוח מחדש את תיק החקירה הקודם נגד העיתון וזכה על כך לקיתונות של ביקורת בעקבות התפוצצות הפרשה. ברור לחלוטין כי מעבר לכל היבט פלילי, לסיפור הזה יש היבט אתי בעייתי חמור לא פחות.

עסקת הרכישה הוקפאה

לפי שעה, אין כמעט יום שבו אין עדכונים בפרשה. בתחילת השבוע דיווח היומון 'דיילי מייל', כי כתבי 'ניוז אוף דה וורלד' ניסו לפרוץ לתיבות הדואר הקולי של קרבנות מתקפת ה-11 בספטמבר. לפי הדיווח, שוטר ניו יורקי לשעבר סיפר כי אנשי הצהובון הציעו לו תשלום על מנת שישיג עבורם את פלט שיחות הטלפון האחרונות שביצעו חלק מקורבנות האסון. הסתעפות הפרשה חושפת אפוא את מרדוק לתביעות גם בארצות הברית, שם הרשויות צפויות לנהוג בו ללא כפפות המשי הבריטיות שלהן התרגל עד כה.

לעת עתה מסרב מרדוק לפטר את רבקה ברוקס, מנכ"לית 'ניוז אינטרנשיונל' ובעבר עורכת העיתון, מאחר שזו טוענת כי לא ידעה על פרשיית הציתותים. ברוקס נהנית מתמיכתו העקבית של מרדוק וזה אף הצביע עליה כשנדרש לציין מי מועמד להיות המנכ"ל הבא של החברה. הוא עצמו זוכה לרוח גבית מסוימת מצד ראש הממשלה המכהן, שאיננו פועל ישירות כנגדו וזוכה על כך לביקורת צולבת מצד יושב ראש מפלגת הלייבור, אד מיליבנד. הפרלמנט הבריטי החליט לעת עתה להקים מעין ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים, אולם יריביו של מרדוק מעוניינים בליטרת הבשר שלהם.

לפני שהתעוררה שערוריית 'ניוז אוף דה וורלד', העסיקה את הברנז'ה הבריטית פרשה אחרת שחזרה השבוע לכותרות: 'ניוז קורפ', החברה שבבעלות מרדוק, ביקשה לרכוש את חברת הלוויין 'בריטיש סקיי'. מרדוק, המחזיק 39 אחוז ממניות 'בריטיש סקיי', ניסה לקבל אישור לרכישת יתר המניות, והדבר עורר מחלוקת חריפה בבריטניה. הפולמוס העמיק לאחר ששר התרבות הודיע שיאשר את העסקה. איל המדיה הקשיש ביקש להרגיע את הסוציאליסטים משמאל והבטיח כי 'ניוז קורפ' תנפיק את ערוץ 'סקיי ניוז' – תחנת טלוויזיה בינלאומית בבעלות חברת 'בריטיש סקיי' – כחברה נפרדת ותמנה לערוץ מנהל מנוסה ועצמאי. המהלך עורר מחלוקות חריפות בתקשורת הבריטית וביום רביעי הודיע מרדוק כי הוא מסיר את הצעתו לרכישת החברה.

אולם לא בכך תמה הפרשה: מנהיג הלייבור מיליבנד צפוי לדרוש כי ועדת החקירה שמונתה – שבראשה יעמוד השופט בריאן לבסון ותקבל עדויות תחת שבועה – תורכב מבעלי תפקידים שונים ותבדוק את מכלול יחסי המשטרה והעיתונות הבריטית, ולא רק את פרשת 'ניוז אוף דה וורלד'. דומה שפעילותו של מנהיג האופוזיציה תרמה רבות לסיכול עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי': לפני שהודיע מרדוק שהוא מסיר את הצעתו, קרא מיליבנד לראש הממשלה קמרון להקפיא את עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי' עד שהמשטרה תסיים לחקור את הפרשה. המתקפה של מיליבנד התגלגלה ככדור שלג: אחד המשקיעים המשמעותיים ביותר ב'בריטיש סקיי' רכש השבוע בחזרה מניות של החברה, בנימוק שאינו רוצה שמרדוק "יקבל אותן בזול". ואם לא די בכך, מניות 'ניוז קורפ' נפלו ביום שני האחרון ביותר מ-7 אחוזים בשל חששות המשקיעים כי החברה לא תצליח לזכות באישור לרכישת ענק התקשורת הבריטי.

נראה שאחת הסיבות למשיכת הצעת הרכישה של 'בריטיש סקיי' הייתה חששם של מרדוק וקמרון מפני התערערות הקואליציה השלטת: מיליבנד הציב בתחילת השבוע אולטימטום לראש הממשלה כשהודיע כי יעלה את פרשת רכישת החברה – כאשר שווי החברה עומד על 14 מיליארד – להכרעת הפרלמנט אם קמרון לא יבלום את העסקה. קמרון, שהצליח להקים ממשלה בעזרת הליברל-דמוקרטים, חשש כי הצבעה בפרלמנט תפלג את הקואליציה שלו לאור המתיחות המתמדת בין כלי התקשורת שבבעלות מרדוק ובין הליברל-דמוקרטים. כשפרסם מרדוק כי הוא מסיר את הצעת הרכישה ל'בריטיש סקיי' בשווי של 19 מיליארד דולר, בירך על כך ראש הממשלה.

ללא גיבוי ממשלתי

עוד לפני ההודעה על הסרת הצעת הרכישה, דיווח היומון 'אינדיפנדט' כי מקור ממשלתי בכיר מסר שמתגבשת תוכנית להשעיית העסקה כל עוד חקירת המשטרה נמשכת. מרדוק, כנראה, הבין את המסר. איתות למצב הקשה שבו שרוי קמרון התקבל כאשר סגנו, ניק קלג, קרא למרדוק לוותר על עסקת רכישת 'בריטיש סקיי'. מרדוק הבין כי לא תהיה לו ברירה אלא להסיר את הצעת הרכישה, לאחר שביום שלישי החליטה הממשלה הבריטית לתמוך בהצעת הלייבור הקוראת לו לעשות כן.

בקרב חלק ניכר מהעיתונאים הבריטים, ובפרט אלה המזוהים עם השמרנים, ישנה דאגה רבה מההחלטה להתערב בשוק העיתונות הבריטית. יש הטוענים כי המדובר באיום של ממש על חופש העיתונות. מלבד העובדה שמנהלי מסע הצלב נגד מרדוק הם כלי תקשורת המזוהים עם השמאל הבריטי, ובהם היומון 'הגרדיאן' והבי-בי-סי, עולה חשש כבד שיהיה מי שינצל את האירועים על מנת להניח את הרגל הממשלתית בשוק התקשורת הבריטי. אפשר רק לתאר מה היה קורה בישראל אילו הממשלה הייתה מחליטה למנות ועדת חקירה בפרשת ענת קם ומעורבותו של העיתונאי אורי בלאו, שגלה לבריטניה זמן קצר לפני שהתפוצצה הפרשה וזכה לגיבוי 'הארץ' ומו"ל העיתון, עמוס שוקן.

בינתיים, מרדוק זוכה למטחי אש גם בארצות הברית. במאמר שפרסם בתחילת השבוע בכתב העת 'ניוזוויק', יצא נגדו במתקפה חריפה העיתונאי האמריקני קרל ברנסטין. לברנסטין יש יוקרה אדירה בעיתונות האמריקנית: הוא והעיתונאי בוב וודוורד חשפו את פרשת ווטרגייט שהורידה מהשלטון ב-1974 את הנשיא ריצ'רד ניקסון. לפי ברנסטין, אימפריית התקשורת של מרדוק פעלה על סמך עקרון ה"אומרטה", המיוחס למאפיה. במאמר, שתרגום שלו התפרסם ביומון הכלכלי 'גלובס', מספר העיתונאי האמריקני שאחד המנהלים הבכירים לשעבר באימפריית התקשורת של מרדוק אמר לו: "השערורייה הזו לא הייתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר, אלא רק בחוגו של מרדוק. הפריצות האלקטרוניות ב'ניוז אוף דה וורלד' נעשו בהיקף המוני. יותר מכל אדם אחר, מרדוק המציא וקיבע את התרבות בחדר החדשות, שבו עושים כל דבר כדי להשיג ידיעה. לא לוקחים שבויים, משמידים את התחרות, המטרה מקדשת את האמצעים". מאמרו של ברנסטין הכה גלים בארצות הברית והמחיש כי גם שם צפויה לו התמודדות לא-פשוטה.

סביר להניח כי גם לאחר כתיבת שורות אלה תתפרסמנה ידיעות נוספות הקשורות באימפריה התקשורתית שעליה עמל מרדוק במשך למעלה מ-40 שנה. עם זאת, נראה שדבר אחד כבר ברור: לאיל התקשורת הבינלאומי ייקח זמן רב לשקם את המוניטין שלו ושל התאגיד אשר מצוי בבעלותו. העובדה שמרדוק צבר כל כך הרבה אויבים בברנז'ה התקשורתית בשל השקפותיו השמרניות, לצד פיטורי מאות עיתונאים ואנשי תקשורת בשל מה שנראה ככשל אתי קשה בניהול עיתון בעל תפוצה אדירה, רק יקשו על איל המדיה בן ה-80 לשקם את מעמדו ויוקרתו שאותם השיג בעמל רב.

המכונה האדומה עובדת ללא מנוחה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.7.2011

במוצאי השבת האחרונה, נעמדו כמה עשרות מבריוני השמאל והטיחו גביעי גבינות קוטג' בחזית מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. הצעירים האלה, שמלינים על מחיר הגבינה, מצאו די כסף כדי לרכוש גביעים עבור הפרובוקציה הזאת. מובן שהמשטרה לא התערבה. מאהל המחאה הגדול השוכן לא רחוק מן המצודה הפך בימים האחרונים למעוז השמאל הרדיקלי המנסה להשתלט על האירוע. פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, במסווה של ארגון החזית הקומוניסטי 'עיר לכולנו', מנסים להתסיס את המקומיים, לצד לא מעט פעילים בסצנה הרדיקלית של תל-אביב. המטרה היא לארגן "שבוע זעם". להפוך את כיכר דיזנגוף ל"כיכר תחריר". מבחינתם, לבני הזוג נתניהו צריך להיות גורל זהה לגורל סוזן וחוסני מובארכ.

מחאת הדיור בשדרות רוטשילד. צילום: אמיר מאירי

הבעיה הגדולה בסיפור הזה היא שלמרות הרעש הרדיקלי, חוליות באדר-מיינהוף בעיר העברית הראשונה אינן זוכות לתמיכת רוב הציבור, ואפילו רוב תושבי תל-אביב. ולמרות הכול, הם מגייסים מאות ואלפי תומכים. הם משפילים את ראש העירייה וחברי הכנסת. נוכחותם בתקשורת היא אדירה. מעולם תנועת מחאה קטנה כל כך לא זכתה לסיקור גדול כל כך. ההסבר לכך הוא פשוט: מדובר בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית. במקום להטיף כל העת נגד "הכיבוש", המדינה והציונות, מקימים ארגון חזית על שכר הדירה המופקע, ודרך החצר האחורית מחדירים את שנאת ישראל. סביר להניח שהקומוניסטים ועוזריהם ינסו בימים הקרובים להנמיך את מינון הארס לאור ההתקוממות של לא מעט מהמפגינים נוכח החדירה האדומה לשורותיהם. אבל הניסיון לרכב על גל המחאה ימשיך.

ההיסטריה שצצה בליכוד נוכח תנועת המחאה הזו היא בלתי-סבירה. במקום לשלוח את צעירי בית"ר להגן על מצודת זאב, יש כבר מי שמתריע שם: "נאבד את השלטון". אין ולו אדם אחד סביר בכל מערך השלטון הישראלי שיסביר כי ממשלת נתניהו קיבלה לידי שוק נטול תחרות שנשלט על-ידי קומץ אוליגרכים. הצעקה הגדולה שקמה נוכח החוק למניעת חרם (שאותו יזם, אגב, ח"כ לשעבר אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה בכנסת הקודמת) גרמה לבלבול בימין. במקום להכריז על חופש בהצבעה על חוק ועדות החקירה, יצא מי שיצא נגד שר החוץ, ליברמן. דומה שהימין ממשיך ללקות בתסמונת המאפיינת אותו כל פעם שהוא עולה לשלטון: מתחיל בתרועה רמה ונגמר בקול ענות חלושה.

המכונה האדומה עובדת בשבועות האחרונים ללא מנוחה. ארגונים חוץ-ממשלתיים, פעילויות ב'פייסבוק', רשימות דואר אלקטרוני, מטות מאורגנים בסיועם הנדיב של האפרטיצ'יקים הקומוניסטים, תמיכה מצד רוב אמצעי התקשורת. מחנה פוליטי שלם שנמצא במיעוט בכנסת מצליח להפוך את הרחוב לזירת קרב, והימין – בשלו. אין צורך לחשוש: בכיכר רבין לא יתכנסו מאות אלפים נגד הממשלה. אולי כמה עשרות אלפים, אם יארגנו אוטובוסים של מפגיני התנזים הערבי מהמשולש ומנצרת. אבל בטווח הארוך, הרעל מחלחל עמוק לאדמה הציבורית. אנשים אשר חשים פגועים מהמצב החברתי, יגויסו למערכה. אלה שהצביעו לרבין בבחירות 92' וקיבלו את ערפאת, עלולים להצביע לקואליציית שמאל בראשות לבני, דרעי, רמון, חנין וגלאון. הגוש הזה צריך בסך הכול 50 מנדטים כדי להפיל את הימין מהשלטון. את ה-11 הנותרים יספקו טיבי וזועבי.

קל לתאר אילו תגובות היו בתקשורת אם צעירים מהימין היו משליכים חפצים אל עבר משרדי 'הקרן החדשה לישראל', או אם המון זועם היה מאיים לעשות שמות בחברי הכנסת מהשמאל. אולם כשזה מגיע לאנשי ציבור מהמרכז או מהימין, הכול מותר. וזהו המסר המרכזי של המחתרת השמאלנית: לדמוקרטיה הישראלית אין לגיטימציה. לכנסת אין זכות להכתיב כיצד תנוהל המדינה. הצדק נמצא רק במחנה פוליטי אחד בלבד. במלים אחרות, הנציונל-בולשביזם הזה איננו רק אנטי-ציוני במהותו; הוא גם אנטי-דמוקרטי. אם הממשלה חפצה בהמשך קיום הדמוקרטיה, עליה לדכא את ניסיון המרד-זוטא הזה באגרוף של ברזל. על המשטרה להתערב ולעשות סדר. הגיעה העת להבהיר למהפכנים משמאל: בדמוקרטיה, הפרלמנט הוא הקובע. אלימות מהפכנית היא אויבת שלטון העם, ועל כן יש להכניעה באמצעות מערכת החוק.

פוליטיקת התסיסה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.7.2011

את תנועת המחאה שקמה בימים האחרונים בעניין הדיור, ניתן היה לסווג בהתחלה כניסיון של השמאל הרדיקלי להצית אש בשדה הקוצים הלוהט ביותר בישראל. את המאהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב אפשר היה לפטור בלא-כלום. בישראל אין משבר כלכלי באמת; בעיות חברתיות קשות קיימות תמיד, אולם משבר בנוסח ארה"ב או יוון איננו קיים בארץ (אצלנו, כידוע, לא מתעניינים במושגים כמו גירעון המעסיקים את הכלכלה האמריקנית השוקעת, למשל, ומעידים על חוסנה של הכלכלה פה). אבל הגפרור השמאלני הצית שריפה אמיתית: רבבות המפגינים ברחבי הארץ אינם תומכי מרצ וחד"ש. רובם אינם אוהדים של 'הקרן החדשה' ו'השמאל הלאומי'. יש פה תנועת מחאה גדולה, עממית ואמיתית. הצעירים שמזיעים באוהלים אינם סוכנים של הרדיקליזם האנטי-ישראלי, גם אם הם משרתים אותו בעקיפין.

ההפגנה ביום שבת בתל-אביב. צילום: יהונתן שאול

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתקשורת נותנת למחאה הזו רוח גבית. כל ארגוני השמאל נרתמים כדי לממן, לארגן ולשנע את ההפגנות. למדורת המצוקה נשפך דלק אנטי-ממשלתי בכמויות. נתניהו ושטייניץ הפכו לשק החבטות הציבורי, גם כאשר לחלק גדול מהמפגינים לא ברור כיצד ניתן לשנות במחי יד את שוק הדיור המונופוליסטי. יש פה הסתה מאורגנת נגד הממשלה, כשהמטרה היא ללחוץ את השלטון עד לקצה גבול היכולת. היציבות של הקואליציה רק מחזקת את המחאה, והניסיון לעלות אל הכנסת ולהפחיד את השלטון הוא ביטוי לרוח אנטי-דמוקרטית חמורה ומדאיגה. אבל מעל הכול, יש פה מי שמנסה לחבר את הקצה החברתי עם הקצה המדיני. המטרה היא אחת: להחליש את ההנהגה בישראל לקראת ספטמבר. לגרום לממשלה לחשוב שוב ושוב אם היא יכולה לפעול מול האתגר הפלשתיני כשהבית בוער במחאות ובהפגנות. ולא פחות חשוב, להביא את אזרחי ישראל למצב שבו הם מאוימים כלכלית מחשש לסנקציות בינלאומיות, ומחפשים דרך מילוט מחשש למשבר שיחריף בעיות קיימות שרובן הן מורשת הממשלה הקודמת.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מדוע שלושת העיתונים הגדולים בישראל, למעט "ישראל היום", מבעירים מדי יום את המחאה נגד הממשלה. במאמר מערכת שפרסם השבוע "הארץ", נכתב: "אי אפשר להתעלם מהאמת שמבטאת המחאה. זוהי התעוררות מבורכת. אסור שתישאר רק ברחובות, עליה לבוא לידי ביטוי גם במערכת הפוליטית". במלים אחרות, הרדיקלים מנסים לתעל את המחאה כדי לזעזע את אמות הסיפים הפוליטיות. יהיה מי שינסה להפעיל לחץ בתקופה הקרובה על אהוד ברק ששומר על שתיקה רועמת בימים האחרונים, מתוך הנחה שקואליציה עם 62 מנדטים בתמיכת 'האיחוד הלאומי' וללא מפלגת העצמאות, תתקשה להאריך ימים. ויש גם מאמץ לערער את הליכוד מבפנים. כולם יודעים מי "השר הבכיר" שהתראיין בתחילת השבוע ואמר שנתניהו שרוי ב"פאניקה". זו מנטאליות פוטשיסטית. זה ניסיון הפיכה שקוף "מלמטה".

אולם מה שקורה כעת הוא בגדר חזרה גנרלית. אם תרצו, מהפכת 1905 נוסח רוסיה שמבקשת לזעזע את המשטר, כאשר המהפכה האמיתית מתרחשת בשני שלבים 12 שנה אחר כך, בפברואר ובאוקטובר 1917. אלא שכאן ברור שאף אחד ממתנגדי הממשלה לא מתכוון להמתין כל כך הרבה זמן. הבחירות הבאות באופק: לממשלת נתניהו נותרו שנה וחצי להשלמת כהונתה. ספטמבר האדום-ירוק של הברית האסלאמו-קומוניסטית הולך ומתקרב. יש מי שיבקש לנצל את התסיסה החברתית המתרחשת נוכח בעיות אמיתיות וקשות כדי לטלטל את השלטון. להגיע לבחירות הבאות עם צבא של עמותות וארגונים חוץ-ממשלתיים המפזרים שנאה נגד נתניהו, כפי שקרה בבחירות 99'.

ברור מאליו שבחירות דמוקרטיות אינן מהפכה. אבל דומה שלכולם ברור לחלוטין שממשלת שמאל לא תוכל לעלות לשלטון בלי האצבעות הרדיקליות. לבני לא תוכל לעשות את מה שרבין לא הצליח לבצע ב-92', קרי: להקים ממשלה שנשענת רק על קולות ציוניים. ממשלה שתהיה תלויה בקולות דב חנין ומרכז מק"י תיאלץ להתנהל בצורה מסוימת מאוד. היתרון הגדול של השמאל הוא החיסרון הגדול של הימין: אף אחד בהנהגה לא באמת מבין מה מתרחש מתחת לרדאר השלטוני, גם אם חלק גדול מהעם מצליח להבין את זה. ישראל זקוקה כרגע ל"מסיבת תה" מקומית שתיקח את על עצמה להוציא את המחאה מציפורני האדומים ולנתב אותה למסלול ציוני המשרת את האינטרס הלאומי הישראלי.

שלב נוסף לקראת השלב המכריע בספטמבר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.7.2011

קשה לנבא בשלב הנוכחי איך תסתיים המערכה בין הרדיקלים לבין ממשלת נתניהו. חבילת הצעדים המתגבשים במשרד ראש הממשלה לטיפול במשבר שנוצר עשויים להקהות את עוקצה של המערכה, ולגרום ליותר ויותר אנשים לסגת ממנה. חלק גדול מאלה שמשתתפים בהפגנות אינם מזוהים עם המחאה המאורגנת על-ידי אנשי 'הקרן החדשה' והקומוניסטים, ותוכנית ארוכת טווח להכנסת תחרות למשק, להורדת מחירים ולצמצום הפערים החברתיים עשויה להשביע את אלה שאינם מתלהבים מההסתה נגד נתניהו. העובדה שבסקר "הארץ" הליכוד שומר על כוחו, וגוש המרכז-שמאל ערבים אינו מגבש גוש חוסם, מעידה שלמרות הכול, העם איננו מוכן להקריב את הציונות תמורת חלומות סוציאליסטיים. יש פה מספיק אנשים שזוכרים איך התנהלה הכלכלה בארץ לפני 20 שנה.

צ'ה גווארה מגיע לכיכר הבימה. ההפגנה אתמול

אבל המערכה הנוכחית היא שלב נוסף לקראת השלב המכריע בספטמבר. הרדיקלים מדברים על כך בגלוי. ב'קרן החדשה' הכינו שני מארבים לנתניהו ליולי-אוגוסט 2011: האחד, הקמפיין נגד "עליית הפשיזם", והאחר, מסע ההסתה על יוקר המחיה. כאשר ראו שתוכנית ב' עובדת טוב יותר מתוכנית א', נטשו את הבריקאדות. תוכנית דפני ליף עבדה מעל המצופה. העיניים נשואות עכשיו לספטמבר. בשמאל יבקשו לשמור על אש המחאה לחודש הקרוב; הם רוצים שהממשלה תגיע לספטמבר כשהיא מותשת מבית. ממשלה מפוחדת ומבוהלת לא תצליח להתמודד באופן אפקטיווי עם האתגר הפלשתיני, ודרך המאבקים ה"חברתיים", הם מקווים להכניס את המדינה הפלשתינית בדלת האחורית.

במשרד ראש הממשלה הבינו מאוחר מדי שמדובר בניסיון הפיכה. המנטרה הקבועה שדוחפים גדעון לוי וחבריו ל"הארץ" על השמאל שהלך לעולמו, שימשה מסך ערפל שסייע להרדים את השלטון. מי שחשב שהמפלגה הקומוניסטית היא מועדון של סטליניסטים קשישים וכמה עשרות צעירים מבולבלים, חטף סטירה. ומי שלא הבין מה גדול כוחה של 'הקרן החדשה' נוכח דו"ח גולדסטון, קיבל פוטש במרכז העיר. רק בימים האחרונים נזכרו במשטרה לשלוח שוטרים סמויים כדי לאסוף מודיעין על המתרחש אצל הרדיקלים. הבעיה היא שיש מי שחושב שהניאו-סטליניזם חושש מן המשטרה. איך אומרים אצלנו? הם חיים בסרט.

הממשלה נהגה בסובלנות מופתית במפגינים, דבר שלא היה קורה בשום מדינה מערבית שבה היו כובשים רחובות ראשיים והופכים אותם למבצרי תעמולה לניניסטיים. אם יצליח נתניהו להקהות את עוקצה של מהפכת-הנגד ולדבר אל מעמד הביניים מעל ראשי הרדיקלים, עליו ועל ממשלתו מוטלת החובה לפקוח עין ולראות מה מתרחש במנהרות התת-קרקעיות של הציבוריות הישראלית. מה שקרה כאן בשבועות האחרונים מלמד על כך שאין לזלזל בכוחם של הרדיקלים לגייס אנשים טובים וישרי-דרך למאבקיהם באמצעות הסוואה עצמית ודמגוגיה חברתית.

בעבר, כשתנועת העבודה הייתה מקור לרעיונות ציוניים שפויים, היה מי שנאלץ להתמודד עם העיוות הרדיקלי ביישוב היהודי, שהתבטא אז בדמותה של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ). ברל כצנלסון שאל אז במאמר שפרסם ב-1.5.36 בעיתון "דבר": "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עַמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? …וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיִראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח". את התובנה הזו של ברל צריך להפוך למדיניות מעשית שמבקשת להוציא את העוקץ מהניאו-קומוניזם החתרני הפועל בישראל.

המטרה – כאוס מהפכני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.8.2011

המאהלים בשדרות רוטשילד אינם נראים כמו מחנה מהפכני. אין שם יותר מדי דגלים אדומים, לא נצפות תמונות של צ'ה גווארה או לנין, האוהלים מרופטים, מטים ליפול וחצי-מאוכלסים ("כולם בעבודה", מסבירים לי), הרחוב מטונף, הדשא נעקר ממקומו, העצים הפכו למיצגי מחאה וכל האזור נראה כמו מפגע תברואתי מתמשך. בכל מקום יש סיסמאות כתובות בכתב יד צבעוני נגד נתניהו וגם ביטויים שונים להוויה צעירה ורדיקלית של מחנה קיץ. פה ושם מתקיימות הרצאות על מהפכה וסוציאליזם, ועיקר ההמולה מתרחשת באזור התקשורתי, עם ניידות של ערוצים 2 ו-10 וגם פינה לא קטנה לרשות גל"צ. מסעדות ומאפיות דואגות לספק את צרכי מהפכני השדרה, ובערב מתכנסים הנאספים לדיונים ולהצבעות כאשר כל אחד יכול להצביע. דמוקרטיה ישירה נוסח אתונה, מתגאים שם.

מייעץ למהפכנים ברוטשילד. דני האדום

בלוגר אחד, עיתונאי "הארץ" בדימוס וכיום פעיל רדיקלי, השווה את המתרחש שם לקומונה הפריזאית של 1871, אז קמה לכמה חודשים ממשלה סוציאליסטית בפאריז, ולרפובליקה הסובייטית קצרת-הימים, שנוסדה ב-1919 אחרי המהפכה הקומוניסטית הכושלת. "רפובליקת האוהלים", קרא לאוסף מאהלי רוטשילד, טובה ומדהימה יותר מאותן רפובליקות, פסק. ודומה שזהו אכן הרחש המהפכני שמאחורי ההתנחלות בשדרת העיר. השמות "סוציאליזם" ו"מהפכה" עולים בפי הפעילים כמעדן מלכים, כל הזמן מחלקים כרוזים ומציירים סיסמאות, וגם שבועון המהפכה, עיתון מק"י "זו הדרך", מחולק לשם אגיטציה מהפכנית. הם חולמים שם על "עולם המחר" שבו החינוך חינם, המלחמות אינן, המגורים ללא תשלום, כל אחד צורך כפי יכולתו ומתקיים לפי צרכיו. אוטופיה תל-אביבית בחום לוהט של יולי-אוגוסט.

יהיה מי שיריח פה את ניחוחות מאי-יוני 68' בפאריס. דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום" של מהפכת הסטודנטים ההיא, קבע השבוע כי "הטירוף הכלכלי של הכיבוש וההתנחלויות הוא שגרם למחאות". "הממשלה בישראל צריכה להרגיש מאוימת", ייעץ בשיחה עם כתב אתר "ידיעות אחרונות". הוא הוסיף: "הכיבוש וההתנחלויות הם טעות אידיאולוגית וטירוף כלכלי. הפתרון הכלכלי הקל והנכון ביותר הוא הסכם עם הפלשתינים, ואז יהיה לכם הכסף שמיועד כעת להגנה ולצבא. אני חושב שהדיון שלכם צריך להיות כעת על דרך החיים של ישראל, המצב הכלכלי והאיום הפוליטי". יומנו של דן מרידור משיחות קמפ דייויד, שפורסם בשישי האחרון ב"הארץ", לא הגיע כנראה לעיונו של המרדן הנצחי מצרפת.

המהפכה הזו היא מעיקרה מהפכת פייסבוק ותקשורת. המספרים מוחדרים לדעת הקהל כאילו היו אמת, והאמת הטלוויזיונית – כפי שכתב עליה הפילוסוף הצרפתי המנוח בודריאר – הופכת למציאות כוזבת שאינה מייצגת דבר: 150 אלף, 200 אלף, מדי יום כמות המוחים עולה בהדרגה, ולתייר מהחוץ נדמה שישראל עומדת על סף הפיכה באמת. כל מי שמעז להתנגד, זוכה לקיתונות של בוז וביקורת. משטרת המחשבות פועלת במלוא עוצמתה, ומרכז העצבים ברוטשילד עושה יד אחת עם רביב דרוקר ויונית לוי כדי להעצימה.

הדרישות של המפגינים הם מופרכות. אחרי שבועיים שבהם דמיינו קומוניזם תל-אביבי של היזרקות באוהלים, ערבי הווי ופיצות בחינם לארוחת ערב, הם החלו לדרוש את הפיכת ישראל לרפובליקה סובייטית: הלאמות, עצירת ההפרטה, חינוך חינם, בריאות חינם, הכול תמורת כלום. ממדינה עם צמיחה גדולה, אחוז אבטלה הנמוך ביותר מזה 27 שנה, גירעון קטן ורזרבות כלכליות, הם רוצים להקים להפוך את תל-אביב להוואנה ואת ישראל לוונצואלה. עם תביעות כאלה, כל מו"מ נידון מראש לכישלון צורב. אז למה לדרוש את הבלתי-אפשרי? כי המטרה האמיתית היא שונה במהותה.

המהפכה המתגלגלת פה בשבועיים האחרונים היא מהפכה של מיעוט. כמו הבולשביקים, הם מאמינים שהמיעוט הזה יכול להסתער על הכנסת. איך כתב לנין? "עדיף מעטים יותר אבל טובים יותר". במוקדם או במאוחר, הממשלה תיאלץ להכריע לאן פניה מועדות. ואם המו"מ יגיע לכדי פיצוץ, והמחאה תחריף לכדי ניסיונות להתנגש עם המשטרה, לממשלה תהיה דילמה קשה פי כמה: אם חלילה ייפלט כדור או אם שוטר ייאלץ לירות להגנה עצמית, זה ייגמר בפוטש שלא נראה כמותו בתולדות ישראל. בינם לבין עצמם, הם יודעים שהמטרה היא ראשו של נתניהו. כבר מופיעים שלטים שבהם דמותו של נתניהו מככבת לצד אסד ומובארכ. בסופו של דבר, השלטון ייאלץ להחליט אם הוא משליט סדר או חדל מלהתקיים.

ניקולא סרקוזי העלה את גיל הפנסיה למרות 5 מיליון צרפתים שיצאו נגדו לרחובות, והתמודד עם הניסיון לפוטש מבית כשהבהיר מי הבוס. אם נתניהו לא יבהיר בקרוב מיהו הריבון, הוא ייאלץ לתת את ראשו למפגינים או להישחק עד כדי קריסה מוחלטת. תסריט העוועים הזה מצריך כבר עתה קביעת מדיניות שתכליתה אחת: ריסון המחאה, צמצומה, פירוק המאהלים והכנסת שגרת ההפגנות למסגרת זמן ומקום המוקצית בחוק. זה אולי יכאב וגם יהיו צווחות "פשיזם" עד השמיים, אבל בישראל נבחרה ממשלה דמוקרטית, ותפקידה אחד: להגן על הדמוקרטיה ולהבהיר כי יש בעל בית בירושלים. החלופה היא כאוס מהפכני, ולשם מכוונים המרקסיסטים ליד כיכר הבימה.

בשמאל מודים: החלטות מק"י משמשות בסיס למחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

בגילוי-לב נדיר או בפליטת קולמוס מיותרת, הודתה השבוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) כי החלטותיה משמשות בסיס לתנועת המחאה של השבועות האחרונים. מק"י מהווה הגוף המרכזי בתנועת חד"ש. מעטים יודעים, שאצל רשם המפלגות, חד"ש עצמה לא רשומה כלל כמפלגה, אלא המפלגה הקומוניסטית בלבד. במאמר שפורסם השבוע בשבועון המפלגה בעברית, "זו הדרך", הודה אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, שהחלטות המפלגה מניעות את המחאה.

בסיס למחאה. מפגינים מטעם מק"י וחד"ש

דוידי, בעבר עיתונאי ביומון ההסתדרות "דבר", הספיק לכהן גם כחבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש. במאמר, שכותרתו "דרישות המפגינים והתוכנית לשינוי חברתי", כתב דוידי: "לראשונה אפוא בתולדות מדינת ישראל, במחאה חברתית כה רחבה והמונית, ראשיה ומשתתפיה (של המחאה, ד.מ.) מנסים לקבוע תוכנית כלכלית וחברתית שהיא תוכנית מינימום פוליטית לשינוי חברתי… גם פעילי המחאה הנמנים עם חד"ש ומק"י נוטלים חלק פעיל בעיצוב התוכנית ותורמים לה מניסיונם ומהשקפותיהם". דוידי ממשיך וכותב: "טיוטת המסמך שגיבשו מנהיגי המחאה החברתית… מנוגדת לחלוטין למדיניות של הממשלה הנוכחית ושל הממשלות שקדמו לה. מכאן המסקנה הפוליטית הראשונה: ממשלת הימין אינה מסוגלת לתת מענה לדרישות המפגינים. לכן, הממשלה חייבת לפנות את מקומה. המסקנה השנייה היא, שעל מנת להגשים את מטרות המסמך, דרוש שינוי מן היסוד, ולא די בהחלפת הממשלה. הפלתה היא הצעד הראשון, אבל בהחלט אינו האחרון".

לפי דוידי, "בימים אלה נערכים דיונים לקראת הוועידה ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י יכולה לתרום רבות למחאה, ולא רק בשטח המאבק. החלטות מק"י בוועידה הקודמת (2007) יכולות לשמש בסיס ראוי לקביעת תוכנית פעולה למחאה, ואכן הן משמשות לכך. אבל לקראת הוועידה הקרובה, מק"י חייבת 'לקלוט' את הקולות העולים מהמחאה, על מנת שתוכניותיה יתורגמו לשפת המעשה".

החיבור בין הקביעה שהפלת הממשלה היא הצעד הראשון אך לא האחרון, יחד עם ההודאה בכך שהחלטות מק"י משמשות בסיס לפעולות המחאה, מאושש שוב את ההערכה כי השמאל הרדיקלי, והקומוניסטי בפרט, ניצב מאחורי המחאה. אמנם, לא מעט ישראלים משתתפים בהפגנות המאורגנות ברחבי הארץ, אך פעם נוספת מתברר מה שהיה ידוע מראש: המושכים בחוטים הם, בין השאר, אלה שעבורם הפלת נתניהו היא אבן דרך נוספת לקראת מהפכה.

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.

הפלת נתניהו היא רק ההתחלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.8.2011

ההחלטה שקיבל ראש הממשלה נתניהו, שלפיה מאהלי המחאה לא יפונו, היא סימן לבגרות הפוליטית של השלטון, לכך שאנו חיים במדינה ליברלית ונאורה באמת. עם זאת, יש משהו שמעיד על חולשה בהתמודדות עם דרי האוהלים. הרי אין שום דמוקרטיה שהייתה מסכימה שיכבשו רחובות מרכזיים בעיר בירה עסקית ותרבותית כמו תל-אביב. מישהו יכול לדמיין לעצמו אוהלים מוקמים ליד שער הניצחון בפאריס, בכיכר טיימס בניו יורק, או בכיכר אוקספורד בלונדון? בכל המערב, למחאה יש קווים ברורים ומוגדרים. כשחוצים את גבולות המחאה, המשטרה מתערבת. לא ראש הממשלה ולא ראש העירייה יכולים לבקש מהמשטרה לעבור על החוק. תפקיד המשטרה שם הוא ליישם את החוק.

ניסיון הפיכה. ראש הממשלה נתניהו

בתל-אביב, כבר חודש שלם מצפצפים על החוק. המשטרה נמנעת לאכוף אותו, ראשי העירייה פוחדים מעימותים אלימים, הממשלה חוששת מפני אנרכיה אלימה ברחובות, ותסריט אימים של מפגין מופרע שנורה במהלך תגרה עם שוטרים ומוביל להתפוצצות המחאה, גורם פיק ברכיים למנהיגי המדינה. יש איזו מחשבה בלשכת ראש הממשלה, שלפיה המחאה היא כאן כדי להישאר, שצריך ללמוד "לחיות עם המחאה" ושהיא אולי תתאדה מעצמה בגלל החגים, פרובוקציות פלשתיניות בספטמבר, ומה לא. ההערכות האלה דומות להערכות קודמות של הקברניטים הנוכחיים. כמו בסיפור המשט לעזה – אז שלחו חיילי צה"ל עם רובי מים וצבע להתמודד עם חוליות אסלאמיסטים חמושים באשליה שמדובר בפעילי שלום תמימים – גם פה לא מבינים מה קורה באמת. וודסטוק בשדרות רוטשילד, פסטיבל בומבלה במרכז העיר, הרבה לכלוך ורעש שמפריע לשכנים, לא נורא, הם אומרים לעצמם. אבל פה זה לא וודסטוק, והחבר'ה כאן לא צריכים איזו ג'ואן באאז מקומית שתשיר להם "We Shall Overcome".

נתניהו אולי מבין שזה ניסיון הפיכה נגדו בגיבוי התקשורת, אבל כל מי שרואה במהפכנים האלה אנשים עם עוינות מיוחדת כלפי ראש הממשלה או הליכוד, טועה ומטעה. לחלק גדול מהם יש עוינות כלפי המשטר, המדינה, הציונות. יושבים שם 24/7 פעילי המפלגה הקומוניסטית שמסיתים אותם ללא הרף. אפילו תמר גוז'נסקי קמה לתחייה מתהום הנשייה הפוליטי וקפצה להרצות ברוטשילד. מדברים איתם שם על סוציאליזם בימינו, מסיתים נגד ההתיישבות ביו"ש. נזהרים עם המילה "כיבוש" אבל לא מפסיקים להרעיל עם הסתה נגד כל מה שקרה פה בשנים האחרונות. איך קוראים לזה אצלם? "אגיטציה מהפכנית".

את כל התמצית המרוכזת הזאת המהפכנים מבקשים לפוצץ ב"צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר. הם מחכים לכישלון המו"מ עם פרופ' מנואל טרכטנברג. אם נתניהו בנה על הידידות בין טרכטנברג לבין איציק שמולי, הוא יכול לשכוח מזה. הפרופסור ויו"ר התאחדות הסטודנטים הם שניהם ממוצא דרום אמריקני, אבל פניו של הסטודנט המהפכן הן להוואנה, בעוד שיו"ר הות"ת נותר ליברל חביב מבואנוס איירס. בהנחה שהמו"מ ייכשל, השלב הבא הוא רתימת כל האנרגיות המהפכניות להפלת נתניהו. לא כי זה ביבי. אלא כי בדמותו מתמצית "השיטה": ציונות קפיטליסטית, שמרנית ודמוקרטית. הנגטיב של מרקסיזם מהפכני נוסח צ'ה גווארה. אם הם ייתנו לרביב דרוקר וליונית לוי הצדקה מספקת לנפח את המספרים ברחובות ל-700 אלף, ונתניהו יחזור למשבר התדמיתי שלו מ-2006, המצב יחמיר עוד יותר. היעד הבא יהיה החגים ויצירת משבר סביב יוקר המחיה. מה-3 בספטמבר הם מבקשים להגיע ל-29 בחודש, לראש השנה, ואז ליצור מהומת אלוהים.

שום מדינה מתוקנת לא הייתה סובלת ניסיון הפיכה שקוף כל כך, גם לא ארה"ב. בנובמבר 1999, הביאו המהפכנים 50 אלף איש לוועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל. כשהם התחילו לחסום דרכים, ראש העירייה הזמין את הצבא. בתל-אביב, המחשבה על הצבא שייכנס לפנות את האוהלים מעוררת צמרמורת בהנהגה. המהפכנים מבינים כי הם השיגו את היעד הראשון: הרתעת השלטון, חולשת הממשלה. יש שם מי שמדבר בגלוי על מרד בשורות הצבא והמשטרה אם יתבקשו להתערב. הקריאות בנוסח "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" מכוונות בדיוק לשם. זה יהיה מבחינתם מומנט תחריר: הרגע שבו הממשלה לא תוכל עוד לפקד על הצבא והמשטרה הכפופים לה. מובן שהתסריט הזה, בדיוק כמו תסריט הטרוריסטים על המרמרה, לא נידון בקרב שום דרג בכיר.

יש מי שחושב שהחבר'ה שם חולמים על ג'ימי הנדריקס וג'ורג' האריסון, משל היינו בסיקסטיז. שולחים לשם שוטרים סמויים לאתר ג'וינטים ולשמוע מה יש למהפכנים להעיד, מתוך בורות איומה כאילו ההחלטות באמת מתקבלות בגלוי ולא בחדרים סגורים וממוזגים היטב. אבל כשיגיע רגע האמת, לא יישמע ברקע את הביצוע המפורסם ל"היי ג'ו" וג'ניס ג'ופלין לא תקום לתחייה. בין ים הדגלים האדומים, יבקע חיוכו המפורסם של ולדימיר איליץ' לנין.

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.

סערת שלי יחימוביץ' כתמונת מראה לדעיכת הימין

הימין בארץ כמה לליטוף. כל אימת שמלטפים אותו, הוא מגרגר חזרה בהנאה ובתחושת מסופקות עצמית. די בכך שאיש שמאל לשעבר, פוליטיקאי שקורץ למרכז, או איזה איש רוח מהגג בעל ארשת מכובדה, יקרוץ לימין, וכבר יימצא מי שיישא אותו על כפיים. החגיגה סביב שלי יחימוביץ' היא מגוחכת לא פחות מההתלהמות המביכה ושטופת השנאה נגדה. הדברים שאומרת מי שכנראה תהיה יושבת ראש מפלגת העבודה מייצגים עמדה שפויה, מאוזנת, אחראית ושקולה. טוב שיש מי שמביע עמדות כאלה. זה עדיף עשרות מונים על השמאלנות הרדיקלית מבית היוצר של 'הקרן החדשה', מרצ והמפלגה הקומוניסטית.

תומכת במתווה קלינטון. שלי יחימוביץ'. צילום: ראובן קסטרו

אבל יחימוביץ' איננה קרובה לעמדות הימין. כפי שציין אורי אורבך במאמר שפרסם בשישי האחרון ב"מקור ראשון", בהצבעה על פינוי התנחלויות, היא תרים את האצבע בעד. ובמלים אחרות, בסופו של דבר, בהצבעה על הסכם מדיני שיתבסס על טרנספר של מתנחלים, היא, דב חנין וזהבה גלאון יהיו באותו מחנה. אם לאריק שרון לא הייתה בעיה לפנות את היישוב שאת דינו קבע כדין תל-אביב, ליחימוביץ' לא תהיה בעיה מוסרית או פוליטית לעשות את שעשה אבי ההתנחלויות.

הבעיה המהותית של הימין היא שאין לו זהות פוליטית וערכית מגובשת. למעשה, מעולם לא הייתה לו. רובו ככולו נותר עם תודעת חצי מחתרת-חצי אופוזיציה מימי חירות וגח"ל. המטרה המרכזית היא להשיג לגיטימציה, כמעט בכל מחיר. אף אחד שם לא קרא את פרידריך האייק או את אדמנד ברק. לרובם אין מושג מי היה בנימין דיזראלי, והשם לודוויג פון מיזס אפילו לא מוכר לאלה שיש להם מושג כלשהו בהיסטוריה של הרעיונות. אלה שמתהדרים בקרבה למסיבת התה האמריקנית, דומים יותר למשתתפי מסיבת התה נוסח עליסה בארץ הפלאות.

אי-אפשר להסביר בצורה אחרת את החיבוק הגדול ליחימוביץ'. מעבר לעובדה שהיא הצהירה לא אחת על תמיכתה במתווה קלינטון (כלומר פינוי כל ההתנחלויות וחלוקת ירושלים פלוס ריבונות ערבית בהר הבית), הרי שמדובר בפרלמנטארית נמרצת בעלת תודעה סוציאליסטית רדיקלית. אם ההשקפות המדיניות של שלי יחימוביץ' דומות לשבשבת תודעתית, הרי שהשקפותיה הכלכליות נראות כמו קטר אדום שעוצר בתחנה רעיונית אחת, הכוללת עולם מושגים כמו "הלאמה", "בעלות ממשלתית", "הגדלת מסים" ו"מעורבות המדינה". עולם תודעתי כזה אמור לעורר חלחלה בכל איש ימין בכל מדינה שהיא. לא בישראל. אודה, ואבוש: גם אני נשביתי ברטוריקה הזאת. אולם התפכחתי ממנה מהר מאוד, בעיקר בזכות ניסיונה של חברת הכנסת האדומה למנוע את פרסום עמדותיה ב"מקור ראשון", בראיון שנתנה לי ושדמה מאוד לזה שהעניקה לגידי וייץ. אז הובנה לי גודל התרמית.

לימין יש הרבה סיבות להתנגד לכוהנת החדשה של מפלגת העבודה, מדיניות וכלכליות. תחת זאת, הוא מעדיף לאמצה אל חיקו. זה, כמובן, מוריד את המניות שלה בקרב השמאל, ולא רק הפוסט-ציוני, ומעלה את מניותיה בקרב חלקים יותר מרכזיים בציבור, אבל בעיקר ממחיש עד כמה המניות של הימין הישראלי בשפל. נכון להיום, אין לימין שום דבר למכור לציבור בארץ. לא ברמה המדינית, ודאי שלא ברמה הכלכלית. לא משום שדרכו נכשלה, אלא מפני שהוא-עצמו לא יכול למצוא כלים רעיוניים להגן עליה.

אין פלא אפוא שהישגים מהותיים של הממשלה הנוכחית בתחומי הצמיחה, האבטלה, ההגנה על הסביבה, החינוך והתחרותיות בתחום התקשורת, נמחקו מהתודעה הציבורית לטובת חצי הכוס הריקה של המשבר החברתי. העובדה שממשלת נתניהו ירשה מקודמתה את המצב המדיני והביטחוני הקשה, שנוצר בעקבות הנסיגה החפוזה מעזה ומסירתה לידי האסלאם הרדיקלי, מושכחת אף היא. די בכך שיהיה מי שיאמר שהורתו של מפעל ההתנחלות איננה בחטא, כדי לגרום למחנה שלם לכשכש בזנבו ולשכוח את ערכיו, אמונותיו ורעיונותיו.

אפשר ויש מי שמאמין בקרב אנשי ההתיישבות ביהודה ובשומרון שהליטופים האלה יסייעו להם. היה שם מי שחשב שסיור של אנשי מועצת יש"ע במאהל הרדיקלים ברוטשילד הוא הכרח לשם יחסי ציבור טובים למפעל ההתנחלות. ואולי יש מי שמאמין שוויתור על רעיונות שמרניים ברמה הכלכלית יביא לתוצאות חיוביות יותר במובן המדיני ויקרב אנשים שפויים למחנה הלאומי. כך או אחרת, במו-ידיו מרסק הימין את עצמו. כבר עתה ברור, כי בבחירות הקרובות יהיו יותר משני נעלמים שיצליחו לשנות את המפה הפוליטית. שום שיח בטחוני לא יצליח להחליף את השיח הכלכלי והחברתי החדש שנוצר פה: סוציאליזם מול ליברליזם, כלכלה מולאמת מול כלכלה חופשית, פזרנות ובזבזנות לעומת ריסון ומחושבות. אם לימין לא יהיה מה למכור מלבד גישת ה"אנחנו צדקנו" המדינית, לאזרחים רבים לא תהיה שום בעיה להצביע לשלי יחימוביץ', ובצדק.

אם מוותרים לגמרי על המורשת השמרנית והליברלית, העבודה בהנהגת יחימוביץ' היא אפשרות מושכת מאוד. אם כל מה שיש לימין להציע זה מבוי מדיני סתום, ללא שום גישה כלכלית המראה כיצד ניתן לתקן עוולות חברתיות ולשפר את הבעיות שנוצרו פה לאורך השנים, אין בו שום צורך. מחנה פוליטי שמצטיין בחנפנות ליריביו הוא מחנה שנידון לכליה. אם לא יהיה בימין מי שיעיין מחדש בכתבי ז'בוטינסקי מזה, ובכתבי השמרנים האמריקנים והבריטיים מזה, וילמד זכות על הליברליזם הכלכלי והשמרנות מול הסוציאליזם וידו הנדחפת לעומק כיס האזרח, המפתחות תונחנה על השולחן עוד הרבה לפני שתיערכנה הבחירות הבאות. רעש הדחפורים שפינו את יישובי גוש קטיף יישמע באוזני הימין כזמזום נשכח ועמום לעומת הצווחות שתישמענה כשיגיעו הבולדוזרים לממש את מתווה קלינטון האהוב כל כך על שלי יחימוביץ'.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

המשבר ביחסי ישראל-תורכיה: חוזרים לימי מצדה?

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את התהליך שעוברת תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן: האסלאמיזציה של החיים הציבוריים, השאיפה לכינון אימפריה אזורית והרצון להנהיג את המוני המוסלמים ולאחדם תחת פאן-אסלאמיות, כל אלה מאפיינים את החיים התורכיים מזה שנים. תורכיה, שנדחתה על-ידי האיחוד האירופי, פונה לעמדה עצמאית. ארדואן איננו מבקש לחסל את הדמוקרטיה התורכית, וספק רב אם המודל האיראני קורץ לתורכים נוכח החיים הציבוריים השוקקים שם. תורכיה מבקשת לקבל עצמאות מהמערב, מרעיונות המודרניזציה ומהשקפות ליברליות, ולבסס את עצמה כמעין דרך שלישית להגמוניה אסלאמית, המשלבת אסלאם עם דמוקרטיה. גם האסלאמיסטים (והאסלאמיסטיות, לא פחות חשוב) אינם מבקשים לפגוע בחופש הפוליטי והאזרחי בתורכיה. העובדה שנדחו על-ידי המערב שוב ושוב דחקה אותם לכיוון אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני ואף פרו-איראני.

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

בישראל יש הבנה מעטה למתרחש בתורכיה. במדינה שבה רואים בעיות בעיקר דרך הכוונת של הרובה, יש מי שמתקשה להבחין בין אחמדינג'אד לבין ארדואן. אי-הבחנה כזו מלמדת על טיפשות או על עיוורון. למרות מגמות ההקצנה הניכרות בתורכיה, אין כמעט שום גורם שם שחותר לרומן בלתי-מסויג עם איראן. התקרבותם והתרחקותם של התורכים ממדינות שונות נגזרת בעיקר מהאינטרסים שלהם. שר החוץ אחמט דאבוטולו, שפיתח את מדיניות ה"אפס בעיות", מבקש לשמור על "הערכים התורכיים" גם במחיר של נסיגה מהמדיניות המבקשת להימנע מחיכוכים אזוריים. אם בישראל היו מבינים את המתרחש בתורכיה, לא היו שולחים חיילים עם רובי צבע לנחות על סיפון ה'מאווי מרמרה' אלא מאפשרים לה להגיע למקום חפצה. ספינה אחת בעזה הייתה גורמת נזקים פחותים בהרבה בהשוואה לפרשת משט השטנה. ואילו ישראל הייתה מוחלת על כבודה ומתנצלת בפני התורכים עוד הרבה לפני פיצוץ היחסים בסוף השבוע, ארדואן היה נדרש להוריד את הלהבות בעל כורחו.

הבעיה הגדולה היא שלישראל אין מדיניות חוץ. ספטמבר הגיע, וישראל נכנסת אליו ללא בדל מדיניות. הקו הנוכחי של משרד החוץ הוא התעלמות מהאו"ם, ויתור עליו לשם הישגים דיפלומטיים, נטישת הקהילה הבינלאומית (לרבות צרפת, ידידה גדולה של ישראל), התייצבות נגד ממשל אובמה אגב פלרטוט עז עם הרפובליקנים שנראים יותר ויותר כקריקטורה של עצמם, וחשוב מכל: זניחת כל אפיק מדיני שיאפשר את הפחתת בידודה של ישראל בעולם. אפשר לקרוא לזה "מדיניות מצדה" שהשורה התחתונה בה היא חירות או התאבדות. מדינה שמתנהלת כאילו המערב הוא הנציב הרומי פלביוס סילבה וההנהגה הישראלית היא בעצם אלעזר בן-יאיר, משאירה פתח אחד בלבד ליהודים: גורלם של אלף המתבצרים במצדה.

מוסרית, הצדק עם ישראל: בעזה יש ישות אסלאמית רדיקלית המבקשת להשמיד את מדינת היהודים. הפלסטינים אינם בשלים לסיום הסכסוך ודומה שאין להם לגיטימציה מצד עמם לעשות ויתור כלשהו. בארצות רבות מתנהל שיח שטנה אנטי-ישראלי עם ניחוח אנטישמי מובהק. עם זאת, השאלה היא מה הלאה. מה קורה כשמקבלים את הנחות היסוד האלה. סוגרים את כל שמי ישראל בכיפת ברזל ענקית? מגדילים את תקציב הביטחון כדי להכפיל את מלאי הטילים הגרעיניים? מסתגרים בארץ ומפסיקים לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות?

ישראל זקוקה לתמיכת המערב בה ולתמיכת בנות-ברית כמו מצרים ותורכיה. אין סיבה להשלות את עצמנו שבעימות עם הערבים, יהיה מי שייחלץ להגנת ישראל. אולם במצב שבו נשמרת מגמה פרו-ישראלית במערב ומעין ניטראליות במדינות כמו תורכיה ומצרים, חופש הפעולה של ישראל יהיה גבוה יותר, כפי שהיה במלחמת "עופרת יצוקה". אם ההנהגה הישראלית לא תתעורר ותציע יוזמה מדינית שביסודה שיקום היחסים עם תורכיה, פתיחת מו"מ עם הפלסטינים והשבת האמון ביחסיה עם המערב, החודשים הבאים עלולים להרע את המצב הקיים ולהסב לנו נזק שיהא קשה לתקנו.

אין צורך לשגות בחלומות כזב על שלום בימינו או על כך שיימצא המנהיג הערבי שיסכים לקבל את ההצעות שערפאת סירב להן לפני למעלה מעשור. תודעתית, הפלסטינים נסוגו אפילו מהדברים אשר להם הסכים ערפאת. אולם לישראל יש אינטרס מובהק לגייס לצדה את המערב, כפי שעשה אריאל שרון לאחר שנבחר לראש הממשלה. ישראל מבודדת אשר צדקתה אינה מיתרגמת לתמיכה בינלאומית אלא לבידוד הולך וגובר ולהפיכתה לגרסה מקומית של צפון קוריאה, תתמודד בסופו של דבר עם המחיר הכואב של מדיניותה. הבחירה הנוכחית איננה בין מוות לבין חיי עבדות, כפי שטען אלעזר בן-יאיר. "תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות", אמר אז מנהיג המרד הגדול. לישראל יש אפשרויות רבות שניצבות בפניה, והתאבדות מדינית וכלכלית איננה אופציה מבחינת מדינת היהודים.

הישגיו של נתניהו מצביעים על הדרך לתיקון חברתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 25.8.2011

בתוך בליל השיח התקשורתי סביב "הפגנת המיליון" המתוכננת למוצאי השבת הקרובה, העלימו רוב אמצעי התקשורת את אחד הנתונים המדהימים המלמדים על מצב המשק הישראלי: שיעור אבטלה של 5.5 אחוזים. בתוך שנתיים, הורידה ממשלת נתניהו את שיעור האבטלה במשק ביותר מ-2 אחוזים. נתניהו הצליח אפוא לשנות את המגמה בתחום האבטלה. מדובר בנתון היסטורי ובהישגו האישי של ראש הממשלה: הפעם האחרונה שבה נרשם נתון כזה הייתה לפני 28 שנה – בשנת 1983. את השיא מחזיקה רק שנת 1979, שבה אחוז המובטלים היה פחות מ-4 אחוזים, נתון האופייני לשנות ה-70'. ישראל מחזיקה בשיא אבטלה נמוך מבין כל מדינת ה-OECD: בראש הטבלה עומדות הונגריה (11.9 אחוז), אירלנד (14.7 אחוז) פורטוגל (11.1 אחוז) וסלובקיה (13.9 אחוז). בגרמניה שיעור האבטלה עומד על 7 אחוזים עם צמיחה איטית ביותר. לעומת זאת, בפברואר השנה דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) זינק ברבעון הרביעי והאחרון של שנת 2010 באופן חסר תקדים – 7.8 אחוזים.

לדבר אל העם מעל לראשי הקונפורמיזם התקשורתי. רה"מ נתניהו

הנתונים האלה מאשרים את נכונות דבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שקבע בינואר 2008, עת כיהן כיושב ראש האופוזיציה, כי הוא "מאמין שאפשר להביא את הצמיחה השנה במשק ל-7-8 אחוזים". עולה אפוא השאלה כיצד זה שהממשלה המביאה את אחוזי הצמיחה הגבוהים ביותר ושיעור האבטלה הגבוה ביותר, מצטיירת בתקשורת כממשלה הכושלת בתולדות ישראל מבחינה כלכלית. איך בעיות חברתיות אמיתיות, ובהן השחיקה בכושר הקנייה וביכולת ההשתכרות של העובדים, מאפילות לחלוטין על הישגים כלכליים מצוינים כל כך? האם אין אף אחד שמודע להבדל בין בעיות חברתיות הניתנות לטיפול לבין אבטלה אשר מכניסה את כל המערכת למערבולת כאשר היא בשיאה?

ישראל זקוקה למשק תחרותי יותר, עם פחות קרטלים ומונופולים, עם יותר ייבוא והרבה יותר אפשרויות להורדת מחירים. שיעור האבטלה הנמוך והצמיחה הגבוהה לא מתבטאים בכיסו של האזרח משום שישראל סובלת מהיעדר תחרות ומסטגנציה בתחומים רבים. לכן, לא ניתן אפוא אלא לתמוה כיצד דווקא בתקופה כזו פורח ומשגשג השיח הסוציאליסטי. איך מושגים כמו "מהפכה", "הלאמה", "התערבות ממשלתית" ו"העלאת מסים" משתלטים על השיח התקשורתי.

יש דמיון רב בין התחום המדיני לבין התחום הכלכלי. התגובה השקולה, המדודה והמתונה של ממשלת נתניהו לפיגוע באילת, המאמץ המתמשך לשמור על היחסים הטובים עם מצרים והשאיפה להימנע ממלחמה אזורית אגב הידברות מתמשכת עם התורכים והמצרים, מתפרשת כחולשה. כל הישג של הממשלה מצטייר מייד ככישלון. בשיח האורווליאני הרווח בתקשורת, כל פעולה המיטיבה עם האזרח מפורשת כפגיעה בו. כך, ההשקעה האדירה של הממשלה בחינוך ובמערכת הבריאות זוכה לתגובות צוננות, כאשר אפילו הסתדרות הרופאים ומנהיגי המורים מודים שמדובר ברפורמות מצוינות. נדמה שלא משנה מה יעשו ראש הממשלה ושריו, התגובה תמיד תהא זהה: הצגת השלילי, החבאת ההישגים ודה-לגיטימציה לממשלה.

לממשלה אין שום ברירה אלא לחשל את הקואליציה הנוכחית ולהמשיך בכיוון הנוכחי: יותר רפורמות, יותר תחרות, יותר מדיניות ביטחונית שקולה ונחושה לקראת האתגרים הניצבים בפני המדינה. בסופו של דבר, כאשר תתבקש הממשלה ליתן דין וחשבון בפני הבוחר הישראלי, יהיה מי שיידע להעריך את ביצועי נתניהו ושריו. במדינה הנשלטת על-ידי כת תקשורתית סגורה המרעילה את השיח בשנאת ראש הממשלה ללא קשר להישגיו הממשיים, לנתניהו אין ברירה אלא לדבר אל העם מעל לראשי רודני הקונפורמיזם התקשורתי בארץ.

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.

האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.9.2011

זה היה צפוי: "המהפכה הערבית" המהוללת אשר זכתה לתמיכה ולגיבוי של כל המערב מול עולם האתמול שייצגו שליטים כמו מובארכ, הפכה עד מהרה מ"אביב עמים" של תקווה ל"חורף מוסלמי" אנטישמי ואנטי-ישראלי. מול צעירי המהפכה הספונים עתה בבתיהם, יצאו לרחובות גדודי 'האחים המוסלמים'. עם היעלמות השאיפות לדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשאר מילים גבוהות המקפלות בחובן תקוות גדולות, כל מה שנותר מן המהפכה הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים.

נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images

הבעיה הגדולה איננה כישלונה הצפוי של המהפכה הזו להביא לערבים שחר דמוקרטי. גם העובדה שכל מה שנשאר מן המהפכה הזו הוא התנגדות אנטישמית לישראל, גם הוא לא המאפיין הבעייתי ביותר. הבעיה המרכזית היא חדלונו של המערב. לאחרונה, אף נשמעו קולות הטוענים, כי הממשל האמריקני החל בשיתוף פעולה עם 'האחים המוסלמים'. העובדה, שהמערב איננו מבין כי האנטי-ישראליות היא לא רק מתקפה על ישראל כשלעצמה אלא גם התקפה על המבצר היחיד שנותר לו במזרח התיכון, ומכאן עליו-עצמו, מעידה כי יש פה כשל מוסרי עמוק ביכולת לזהות טובים ורעים, בני אור ובני חושך, שוחרי חירות ודמוקרטיה מול נבלים הטובלים ושרץ של אנטישמיות ופשיזם בידם. אובמה היה יכול למנוע את הניסיון לטבוח באנשי השגרירות המצרית אילו היה מבהיר למצרים מה הם גבולות חופש הפעולה שלה ומה מצופה ממנה על מנת שתקבל את סכומי הכסף האדירים שאושרו עבורה. תחת זאת, הוא הניח לטנטאווי ולחונטה הצבאית להראות לכולם מה ייעשה לבני הברית של המערב, כאשר הוצג הנשיא המודח מובארכ מושפל, חולה ומובס לעין כל.

המערב, המתקשה לעמוד נוכח החורף הערבי ההולך ומתקרב, מסיר מעצמו למעשה כל אחריות ממשית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. למעשה, מה שברור כעת הוא שלארה"ב ולאיחוד האירופי אין שום יכולת לתת ערבויות לקיום הסכם שלום שיתבסס על נסיגות משמעותיות בעומק יהודה ושומרון. ניתן אפוא לומר כי ככל שיאיצו האמריקנים והאירופים בממשלת נתניהו לוותר לפלשתינים בתמורה לערבות בינלאומית, כך יהיה יותר ברור כי בפועל, אין להם שום סחורה להציע. גם החלום על נוכחות מתיישבים בעומק השטח הפלשתיני העתידי נקבר קבורה מצערת: ההתנחלויות לא תוכלנה להתקיים בתוך המדינה הפלשתינית כשם שישראל לא תוכל להתקיים בצידה. פלשתין תקום במקום ישראל, ולא לצידה, וגורלם של יהודים שיהיו נתונים לחסדי הפלשתינים יהא רע במיוחד.

האנטישמיות הערבית לא התחילה לאחרונה והיא חוצת מחנות פוליטיים ומדינות. היא מתקיימת בכל ארצות ערב, ולא רק במצרים או בשטחי הרשות הפלשתינית. כך, אתר ממר"י פרסם כי חוסני עאיש, בעל טור ביומון הממסדי הירדני "אל-ראי", פרסם מאמר שכותרתו "ישראל ירשה את הנאציזם והתעלתה מעליו". במאמר טען, כי ישראל העתיקה את חוקיה ומעשיה מהנאציזם ותקף את המערב התומך בה. עאיש כתב: "מה ההבדל בין הרצל, וייצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ונתניהו, לבין היטלר ועוזריו?… אולי ההבדל היחיד ביניהם הוא הסתירה בעמדה של המערב כלפיהם. שכן בעוד שהמערב – אירופה וארה"ב – התאחד נגד היטלר והנאציזם שלו, אותו מערב התאחד או כרת ברית עם נתניהו והנאציזם שלו, כלומר עם ישראל, נגד העם הפלשתיני החף מפשע, שמעולם לא היה לו חלק ברדיפת היהודים".

מובן שכותב המאמר "שכח" את תמיכת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהיטלר, אולם לא זו הנקודה. הערבים עוברים טרנספורמציה מאנטי-ציונות שביסודה אנטישמיות חבויה, לאנטישמיות גלויה שבמרכזה השאיפה לחיסול ישראל. הישראלים נדרשים להגן על עצמם מול הפשיזם האסלאמי ההולך ומתגבר ולסרב לכל כניעה בלחץ המערב, אפילו במחיר עימות עם הממשל האמריקני הנוכחי. ישראל צריכה להציע עמדות מדיניות פרגמאטיות המאפשרות משא ומתן, אך לא כניעה. שכן בסופו של דבר, פגיעה בישראל היא פגיעה במערב עצמו. ההנהגה הישראלית צריכה לכוון ליעד אחד מרכזי: חשיפת פני הערבים וגיוס מחדש של המערב לצד ישראל. בארה"ב ובאירופה, המתעוררות מאשליות רבות-שנים של "רב-תרבותיות", יש לא מעט מקבלי החלטות שיבינו כי אם האביב הערבי הוא חורף אנטישמי, תפקיד המערב הוא לפזר את חשרת העננים המאיימים על העולם החופשי כולו.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

שלב חדש בהסתה נגד ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.10.2011

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, לא ברור מי בדיוק ריסס ומתי את כתובות הנאצה על הקברים בבית הקברות המוסלמי ביפו. לכאורה, זה נראה כמו פרובוקציה, או, לחילופין, מטורלל כלשהו שעשה מעשה נקלה. הרי הרעיון שלפני צום יום הכיפורים, יבואו אנשי ימין לבית קברות מוסלמי כדי לחללו, נראה אפעס בדיוני משהו. גם להם יש, ככל הידוע, משפחות לסעוד עמן סעודה מפסקת. גם בן-גביר ומרזל פורשים מהפוליטיקה לטובת הארוחה שלפני הצום. אבל נניח שמדובר באנשי ימין, ולא באנשים מהסוג שארגן את טקס ארגון אי"ל לפני רצח רבין והכניס להפגנה את צילום ראש הממשלה במדי אס-אס. בואו ניתן קרדיט חד-פעמי לשמאל ונקבל את ההנחה שבאמת ובתמים נעשה מעשה המכוון לפגוע ברגשות מוסלמים. אם כך, מה בער להם בעצמות לשעוט דקה אחרי צאת יום הכיפורים ולארגן הפגנה ביפו, ללבות את היצרים ולהביא גם להשלכת בקבוק תבערה ערבי על בית כנסת? אי-אפשר היה לפעול להרגעת הרוחות ברוח יום כיפור, ולא לשלהובן?

הכתובת המרוססת על המצבה בבית הקברות ביפו. צילום: team palestina

יש משהו מעוות בכך שבמהלך יום כיפור, היום הקדוש ביותר לכל יהודי, יושבים הרדיקלים בתל-אביב ב'פייסבוק' ומארגנים את חבריהם לדעה ועוזריהם הערבים, להפגנה פרובוקטיבית בדיוק עם צאת היום הקדוש הזה. יש איזה ניוול וניוון מוסריים בחבורת יהודים שיושבים לארגן הסתה נגד עמם, יחד עם הערבים הששים אלי אלימות. החולניות הזאת אפיינה בעבר רק את הקומוניסטים בארץ ישראל המנדטורית, שאז נקראו פק"פ, שתכננו הסתה מאורגנת ופרובוקטיבית נגד היישוב העברי, בשיתוף פעולה מלא עם הערבים, והגדילו לעשות כשעלו לרגל אפילו למופתי של ירושלים. זו הייתה אנטישמיות סטליניסטית מכוערת. היום ההתנהלות הזו אינה פחות אנטישמית ולא פחות סטלינופילית. כן, יש משהו ממש אנטישמי ביהודים שיוצאים לארגן פרובוקציות נגד בני עמם בתום צום יום כיפור (אגב, איש לא ציין שיום לפני כן, ניסו ערבים לעשות פוגרום קטן ביהודי שיצא מהר חומה בירושלים. אולי כי גזענות נגד יהודים לא כל כך נחשבת היום).

אבל ההפגנה הזו לא התרחשה במקרה, ולא במקרה היא גם הגיעה מיפו ואליה. לשמאל יש אינטרס לעשות דה-לגיטימציה לישראל מיפו ולא מרמאללה. המטרה היא להציג כגזענים את היהודים השולטים בערים מעורבות בגבולות ישראל. גרסת הבתא של מתקפת הדה-לגיטימציה החדשה לא מתמקדת במה שקורה בתוך יהודה ושומרון. המטרה היא אפוא יפו וחיפה. משם צריכה לצאת הבשורה לעולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. כי הוויכוח שהשמאל מבקש לנהל הוא על 48', ולא על 67', אחרי ברק אובמה ואבו-מאזן הוציאו את גבולות 67' לגמלאות. הפלשתינים כבר חוזרים לימים שבהם רצו פלשתין אחת מהים עד הנהר. וכשיהודים מסייעים לפרובוקציה כזו מהסוג שהתרחשה במוצאי השבת ביפו, ואף יוזמים אותה, זו אוטו-אנטישמיות בסגנון הסטליניסטי.

המאבק נגד הגזענות כביכול ביפו, הוא מאבק נגד זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, קרי: מדינת הלאום היהודי. הערבים – שהבינו כי נחשפה תוכנית השלבים של פלשתין לצד ישראל כשלב א' ופלשתין במקום ישראל כשלב ב' – החליטו לנטוש את מורשת השלבים של ערפאת ולחזור לימי המופתי: פקפוק בהיות היהודים עם, סירוב להחלטת החלוקה, אי-הכרה במדינת היהודים, עימות עם הציונות על עצם זכות היהודים לבית לאומי נוסח הצהרת בלפור. אם אחמד טיבי כבר מייעץ קבוע לאבו-מאזן נגד מדינה יהודית, הרי השמאל משסה את הערבים במדינה בתקווה לאינתיפאדה פנימית, למען תהא כיכר השעון היפואית לכיכר תחריר המצרית.

ההתנהלות של השמאל בשנה האחרונה מבטאת ניסיון להקרסת הדמוקרטיה באמצעות תנועות מלמטה. זה התחיל עם הניסיון לנתב את תנועת האוהלים והמחאה החברתית למאמץ המוני להפיל את הממשלה "מהרחוב" ולא דרך הכנסת, וזה ממשיך עם התססה של הערבים בישראל בצד תמיכה עקבית בפלשתינים. אם 'הקרן החד"שה" שינתה כיוון לקראת פעולות הסתה מאורגנות של הערבים מבפנים, ניתן לומר שמתקפת הדה-לגיטימציה של ישראל חדרה עמוק למרקם החברה בארץ, היהודית והערבית. במצב כזה לא תהיה ברירה אלא לחזור לאופציית ועדות החקירה לשמאל. והפעם, בכיכובם של אישים לא-פוליטיים שיציירו לציבור תמונה מעודכנת של מערכת ההסתה וההתססה מבפנים, בבחינת "דע עם מי אתה מתעסק".

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.

הגיעה העת לחזור לשפיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.10.2011

ישראל היא מדינה שמאוהבת בקונספציות. קריסתן איננה גורמת ליותר מדי חשבון נפש באליטה הביטחונית והמדינית הישראלית. לא צריך לחזור למלחמת יום הכיפורים, או למחדל הסכם אוסלו, כדי לבחון את קריסת הקונספציות שישראל הייתה מכורה להן. בתוכנית ההתנתקות, כל האליטה הביטחונית הצדיעה לסיסמת ההפרדה שטבע אהוד ברק, שבה דבק אריאל שרון – "אנחנו כאן, הם שם" – כאילו הפלשתינים לא ירצו לבוא לכאן אחרי שנברח משם. אם בכירי מערכת הביטחון היו מתנגדים למהלך ההרסני הזה, שהביא להקמת חמאסטן, כל פרשת גלעד שליט הייתה נחסכת מאיתנו, שלא לדבר על ירי הטילים לעבר יישובי הדרום. אבל הרוב, ובפרט התקשורת, צהל סביב הגירוש המזוויע מגוש קטיף.

חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"ם

עוד קונספציה: ישראל שעטה למלחמת לבנון השנייה אחוזת אמוק. כולם הריעו לראש הממשלה ולשר הביטחון, שניהם "אזרחיים", שנכנסו חזק בחיזבאללה. זה נגמר בסיפורי הבעתה שזרמו לוועדת וינוגרד על "אי-מוכנות צה"ל למלחמה", ארבע מלים מכובסות שמאחוריהן ניצב כישלון צורב. ויש עוד אחת, רק כדי לסיים את שלב הטעימות. עד לפני כמה חודשים, בכירים במערכת הביטחון זרזפו ללא הרף את הקשקוש על "האופציה הסורית" להחלשת הסרבנות הפלשתינית. אם זה היה תלוי בכמה מטובי הביטחוניסטים, ישראל הייתה נסוגה לשפת הכינרת, עם חיזבאללה וצבא סוריה הפשיסטית יושבים ברמת הגולן ומאיימים על חיפה והצפון. בהשוואה לתסריט האימים הזה, עסקת שליט היא משחק ילדים.

נתניהו חזה מבעוד מועד את קריסת כל הקונספציות. במבחן המדינאות, הוא אולי המדינאי היחיד שקם פה והצליח להתריע בשער, בזמן אמת, על מחדלים. רק לאחרונה, הוא סירב ליפול בשבי הקונספציה האחרונה על "ספטמבר השחור", "אוקטובר האיום" וכל מיני חזאי מזג אוויר וגיאולוגים המפחידים עם מפות של צונאמי וסיסמוגראפים של רעידות אדמה. נתניהו חתם על עסקת שליט בעיניים פקוחות ומפוכחות: הוא יודע היטב את שידע לפני כמה שנים – שחרור הגנרלים של הטרור והמרצחים הקשים ביותר מהווה בעיה ביטחונית קשה לישראל, שהשלכותיה עלולות להיות מרות ביותר. שליט הפך לחלק מהאתוס הלאומי והצבאי, ולנתניהו לא הייתה ברירה ממשית והעסקה הייתה מתחייבת.

הבעיה מתחילה כשבמערכת הביטחון מתחילים להבטיח ששחרור למעלה מאלף מרצחים ומחבלים הוא דבר שישראל "יודעת להכיל". נבנית פה איזושהי קונספציה, שלפיה ישראל יודעת להתמודד עם השלכות העסקה הזאת. כולם עסוקים בהרגעה מתמדת של הציבור. התקשורת כבר מתכוננת לפסטיבל גדול. מתנגדי העסקה עוברים דה-לגיטימציה שיטתית כאשר שום טענה מטענותיהם לא תידון ברצינות הראויה בבג"ץ. ברגע שנבנתה הקונספציה, ישראל הופכת לים של חשיבה אחידה, מורשת הקולקטיביזם הרעיוני שנמצאת בדי-אן-איי שלה. עסקת שליט יצאה לדרך בלי דיון ציבורי, בלי שיח אמיתי על הרשימה, ללא יכולת לתת לציבור הרחב, ולמיעוט המתנגד לעסקה, לומר את דברו. יכול להיות שלא היה מכך מנוס אם רוצים להגיע לעסקה מהירה וחלקה עם החמאס, אבל ישראל הופכת להיות שבויה יותר ויותר בקונספציות שבדיעבד מתברר עד כמה הן הרות אסון.

זה טוב שגלעד שליט חוזר הביתה, ומגיע למשפחת שליט להוציא לגמלאות את הקמפיינרים והפעילים והאנשים המסורים שגייסה למען שחרור בנה. לטובת האתוס הישראלי, גלעד צריך להיות במצפה הילה ולא במרתפי החמאס בעזה. אך בד בבד עם השמחה הגדולה נוכח חזרתו, ראוי לקיים דיון ציבורי ללא פניות, וללא סתימות פיות. אין צורך במעשיות על כך שהעסקה הזאת היא הטובה ביותר שניתן היה להשיג. היא הכי פחות גרועה שניתן היה לקוות לה. שום מדינה על פני הגלובוס לא הייתה חותמת על עסקה כזו, ואפילו לא על רבע עסקה מהסוג הזה. כל שניתן לבקש הוא להפסיק לסמם את הציבור עם הרגעות שווא. ודבר אחד אחרון: פרשת קו 300 הייתה קו פרשת המים שבה הפסיקה ישראל להילחם בטרור והחלה לחשוב כמו ארגון זכויות אדם שוויצרי. הגיעה העת לגבש הסכמה שבשתיקה: להבא, רצוי להביא את שבויי האויב בארונות, ולא לכלוא אותם למאסרי עולם ממושכים. את אמנה מונא, למשל, היה צריך להביא חזרה למולדתה במצב צבירה שונה ממצב הנוכחי. הגיעה העת שמול הטרור הפלשתיני, בג"ץ ו'בצלם' יואילו לזוז הצידה.

אור יום – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.10.2011

כל מי שצפה בבוקרו של יום אתמול ב"ראיון" שנערך בין גלעד שליט לבין כתבת רשת הטלוויזיה המצרית, שהירה אמין, לא יכול היה שלא להתמלא בבעתה: הראיון הסובייטי הכפוי הזה נתן לצופה הישראלי קורטוב של טעימה מהסיוט המתמשך שעבר שליט בשבי החמאס. מעבר לכל תילי הפרשנויות, אם יש דבר אחד שמלכד את כל עם ישראל בשתי היממות האחרונות, הריהו השמחה האדירה נוכח העובדה שהחייל הגיבור הזה צלח את חמש השנים הקשות האלה, ועתה הוא כבר בבית הוריו. התחושה הזו חוצה מחנות פוליטיים. עם ישראל הוכיח כי בשונה מרוב העמים, הוא דואג לגורל הלוחמים היקרים אשר נאבקים על זכותו לחיות במדינתו העצמאית. לא מדובר בסיסמאות ריקות: נתניהו ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם, שלפיה לטובת האתוס הלאומי הגדול, ישראל מוכנה לקחת סיכונים מורכבים.

ביטא בהחלטתו לשחרר את שליט את עמדת רוב העם. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: רויטרס

קשה לחשוב על רגעים נוספים בשנים האחרונות שאיחדו וליכדו כל כך את העם. המומנט הזה הוא רגע מכונן נוסף בתודעה הישראלית. זה המקום הגדול, הקונצנזואלי, שבו עם שלם מחבק את הדבר החשוב ביותר לקיומו, והוא צבא ההגנה לישראל. החיבוק הגדול אשר לו זוכה שליט מגיע ממקום עמוק בתודעה הציונית. המוני ישראלים דומעים מול התמונות של חייל שזה עתה יצא מהשבי, מגייס את כל כוחותיו המעטים ומצדיע לראש הממשלה ששחרר אותו. פעם נוספת הוכח, שהלכידות הישראלית שחצובה עמוק בצור קיומנו, היא חלק מאתוס לאומי חי ונושם ואיננה מיתוס של כזב.

אך בד בבד עם ההתרגשות הגדולה, ראוי להביט בביקורתיות במעשה ההשתקה של המשפחות השכולות. בישראל, ישנם רבבות אזרחים שנפגעו מהטרור הפלשתיני: מלבד הקורבנות, יש פצועים ונכים שהרצחנות הערבית הכתה בהם לכל שאר ימי חייהם. עליהם יש להוסיף מספר רב של בני משפחה הנושאים את כאב השכול מדי יום, ואחרים המתמודדים עם הצורך לסייע ליקיריהם הפגועים ולשאת עמם את המשא היומיומי של הטראומה הקשה. אף על פי שהיו כלי תקשורת שנתנו להם במה, לקולם לא היה שום ערך ממשי. הם הודרו בפועל מהשיח הטלוויזיוני אשר ביכר קו מחשבתי אחיד על פני כל ניסיון לחשוב חשיבה ביקורתית חלופית. הם גם לא זכו לאותה מידת חשיפה אשר לה זכו תומכים עסקת שליט. ההגמוניה המחשבתית בארץ צריכה להדאיג את הציבור לא פחות ממעשיהם של הארכי-טרוריסטים הערבים ששוחררו מבתי הכלא בישראל. כל פעם מחדש, השיח הישראלי מתגלה כדוגמאטי ולא כבעל מכיל דעות אחרות שיש להן חשיבות רבה למרקם החיים האזרחי בארץ. זו דוגמאטיות שמייצרת גם טעויות קשות כמו ההתנתקות, טרגדיה אשר חטיפת גלעד שליט היא צאצא ישיר שלה.

את שחרורו של גלעד שליט צריך לציין בשמחה, כי באמת יש לשמוח בחייל יהודי, ישראלי, שיצא את השבי האסלאמו-פשיסטי בעזה, ואין להקל ראש בעצם העובדה ששליט שרד את הפשיזם העזתי. אולם יש לגלות מידה של איפוק והרבה יותר סולידאריות עם המשפחות השכולות שקורבנן רב ועצום. ראוי שנבין, כי ביום שבו במצפה הילה החיים מתחילים לשוב אט-אט למסלולם, בבתים רבים בארץ עולים זיכרונות של חיים שנגדעו באחת בפעולות טרור אכזריות של הגרועים שבאויבי ישראל. לחברה הישראלית צריך להיות הכוח להכיל גם את אלה שעבורם, יום שחרור רוצחי קרוביהם מהכלא הוא יום אבל.

במערכה הארוכה על קוממיות יהודית בישראל, ראוי שוב להיזכר בדברי הרמטכ"ל משה דיין על קברו של החייל רועי רוטברג. דיין היטיב לסכם עת פסק: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי הערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

המערב עוד יתגעגע לקדאפי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.10.2011

אם מישהו רצה לדעת איך נראה באמת אביב העמים הערבי, צילומי הרצח המדמם של רודן לוב סיפקו הצצה נוספת לאותו אביב שאינו אלא חורף. המערב, ובראשו נאט"ו וארה"ב, נחלץ לסייע למתנגדי קדאפי כאשר הבין שלא כדאי לו להחמיץ את המהפכה, ושלמעשה העריץ הלובי לא יוכל עוד לשרת את האינטרסים המערביים בתחום הנפט והנשק. השיקול היה קר ואכזר: קדאפי – למוות, אחמדינג'אד ואסד – לחיים. למעשה, העריץ מטריפולי, השריד האחרון של משטרים סוציאליסטיים שהוקמו בחסות סובייטית, לא שיקף שום איום למערב. הוא היה, בסופו של דבר, מטרד בלתי-מזיק. לא היה ברשותו נשק שעלול לפגוע בשום מדינה מערבית. הוא לא היה קיצוני במיוחד בתמיכתו בערבים, אף שקידם את התוכנית ההזויה להקמת מדינה אחת לישראלים ולפלשתינים. אספקת הנפט זרמה ללא שום הפרעה מלוב למערב, האסלאם הרדיקלי בראשות תומכי אל-קאעידה דוכא שם כפי שקרה בתוניסיה, הלובים היו יותר משכילים מרוב עמי האזור, הנשים זכו ליותר זכויות מנשות רוב המדינות שהקיפו את לוב, וגם מצבה הכלכלי של המדינה היה לא רע בכלל בהשוואה למצבן של מדינות אחרות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. בראשות לוב עמד שליט מטורלל ולא מזיק במיוחד.

מועמר קדאפי לוחץ יד לחבר. עוד יתגעגעו אליו

אבל אובמה, סרקוזי ומרקל הבינו שקדאפי לא יוכל עוד לספק את הסחורה. לכן הוא ננטש. בדיוק כמו מובארכ, בדיוק כמו בן-עלי. נאט"ו, שנטרלה את קדאפי מכל איום ממשי – קונוונציונאלי ובלתי-קונוונציונאלי – על המערב, חברה למורדים. זה היה רק עניין של זמן עד שהעסק ייגמר. שליט לוב המודח נשחט בברבריות האופיינית לחברה שאותה הנהיג זה עשרות שנים, בדרכים ברבריות בהרבה. לא הוא ולא המורדים – שקריקטורה אנטישמית של קדאפי תלוי עם מגן דוד לגופו יצאה תחת ידם – אינם שונים זה מזה. הם עשו את מה שברמאללה עשו בלינץ' המפורסם: לרצוח, וללא רחמים. "חם, לח ומהביל", הגדירה נעמי שמר את תרבות הרצח הערבית, וידעה את אשר אמרה.

לא צריך להתאבל על עריץ צמא דם כמו קדאפי, אבל כדאי להביט בגועל בחוסר המעש המערבי נוכח הטבח בסוריה, הרודנות הפשיסטית בטהרן, העריצות האסלאמית בעזה ומשטר האימים של חיזבאללה בלבנון. בשאר אסד חטא בפשעים קשים נגד האנושות, ולעת עתה הוא מוגן. אובמה אינו חולם לשלוח את מסוקי נאט"ו להכריע את צבא סוריה במערכה שתימשך, לכל היותר, ימים ספורים. האיום האיראני נותר בעינו וכל שעושים במערב הוא לכבול את ידי ישראל. את המדינות המאיימות באמת, המגובות בתמיכה רוסית וסינית, מותירים על כנן והן טובחות באזרחיהן באכזריות. לוב מצטרפת עכשיו למעגל המדינות הבלתי-יציבות שהאסלאם הרדיקלי מקווה להשתלט עליהן – מצרים, תימן ותוניסיה הן רק ההתחלה. מדיניות החוץ המופקרת של אובמה, שאיננה רואה לנגד עיניה לחסל את האסלאם הפונדמנטליסטי בעודו באיבו, עלולה להביא לידי כך שתוך פרק זמן לא ארוך במיוחד, המערב ייתקל ברשת מדינות שחברות בברית נאמנות עם משטר האייתוללות בטהרן. במצב כזה, האמריקנים יתגעגעו לימי קדאפי ומובארכ.

התגובות ברשת, אגב, לחיסולו של קדאפי היו מזועזעות, בעיקר מהצד השמאלי. לוב, שבה ביקרו חברי כנסת ערבים מישראל והייתה מבצר של אנטי-ישראליות, נשמטה לשמאל מבין הידיים. יש מי שמקווה שבקרוב יקום ציר "אנטי-אימפריאליסטי" שלוב תהיה חלק ממנו, כמו תוניסיה ומצרים, לצד ונצואלה, איראן, סוריה, לבנון וחמאסטן. הסיוט הגדול שלהם הוא שלוב לא תיפול לידי המערב ותהפוך למוקד פרו-מערבי באפריקה. אובמה, שנותרה שנה לכהונתו, צריך לחתור לייצב את המצב בלוב ולמנוע את נפילתה לזרועות אסלאמיות. ספק רב אם יעשה כן: עיראק הופכת בהדרגה לישות אסלאמית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. באפגניסטן, המצב איננו בשליטה מוחלטת. המערב נאבק על גורלה של פקיסטן עם עין צופיה על הנשק הגרעיני שם. אם אובמה לא יצליח להציל את מצרים, תוניסיה, תימן ולוב מזרועות התמנון האסלאמו-פשיסטי, הוא ייזכר כנשיא הרע ביותר שהיה לאמריקה ולמערב. מההשתלטות הקומוניסטית על הבית הלבן יישארו שרידים של אבטלה, מיתון, עולם מבותר בין אסלאם לבין מערב וישראל אחת, שיהיה צורך לדאוג היטב לביסוסה, לחימושה ולחיזוקה מול האיומים החדשים שיצוצו בעשור השני של המאה ה-21.

תחקיר: האם הירוק בחוץ אדום מבפנים?

פורסם במסגרת מוסף "עמדה" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.10.2011

בעשור האחרון מונעים הארגונים הירוקים הקמת יישובים יהודיים חדש בנגב ובגליל. בעיניהם מדובר במניע ציוני – שמירה על איכות הסביבה בארץ ישראל – אך מבקריהם אומרים שהם פועלים ממניעים פוסט-ציוניים, אם מתוך תמימות אם מתוך כוונת תחילה

בעשור האחרון מצויים ארגוני הסביבה הירוקים במסלול התנגשות עם ממשלות וגופי התיישבות בארץ על רקע ניסיונות להקים יישובים חדשים. המקרה המפורסם ביותר הוא הקמת היישוב מרשם בחבל לכיש, ש'החברה להגנת הטבע' עשתה מאמצים ניכרים לסכלו – ללא הצלחה. לפני שלוש שנים, תנועת 'בני עקיבא' ו'החברה להגנת הטבע' החלו בהתגוששות סביב הקמת מרשם. הירוקים האשימו את אנשי התנועה באי-מחויבות לטבע וברצון לבנות ישוב אגב רמיסתו. 'בני עקיבא' לא נותרו חייבים וקראו לזה "פוסט-ציונות". בשנת 2007, אישרה ועדת השרים להתיישבות כפרית וחקלאית את התוכנית להרחבת חבל לכיש בשבעה יישובי קו תפר, שמטרתם לשמש חיץ שיסכל חדירת מחבלים משטחי יהודה ושומרון אל תוך ישראל. "מעריב" דיווח אז, כי השרים ניסו להשיג שתי ציפורים במכה אחת, ולהשיג באותו מהלך מגורי קבע בישובים אלו למגורשי גוש קטיף. ביישוב מרשם היו מתוכננות להיבנות 391 יחידות דיור שיתפרסו על פני שלוש גבעות.

הירוקים רתחו מזעם וקמו על רגליהם האחוריות. ב'בני עקיבא' טענו, כי "לפני קרוב לשנתיים (כלומר, ב-2006, ד"מ) קיבלו מאות בני נוער מרחבי העולם החלטה חלוצית: הקמת יישוב ציוני בחבל לכיש. ארגונים ירוקים חושבים אחרת". לפי אנשי התנועה, ההתנגדות לבנייה נובעת מ"פוסט-ציונות". מזכ"ל בני עקיבא, זאב שוורץ, כתב אז במכתב למשרד הפנים, כי "נדהמנו לגלות שיעד חשוב כזה של פיתוח בית לעולים ציוניים המעוניינים ליישב את הארץ, בהתאם להחלטות ממשלה נמצא תחת ערעור".

אנשי 'החברה להגנת הטבע' הדפו את הטענות נגדם. לשיטתם, "בכברת הדרך הארוכה שנעשתה מימי קום המדינה ועד ראשית המאה ה-21, השתנתה המציאות שבה יש להקים יישוב בכל מקום, במטרה 'להלבישך שלמת בטון ומלט'. מדינת ישראל אינה עוד דלילת אוכלוסין אלא צועדת במרץ להיות הצפופה ביותר בעולם המערבי. נופים שהיו, שעליהם גדלנו – אינם עוד. משאבי טבע רבים עומדים בפני סכנת כליה. כתוצאה מכך, האתגר התכנוני הלאומי הוא ניצול יעיל של משאב הקרקע הנדיר, שמירה על המרחב הפתוח, על ערכי הטבע, הנוף והמורשת, והימנעות מקיטוע של רצף השטח הפתוח".

הירוקים לא הסתפקו בהתנגדות מילולית לתוכנית; הם גייסו תריסר מ"אבירי הסביבה", פעילי סביבה שקיבלו פרס מפעל חיים על פועלם, שקראו לחברי המועצה הארצית לתכנון ולבינוי להימנע מלאשר את הקמת היישוב. בין חתני הפרס היו יוסף תמיר, מראשוני הפעילים הסביבתיים בארץ; פרופ' הלל שובל, ראש החוג למדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה; פרופ' עמנואל מזור ממכון ויצמן; פרופ' אמוץ זהבי, ממייסדי 'החברה להגנת הטבע'; פרופ' אורי מרינוב, ממקימי המשרד להגנת הסביבה, ופרופ' אלון טל, מקים עמותת 'אדם, טבע ודין'.

"חבל לכיש הוא אחד האזורים הטבעיים היפים והרגישים ביותר בישראל", הסבירו אז. "הוא כולל בתוכו אוצרות טבע וסביבה ייחודיים, מרבדי פריחה מרהיבים, אתרים ארכיאולוגיים חשובים ובית גידול ייחודי, בעל חשיבות בין-לאומית לצמחים ובעלי חיים. לכן גם הוגדר האזור כמרחב ביוספרי". לטענתם, "הקמת הישוב תביא לדעת כל אנשי הסביבה להרס בית הגידול ולפגיעה בלתי-הפיכה בשטח הפתוח. אישור הישוב בניגוד לכל חוות הדעת הסביבתיות שמה ללעג וקלס את מדיניות התכנון הארצית הרואה חשיבות בחיזוק ישובים קיימים ושמירה על השטחים הפתוחים".

רצף יהודי

ההתנגשות בין הירוקים, ובהם אנשי שמאל מדיני שאינו בהכרח ציוני, לבין הממשלה וגופי התיישבות שונים, החל עוד בימים שבהם שימש אריאל שרון בתפקיד שר החוץ והתשתיות בממשלת נתניהו הראשונה. בכתבה שפורסמה באפריל 1999, דחתה הממשלה ערעורים שהגישו הירוקים על הקמת יישובים בגליל ובנגב. שרון אמר אז בממשלה, כי הקמת היישובים החדשים תהווה לשיטתו תרומה משמעותית לחיזוק ההתיישבות ולמימוש היעדים באזורי עדיפות לאומית, שנחשבים לבעלי חשיבות אסטרטגית. ראש מינהל התכנון במשרד הפנים דאז, דינה רצ'בסקי, הביעה התנגדות להקמת חלק מהיישובים, בטענה שחלקם פגעו לשיטתה בשיקולי סביבה ונוף. היא הדגישה את המנטרה המקובלת מאז ועד היום בהתנגדויות להקמת יישובים: משרד הפנים מעדיף הרחבת יישובים קיימים על פני הקמת ישובים חדשים.

היישובים שהוחלט אז על הקמתם היו חלוקים ברמת הנגב, תל קציר ב' בעמק הירדן, קדיתא (כפר קהילתי אקולוגי) בדרום הגליל, כתף בחבל משגב בגליל, בית רימון ב' בגליל תחתון ונווה תמרים ברמת הנגב. כעבור פחות מארבע שנים, שוב התנגשו הירוקים עם שרון. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-20 ביולי 2003, נכתב כי "משרד ראש הממשלה מקדם בימים אלה את מה שניתן להגדיר כיוזמת ההתיישבות הגדולה ביותר בתחומי הקו הירוק, מאז הקמת מצפי הגליל לפני כ-25 שנה. בתוכנית ההקמה, שמתקדמת במהירות, כלולים כ-30 יישובים חדשים – רובם בנגב ובגליל… לדברי עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה להתיישבות, אריאל שרון הגיע למסקנה שלאחר השקעה נרחבת בהתיישבות ביהודה ושומרון יש להתמקד בהתיישבות בגליל ובנגב".

כתב "הארץ", צפריר רינת, דיווח אז כי היישובים החדשים אמורים לסייע בפרישת האוכלוסייה, בשמירה על קרקעות המדינה ובהגנה על הגבולות. "בסמוך לקיבוץ משמר הנגב שבצפון הנגב", דיווח רינת, "יוקם יישוב קהילתי שנועד לחזק את הקיבוץ בשל קרבתו לעיר הבדווית רהט. על פי המועצה האזורית זבולון, שבתחומה אמורים לקום היישובים חרוב הגליל ויששכר, אחת המטרות בהקמתם היא מניעת בנייה לא חוקית של ערבים".

הוא הוסיף: "מדובר ביישובים שאמורים ליצור רצף יהודי שמונע השתלטות בדווית על קרקעות בתחומי הקו הירוק, וחיץ יהודי מול יישובים פלשתיניים מעבר לקו הירוק. כך גם במקרה של היישובים החדשים המתוכננים בגלבוע. מי שתומך במגמה זו היא הסוכנות היהודית שהקימה לאחרונה כוח משימה לחיזוק הרוב הציוני בגליל ובנגב; אחת ממטרותיו היא לעודד הקמת יישובים חדשים".

גם במקרה זה, ההתנגדות העזה ביותר לתוכניות של שרון הגיעה מכיוון הירוקים, ובפרט 'החברה להגנת הטבע', פחות מצד המפלגות הערביות בכנסת. למשל, 'החברה להגנת הטבע' טענה אז כנגד שרון, שמדובר בהתפשטות בנייה לשטחים פתוחים הפוגעת בטבע ובנוף. לטענתם, אחת ממטרות ההתיישבות החדשה הוגדרה שמירה על מקורות מים ומשאבי טבע, אולם – כך נימקו את התנגדותם – היישובים החדשים יפגעו במקרים רבים במשאבי טבע. יוחנן דרום, בשעתו רכז שמירת הטבע באזור הצפון מטעם החברה להגנת הטבע, הסביר אז כי "ככל שנשאר פחות שטח פתוח בישראל מכניסים אליו יותר יישובים חדשים. כל זה נעשה למרות שיש יישובים קיימים, שיש להם קשיים כלכליים וחברתיים והם זקוקים לתוספת אוכלוסייה. יש מצב כלכלי קשה, אבל ממשיכים להשקיע כסף רב בתכנון ובהקמת היישובים החדשים שזקוקים גם לתשתית יקרה".

חבל לכם על הזמן

דוד קירשנבום הוא עורך דין ונוטריון המנסה למעלה מעשור להקים יישוב חדש בגליל התחתון, מערבה לכינרת, בשם רמת ארבל. שותפים לו יזמים פרטיים ותנועת ההתיישבות 'אמנה'. היישוב תוכנן לקום במרחק של כ- 500 מטר בלבד משני יישובים קיימים – מסד ורביד. לטענתו, הוא קיבל את כל האישורים להקמת היישוב מכל הגורמים המוסמכים: ביולי 2002 קיבל לכך אישור עקרוני מהממשלה ואחר כך גם מן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ב-2005 גם קיבל אישור מן הוועדה המחוזית שהסכימה להקמת היישוב בשלבים: בשלב ראשון, 500 יחידות דיור ואז הוספת יחידות עד למתווה הסופי – 1,800 יחידות. אולם התוכנית המועצה בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. זו התכנסה לדיון, קירשנבום עתר לבג"ץ ולטענתו, בהחלטה נדירה בוטלו תוצאותיו הדיון בוועדה. הוא ממתין בינתיים לדיון חוזר כשמולו ניצבים, איך לא, הירוקים.

קירשנבום עצמו לא מתכחש לצורך להגן על הסביבה הטבעית בארץ. "חשוב מאוד לשמור על הטבע אשר ארצנו התברכה בו, על שטחים פתוחים ועל ריאות ירוקות, שכן קשה לתאר איכות חיים בלעדיהם. ואולם, מניסיוני למדתי, כי נעשה שימוש ציני ברצון טבעי ואנושי זה אשר זכה בביטוי 'שמירה על שטחים פתוחים'".

הוא מגולל את סיפורו באריכות: "יזמתי עם אחרים רכישת קרקע בגליל התחתון בהר טרשים קירח, מתוך רצון להקים במקום ישוב יהודי מבוסס אשר יחזק את המצב הדמוגרפי והביטחוני הבלתי-נסבל שקיים בגליל ואשר מצא את ביטויו הקשה במאורעות אוקטובר. ההנחיה למתכננים אשר את שירותיהם המקצועיים שכרנו הייתה ברורה: תכנון לפי תנאי השטח וצמצום הפגיעה בטופוגרפיה הטבעית עד למינימום האפשרי. הנחיה זו הקשתה על התכנון וגם אמורה הייתה לייקר מאד את עלויות הביצוע אך ראינו בה עקרון יסוד שכן זו השקפתנו".

קירשנבום וחבריו פנו אל הירוקים על מנת שהתוכנית כבר מלכתחילה תשתלב עם עקרונות השמירה על הטבע. תשובת הירוקים הכתה אותם בתדהמה. "נדהמנו לקבל את תשובתם הפורמאלית, הכנה והישירה, בסגנון של 'חבל לכם על הזמן והכסף! אנו נתנגד לכל דבר כיוון שהתנגדותנו עקרונית'", הוא מספר. אולם קירשנבום וחבריו לא ויתרו. הם ביקשו להקים על הר הטרשים ישוב גלילי ירוק. אך הם לא שיערו, כי ארוכה הדרך לקבלת האישור הנכסף.

קירשנבום מסביר, כי "באמצעות הנוהל המיוחד שנראה לעיתים כי נולד כדי לתקוע פרויקטים, נדרשנו על ידי הוועדה המחוזית להכין תסקיר איכות סביבה, אשר המטלות המפורטות בו הוכנו על ידי מומחי המשרד להגנת הסביבה. דרישות רבות בהנחיות התסקיר היו דרקוניות. למשל, מעקב ממושך על התנהגות בעלי החיים העוברים בשטח. לא נרתענו וגייסנו צוות מומחים שכלל כ-10 מומחים בתחומים השונים אשר התסקיר נועד לבדוק: זואולוגים, בוטניקאים ואחרים, כאשר את עבודת הצוות מרכז מהנדס מומחה להכנת תסקירים מעין אלה".

עורך הדין הציוני והפעלתן לא חסך בכסף. הוא וחבריו בזבזו, לטענתו, 600 אלף שקל על התסקיר שהמחיש כי להקמת היישוב לא תהיה פגיעה בערכי הטבע. "חשבנו כי בכך יסתיים העניין ונזכה לברכת הדרך בביצוע מעשה ציוני. גילינו להפתעתנו כי בארסנל של המתנגדים ישנה תחמושת נוספת בדמות מדיניות השטחים הפתוחים. אבל במסגרת תסקיר איכות הסביבה נבדקו גם פרמטרים רבים הקשורים במדיניות זו ובחשיבותה, כגון מעבר בעלי החיים דרך הרצועה האקולוגית. אולם כנראה האמת – וגם שמירת הטבע – לא מעניינת את המתנגדים. הם אומרים: 'אנו קיימים, יש לנו אג'נדה ואם לא נילחם עליה, לא תהיה לנו זכות קיום וגם לא… פרנסה".

התוכנית להקמת היישוב הוגשה לאישור המועצה המחוזית בצפון בסוף 2001, ונדחתה בוועדה המחוזית במרץ 2002, בטענה הוועדה שמדיניות התכנון לפיתוח ההתיישבות בגליל מתבססת על הרחבת היישובים העירוניים והכפריים. מטרתה המדיניות הקיימת היא ניצול יעיל של הקרקעות שכבר אושרו לבנייה, במטרה לקיים על שטחים פתוחים שישמרו על איכות חיי המתיישבים באזור.

הנימוק לדחיית הבקשה להקמת היישוב היה, שקיימות אלפי יחידות דיור מאושרות בתחומי יישובים שכבר קיימים בגליל התחתון, בשעה שלמעלה ממחצית היחידות אינן מאוכלסות. לפיכך, פסקה הוועדה, אין סיבה להקים יישוב חדש, ובמיוחד בתחום המוגדר כ"שטח לשמירת משאבי טבע ויערות" ובסמיכות לגן לאומי. קירשנבום וחבריו לא נרתעו מהדחייה ופנו למשרד השיכון והבינוי שהעלה את ההצעה להקמת היישוב בממשלה. הוועדה עצמה "חטפה על הראש" ממבקר המדינה בשל המלצות שגובשו "ללא כל קריטריונים, בהעדר נתוני בסיס כלכליים וללא כל עבודת מטה תוך התעלמות מחלופות פעולה טובות יותר".

בעקבות החלטת הממשלה, הוגשה באוגוסט 2003 התוכנית להקמת היישוב לוועדה המחוזית בצפון. כפי שסיפר קירשנבאום, הוועדה המליצה למועצה הארצית לתמוך בהקמת היישוב בתנאי הכנת תסקיר השפעה על הסביבה. כאמור, התסקיר הוכן אך לא בכך תמו הייסורים בדרך להקמת היישוב החדש. המשרד להגנת הסביבה דחה את מסקנות התסקיר וטען שבחינת החלופות לקתה בחסר ובמגמתיות. למרות זאת, ב-2005 קיבל קירשנבום ב-2005 קיבל קירשנבום אישור מן הוועדה המחוזית להקמת היישוב בשלבים: בשלב הראשון, 500 יחידות דיור, ואחר כך הוספת יחידות עד למתווה סופי – 1,800 יחידות. אולם ב-17 לאפריל 2007 הופלה התוכנית במועצה של הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. המועצה דחתה את התוכנית ברוב של 13 חברים נגד 10, בעקבות החלטת הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שלצד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ממאי 2006, לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע ולהמליץ שהיישוב החדש לא יוקם. בישיבת המועצה הוצגו ממצאי דו"ח שהכין צוות של מנהל התכנון, הבוחן את הפוטנציאל הקיים ביישובי האזור ומציע פתרונות חלופיים. ממצאי הדו"ח אישרו את טענות החברה להגנת הטבע, שלפיהן באזור קיימות בפועל ובתוכניות מאושרות יחידות דיור רבות, כך שהקמת היישוב אינה נחוצה.

אין לנו ארץ אחרת

הפרשה הזו המחישה שוב את עומק הפער בין המבקשים ליישב את הפריפריה הישראלית, לבין ארגוני הירוקים. יוחנן דרום, רכז שמירת הטבע בצפון מטעם 'החברה להגנת הטבע', טען אז כי החלטת המועצה הארצית "מהווה חיזוק נוסף למדיניות התכנון הנבונה בישראל, הגורסת כי יש לחזק יישובים קיימים ולא להקים יישובים חדשים אשר פוגעים בערכי הטבע ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו במדינה הצפופה שלנו, ומהווים פגיעה של ממש בישובים הקיימים המשוועים לתוספות אוכלוסיה והוצאה כספית גבוהה ומיותרת". לעומתו, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוטי דותן, צידד בקירשנבום והבטיח: "לא ניתן שטיעונים מנהלתיים ישמשו לעצירת מפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל".

בינתיים, מספר קירשנבום, יש מי שמשכיל לנצל את המצב וליישב את הגליל: הבדואים. "הר הטרשים הפך למקום מתאים להתיישבות בדואית. אלה הביאו להר פחונים, סידרו לעצמם שטחי מרעה, התקינו צלחות לווין ועוד. איש מאותם ארגונים המכנים עצמם ירוקים", הוא קובל, "לא פוצה פה ולא נוקט בשום פעולה לסילוק הפולשים לשטחים שבהם מתוכנן לקום הישוב. איש לא עושה כל פעולה משפטית נגד הבנייה הבלתי-חוקית שנעשית בשטח על ידי אותם בדווים. לא נעשה דבר נגד הפגיעה האמיתית בשטחים הפתוחים". הוא לא מתכוון לוותר על דאגתו לטבע וגם לא על רגישותו הציונית. "אין לנו ארץ אחרת", מסכם קירשנבום. "חובה לבנות ולהיבנות בה תוך שמירה רבה על הטבע ולא על מדיניות שאיננה אמיתית, איננה עניינית ופוגעת".

"שלום עכשיו" והפוליטיקה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2011

בשבועות האחרונים, מייללים אנשי 'שלום עכשיו' על שכתובות "תג מחיר" מרוססות על-ידי אלמונים על קירות בתים ומכוניות. פעם נוספת, הם מעלים באוב את ה"הסתה" שקדמה לרצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. בכלל, כל פעולה שנויה במחלוקת שיש בה משום חריגה מן השיח הציבורי והפוליטי התקין, זוכה מייד לתיוג האוטומטי של "אלימות". אז נכון שצריך לגנות ריסוס כתובות נגד אנשי שמאל, ושימוש במילים כמו "בוגדים" מערער את היכולת לקיים מרחב פומבי של שיח פוליטי ראוי, אבל כדאי לקחת את זה בפרופורציות: הבעיה מתחילה ונגמרת באנשי 'שלום עכשיו', לא באותם צעירים שמרססים את כתובות "תג מחיר".

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

אם נקבל באמת את ההנחה שלא מדובר בפרובוקציה שמטרתה להרעיל עוד טיפה את ההסתה נגד המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולא נחשוב לשנייה שמישהו בשב"כ חוזר לימי אבישי רביב וארגון אי"ל הפיקטיווי, אפשר לתהות לרגע מה מלבה את השנאה הזו נגד 'שלום עכשיו'. הבעיה המהותית עם התנועה הזו, שקמה כמעין פוטש-זוטא של קצינים מהקיבוצים ומהשמאל, היא החתרנות המתמשכת שלה נגד ההתיישבות. אנשים פוליטיים לא מנהלים ויכוח באמצעות ריגול אחרי בנייה ביהודה ובשומרון והעברת התמונות לידי גורמים זרים. מי שבונה את עצמו על ריגול, הלשנות והוצאת דיבת ישראל ברבים, לא יכול לצפות שלא יקומו כמה משוגעים לדבר וירססו כתובות על בתי המרגלים. זה לא לגיטימי, זה לא ראוי, זה מעצבן וגם מכעיס. אבל מי שרגיל לרגל, להסית ולהלשין, הוא הרבה פחות לגיטימי וראוי.

'שלום עכשיו' כבר שנים ארוכות אינה תנועה באמת. לא מדובר פה בדפני ליף שיש לה גם פעילים, גם תומכים וגם גנרלים שמוציאים לפועל הפגנות. 'שלום עכשיו' היא מותג מהעבר שמתבסס על עבודה של אנשים המקבלים כסף לפעול למען דבר אחד ויחיד: מיטוט מפעל ההתיישבות. התמיכה הציבורית שלהם היא אפסית. פעם אפילו הייתה להם תנועת נוער פעילה עם סניפים ברחבי הארץ. היום יש להם בעיקר את הלוגו המיתולוגי שעיצב עבורם דוד טרטקובר לפני למעלה מ-30 שנה. המצב הזה מאפיין את רוב תנועות השמאל. 'גוש שלום' של אורי אבנרי היא דוגמה נוספת. גם למרצ אין ממש פעילים. כל גודש ארגוני השמאל הציוני מתרכז לשלושה מנדטים בקושי בקלפי. השמאל הפוסט-ציוני, ששורותיו מתרחבות בהתמדה, כבר מצביע לחד"ש ולדב חנין.

הכוח העיקרי של כל גופיפי השמאל האלה הוא ביכולתם להניע קמפיינים בינלאומיים נגד ישראל. 'הקרן החדשה' עשתה זאת בדו"ח גולדסטון. 'שלום עכשיו' עושה את זה עם הריגול אחר מפעל ההתיישבות. אורי אבנרי כבר מריץ שנים קמפיין להחרמת מוצרי ההתיישבות ביו"ש. הרומן שמנהלים בכירי השמאל – המתוקצבים היטב וזוכים למשכורות נאות – מעל ראשי הציבור הישראלי, עם הפוליטרוקים של השמאל העולמי, ממחיש היטב את אופיו של המחנה הזה. כשמישהו מתעצבן ומרסס גרפיטי על הקירות של אחד מבתי חברי המטכ"ל השמאלני, הם צועקים צעקות פשיזם. אבל גם בלי הגרפיטי והכתובות הלא-נעימות, עובדה אחת אי-אפשר להסתיר או להשכיח: בין 'שלום עכשיו' וגרורותיה לבין רוב הציבור הישראלי שוררת עוינות אדירה ואי-אמון. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כבר התחילה בהתנערות מהמסורת של הזדהות עם המחנה הזה. היא סיפרה בכנות מפתיעה איך סלחו שם לפרופ' עדי צמח המנוח מהאוניברסיטה העברית, שהפליא מכות באשתו ולא הורחק אל מחוץ לגדר. אם בשמאל רוצים להיות רלוונטיים שוב לשיח הישראלי, כדאי להם לתת גט כריתות למחנה המתמחה בריגול ובהלשנה מטעם (ובמימון) מתנגדי ישראל.

חוק נגד גיליוטינה – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.11.2011. כתב: דוד מרחב

הדמוקרטיה הישראלית נמצאת כבר שנים תחת מתקפה בלתי-פוסקת. לא מדובר במתנגדיה החריפים מבחוץ; אלה ארגוני "זכויות אדם", הממומנים ממימון זר. כל תכליתם היא שינוי את החברה הישראלית באמצעות לחץ חיצוני ופעולות של מיעוט קטן, המקבל תמיכה כלכלית מממשלות זרות על מנת לקיים את פעילותו. בכל מדינה מתוקנת, אין כל בעיה שמדינה אחרת תסייע לארגוני המגזר השלישי או החברה האזרחית. הבעיה היא שחלק ניכר מהארגונים הישראלים הם פוליטיים במהותם: סדר היום שלהם מוקדש כולו לקידום רעיונות פוסט-ציוניים, במקרה הטוב, ואנטי-ישראליים ממש, במקרה הרע.

דמוקרט מספיק. ח"כ אופיר אקוניס

הדאגה שמגלים ליברלים טובים לאותם ארגונים, ממחישה כי מישהו פה לא הבין עד הסוף מה ההבדל בין ארגון זכויות אדם לבין ארגון רדיקלי שחותר תחת אושיות החברה הישראלית. ספק רב אם ארה"ב, למשל, הייתה מאפשרת את קיומו של ארגון הממומן מכספים זרים, וכל תכליתו היא דה-לגיטימציה לממשל האמריקני והזדהות, גם אם משתמעת, עם אל-קאעידה או עם הטליבאן. לישראל אין פריווילגיה להמשיך ולגלות סובלנות כלפי קבוצות המקדמות ג'יהאד במסווה של זכויות אדם.

אותם ארגונים תרמו במידה לא קטנה לדו"ח גולדסטון. הם מפיצים את תעמולת הזוועה על ישראל כמדינת אפרטהייד. הם תובעים לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל במסווה של דאגה לשלום שני העמים. מובן שלתושבי הדרום המופגזים אין להם ולו בדל של רחמים. בקיצור נמרץ, יש פה פעולה מאורגנת שמטרתה לקדם את האג'נדה הפלשתינית בגבולות ישראל. ח"כ אופיר אקוניס, מיוזמי ההצעה להפסקת המימון הזר לעמותות, הוא דמוקרט מספיק על מנת שלא לתבוע את חיסולם. בישראל מותר לקרוא השכם והערב לחיסול מדינת היהודים, ולא יאונה רע לאיש. אקוניס פשוט מבקש להפסיק את הבחישה הזרה בענייני ישראל. למנוע מהמימון האירופי לסבסד את החתרנות נגד המדינה. כשם שהמנדט הבריטי נגמר, אקוניס רוצה לגדוע את המנדט האירופי.

אגב, הצעת החוק שמקדם אקוניס לא עוסקת בעמותות חברתיות או כאלה שעניין חינוך, אמנות או הגנת הסביבה. אז למה מציירים את הצעת החוק כלא-דמוקרטית? ומדוע ריכוז הריבונות על הנעשה בתחום ישראל בידי הפרלמנט והציבור, נחשב ל"סכנה לדמוקרטיה"? בתודעה הרדיקלית האורווליאנית, לקבוצות מסוימות יש עליונות מוסרית ופוליטית על פני כל עם ישראל. הדמוקרטיה עבורם היא זכותם הבלבדית לפעול ככל העולה על רוחם. כשאופיר אקוניס מציע להם לפעול במרחב הישראלי ולהתחרות על לב הישראלים, הם חוששים: הם יודעים היטב שלא יצליחו לגייס מהישראלים תשיעית מהסכום שהם מגייסים מהאירופים. לכן הקוזאק הנגזל משתולל ושואג "פשיזם".

הבעיה מתחילה כשאנשים טובים, ציונים וליברלים באמת, מבלבלים בין חופש הביטוי של המיעוט לבין החירות שלו להסית ולהמריד במימון זר. הבלבול הזה מעיד על קריסת מערכות ערכית. על שבץ מוסרי שגורם לאנשי מצפון לסייע, שלא מרצונם, לסוכנים זרים. הגיעה העת להציב כללים ברורים למשחק הדמוקרטי, או יותר נכון: להבהיר שכאשר אויב פוליטי מר הופך לסוכן זר, זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה ולא להניח את ראשה על הגיליוטינה השמאלנית.

הרוויזיוניזם ויוזמות החוק של אקוניס, לוין ודנון

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך ב-29.11

המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול אופיר אקוניס, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מתייצבים דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיוויזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחילופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית', אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.

הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.

למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?

ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.

מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.

מי רוצה להרוג את משה קצב?

הבוקר ייסגר שער בית הכלא 'מעשיהו' על הנשיא השמיני של ישראל. אחרי חמש שנים של הוקעה, בידוד, דה-לגיטימציה והטלת כל דופי אפשרי – משה קצב נכנס לכלאו. בית המשפט אמר את דברו, ובמדינה מתוקנת, גזר דין ראוי להתממש. הספקות סביב הרשעת קצב הם רבים, ואין טעם לחזור עליהם. אולם השאלה הגדולה איננה המחלוקת שקיימת סביב ההרשעה, למרות המאמץ המתמשך למנוע כל דיון ציבורי אמיתי בראיות השונות. הבעיה היא מסע ההתאכזרות הציבורי והקעקוע הבלתי-פוסק של קצב, לפני ואחרי ההרשעה, ופחות מ-24 שעות טרם כליאתו. הבעיה היא הרצון לראות את קצב גומר את חייו בתאו.

נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן

ראוי לומר את האמת: לתקשורת בארץ אין בעיה מהותית עם העבירות המיוחסות לקצב ושבגינן הורשע. כאשר השר לשעבר, חיים רמון, עבר עבירה חמורה פחות, והורשע בדין, הוא לא סולק ממסכי הטלוויזיה. הוא לא הוקע על-ידי העיתונאים. רמון שב לזירה הציבורית כאילו לא קרה דבר, בבחינת תאונת עבודה מקרית התרחשה ערב יציאה למלחמה. לתקשורת יש בעיה גדולה עם משה קצב בגלל החטא הקדמון שלו: לראשונה נכנס איש ימין למשכן נשיאי ישראל. ההגמוניה המפא"יניקית נשברה סופית כשקצב הצליח להביס את הנשיא המכהן, שמעון פרס. לכן, מלכתחילה היה ברור לכל, שהנשיא השמיני לא יזכה למשפט צדק. שכל בדל ראיה ייזקף לחובתו, גם אם זו שנויה במחלוקת משפטית.

קצב מועבר לכלא על אף שהבעייתיות בכל הנוגע למאסרו ברורה, הן משום שהוא עלול לסבול מידי אסירים שאותם סירב לחנון, והן מכיוון שרבים הדברים החשאיים שהוא יודע. אם מערכת המשפט הייתה רוצה באמת ובתמים לעשות צדק עם קצב, ניתן היה לחרוג מהנוהל ולארגן תנאי כליאה הולמים. משפט צדק, כמובן, הס מלהזכיר. אולם המטרה האמיתית היא להשפיל עוד את הנשיא לשעבר. להעביר את גופו במסרקות ברזל. להענישו עוד על אותו חטא קדמון. להעבירו מסע ייסורים נוסף, ואולי לסייע בידו בהחלטה לשלוח יד בנפשו. עושה רושם אפוא שבתקשורת ובמערכת המשפט לא ישקטו ולא ינוחו עד שיקיץ הקץ על קצב.

הימין שותק שתיקה מפתיעה נוכח הנעשה לקצב. מפתיע שמחנה פוליטי שלם מתנער עד כדי כך מהאדם אשר מונה לנשיא במשמרת שבה כיהנה ממשלת ימין בהנהגת המדינה. אין צורך לערער על החלטת בית המשפט כדי להפסיק את מחול השדים סביב הנשיא לשעבר. ולא צריך לפעול למען זיכויו המוחלט. אולם המאמץ לחסל את קצב אינו קשור למעשים שבהם הורשע. הוא מתקיים בזיקה ישירה לאידיאולוגיה שבה אחז ולמחנה הפוליטי שבו צמח וגדל. לא יהיה זה משום אבסורד לטעון, שאילו היה מדובר באיש שמאל המקורב לחוגים המתאימים, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. אבל הנקמה בקצב היא נקמת דם פוליטית מעיקרה.

הניסיון המתמשך לעשות חיסול ממוקד בימין לא החל בקצב, וסביר להניח שלא יסתיים בו. יידע כל פוליטיקאי ימני כי הוא מטרה מסומנת היטב; כל חשד יהפוך, בגיבוי התקשורת, לכתב אישום שלא זו בלבד שיסתיים בהרשעה בטוחה, אלא במסע נקם תקשורתי. אין צורך לדון עתה בחנינה לנשיא המורשע, גם אם בעתיד יהא צורך לשקול אם לא הוענש די. יש צורך חיוני ודחוף לפעול כדי להבטיח את שלומו, גם כאשר הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. במקביל, ראוי להיכנס לעובי הקורה של כתב האישום נגדו ופסק הדין על מנת לברר את הלאקונות המצויות שם עד תומן. על קצב, יש לזכור, לא נגזר עונש מוות, ואלה הרוצים בדמו השפוך, אינם שוחרי טובת נשים נפגעות תקיפה מינית, אלא בעיקר מבקשים לשפוך את דמה של הדמוקרטיה הישראלית.

המזימה האדומה של 1948 נראתה תמימה מאוד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.12.2011

עוד מיתוס מתנפץ: מתברר כי המפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מלחמת העצמאות כדי להקים בארץ בריגדה צ'כית שתעמוד לרשות מוסקבה, באצטלה של סיוע למדינה הצעירה

אחד המיתוסים הרווחים בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הישראלית הוא סיפור סיועהּ של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למלחמת העצמאות של היישוב היהודי. המיתוס הזה היה גאוותה של המפלגה עד הפילוג במק"י ב-1965, בין הקבוצה הפרו-ציונית בראשות ד"ר משה סנה והמזכ"ל שמואל מיקוניס, לבין הפלג האנטי-ציוני והפרו-פלשתיני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. לאחר הפילוג במפלגה, ולמעשה עד שלהי שנות ה-90', התגאו בסיוע זה – גם אם בצנעה מחשש לעמדת חבריהם הערבים – הקומוניסטים היהודים במק"י. בעשור הראשון של שנות האלפיים, כבר נתקבע במפלגה שקר ה"נכבה". אולם המעניין במיתוס השקרי הזה הוא העובדה שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מאבק היהודים לעצמאות על מנת להקים בארץ יחידת צבא מהפכנית ומזוינת שתעמוד לרשות מוסקבה ותממש את חזון הרפובליקה הישראלית הסובייטית הראשונה.

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

לדברים הללו נחשפתי כאשר בשבוע שעבר נפל לידיי מאמר נשכח מ-1996 שפרסם ד"ר יעקב מרקוביצקי מאוניברסיטת חיפה בכתב-העת, "עיונים בתקומת ישראל" מס' 6, תחת הכותרת: "קונספירציה קומוניסטית או סיוע לאחים: גיוס הבריגדה הצ'כוסלובקית, 1948-1949". המאמר המצוין הזה מצליח להפריך את מיתוס הסיוע הקומוניסטי למדינת ישראל הצעירה ומפרט את מזימות הקומוניסטים. החשיבות שלו אינה אקדמית או היסטורית גרידא; יש בו כדי להצביע על הכוונות הנסתרות, החבויות, שמאפיינות את האגפים הקיצוניים בשמאל הישראלי, גם כשהאצטלה היא פטריוטית בעליל. הלקח הזה רלוונטי גם לימינו, כשהאדומים מצטרפים לשורות המחאה החברתית בכסות של דאגה לחברה בישראל.

מיקוניס רוצה לנסוע לפראג

בסתיו 1948 גויסה באירופה קבוצה של יהודים צ'כוסלובקים שעלו ארצה במטרה להצטרף למלחמת התקומה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נרשמה ההצלחה הזו על-שם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב', ובהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית, זקפו לזכותם חסידי סטלין את היוזמה הזו. מק"י טענה, כי היוזמה לסייע למדינה היהודית הצעירה נולדה בעקבות ביקור מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, בפראג בשלהי מאי 1948. מיקוניס, כך נטען, שילהב את עמיתיו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ברעיון של הקמת בריגדה קומוניסטית בנוסח הבריגדות הבינלאומיות האנטי-פשיסטיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד (מהפכה שהוכשלה, אגב, על-ידי הסטליניסטים). מיקוניס הסביר לשומעיו כי ברית המועצות תרוויח מכך רווח משולש: ראשית, ניצחון ציוני יהיה למעשה תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, המקווה להישאר בארץ ישראל, והערבים הם בבחינת שותפיו לדבר-עבירה; הבריגדה תסייע לחיזוק מק"י הצעירה, לחדירה סובייטית לארץ ולסיכול הטענה שלפיה בן-גוריון וחבריו הם הפטריוטים היחידים; ולבסוף, ייסוד הבריגדה יסכל את כוונת בן-גוריון למנוע סיוע סובייטי להכרעת המלחמה, מחשש לקונספירציה קומוניסטית.

מיקוניס סיפר על כך: "כשראיתי את המטוסים המצריים מפציצים באופן חופשי את תל-אביב, אמרתי לבן-גוריון: לא תיארתי לעצמי, שאתם שלימזלים כאלה, איך אתם מרשים למטוסים מצריים להפציץ את תל-אביב באופן חופשי… ובן-גוריון אמר לי: אין לנו שום דבר להילחם בהם… אמרתי לבן-גוריון: אני רוצה לצאת לפראג בשביל רכש וגיוס מתנדבים. לא קיבלתי את הרישיון, ועל כן הלכתי עם אסתר וילנסקה אל גולדה מאיר… והיא נתנה לנו לצאת כמה שיותר מהר".

אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת: הצ'כוסלובקים ביצעו עסקות נשק עם ישראל גם בלי מיקוניס. הקומוניסטים נזכרו חודשים ארוכים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צ'כוסלובקיה. מעבר לסנטימנט הציוני שהיה לשר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, שנועד בשנות השלושים והארבעים עם אישים ציוניים (פראג עצמה הייתה בסיס לפעילות 'ההגנה'), הרי שלישראל היה יתרון שלא היה ליריבותיה הערביות: היא הייתה יכולה לשלם לצ'כוסלובקיה בלירות בריטיות ובדולרים, ובכך לסייע לכלכלתה, ועלויות רכישת המטוסים – 50-60 אלף דולר למטוס – היוו עבור המדינה הקומוניסטית הצעירה אמצעי נוסף לביסוסה הכלכלי.

תאונת מטוס מסתורית

בנובמבר 1947 נועדו אנשי 'ההגנה' לכינוס הכללי ה-2 בפראג. המסקנה הייתה ברורה: ניצול היתרון שיש ללוחמים האנטי-נאצים המאומנים והמנוסים על מנת לגייסם למלחמת הקוממיות היהודית. מרקוביצקי כותב: "עם פרוץ הקרבות בארץ-ישראל, החלו שליחי המוסדות הלאומיים בפעילות אינטנסיבית בפראג בתחום הרכש וביצירת קשרים פוליטיים עם האליטות המקומיות. שלושה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ – אהוד אבריאל, גרי פריד ומיכאל הוטר – החלו בארגון צעירים ובהברחתם ארצה דרך גרמניה וצרפת, וכך הועלו עד 15 במאי 1948 600 איש בערך". הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי 'ההגנה' וצה"ל עברו קורסי ברחבי צ'כוסלובקיה.

והקומוניסטים? עד כ"ט בנובמבר – עת הפתיע שגריר ברית המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, עם ההכרזה על תמיכה בהקמת מדינת ישראל – האדומים המקומיים היו נגד הרעיון של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) תמכה בהקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לבין הים. מיקוניס הגיע לפראג רק ב-5 במאי 1948. אליושה גוז'נסקי, מבכירי המפלגה (שעל-שמו אף נקרא בית מק"י הראשון בתל-אביב, 'בית אליושה', ברחוב אילת בדרום העיר), נסע בעצמו בשליחות לצ'כוסלובקיה ונהרג בתאונת מטוס מסתורית (כרמית גיא כתבה בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד-חנה", כי שמועות שהתרוצצו אז דיברו על כך שגוז'נסקי נהרג בעקבות יריבות בתנועה הקומוניסטית העולמית).

מק"י בראשות מיקוניס ניסתה לגרוף רווח פוליטי מהברית בין צ'כוסלובקיה לבין הציונות. מרקוביצקי מעלה אפשרות שאולי נלווה לכך גם רצון לגרוף רווח כלכלי, והוא אינו טועה: לקומוניזם המקומי היו עסקים במזרח אירופה. מיקוניס זיהה הזדמנות כלכלית ופוליטית כאחת. אולם מטרת-העל הייתה להכשיר יחידה צבאית מזוינת שתפעל בשירות מק"י: מיקוניס הציע להקים יחידה צבאית בפיקודם של 25-20 קצינים "שיהיו מסורים למען הסוציאליזם" ושבה ישרתו 600 עד 1,000 לוחמים. הקומוניסטים אף רצו לגזור קופון כלכלי נאה מעסקות הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין 'ההגנה'.

המזימה לא צלחה

אהוד אבריאל, איש 'ההגנה' ולימים איש רפ"י, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וקונסול ישראל בשיקגו, יצר קשר עם קצינים יהודים מקומיים ששירתו במחתרת האנטי-נאצית ונלחמו בגרמנים. אלה שאפו לייסד יחידה אוטונומית בצה"ל בת 1,500 חיילים, שבסוף תקופת שירותה אף תשוב לצ'כוסלובקיה. הם גויסו, עברו אימונים ולמרות חששו של בן-גוריון מזיקה למפ"ם, עברו חלק קטן מהם לשרת בצבא הישראלי הצעיר כחיילים בודדים, על מנת למנוע התארגנות של מחתרת קומוניסטית. מספרם הסופי עמד על 600 ורובם השתקעו בארץ בסופו של דבר.

ומק"י? היא ניסתה להקים בתוך הבריגדה גרעין קומוניסטי מהפכני שישפיע על חבריה ויהיה נכון ליום פקודה. שלטונות צ'כוסלובקיה העדיפו להתמקד בקשר עם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב' מאשר להשתתף בחלומות של וילנר ומיקוניס. העובדה שחיילי היחידה לא פעלו כחטיבה אחת סיכלה את תוכנית מק"י להקים צבא חמוש הנאמן לעקרונות עולם המהפכה. תרומת הקומוניסטים לקוממיות ישראל הייתה אפסית. מעייניהם היו נתונים בעיקר למוסקבה. במהלך שנות ה-50', כבר הפכה המפלגה לעוינת לישראל והשלימה עם קיום גרעין ערבי אנטי-ישראלי ועוין לכל מה שמריח מציונות. המפלגה שצמחה ממק"י, הלוא היא רק"ח, כבר הייתה ארגון אנטי-ציוני מובהק עם נטייה פרו-פלשתינית תקיפה ובלתי-מתפשרת.

קראו לו קובה. קובה ריפתין / אמנון לורד

הכתבה פורסמה במסגרת טורו של אמנון לורד, "נגד הרוח", בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 11.4.2000

הפולמוס שהתגלע בעקבות הפרסומים הסנסציוניים האחרונים של מסמכים מארכיון משרד החוץ הסובייטי, הוא חלק ממערכה פוליטית עכשווית. אחרי הסכמי אוסלו ורצח רבין, נפתח סיבוב חדש במלחמה המתמשכת בין שמאל לימין בארץ, והקרב על העבר הוא חלק ממנה. כך יש להבין את הוויכוח המשתולל סביב ההיסטוריונים החדשים. כך יש להבין גם את הגילויים המטילים כביכול צל של בגידה וחשד ריגול על שני מנהיגי השמאל של מפ"ם בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, יעקב ריפתין ומשה סנה. אם בשנת 49'-50', שרו חברי הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית של הפלמ"ח, על "הפלמ"חניק המחפש את המחר" – כאשר שורת המפתח שם היא "על המחר, אחים, נטוש המאבק!" – הרי היום התחלפו היוצרות. על העבר, אחים, נטוש המאבק, כאשר כל צד במערכת הפוליטית מבין בכל נימי נפשו שגורל עתידו טמון בתוצאות המאבק הזה.

כותרות בעמודי החדשות של העיתונים הם סוג של פרשנות. כאשר לפני שלושה חודשים התפרסמה ב"מעריב" ידיעה, כי יעקב (קובה) ריפתין העביר דיווחים מוועדת החוץ והביטחון לדיפלומטים סובייטים, הכוונה הייתה להחשיד אותו בריגול. בבגידה. התקיימה הרצאה של אחד החוקרים שהביאו את המסמכים החדשים, פרופ' יעקב רואי, ומיד בעקבותיה היה מי שדאג להדליף את תוכנה בצורה כזאת שתופיע בתור כותרת מחשידה בעיתון. לפני שבוע נעשה דבר דומה עם מזוודה נוספת של מסמכים.

דוקטרינר מהפכני. יעקב (קובה) ריפתין. צילום: ארכיון קיבוץ עין שמר

פרופ' יעקב רואי, שהרצאתו ביד בן-צבי לפני חודשים אחדים יצרה את המהומה הראשונית, דווקא שולל את הפרשנות הסנסציונית שנתנו למסמכים החדשים. הוא אומר, כי המסמכים לא משנים את התמונה שהייתה ידועה לו מאז החל את העבודה על הדוקטורט שלו לפני 32 שנה. כלומר, קובה ריפתין היה סטליניסט, האמין בעולם המהפכה, רצה לקשור את ישראל לבריה"מ, אך לא חרג מעולם מהתחום האידיאולוגי-פוליטי. וזה גם הקונטקסט, שבמסגרתו צריך לראות את פגישותיו בצירות הסובייטית בישראל בתחילת שנות החמישים. "איסר הראל אמר שידע על כל אלה. לא היו פה סודות. זה בוודאי לא ריגול", אמר השבוע פרופ' יעקב רואי.

"אני מהרכבת הציונית לא יורד"

לאנשים שמתעבים את השמאל, יש נטייה ורצון כמעט בלתי נשלט למצוא בתוך המעטפת של העיוורון הפרו-קומוניסטי את האקדח המעשן. את אותה הוכחה קונקרטית לבגידה. לא ניתן להדביק בגידה וריגול לצמד ריפתין-סנה. אפשר, לעומת זאת, לאבחן את הניואנסים שקיימים מאז ועד היום בין השמאל הציוני ככל שהרחיק שמאלה, לבין השמאל האנטי-ציוני, קרי: מק"י, רק"ח, חד"ש וכו'. בדיווחו מלפני שבוע על המסמכים, תום שגב משתמש במלה "הלשין". ריפתין, לדבריו, "הלשין" לסובייטים על מאמצי ישראל למען יהודי בריה"מ. משה סנה, לעומת זאת, מתואר כמי שהיה אחראי יותר. הסיבה פשוטה: סנה הפך אז למתנגד של הציונות, הוא הפך לקומוניסט גמור, ולכן הוא ראוי להוקרת השמאל של היום לזכות בתואר "אחראי", בעוד ריפתין, עם כל העיוורון הפרו-סטליניסטי שלו, נשאר ציוני ולכן נפרד מסנה ברגע האחרון. כאשר סנה אמר לריפתין, כי הרכבת הציונית והרכבת הקומוניסטית נמצאות במסלול התנגשות, ענה לו ריפתין: "אני מהרכבת הציונית לא יורד".

מעבר לכל זה, יש איזו התעלמות מכוונת מחשיפה קודמת של צרור המסמכים הראשון שהתגלה בבריה"מ הפוסט-קומוניסטית, לפני כשבע שנים. מסמכים אלה שימשו את מאיר אביזוהר במחקר שפירסם על משה סנה בקובץ השנתי של "עיונים בתקומת ישראל" מדצמבר 93'. שם חשף אביזוהר, כי סנה מסר לסובייטים מידע על תכניות אופרטיביות של צה"ל למקרה של התלקחות בגבול הסורי. זה כבר ניתן להגדרה בשפה פשוטה כפעולת ריגול. דווקא חשיפה זו לא זכתה בזמנה להבלטה בתקשורת, והיום בוחרים משום מה להתעלם ממנה.

גם לגבי העברת המידע הצבאי מצידו של סנה בשנת 50'-51'? פרופ' יעקב רואי לא מוצא שיש מה להתרגש מזה. בריה"מ, הוא אומר, לא הייתה באותה תקופה אויב, ו"קשה לראות במסירת תכניות לסובייטים בגידה, כיוון שלא היה בכך כדי לסכן חיילים ישראלים. באותה תקופה, הסובייטים עדיין לא היו מחוברים לערבים, ולכן מידע שעובר לסובייטים לא מגיע לשום גורם ערבי".

מסר לסובייטים תוכניות אופרטיביות. משה סנה. צילום: ארכיון הכנסת

בחוגי משפחתו של קובה ריפתין מוטרדים ממגמת הפרסומים, אבל כפי שמאשר פרופ' רואי, הם משוכנעים שפעילותו של ריפתין הייתה תחומה במגרש האידיאולוגי בלבד. ומי שרוצה להתחשבן עם ריפתין, שיואיל לעשות זאת בתחום הזה. ולא שאין על מה.

ריפתין היה דוקטרינר מהפכני, שגידל גורי חתולים מתחת למיטתו בחדרו הצנוע בקיבוץ עין שמר, ואף חרז להם מדי פעם שירים. השפעתו האידיאולוגית בקיבוצי השומר הצעיר הייתה גדולה, בייחוד בקיבוצו. בסופו של דבר, כאשר הגיעה פרשת הסנאיזם לשיאה, ומשה סנה חצה את הקווים של הציונות לעבר מק"י, נערך מעין טיהור בקיבוצי השומר הצעיר. מי שלפי הקריטריונים האידיאולוגיים נחשב כקומוניסט וכבר לא-ציוני, סולק מהקיבוץ. היו קיבוצים שעשרות מחבריהם, הצעירים בעיקר, סולקו. מעין שמר סולקו יותר מעשרים חברים צעירים, שדהרו שמאלה בעקבות קובה ריפתין. קובה ריפתין עצמו, ממייסדי המשק, שבנו הבכור גיורא כבר התגייס אז לצבא, נשאר. על כך נאמר אז, שקובה נוהג בטרקטור שמאחוריו רתומה פלטפורמה עמוסה נערים. הוא לוקח סיבוב חד, ונשאר איתן על מושב הטרקטור, ממשיך לאחוז בבטחה בהגה. אבל הנערים, שאין להם במה להיאחז, עפים מהעגלה בסיבוב.

יותר שורשי מסנה

"הספקתי לראיין גם את סנה וגם את ריפתין", מספר פרופ' רואי. "התחלתי את הדוקטורט ב-68'. שלוש פעמים הגשתי הצעות מחקר באוניברסיטה ודחו אותי. אמרו, שיחסי בריה"מ-ישראל זה עוד לא היסטוריה. זה היה בסך הכול 15 שנה אחרי מות סטלין. היה ראיון מאוד ארוך עם סנה. סנה כבר היה בתהליך חזרה בתשובה, חיפש לגיטימציות. כל הזמן ניסה להסביר ולהצדיק את עצמו. הוא ראה את היד של הק.ג.ב. בכל מקום. חשב אפילו שהופעתה המפורסמת של גולדה מאיר בבית הכנסת במוסקבה ב-1948 הייתה פרובוקציה. הוא היה איש מאוד חכם".

קובה עוד הספיק באותן שנים להצדיק אפילו את הפלישה לצ'כוסלובקיה, בגלל האיבה הנושנה בין בריה"מ לגרמניה.
"כן. הוא נשאר בדיוק באותו מקום כל השנים. לגבי סנה, האידיאולוגיה והמעש היו מיקשה אחת. הוא היה יותר אינטגרטיבי מכולם. כל דבר שהאמין בו, ישר ישם אותו".

לגבי המסמכים עצמם, זה הפתיע אותך? זה חידש משהו לגבי ההערכה של סנה וריפתין?
"לא. זה נראה חלק מהתמונה הכללית. סנה האמין שתהיה מלחמת עולם שלישית, וצבא סובייטי יגיע למזרח התיכון. כשיגיע לישראל – כך הוא פרסם במודעה בעיתונים – 'צה"ל לא יעמוד מנגד'".

כלומר, הצבא האדום המפואר לא צריך לדאוג, יש מי שיקלוט אותו בארץ ישראל, הדודות ממפ"ם ידאגו להם לחבילות.
"הצרפתים, המפלגה הקומוניסטית בצרפת, היו הראשונים שפרסמו הודעות מסוג זה. סנה האמין בזה, הוא חשב שזה אינטרס של ישראל".

זה לא נראה בעצם כמכירת עצמאותה של ישראל, שעבודה לבריה"מ?
"השמאל ראה את בן-גוריון כמוכר את עצמאותה של ישראל לארה"ב. בן-גוריון מוכר לצד אחד, סנה לצד שני. כך הם ראו את זה. לנו קשה מאוד להבין את זה היום. צריך לזכור שלא מדובר רק בסנה וריפתין. אלון, יצחק שדה, גלילי – כולם חתמו על המניפסט של 'תנועת השלום', שהייתה ארגון חזית של בריה"מ".

אתה מוצא הבדלים מהותיים בין סנה לריפתין?
"ריפתין היה ציוני הרבה יותר שורשי מסנה. הוא דיבר על יהדות בריה"מ ודאג לה. אצלו התמיכה בבריה"מ זו הייתה אידיאולוגיה פרופר. אצל סנה, אידיאולוגיה בשירות של אסטרטגיה".

כנראה שאחד הפערים המנטליים-פוליטיים הגדולים, שמקשים על הבנת התקופה ההיא, הוא תוצאה של ההבדלים בין מה שאנחנו מכירים היום בתור שמאל למה שנחשב אז כשמאל. אין שום ספק, שסנה וריפתין פעלו כל אחד בדרכו, מתוך חרדה עמוקה לגורל העם היהודי. זאת, בעוד שפעילות השמאל של ימינו מקוממת בעיקר בגלל התחושה, שהיא כבר אינה נובעת מדאגה כזאת אלא ההיפך: היא תוצאה של בולמוס הנובע מכוונות הרס עצמי, מתוך הזדהות עם מטרות של אויבים ובוז לדאגות הקיום היהודי. התנועה הזיגזגית ההיסטורית של משה סנה בייחוד מרתקת את החוקרים של היום. לאחרונה פורסמה עליו ביוגרפיה של אלי שאלתיאל, ואפשר לדווח כאן, כי עוד שתי ביוגרפיות רציניות נמצאות בקנה. אחת, מאת פרופ' מתתיהו מינץ, השנייה – מאת פנחס גינוסר. מי שחוקר לצרכי הביוגרפיות השונות, נשען קודם כל על הארכיון של סנה, שהממונה עליו הוא חבר הכנסת לשעבר יאיר צבן. בכך הופך צבן לברוקר של חומרי הארכיון, מה שמאפשר לו לשלוט במידה מסוימת על תוצאות המחקר, שלא לדבר על כך שהוא יכול לשלוט על מידת הנגישות של החומרים לפי זהותם של החוקרים. מבלי לפקפק ביושרם המקצועי של מינץ וגינוסר, אין לצבן סיבה לחשוש מהם. לצבן יש רקורד שלילי כצנזור של פרקים בהיסטוריה. הוא היה מאלה שלחצו על זאב צחור בזמנו להשמיט את הפרק בביוגרפיה על יעקב חזן העוסק בתאי המחתרת של מפ"ם בצה"ל.

אך גם הרוסים יכולים עכשיו לשלוט בוויכוח הציבורי בישראל באמצעות מזוודות המסמכים שהם בוחרים לתת לחוקרים שונים מתוך ארכיוניהם. יעקב רואי מאשר שזאת בעיה והוא ער לה. "דרשנו מהם, שלגבי התקופה שבין 53' לבין 67', בחירת המסמכים לא תהיה סלקטיבית, ושתינתן לנו גישה לכל המסמכים של משרד החוץ העוסקים ביחסי ישראל-בריה"מ בתקופה ההיא. גם זה פחות ממה שצריך, כי משרד החוץ זה רק ארכיון אחד. אין למשל גישה לארכיון של הק.ג.ב."

מה בעצם החידוש בדיווחים האלה ובפגישות של אנשי מפ"ם עם אנשי הצירות הסובייטית?
"ברגע שהגיעה הנה הצירות הסובייטית ב-48', התחילו פגישות בין אנשי מפ"ם לבין אנשי הצירות. היו למפ"ם שני מזכירים: אחד מ'אחדות העבודה' ואחד מ'השומר הצעיר'. ואלה היו פגישות קבועות. לובה לויטה (איש עין חרוד, מאנשי השמאל של מפ"ם) סיפר לי, איך היו מדווחים על על המצב בארץ. בשעתו, לסובייטים לא היה עוד אפילו מי שיקרא בשבילם עיתונים. אז הם גייסו מישהו, שעשה את זה עבורם בהתנדבות. או ששילמו לו, אני לא יודע".

אתה יודע מי זה?
"כן. אני לא רוצה לחשוף את שמו. הוא עוד חי והוא לא פוליטיקאי".

נטישה הדרגתית של הסובייטים

סנה כל כך דאג לעם היהודי עד שלצורך החבירה לבריה"מ היה מוכן לכפור בקיומו. ריפתין לא התקרב לזה אפילו. האם בדיווחיו לסובייטים היה איזה ניסיון למצוא חן בעיניהם, כיוון שרצה אולי להפוך את מפ"ם למפלגה קומוניסטית מן המניין? "הוא לא עשה זאת כדי למצוא חן", קובע פרופ' רואי. "הוא חשב שהוא פועל לפי האינטרס של ישראל. צריך באמת לבדוק, מה היו המגבלות אז על חברי ועדת החוץ והביטחון. האם ריפתין חשב שהוא מפר איזו נורמה או חוק? צריך לבדוק אם מפא"י עסקה במסירת אינפורמציה דומה לאמריקנים".

האם האנשים האלה, שעוד הספקת לפגוש אותם בחייהם, נראו לך מוזרים? כאילו לא מהישוב?
"אף אחד מהם לא היה מוזר. בכלל לא. דיברתי פעם או פעמיים עם ריפתין. הוא לא ניסה לשקר אותי. אבל זה הלך איתו סחור-סחור. מעגל אידיאולוגי סגור. את הכול הוא ראה מתוך פריזמה מסוימת. מרדכי בנטוב, למשל, פשוט שיקר אותי, אז סגרתי את הטייפ ויצאתי. אם מישהו היה מוזר, זה היה הוא".

מרדכי בנטוב?! דווקא הוא? שנחשב בתור המפ"מניק הטוב, המפ"מניק המפא"יניק?
"נכון, נכון. אבל מה לעשות. הוא פשוט שיקר אותי. אני אומר לו: 'ביום זה וזה פגשת את ירשוב (הציר הסובייטי)'. אז הוא אומר לי: 'בכלל לא'. את זה לא יכולתי להבין, שישקר אותי. אבל חוץ מזה, כולם היו אנשים מהישוב. ריפתין היה חביב מאוד. חזן, לעומת זה, סירב לראות אותי. עם לובה לויטה הייתי ממש בחברות קרובה. הוא נתן לי את המחמאה הכי גדולה על הדוקטוראט: 'זה אובייקטיבי', הוא אמר".

החידוש האמיתי שפרופ' רואי מוצא עם חשיפת המסמכים קשור לתחילת נטישתה של ישראל על ידי בריה"מ, ולקשר האישי של סטלין להתרחקות הזאת. "הנטישה של ישראל הייתה הדרגתית. וזה התחיל בסוף 48' עם פרסום מה שנקרא מכתב ארנבורג. זה מראה שהסובייטים התחילו לדאוג. אנחנו יודעים היום, שסטלין עמד אישית מאחורי המאמר הזה של ארנבורג. בקצרה הוא אמר, שמדינת ישראל צריכה לקלוט את יהודי הארצות הקפיטליסטיות, אבל לא את יהודי 'הארצות הדמוקרטיות' ובריה"מ. הנושא היהודי הדאיג אותם. ארנבורג טען שמה מקשר בין היהודים בעולם אינו שונה ממה שמקשר בין כל הג'ינג'ים בעולם.

"התפיסה שלי – שלא השתנתה בעקבות העיון במסמכים – היא שבריה"מ תמכה בנו בגלל אינטרס מעצמתי. לא היו להם נכסים של ממש במזרח התיכון. התמיכה בישראל הוכיחה שיש לה מה להגיד בענייני האזור והיא מעצמה. ללא הנושא היהודי, התמיכה הייתה נמשכת יותר זמן. העובדה היא שהעיתונות הסובייטית הייתה בעד מדינת ישראל, והתעמולה כינתה את המלחמה שלנו 'מלחמת שחרור', והשוו את מלחמתנו למלחמת ספרד; יהודי בריה"מ הבינו מזה שהכול מותר להם. הם רצו להתנדב, לתרום כסף, לאסוף נשק ולשלוח. אז כמה זמן השלטון יכול לסבול את זה?! הם ביצעו את התפנית ביחס לישראל בגלל ההתפתחות הזאת, של התפתחות הרגש הלאומי היהודי. הם לא העריכו נכון את הלך הרוח ברחוב היהודי. ישראל בשבילם הייתה רק כלי משחק.

"דבר נוסף שמתגלה הוא, שכבר בסתיו 49' הצירות הסובייטית מדווחת שממשלת ישראל עוינת את בריה"מ. זה שולל את הטענה, שהסובייטים החלו את ההתרחקות שלהם מישראל בגלל תמיכת ישראל במלחמת קוריאה, כיוון שהדיווח הזה הוא עוד מלפני מלחמת קוריאה".

קובה ריפתין היה בתחילת שנות השבעים לחייו כשנפטר בשנת 78'. החל מסוף שנות העשרים, הוא היה יחד עם מרדכי אורן ואלעזר פרי סמן שמאלי ב'השומר הצעיר' ובכלל בציונות. על אף העימות הקשה בין מפא"י למפ"ם מאז פירוק הפלמ"ח בסוף 48', יש יסוד סביר לחשוב שהיה איזה תת-זרם של חיבה בין בן-גוריון לבין קובה ריפתין. בן-גוריון הרחיק לכת והאשים את השומר הצעיר ב"שמד רוסי" וב"התבוללות אדומה", ואילו ריפתין חתר לקראת שחר אדום שמפ"ם המהפכנית, כפי שחלם, תהיה גורם מוביל בו. המפלגה מנתה אז 19 חברי כנסת, כמו הליכוד היום. באותה תקופה הוא הרצה בפני כנס מפקדים של מפ"ם בגבעת חביבה, ושטח את חזונו: "הפרספקטיבה הבינלאומית והארץ-ישראלית מחייבת אותנו יותר מאשר כל מפלגה אחרת, להיות מפלגה מהטיפוס הגבוה, כפי שאמר לנין. מאורגנת כצבא לוחם, מלוכדת, אחידה, בעלת משמעת, שיכולה לעבור את ההרפתקאות הקשות עד לתפיסת השלטון ממש בארץ-ישראל… אני חושב שחבר אנשים שעוסק בענייני לחימה הוא הכרחי בשביל מילוי המשימה הזאת".

כלומר, קובה היה רציני, אבל למה בעצם התכוון? עובדה שהוא ובן-גוריון החליפו ביניהם כינויי חיבה ציניים בהומור. בן-גוריון פנה אליו לעתים במכתבים בתואר, "דוואריטש ריפתין", וזה החזיר לו ב"מיי דיר קומרד". בשנת 54', פגש בן-גוריון במקרה את בנו של ריפתין, גיורא, בעת תרגיל צה"לי גדול בנגב. הוא חש התפעמות וכתב על הפגישה לריפתין:

"ליעקב ריפטין – שלום וברכה. חזרתי אתמול מסיור בנקודות הנגב, ובחצבה נפגשתי עם בנך ואכלנו יחד ארוחת צהרים. לא שוחחנו על סטלין ושיחתנו הייתה נעימה. התרשמתי מעדינותו ומרעננותו ונדמה לי שבכל אופן אינו גרוע מאביו; הוא באמת בחור חמודות, והרגשתי צורך לכתוב לך זאת.
שמעתי מפיו שבריאותך אינה לגמרי בסדר. מה הדבר?
היה בריא! בברכה, דוד בן-גוריון".

גולדה נטתה חיבה יתרה לגיורא הבן מאז ילדותו, ופעם אחת אף מצאה ניחומים על כתפו אחרי מלחמת יום הכיפורים. נראה שבגילויי אינטימיות אלה, שידרו בן-גוריון וגולדה קירבה שמעבר לכל חילוקי דעות. קשר אנושי שמנע קרע גמור, כפי שאכן היה במקרה של סנה.

הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.12.2011

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה העיר פראג. במרחק של כעשרה קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כ-200 אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את המקום שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות 'ברית ורשה' (המקבילה הקומוניסטית לנאט"ו), הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. המחיר היה כבד: 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968, צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.

לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם שני צעירים מפורסמים – ואצלב האוול בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39 – על מנת להביע תמיכה בשינוי פני המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. 11 שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו ואצלב האוול והוא בן 75. כתרים רבים נקשרו לו לאורך הקריירה הפוליטית והספרותית העשירה שלו: מסאי, מחזאי, משורר, דיסידנט, מדינאי. בין השנים 1989-1992, שימש נשיאה העשירי והאחרון של צ'כוסלובקיה לפני שנפרדה צ'כיה האמידה מסלובקיה הענייה. אחר כך, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית ושימש בתפקיד במשך עשור שלם – החל מ-1993 וכלה ב-2003. יצירותיו תורגמו ברחבי העולם, הוא קיבל אותות הוקרה לרוב. אפילו הבית הלבן העטירו במדליית החירות היוקרתית.

האוול, שנולד למשפחה אמידה בפראג, סבל כל חייו מעברה הבורגני של משפחתו: הוא התקשה לרכוש השכלה הולמת, נשר מלימודיו האקדמיים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג ולמד לימודי דרמה בהתכתבות בפקולטה לתיאטרון שליד האקדמיה לאמנויות הבמה בעירו. מחזהו הראשון מ-1963, "מסיבת הגן", זכה לתהודה בינלאומית. מחזהו השני מ-1968, "ממורנדום", זיכה אותו במוניטין רב עת הוצג בתיאטרון הציבורי בניו יורק. השלטונות הקומוניסטיים היו מודאגים מהשם הרב שעושה לעצמו המחזאי הצעיר ויציאתו מצ'כוסלובקיה נאסרה.

הקומוניסטים הפכוהו באחת לאויב המשטר, ודווקא בשעה קשה לדיקטטורה הסטליניסטית: הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?

האוול ספג השראה רבה מן האווירה ששררה באותה עת במדינה הנתונה לדורסנותו של מגף הברזל. החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה העמיקו כאשר בבוקרו של ה-5 באפריל 1968, קראו מנהיגי מוסקבה בעיתונים, כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני כן, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

טלפון מברז'נייב

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב. האוול טעם גם הוא מטעמה של החירות וקשר קשרים עם רדיו צ'כוסלובקיה החופשית בעיר ליברץ.

האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.

ב-13 לאוגוסט, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994. ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה. ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה פחות מ-8 ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא.

ברדיו צ'כוסלובקיה החופשית, סיפק האוול פרשנות לאירועים. דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה. גם האוול היה במתנגדים ובעולם קמה תנועת סולידריות חוצת-יבשות עם צ'כוסלובקיה הכבושה. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

העונש הוליד מחזה

ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך 6 שנים בעקבות "נטיות קונטר-רבולוציוניות", ושוחרר לחופשי.

האוול נענש על נטיותיו ה"קונטר-רבולוציוניות": השלטונות הכריחו אותו לעבוד במבשלת שיכר, ועל חוויותיו שם כתב במחזהו, "קהל". מחזה זה, לצד אחרים, פורסם בפורמט של סמיזדאט, זיכה אותו במוניטין חובק-עולם של מהפכן מוביל בארצו. לאחר שהעמיק את פעילותו, החליטו השלטונות להרשיעו בעוון פעילות חתרנית וביוני 1979, מצא עצמו האוול מאחורי סורג ובריח. בינואר 1984, שוחרר מהכלא ותקופתו שהותו שם מתועדת בספרו, "מכתבים לאולגה", המקבץ מכתבים שכתב לרעייתו מהכלא.

האוול חזר לזירה הציבורית יחד עם אלכסנדר דובצ'ק, הנשיא המודח מהאביב של 1968: גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. 20 שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט. בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי בתל-אביב. וילנר הביט בהררי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – ולא אבה לשמוע.

במהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שהביאה לנפילת הקומוניזם בשלהי 1989, דרך כוכבו של האוול: ב-29 בדצמבר אותה שנה, האוול – שעמד בראש 'הפורום האזרחי', גוף צ'כי שפעל באותה עת נגד המשטר הקומוניסטי – נבחר על-ידי האסיפה הפדראלית לנשיא המדינה. משנבחר לתפקידו, החל לחון את האסירים הפוליטיים מתקופת הקומוניזם. אולם האוול לא פסק מלהיות אישיות שנויה במחלוקת: הוא התנגד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ועורר עליו את חמתם של הסלובקים, שסיכלו את בחירתו לנשיא. לאחר היפרדות צ'כיה מסלובקיה, נבחר ב-1993 לנשיאות צ'כיה. בראיון שנתן, בא בחשבון עם הקומוניסטים שנואי-נפשו, והכריז כי הוא חש שהישגו הגדול ביותר היה פירוק 'ברית ורשה', שכוחותיה רמסו את האביב הנשכח של פראג.

בדצמבר 1996, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלשון. שנים של עישון סיגריות בשרשרת נתנו בו את אותותיהן. כעבור שנתיים הופיע שוב הסרטן בגופו, וגם חיי אשתו נגדעו בשל המחלה. הוא שב לשמש נשיא ב-1998, ופרש מקץ חמש שנים. יריבו, ואצלב קלאוס, נבחר לתפקיד. הוא המשיך להשתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם בכל התופעות שסלד מהן: אנטישמיות, שנאת זרים, גזענות וטוטליטאריות. ב-2009, אף פגש בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והזמינו לפראג. הוא הפך לאיש התנועה הירוקה ונתן את תמיכתו לירוקים הצ'כים.

שבוע לפני מותו, פגש האוול עוד דיסידנט מפורסם, שעמו חלק איבה משותפת לקומוניזם: הדאלאי לאמה. הוא היה נתון כבר בכסא גלגלים. לאחר שהלך לעולמו בראשית השבוע, הספידוהו ראשי מדינת בכל העולם. אך יותר מכל, היטיב להספידו חברו משכבר הימים, מילן קונדרה, שסיכם את פרשת חייו של הנשיא המנוח: "עבודתו החשובה ביותר של ואצלב האוול הייתה חייו שלו".

הבליץ החדש נגד בנימין נתניהו

א. למן כינונה, עברה ממשלת נתניהו כמה גלי צונאמי. כל גל איים לפרקה, אבל היא נותרה על מכונה: הגל הראשון היה המדיני, בהשראת הנשיא אובמה ובתיווכו הנדיב של שר הביטחון ברק. התחזית השחורה שלפיה פלשתין מוקמת, ישראל מבודדת והממשלה קורסת, התנדפה כלא הייתה. ענני אוקטובר השחור התפזרו יחד עם גל הצונאמי השני: המחאה החברתית. הקרן לישראל חד"שה יחד עם הבריגדות האדומות של כפר שמריהו ביקשו לנצל מצוקה קיימת כדי לחסל ממשלה נבחרת. הציבור יצא לרחובות, הבין את הבלוף של ליף, החבורה התפרקה. הגל השלישי סבב סביב בית המשפט העליון והמאבק "למען הדמוקרטיה": "חוק גרוניס" שכנראה יעבור עוד שבועיים, חוק העמותות, חוק ועדות החקירה לשמאל, חוק לשון הרע ועוד. היבול של הימין היה דל מאוד: בראש בית המשפט העליון יעמוד שופט שמרן והגון שאיננו מזוהה עם מסורת האקטיביזם השיפוטי של ברק. בשביל זה אין צורך בממשלת ימין. מספיק דניאל פרידמן אחד בממשלת אולמרט ולבני. גם הפעם הקואליציה שמרה על יציבותה. נתניהו נשאר בראש.

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

ראש הממשלה היטיב להכיל את גלי הצונאמי השונים כדי שלא יערערו את יציבות הממשלה היציבה ביותר שהייתה פה מאז ממשלת האחדות של פרס ושמיר. הוא ריסן ומיתן, נידב וחילק, הקשיב והחליט. לשמאל נוצרה בעיה כפולה: כל מערכה ציבורית נגד נתניהו נגמרת בנוק-אאוט לטובת ראש הממשלה והסערה הציבורית שוככת. במקביל, גם כאשר העסק מתערער – בכל סקר, שומרת הקואליציה על יציבותה עם 30 מנדטים פלוס מינוס לליכוד. אז מה עושים כאשר שלושה גלי צונאמי עם פעילות טקטונית חזקה לא מצליחים למוטט ממשלה נבחרת? מתחילים לייצר סערות ציבוריות שמדגדגות בלב הקונצנזוס. בלי ערבים, בלי 'שלום עכשיו', בלי ביניש ובלי דפני ליף.

ב. הסערה שאנחנו נמצאים בה כרגע היא דוגמה לכך. הרי אפליית נשים (המושג "הדרת נשים" הומצא במיוחד עבור הקמפיין הנוכחי) איננה עניין חדש, בטח שלא בקרב החרדים. יתירה מכך, היא נפוצה יותר בקרב הערבים והבדואים מאשר אצל החרדים. כאשר ביקרתי לא אחת בבני ברק, מעולם לא חזיתי ביריקות או באלימות נגד נשים: ההפרדה מתקיימת מרצון, ונוחה גם לנשים. אז יש מיעוט קטן שיושב בבית שמש ומתנכל לנשים. או יש מיעוט אחר שמתעקש לעשות הון פוליטי מהפרדה באוטובוסים. וכמובן, יש גם חרד"לניקים שמתנגדים לשירת נשים. צריך להיאבק בהם. כל הממשלה התיישרה עם המאבק נגדם. ש"ס לא פצתה פה. לימור לבנת מקבלת גיבוי מלא מנתניהו להיאבק נגד הקבוצות האלימות. השוליות. אבל למתנגדי נתניהו זה לא מספיק.

המיני-צונאמי שנתניהו מתמודד איתו מיועד, קודם כל, לערער את התמיכה הציבורית בו מתוך המחנה שלו, הלאומי-הימני, עם חילונים ומסורתיים שנגעלים מהפקרת הדת בידי מיעוטים קיצוניים, וחרדים שמרגישים מאוימים מהמסרים החילוניים של ראש הממשלה. אפשר לתמצת את הקמפיין הנוכחי בכמה שורות: אם לא די בכך שכל העולם נגדנו, ושלמרות היציבות הכלכלית הפערים החברתיים פה גבוהים, הרי ישראל כבר הופכת לאיראן, ובמשמרת של נתניהו מתרסקים בית המשפט העליון, "החברה האזרחית", זכויות הנשים והחופש של הרוב החילוני. לכן, יוצקים למשוואה החדשה "ירושלים = טהרן" תוכן פוליטי שעיקרו הוא החלפת ממשלת נתניהו; לא כי ראש הממשלה הוא רע או גרוע במיוחד, אלא שבמשמרת שלו החרדים משתוללים, הימין הקיצוני מרים ראש וגם שרידי הסדר הישן מתפוררים. עד כאן דף המסרים.

ג. מובן שמדובר בניצול ציני של תופעות בעייתיות כדי למוטט את הממשלה. לא קואליציונית, אלא מוסרית. לעשות פיגוע במורל של העם. לברוא "צרכים חדשים" שיכסו על אמיתות מעצבנות כמו 5 אחוזים אבטלה, איום איראני, הצטרפות חמאס לאש"ף, חורף מוסלמי ועוד. קארל מארקס קרא לזה "תודעה כוזבת": הצורך הכוזב הנוכחי הוא להתארגן כדי להגן על הנשים והחילונים מפני החרדים. זה משרת את האליטות הקיימות. זה עוזר להתארגנויות פוליטיות חדשות שמבוששות מלהגיע, בציפייה לרגע הנכון. אם להאמין לסקר רשת ב' (שבו יאיר לפיד ואריה דרעי גורפים בנפרד 22 מנדטים ונוצר גוש שמאל מפורר של 63 מנדטים כולל חד"ש והמפלגות הערביות), הסערה הנוכחית עושה את שלה.

בשמאל יודעים שלא די בכך. לכן, בקיץ הקרוב אנו עלולים לחזות במעין בליץ נגד הממשלה כשהמטרה היא כפולה: מצד אחד, לייצר סדר יום חברתי ואזרחי שמגבש ומחשל אופוזיציה נגד נתניהו (כשהפעם דפני ליף ושות' עוברים לאחורי הקלעים), ומצד שני, לחכות עוד קצת ולהימנע מבחירות. קיום הבחירות במועדן הוא אינטרס מובהק של השמאל: במצב הקיים, בתסריט של בחירות חדשות, השמאל מורכב מאיים של מפלגות קטנות ובינוניות ונשען על קולות הקומוניסטים, האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים. לשמאל נחוצה לפחות שנה על מנת לנסות ולהתגבש לגוש מונוליתי יותר ומפורר פחות. אין טעם להמתין לשנה נוספת של קמפיינים אנטי-ממשלתיים. האתגרים העומדים בפתח הם חשובים מדי. הקדמת הבחירות תטרוף את הקלפים ותאפשר לראש הממשלה לבקש את אמון העם, מעל לראשי הקמפיינרים של קדימה שותפיה. היא תשמוט את השטיח מתחת לרגלי גנרלים של הבריגדות האדומות.

מכתב פרידה: אילן גור-זאב 1955-2012

מכתב זה הועבר לפרופ' אילן גור-זאב אתמול. אילן גילה לפני שבועיים שהוא חולה במחלה קשה ונפרד מחבריו במפגש גדול שגם תועד הבוקר בחדשות ערוץ 2. כמי שמעריץ, אוהב ומעריך את גור-זאב, לא עמד לי הכוח הנפשי להגיע למפגש. חשבתי שהמכתב הזה יבהיר לו את מחשבותיי ורגשותיי. אילן הלך הבוקר לעולמו, ואיני יודע אם קרא את דבריי. הלווייתו תיערך ביום ו', בשעה 12:00, בבית העלמין גן עדן אשר בקיבוץ עין הכרמל. יהי זכרו ברוך.

דוד מרחב

‏יום רביעי, 4 בינואר 2012
‏ט' בטבת תשע"ב

אילן היקר,

אני כותב לך את המכתב הזה – או את האיגרת הזו כפי שאתה אוהב לקרוא לדברים בשפתך העשירה – בכאב רב. אני כותב אותה בכאב לא רק לאור הנסיבות הבריאותיות שבהן אתה מצוי, אלא גם משום שיש בי כעס רב על עצמי על שלא הקפדתי לעמוד עמך בקשר ולהמשיך את הדיאלוג שהתחלנו בו לפני שנתיים וקצת. יצא לנו לשוחח בטלפון ולהתכתב, ואף להיפגש שלוש פעמים בחדרך שבפקולטה לחינוך על הר הכרמל. חוויתי חוויה אינטלקטואלית יוצאת-דופן: לראשונה בחיי, פגשתי בפילוסוף. לא רק פרופסור לפילוסופיה, לא רק מרצה לפילוסופיה של חינוך; אלא גם אדם אשר חי את הפילוסופיה שבה הוא דוגל; גולה בעמו הנאמן לסביבתו, גולה אקדמי הדואג לאקדמיה, גולה הרואה את נוף גלותו כתבנית נוף הולדתו. הפילוסופיה של הגלותיות שלך, אילן, נובעת מכך שאתה חי בביתך. ואולי משום כך, אתה שוקד ועמל ללא הרף על שינוי פני החברה שבה את פועל, ומפעלך הנוכחי – המאבק הרעיוני-הגותי באנטישמיות החדשה – הציב אותך ואותי, חרף השוני המסוים הקיים בעמדות, בתפישות ובראיית העולם, בחזית משותפת. חזית זו, עבורך, היא המאבק נגד הפילוסופיה של הפרוגרסיביות החדשה והפסוודו-קדמה, ולמען הולדה מחודשת של ערכים הומניסטיים, כלל-אנושיים, שביסודם עומדת ישראליות מתקדמת המכירה בישראל, הרואה לנגד עיניה את עתיד היהודים, המקיימת בתוכה דיאלוג ביקורתי-אך-אוהב עם הסובב אותך. כהגדרת משה סנה המנוח, אינך חוזר בתשובה כי אם חותר לתשובה.

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

אני מוצא בך לא רק חבר, אלא גם שותף לדרך. כשם שאתה התחלת את דרכך בשמאל, גם אני התחלתי את דרכי בו, במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ושנינו עזבנוהו. דומני, ששנינו איננו בושים בכך. שותפות כזו הקיימת בינינו אינה מסתירה חילוקי דעות, אלא מכירה בהם ובלגיטימיות של השוני מול החשיבה האחידה, ומוצאת לעצמה נקודות חיבור. אני רואה בך מורה, ובכתביך אני מגלה את ההזמנה הגדולה לפילוסופיה שעיקרה חשיבה ביקורתית על החשיבה. לאורך השנים, אתה חווה כל העת בידוד מחד-גיסא, ואיתור מחודש של חברים ובני-ברית, מאידך-גיסא. זהו, ככל הנראה, גורלו של כל פילוסוף לשמו, מאז סוקרטס. הבחירה בנתיב הסוקרטי של הפילוסופיה, הדיאלוג, מול נתיבה האפל, ההיידגריאני, הפכה אותך לאחד מאנשי הרוח החשובים בדורנו, לפחות בישראל, לכל הפחות לדעתי. האם יש דבר חשוב מכך, שאדם מעמיד לעצמו תלמידים? האומנם יש הישג גדול מכך, שפילוסוף מעורר מחשבה מחדש בקוראיו? מיהו המאושר אם לא סוקרטס, המטלטל את עולמם של בני-שיחו? בדמותך, אילן, אתה מציית לאידיאל הסוקרטי. שילמת על כך מחירים רבים, ועמדת במרי. כתביך ומאמריך, תובעניים וקשים, האירו באור אחר את הפילוסופיה הכתובה עברית. ובניגוד לרבים מעמיתיך, אתה מתעקש לכתוב בעברית אל קהל קוראיך העבריים. ספרך הגדול, ה"מגנום אופוס" שלך, "לקראת חינוך לגלותיות", מצליח עד היום לזמן את קוראיו לחשיבה מחודשת. הגם שחלק מהשקפותיך ומדעותיך השתנו ברבות הזמן, אתה ממשיך לעמוד עם שתי רגליים חזקות ובטוחות על קרקע החקר הפילוסופי, סוג של פלוטינוס המתעלה מעל היומיום הקשה, ומגיע אל עולם אידיאי של נצח רעיוני.

פורפיריוס, תלמידו של פלוטינוס, מספר על מורו ורבו: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בכל הווייתו בגוף. מפני מידה זו נמנע מלספר במוצאו, בהוריו ובארצו. רחוק היה מלסבול צייר או פסל, וכפי שאמר לאמליוס, שביקש ממנו רשות להתקין איקונין שלו: 'כלום לא דיינו לשאת את הצלם, שבו עטפנו הטבע, שאתה דורש שאניח אחריי צלם של צלם, שמאריך ימים יותר כאילו זהו הדבר שראוי להסתכל בו?" (תרגם: נתן שפיגל). לא התביישת לא במוצאך, לא בהוריך ולא בארצך; אתה ברייה אהובה בין הבריות, הקמת משפחה לתפארת, ואף שאיני מכיר לא את אלונה ולא את קילה, אני יודע עד כמה אתה אוהבן, גאה בהן כפי שאתה גא בשאר צאצאיך, ועד כמה גדולה אהבתך אל משפחתך כאהבתך את הפילוסופיה. ועם זאת, תמיד בחנת את הנשגב ואת האידיאי, ולנגד עיניך לעולם עומד עולם המחשבות והרעיונות, ונתת את ידך בארצי וברוחני, בגשמי ובאידיאי כאחד. אינך מחובר לתרבות הסגידה לחומר, ואתה משוקע כראוי למקצועך במאמץ האינסופי, ואולי הסיזיפי, לקרב בין אוראנוס לבין גאיה.

אני יודע ששעה קשה היא לך, אשר בה אתה סוקר את ימי חייך, הישגיך, את מעשיך וימיך כשם שיר הסיודוס, ומתאמץ להספיק ככל הניתן לרוות מן האהבה הגדולה השופעת עליך מצד רעיך באקדמיה ובכל הנתיבים אשר בם פסעת. ולמרות הקושי הגדול אשר עמו אתה מתמודד, אני משוכנע כי אתה יודע שנוכחותך היומיומית בחיינו חשובה עד מאוד. לא עת לסיכומים העת הזו, כי אם זמן לחישול הרוח, למאבק למען החיים, למיצוי הזמן שנקבע לך על-ידי אלוקי ישראל על מנת לחזק אותנו במתנות הגדולות אשר אותן הרעפת ואשר מהן העתרת עלינו שנים ארוכות. משיחותיי עם תלמידך, ד"ר אריה קיזל, אני מבין שהעמדת תלמידים-חברים לדרך-שותפים אשר יעשו ככל האפשר על מנת לסייע בדרכך. זו זכות גדולה שנפלה בחלקך, שהרי אהבה ניתנת במשורה לבני אנוש, וכאן היא נשפכת כיין משובח.

אין זה מכתב פרידה כי אם איגרת חיזוק, הוקרת תודה, אהבה גדולה והערצה על תרומתך הגדולה. אני משוכנע שניפגש, אילן. ביום מן הימים, נשלים את שיחותינו הבלתי-גמורות על אפלטון והיידגר, אתגרי החינוך הביקורתי ואהבת הפילוסופיה. ככל חבריך, אני נוטל על עצמי חובה גדולה להמשיך במפעלך ולהיאבק למען קידמה חדשה, ברוח חזון הנביאים מזה, ותורת השלום הנצחי של קאנט מזה. אסיים בשיר שנכתב על פלוטינוס, ומופיע אצל ביוגרף הפילוסופים, דיוגנוס לארטיוס (תרגום: יונה ארואטי). זהו אמנם שיר על פילוסוף מן העבר, ואתה הנך פילוסוף של ההווה, אך יש בי תקווה גדולה, שתמצא בשיר זה נחמה גדולה.

אני שולח ידי אל הנבל לשיר שיר בן-אלמוות
על רֵעַ מרומם, אני שוזר
במפרט הזהב את המתוקים בצלילים אשר לנבל הערב.
אני קורא למוזות לפצוח איתי בשיר
במלוא קולן, בזמר קולח ומתואם,
כמו בעת שנקראו לצאת במחולות למען אייקידס,
נסוכות להט אלוהי ומזמורי הומרוס.
בואי אפוא, חבורת מוזות קדושה; בואי נרים קולנו
ונצרף לאחד את כל גוני השיר,
ואני פובוס, ששיערי עבות, אעמוד בראשכן.

הו רוח, אשר אדם היית לפנים! עכשיו אתה קרב
אל מנת גורל אלוהית יותר. הלא הסרת מעליך את כבלי הכורח
האנושי, נטשת בכוח-שכלך את מהומת הגוף הרועשת
ושחית אל החוף שאיתן בו הזרם,
רחוק מהמון החוטאים,
להציב רגלך על דרכה הקלה של הנפש הטהורה,
מקום שם זורחת סָביב ההילה האלוהית, שם חוקי האל
עומדים בטהרתם, רחוקים מחטא ומכפירה.
גם אז, כשהתנשאת להיחלץ מן הגל המר
של חיים יונקי-דם, מן המערבולת המתישה,
בלב המִשְבַּרים, בתוך נחשולי פתאום,
יש שגילו לך האלים הברוכים את הקץ הנכסף קרב והולך,
וכאשר הוסט שכלך אל דרכים נפתלות,
נסחף בדחפיו שלו אל שבילים עקלקלים,
יש שהרימוך בני האלמוות אל המעגלים הסובבים למישרין, אל הדרך
האלוהית
והם שולחים קרן אור איתנה
אל עיניך לראות מעבר לחשכת הצלמוות.

מעולם לא דבקה שינה מתוקה בעפעפיך,
כי פתחת מעליהם את סגור הערפל
הכבד, ונישא בשטף הסחרחורת ראית בעיניך
רבות ונפלאות, אשר לא בנקל יחזם איש
מאלה המבקשים את החוכמה.
עכשיו שוחררת מן הגוף וקמת מתוך בור הקבר
של הנשמה האלוהית, ואתה בא
בקהל החבורה הנעלה, שרוחות נעימות נושבות בה.
שם הרעות, שם תשוקת לב ענוגה למראה,
מלאה היגיון טהור, שופעת תמיד
נחלי אלמוות הנובעים מן האלים, שם כבלי
האהבה ומשב רוח מתוקה ואתה רוגע.
שם שוכנים בני גזע הזהב, גזע זאוס הגדול:
האחים מינוס ורדמנטיס, איאקוס
הצדיק. שם אפלטון, כוח קדוש, פיתאגורס
כליל-המעלות, וכל אלה אשר כוננו את מחול האהבה
בת האלמוות, ואלה אשר זכו בחברתם האצילה
של הרוחות הברוכים, שם מתענג הלב
על חדוות חג נצחי. הו אתה המבורך,
אשר נשאת עמל אין קץ! הנה עם הרוחות הקדושים
אתה מתהלך, ניחן בחיים כבירים.
הבה, מוזות, נפתח בזמר וניסוב בריקוד
לכבוד פלוטינוס המתענג, את אלה
הביע נבלי הזהוב על האיש המאושר.

שלך תמיד – בהערצה, בהערכה ובאהבה גמורה,
תלמידך הנאמן והמסור,

דוד מרחב

צ'ה שלי – ראיון עם העיתונאי ג'ון לי אנדרסון

פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.12.2011

צ'ה גווארה, המהפכן שכמעט וחולל מלחמה גרעינית, מייצג סוג לא מושחת של הנהגה, כזאת שחסרה בימינו. לעיתונאי ג'ון לי אנדרסון, כתב ה"ניו יורקר" ומחבר הביוגראפיה על צ'ה גווארה, יש הרבה מה להגיד על ספרו, הקשר שלו לאובמה, לנתניהו ולסכסוך באזור. ראיון

יש משהו מפתיע בדמותו של ג'ון לי אנדרסון, עיתונאי ה"ניו יורקר" שכתב את הביוגרפיה עבת-הכרס של המהפכן הדרום אמריקני צ'ה גווארה, שיצאה לאור באחרונה בהוצאת "מעריב". אנדרסון, עיתונאי גבה-קומה, מאפיר ומזוקן הגיע לישראל במיוחד לרגל תרגום ספרו (שהופקד בידיו הנאמנות של אריה חשביה), מגלם באישיותו מזיגה חד-פעמית כמעט: הוא גם מעריץ ("מוקסם", הוא מתקן אותי) את צ'ה גווארה, אבל באותה מידה מייצג את השמאל הליברלי הרך של פעם; הוא גם מאוהב ברעיונות של גרילה ומאבק לחופש, אך קשה למצוא אצלו הערצה לפלשתינים (הגם שהוא מבקר את ישראל). זה עשוי אולי להסביר את את השיח שהוא בוחר לנהל: שמאלני אבל מתון, ביקורתי אך חף מכל שנאה, הוגן בביקורת על ישראל אך עם מינון דל מאוד של חד-צדדיות.

אני פוגש באנדרסון בבית קפה ירושלמי כמה ימים לאחר שהרצה בפני מערכת "הארץ", העיתון היחיד שזימן אותו לפגישה עם בכיריו. תהיתי בקול רם אם אין זו אירוניה שרוב כלי התקשורת בארץ – למעט שני העיתונים האידיאולוגיים של השמאל והימין – התעלמו מביקורו. אולי זה לא מעניין אף אחד, הוא ניסה להציע הסבר בעודו בוחש בכוס הקפה שנחה על שולחנו. הדיסוננס הזה בין כתיבתו המצוינת של אנדרסון והמוניטין שלו בעולם, לבין האופן שבו הוא התקבל בארץ, מפתיע; שכן ספרו על גווארה הוא באמת מלאכת מחשבת של מחקר המתקיים בשטח ולא מספרייה אקדמית שכוחת אל, כתוב בשפה קולחת ובסגנון דרמטי ומרתק.

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה", הוא משחזר את ראשית הרומן בינו לבין אבי המהפכה הקובנית, שבמהלכו אף פגש את אלמנתו של גווארה ונסמך על שולחנם של בכירי המפלגה הקומוניסטית הקובנית. "הוא ייצג את תרבות-הנגד, את ההתנגדות למלחמה בווייטנאם. הוא היה כמעט אלוהים עבור דרום אמריקה. בשנות ה-80', התחלתי להתעניין באנשים שעסקו במלחמות גרילה, שנלחמו בעד רעיונות שאותם אנשים האמינו בהם. התחלתי לנסוע בעולם כדי לגלות את עולם ההתקוממות. בין סוף שנות ה-80' לבין ראשית שנות ה-90', כתבתי ספר על מלחמות גרילה, ושהיתי במחיצת מרקסיסטים, אסלאמיסטים ואנשי גרילה אחרים. כולם שאבו השראה מצ'ה גווארה. בעוד שבעולם המערבי הוא היה סוג של 'פופ אייקון', הרי שבעולם השלישי הוא הפך לסמל של מהפכה, ארכיטיפ שמנסים לחקות אותו".

אנדרסון מסביר, כי המהפכן המזוקן מהאי הקומוניסטי היווה מודל שכל תרבות ואידיאולוגיה הייתה יכולה להתחבר אליו. "צ'ה ריתק אותי כי הוא עבר תהליך של מיתולוגיזציה. היו פערים גדולים בקורות החיים שלו, והסתקרנתי במיוחד כשענני המלחמה הקרה החלו להתפזר עם קריסת הקומוניזם המזרח-אירופי. לכן, חשבתי שגווארה יכול להיות נושא מלהיב ומרתק לספר. הוא היה דמות שערערה על הגדרות קלות של מיהו הטוב ומיהו הנבל".

להסיר את הילת הקדושה

אנדרסון, שיציין בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-55, נולד בפלורידה. אמו הייתה מחברת ספרי ילדים ומרצה באוניברסיטת פלורידה. אביו היה כנראה הדמות שהשפיעה יותר על חייו: הוא שימש יועץ ל'סוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי', וג'ון הצעיר גדל והתחנך ב-7 מדינות, החל בדרום קוריאה ובאינדונזיה, וכלה בארצות הברית ובבריטניה. בשנת 1979, החל לעבוד ככתב ה"לימה טיימס" בפרו, ובמרוצת שנות ה-80' עבד ככתב ה"טיים מגזין" במרכז אמריקה. ספרו על צ'ה גווארה, "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן", מחזיק למעלה מ-800 עמודים באנגלית ו-780 עמודים בעברית. הספר פורסם בראשונה ב-1997, והגיע לישראל בתרגום עברי רק השנה – 14 שנים לאחר שיצא לאור באנגלית. ב-2002 וב-2004, פרסם אנדרסון שני ספרים נוספים, על אפגניסטן ובגדד, בהתאמה. אף אחד מהם לא הגיע למספר העמודים הרב של ספרו על המהפכן הדרום אמריקני שמצא את מותו ב-9 באוקטובר 1967 מידי מתנגדיו בבוליביה.

למרות העיסוק בדמות שעברה האלהה, אנדרסון לא עורר עניין רב בחוגי השמאל המקומי עם פרסום הביוגרפיה של גווארה. הוא לא הוזמן להרצות במועדוני המפלגה הקומוניסטית בתל-אביב, האנרכיסטים לא קראו לו לבוא לזרוק אבנים בבלעין, הפלשתינים לא סידרו לו פגישה עם הראיס וביקורו בישראל עבר בלי שהותיר כמעט חותם על הסצנה הרדיקלית. ואם לא די בכך, היו גם שסירבו לפרגן: חיים ברעם, אח של, עיתונאי "כל העיר" ואיש חד"ש, העיר בביקורת שפרסם ב"הארץ", כי אנדרסון אינו מדייק לעתים. "הביוגרפיה המרשימה הזאת אינה חפה מבעיות. הדוגמה הבולטת לכך היא החלק המספר על אודות המגעים שגרמו להצבת הטילים הסובייטיים בקובה ב-1962, שמסתיים בהפרזה הוליוודית טיפוסית", כותב ברעם. "אנדרסון מייחס את כל התהליכים הדיפלומטיים המסובכים, שקדמו להסלמה הכה משמעותית במלחמה הקרה, לגיבור ספרו, ובכך סותר את הניתוח המורכב שלו עצמו.

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

למעשה, כפי שאנדרסון יודע לספר לנו, ברית המועצות, בניצוחו האישי של מנהיגה ניקיטה חרושצ'וב, היא זו שיזמה את המהלך. האגף השמאלי בהנהגה העליונה הקובנית (ראול קסטרו וגווארה) תמך בהצבת הטילים באי הסמוך כל כך לחופי מיאמי והמנהיג פידל קסטרו, שהבין שהניתוק בין קובה המהפכנית לבין ארצות הברית נהפך לעובדה מוגמרת, ניאות. אבל אנדרסון מתעקש: 'בתוך כמה שבועות תביא העסקה שרקח צ'ה את העולם אל סף מלחמה גרעינית'. דרמטי, אבל שנוי מאוד במחלוקת. אירועי אוקטובר-נובמבר 1962 דווקא הוכיחו שהמעצמות הגדולות היו מוכנות לעשות הכל כדי שמלחמה גרעינית לא תפרוץ; גווארה והקובנים היו בעיקר פיונים במאבק הגלובלי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, וכל קביעה אחרת, גם לצרכים 'ספרותיים', היא טועה ומטעה".

כשאני מצטט בפני אנדרסון את הביקורת הזאת, הוא מעווה פנים. אני תוהה אם הוא מעריץ את גווארה עד כדי כך שכל מיני ישרא-קומוניסטים יתווכחו איתו למי ראוי לתת קרדיט בכל הנוגע לסכסוך שכמעט דירדר את האנושות למלחמה גרעינית. "מה שאני חש כלפי צ'ה גווארה הוא היקסמות, לא הערצה. היו בו היבטים רבים שלא אהבתי. הוא לא דמות שחור-לבן, כמו רובנו. בספר, רציתי למלא את החורים בחייו. במובן הזה, ערכתי לו דה-מיסטיפיקציה". אנדרסון תוהה אם ברעם מגיע מהימין.

לא, הוא דווקא מהשמאל.
"אה, השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא. הימין לא אוהב אותו כיוון שהוא כזה נערץ בעולם. תבין שלפניי, הספרים אודותיו עסקו במיסטיפיקציה או בדמוניזציה שלו. יש ניסיון להפוך אותו למעין פסטיש שחור-לבן. אני לא מסכים שצבעתי אותו בצבעים של הרפתקנות רומנטית. המרקסיסטים חושבים שהוא היה מושלם ויש כלפיו פולחן אישיות שבו הוא הופך למעין-אלוהים".

ובכל זאת, ברעם טוען – ומצטט אותך – שלשיטתך צ'ה היה אחראי לעניין משבר הטילים.
אנדרסון מתעצבן קלות, סוג של עצבנות ניו-יורקית מנומסת נוכח ביקורת של קומוניסט ישראלי מהפריפריה הירושלמית. "הוא בור. צ'ה היה האדריכל הראשי של יחסי קובה והסובייטים. הוא היה דמות מפתח במו"מ שהביא להבאת הטילים הסובייטים לקובה. צ'ה ופידל עברו לצד בריה"מ כי הם חשבו שהסובייטים ייצאו מנצחים מהעימות בין המעצמות, אף שבתחילה הם ביקשו לקשור יחסים עם ארה"ב".

כך או אחרת, לי הוא נראה דמות מסוכנת מאוד. הוא היה מהפכן שמסור לעמו, אבל גם אדם שעבור מהפכה עולמית מוכן לשרוף את הכול באש גרעינית. הוא גם הוציא להורג את מתנגדיו.
"הוא עבר תקופה קשה מאוד. הרי במלחמה הורגים אנשים. זה מה שאתם עושים כאן". אנדרסון מביט בי כדי לוודא שהפרובוקציה עבדה, וממשיך בידענות מופלגת שמאפיינת, מהיכרותי האישית, בעיקר מהפכנים מסורים: "היו 240 הוצאות להורג לאחר המלחמה. במהלך המלחמה, אסירי האויב לא הוצאו להורג. מרגלים ובוגדים – כן. לאחר ניצחון המהפכה, היו טריבונלים עממיים שערכו דיונים ציבוריים. מי שהוצא להורג היה אחראי לפשעי מלחמה. במהלך השנים שצ'ה וחבריו שהו בערים, נוהל נגדם טרור מצד משטרו של בטיסטה. כשהם הגיעו להוואנה, מתנגדי המשטר ברחו, ומי שמצאו שם – ירו בו. זה לא היה טיהור סטליניסטי. גווארה לא המשיך להוציא להורג אנשים לאחר מכן. הוא לא הוציא להורג אף אחד. הוא כנראה היה צריך לעשות את זה, אבל לא עשה". אנדרסון, עושה רושם, נהנה מהרושם המתעתע הזה שהוא מותיר בשומע: עיתונאי מהפכן? אולי סתם חובב מהפכות? היסטוריון מגויס? קשה להכריע.

דומה לפלשתינים אבל שונה

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928, הבכור בבניה של משפחה ארגנטינאית אמידה עם שורשים איריים-באסקיים-ספרדיים. מגיל צעיר החל גווארה לקרוא את מרכס, ועינו שזפה גם את כתבי פרויד, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא ואחרים. הוא היה נשוי פעמיים, ומנישואיו נולדו לו 5 ילדים. הוא למד הנדסה בקורדובה, ועם מות סבתו שגססה בעקבות אירוע מוחי, וגם בשל מחלת האסטמה הקשה שממנה סבל, החל ללמוד בדצמבר 1947 רפואה בבואנוס איירס.

במסעותיו הפך מודע לקבוצות שלמות, עניות ומדוכאות, בהן האינדיאנים הנשכחים. בפגישותיו בדרום אמריקה החל לפתח תודעה מהפכנית, טיפל במצורעים, עסק בצילום ובעיתונאות, כתב על שבטי המאיה והאינקה וב-1952 שב לבואנוס איירס כדי להשלים את מבחניו. הוא עבד בבתי חולים בגואטמלה ובמקסיקו סיטי, וכעבור פחות משנה הוסמך להיות רופא. במקסיקו, פגש את האחים ראול ופידל קסטר והצטרף לאימונים גרילה מהפכניים. המהפכנים הצעירים נעצרו, שוחררו והפליגו בלוויית 82 מהפכנים נוספים על סיפון ה"גראנמה" אל היעד: קובה. חייליו של בטיסטה, שליט קובה, שהוגדר על-ידם כמי שניהל את "בית הזונות של האימפריאליזם" לאור תיירות הזנות המפוקפקת שם, ביקשו להניסם ונלחמו בהם. המעטים שניצלו מהעימות עם הצבא, ברחו להרים וצ'ה זכה לדרגת מפקד בצבא קסטרו.

גווארה החל את מסעו להבסת השלטון המושחת בקובה כאשר בשלהי 1958 פיקד על כוח צבאי קטן של מורדים שהתקיף את הצבא המאומן של בטיסטה. האגדה מספרת, כי חיילים אף ערקו לטובת הגרילה הקומוניסטית הנחושה. כעבור שנה, נמלט רודן קובה מהאי ובאמתחתו 40 מיליון דולר. גווארה ביקש להעלות את רמת הרפואה הירודה בקובה, למגר את העוני הקשה ולהציל את בריאותם של תושבי האי הקומוניסטי הצעיר. הוא הקפיד לבוא בחשבון עם מתנגדי המשטר, ובמשך ארבע שנים הוציא להורג את מתנגדיו, כשההערכות נעות סביב 150-500 איש.

המהפכן חסר המנוח התקשה להסתגל למציאות בלתי-הרפתקנית ומחייבת של ראש מדינה: הוא ביקר בחלק ניכר ממדינות העולם, ובמשך 6 שנים היה שר התעשייה בקובה ונשיא הבנק הלאומי שם. אולם עמדותיו המהפכניות, חצי מאואיסטיות-חצי טרוצקיסטיות, ציננו את היחסים בינו לבין פידל קסטרו, שסלד מן הביקורת של גווארה על הסובייטים, שלא היו דיי מהפכנים לטעמו. הוא החליט לייצא את המהפכה הקובנית למדינות נוספות, בהן אלג'יריה, קונגו ובוליביה. ב-9 באוקטובר 1967 נתפס גווארה על-ידי הצבא בבוליביה והוצא להורג. רק כעבור 30 שנה, הועברו עצמותיו לקבורה בקובה בטקס שבו השתתפו למעלה ממיליון איש. גווארה, אגב, הספיק לבקר בעזה ב-1959 ואף הותיר צילום שלו עם אנשי הרצועה.
אנדרסון מודע לניסיון שנעשה לא-אחת, לגזור גזירה שווה בין הטרור הפלשתיני לבין הגרילה הקובנית בראשות גווארה. "לפני שעורכים השוואה, צריך לזכור שהמהפכה הקובנית הייתה תוצר של שנות ה-60' וה-70'. עם זאת, לכל תנועות ההתנגדות יש מאפיינים משותפים. אפילו מתנגדיו של צ'ה גווארה העריצו אותו. לערבים הייתה הנהגה רעה לאורך השנים, וצ'ה בהחלט מהווה דוגמה למנהיגות אחרת, שמעולם לא הזדקנה והושחתה, ושילמה מחיר על אמונותיה. לא רק פה אלא גם בפקיסטן ובפיג'י הפנים שלו הם פני המרד, מלאות כעס".

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

ובכל זאת, כדאי להזכיר שבמערב, צ'ה גווארה הפך לאייקון של תרבות הצריכה, עם חולצות טי והדפסים של דמותו עליהן. יש שוני בין התפישה שלו במערב לבין האופן שבו רואים אותו במקומות אחרים.
"זה אולי רוקן מעט את הדמות, אבל המסר עדיין שם. יש הבדל בין צ'ה שנמצא בבוטיק לבין צ'ה שמופיע על החולצות בכיכר רבין או בהפגנות נגד הג'י-שמונה. עדיין המסר המהפכני נותר על כנו. עובדה שהספר שלי ממשיך לצאת בשפות שונות בעולם, בסין למשל. צ'ה נשאר סוג של מופת. הוא דמות שניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים. מתנגדיו של צ'ה יודעים את מה הוא מייצג ולכן מנסים לשים אותו בתבניות פשטניות. הרי יש הרבה אי-שוויון ושחיתות בעולם ולצ'ה יש מסר של שינוי החברה. בעולם השלישי יש הערצה רבה ומודעות גבוהה למי שצ'ה היה ולמה שהוא סימל".

קואליציה נטולת אושר

מחמוד אחמדינג'אד והוגו צ'אבז הם רק חלק מהקליינטים שאותם ראיין אנדרסון לאורך השנים. הוא בילה זמן ניכר בלוב, ביקר לא אחת בטהרן, פגש את מתנגדי המשטר והגיע עד ללשכת הנשיא אחמדינג'אד. את קדאפי, אגב, לא יצא לו לפגוש. התוצאה הייתה כתבת ענק מרהיבה שפורסמה ב"ניו יורקר", עם בונוס בדמות ראיון עם הצורר הפרסי. אפשר שסוד קסמו של ג'ון לי אנדרסון הוא הזהירות הפוליטית המופגנת שהוא מפגין, גם בראיונות לעיתונות בישראל. בוונצואלה, למשל, שורר לדעתו "בלגאן". את הימין שם הוא מגדיר כ"לא-אחראי" ו"אנוכי". לצ'אבז יש "כוונות טובות" אבל הוא מנסה "לחקות את הנוסחה של פידל בקובה". "זו לא מהפכה אמיתית. במהפכה אתה צריך להוריד את המסיכות", הוא חותם. אנדרסון, כך נראה, מקפיד לשבת על הגדר, לא להסתכסך עם אף אחד.

משום-מה, דווקא המהפכה הלובית זוכה לשבחים ממי שעשה התמחות פרקטית בעולם של גרילה ומהפכות. "זו מהפכה אמיתית. היא אלימה, המנהיג ומשפחתו סולקו, וכרגע יש ואקום שלטוני. לוב לא הייתה באמת מדינה. קדאפי היה המדינה".

כשנתפס, ניבא סייף אל-אסלאם קדאפי שבתוך שנה השבטים בלוב יתחילו להילחם אלה באלה. זה לא נראה לי כמו מהפכה אמיתית.
"יש סיכוי גדול שזה יקרה. המהפכנים מחפשים מנהיג, ומי שמנהיג אותם כרגע הם ראשי השבטים, טכנוקרטים או אסלאמיסטים. זו לא קואליציה מאושרת. אין להם יכולת ליצור צבא מאוחד. הם יזדקקו לעזרה רבה מן המערב. צריך לזכור גם, שחלק ניכר מהנשק שהיה בידי המדינה עבר לרשות המדינה. הסיכוי שהמהפכה שם תצליח הוא 50:50. באופן כללי, אני מעט פסימי לגבי המצב בלוב".

אתה מדבר על מהפכה אבל מי שהפיל את קדאפי היה המערב. אלה היו כוחות נאט"ו שעשו את העבודה. זו לא הייתה מהפכה עממית בנוסח קסטרו וגווארה.
"הם הפילו את קדאפי כי הם יכלו. הייתה אפשרות להפיל אותו עם הנוסחה של 'בלי טביעות רגליים באדמה'. זה היה שיתוף פעולה בין המורדים לבין נאט"ו. כאשר החלה שפיכות דמים, זה פשוט קרה. כשהגוש המזרחי התמוטט, זה התרחש בבת-אחת. הייתי ביקורתי כלפי נאט"ו, אבל בסופו של דבר זו הייתה הצלחה גדולה. באופן כללי, האביב הערבי הוא בעצם הר געש אחד גדול; אתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. זה דומה למזרח אירופה של פעם: אזור שאינו הומוגני באופן אתני, שהיה אטום במשך שנים".

ההתלהבות של אנדרסון מן המתרחש באזור נגמרת כשמתחילים לדבר איתו על ישראל והפלשתינים. כשהוא מתבקש לחוות דעה על הסכסוך המקומי פה, נדמה שהאוויר יוצא לו מן המפרשים. "יש תחושה גדולה של מיצוי בכל הנוגע לתהליך השלום", הוא קובע. "לישראל יש הרבה חברים, ובפרט בארצות הברית, אבח יש תחושה שזה נמשך זמן רב מדי. הסכסוך הבלתי-פתור עם הפלשתינים צריך להיפתר דרך משא ומתן כך שאפשר יהיה לסלק את הקיצונים".

לפי הניסוח שלך, ישראל היא בעצם בעיה למערב. אבל בארצות הברית, ולא רק אצלנו, יש אומרים שלמעשה ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו יש נוכחות מערבית רציפה. המדינה היהודית היא המעוז היחיד של המערב באזור.
אנדרסון לא מתלהב מן הקביעה הזאת. "איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים? באיזה אופן אתם עוזרים למערב להתמודד עם מה שמתרחש בסוריה? זה מורכב. אני מסרב לנוסחאות פשטניות ושטחיות של סנטורים אמריקנים ימנים, וגם של הקצה האחר. לשתי המדינה יש מערכת יחסים קרובה ועמוקה. זה עניין היסטורי שכנראה לא הולך להשתנות. מה שאנו רואים בממשל הנוכחי הוא ניסיון לזרז את קצב הפיוס ומציאת הפתרון. פיתרון הסכסוך עם הפלשתינים יהיה יתרון עצום למערב. המצב הנוכחי נראה לי כמו הצדקה לקיצונים להמשיך הלאה בחייהם. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם הנכון. עצוב לבקר במדינה שבה אתה רואה חומות. מה קורה בעצם בצד השני של החומה? זה חלק מישראל? זו מדינה אחרת? אם 60 שנים של השפלת הפלשתינים וניצחונם במלחמה לא הצליחו לסיים את הסכסוך, ומה שיכול לפתור אותו הוא פתרון של שתי מדינות, אז פשוט תעשו את זה".

נוירוטיות ישראלית

אנדרסון מקפיד להדגיש בפניי כל העת, כי הוא "איננו מומחה". אולם הידע שלו על הנעשה בישראל הוא רחב מאוד. אני מציין בפניו כי באחרונה עלה התיקון לחוק לשון הרע, המעלה את תקרת הקנס שניתן להשית על אדם או כלי תקשורת מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. אני מסביר לו גם על חוק העמותות שהועבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת. למרות המחויבות שלו לרעיונות של חופש עיתונאי, הוא בוחר להיזהר בניסוחיו. "יש כאלה שטוענים שישראל נמצאת על סף הפשיזם", אני מתגרה בו. הוא מנסה מעט להתחמק מן השאלה ("אין לי מושג מהו חוק העיתונות פה", הוא אומר), אך לבסוף נכנע: "באופן כללי, כשממשלות מתחילות לחוקק חוקים בכל הנוגע לחופש העיתונות, מניסיוני, זהו מדרון חלקלק המסכן את חופש הביטוי".

המעניין הוא שהמאבק נגד התיקון לחוק לשון הרע משותף לעיתונאים מהשמאל ומהימין בישראל. זה לא עניין של מחנות פוליטיים.
אנדרסון בוחר להתייחס במנותק מהשאלה. "מהאופן שבו אתה מתאר את זה, זה נשמע לי רעיון רע. זה נראה כמו ניסיון להפעיל לחץ כלכלי כדי להביא לצנזורה. זה אולי יגן על החזקים". הידע שלו, לעומת זאת, מפתיע כשזה מגיע לבית המשפט העליון. כנראה שבישיבת מערכת "הארץ" שבה השתתף, היה מי שדאג לטפטף לו את המסר המתאים. "בכל מה שנוגע למינוי פוליטי של שופטים, זה מסוכן. מערכת המשפט היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. מערכת משפט עצמאית חשובה על מנת שתהיה דמוקרטיה בריאה, על מנת שיתקיים שלטון החוק. כשאני קורא על חוקים כאלה, אני חושב על משטרים טוטליטאריים. זו נראית לי התנהגות נוירוטית. באופן כללי, הכול מתחיל להשתנות אצלכם. גם מערכות יחסים ארוכות עם השכנים שלכם. זה גורם לנוירוטיות, לחרדה. הקיטוב בין השמאל לבין הימין בישראל מדאיג. במקום תהליך של פיוס בין המחנות, אנו רואים קיטוב הולך וגובר. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם שיכול לאחות את הקרע".

פגשת בימי חייך הרבה מאוד מנהיגים. איך, לדעתך, תזכור ההיסטוריה את בנימין נתניהו?
"נחיה ונראה. זה עוד לא נגמר. לפעמים, זוהי הפעולה האחרונה שהופכת לרגע המכריע. נכון לעכשיו, אין לו מורשת גדולה. הרבה אנשים אהבו או שנאו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. איכשהו, הוא היה אסרטיבי מאוד. ידעת מה אתה מקבל ממנו. הוא היה החלטי מאוד. נתניהו הוא תקיף מבחינה רטורית, אבל לא החלטי. רטורית, הוא אסרטיבי. הוא כמו שחקן. ובכל זאת, הוא לא כזה זקן. תראה את רבין ופרס".

לאחרונה הייתה יוזמה בקרב חוגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית להחליף את הנשיא המכהן, ברק אובמה, במזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שגם דחתה את ההצעה. מה הם לדעתך הסיכויים, כמי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, שאובמה יזכה לקדנציה נוספת בנשיאות ארצות הברית?
"הילרי קלינטון היא אינטליגנטית, למדה המון מטעויותיה, יש לה הרבה הון פוליטי, אבל עוד לא הגיע הרגע שלה. אובמה אולי מאכזב רבים, אולם זה מפני שהוא אדם מתון. הוא איש של פשרה. אבל אחרי שמונה שנים של נשיאות בוש, נשיא של ירייה מן המותן, עברנו מאדם שבקושי יכול לסיים משפט באנגלית, לנשיא שיכול לחשוב שמונה מחשבות ביחד ולהגיע לסוף הפסקה. אובמה נבחר לנשיאות כאשר הכלכלה העולמית החלה לקרוס. הוא לא קיבל את ההזדמנות שלו". אני מנסה לגזור גזירה שווה בין אובמה לבין צ'ה גווארה. אנדרסון מצטחק. "צ'ה מעולם לא היה מדינאי או מנהיג פוליטי. הוא היה מהפכן", קובע אנדרסון. "גם אובמה מהפכן", אני מחזיר לו. "אובמה הוא לא מהפכן", מרצין איש ה"ניו יורקר". "ניהול הכלכלה שלו הוא לא מהפכני. הנסיגה שלו מהחלטתו לסגור את הכלא בגואנטנמו איננה מהפכנית. הוא מאוד מאכזב. הוא גם לא ביטל את האמברגו על קובה. הוא לא עשה ולו דבר אחד שניתן לזהותו כמחווה מהפכנית. האם לרפובליקנים יש סיכוי לנצח אותו? נראה. מיט רומני הוא אדם מבריק, פטריוט, עשיר ומחונך מספיק כדי לא להיות מושחת. הוא האדם המתאים עבור הימין. אבל מוקדם מדי לנבא אם רומני ינצח את אובמה".

"בכל מקום בעולם יש משבר של מנהיגות. תראה, אנחנו 60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום נשאר לא-שוויוני. העולם מתחיל להתרוקן מנכסיו. מה נעשה הלאה? אנו נצטרך מנהיגים חדשים, בעלי חזון, שיידעו מה צריך לעשות. באשר לארה"ב, אלה לא תהיינה בחירות שמחות. למען האמת, אני לא יודע מה יקרה בסופן. זה משפט מוזר לסיים בו ראיון, לא? לומר 'אני לא יודע'. דבר אחד אני כן יודע: בזמנים של משבר אמיתי, תמיד מתרחש הבלתי-צפוי. בעיתות כאלה, צומחים מנהיגים חדשים. לפעמים, המנהיגים הם כמו צ'ה גווארה".

הבחירה של יאיר לפיד

כמויות הדיו שתותזנה בימים הקרובים על כניסת יאיר לפיד לפוליטיקה, עשויות להספיק לעיתונים של שנה שלמה. שלל השערות על עתידו, הרכב הרשימה וכמות המנדטים הצפויה לו ימלא את המדורים הפוליטיים. מובן שאף אחד לא יודע באמת מה צופן העתיד, לבטח שלא הסקרים המחמיאים שכנראה יפורסמו בקרוב, אך עיתונאים נוהגים לפרשן מאותה סיבה שפוליטיקאים נוהגים לדבר: כי הם יכולים. בפועל, יאיר לפיד הוא חידה.

חידה, משום שהוא נמצא בתוך המרכז הפוליטי שיכול לאכלס אנשי שמאל וימין כאחד. פעם קראו לזה צנטריזם; סוג של ערבוב בין ליברליזם אזרחי, קפיטליזם מתון, מצע מדיני רך וטלאים של קונצנזוס אמורפי. ככה אהוד ברק הצליח לעלות לשלטון ב-1999. התיאורטיקן שלו היה שלמה בן-עמי, שהיטיב לבטא את הדברים בספר השיחות המרתק שהוציא עם אלי בר-נביא. הדוגמה הייתה טוני בלייר והדרך השלישית. כולם זוכרים, אגב, איך זה נגמר. בישראל, למפלגות מרכז יש גורל טראגי. אם הן לא גומרות רע, הן גומרות רע מאוד. למען האמת, זה קורה בכל העולם: בבריטניה, למשל, ניק קלג משתרך אחרי קאמרון. בישראל, כבר הספיקו לשכוח את ליפקין-שחק, שלא לדבר על ידין וד"ש. משהו במציאות מסרב ליישר קו עם הליברליזם המתון הבלתי-מחויב כל כך.

הזדמנות או איום? יאיר לפיד. צילום: עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד

המציאות הישראלית והעולמית היא מורכבת, ולפיד יידרש לתת מענה אמיתי לסוגיות קשות. השאלה הדחופה ביותר היא המדינית, וכאן יצטרך מגיש "אולפן שישי" לפרוש משנה ברורה. שהרי נתניהו, בהשקפותיו המדיניות לפחות, מכיל את הקונצנזוס הישראלי. מספר הישראלים שחושבים שקיים מנהיג פלשתיני שיסכים לחתום על הסכם שלום בנוסח הרדיקלי ביותר שלו, הוא זעום. אם יבחר לפיד במסר של "נתחיל בתהליך ונראה מה יהיה", הוא ימצב את עצמו על אותה המשבצת של קדימה. שהרי ישראל התחילה באינסוף תהליכי מו"מ עם הפלשתינים, ודבר לא יצא מכך. קצה נפשו של הציבור בקונגלומרט האופורטוניסטי הקדימאי.

גם העניין הכלכלי והחברתי דורש מענה. שלי יחימוביץ' צודקת בהערכה שמפלגת העבודה מייצגת קוטב אדום ייחודי במפה הפוליטית. לפיד יצטרך לבחור בין הסוציאליזם נוסח יחימוביץ' לבין ליברליזם כלכלי בנוסח נתניהו. אידיאולוגיות האמצע עברו מן העולם. אם ימצב את עצמו על המשבצת הליברלית של שוק חופשי וקפיטליזם רך, גם כאן לא ברור מה ההבדל בינו לבין קדימה. יתירה מכך: "שינוי" של לפיד האבא נקטה בגישה שמרנית במובן הכלכלי, שקרובה יותר לנתניהו בתפישתה. עיתונאי ערוץ 2 בדימוס יצטרך להסביר במה הוא שונה מנתניהו. כי את המסרים של יותר שוק חופשי, יותר תחרות ויותר ליברליזציה, מציעים כבר בליכוד.

לפיד יכול, מן הסתם, להריץ רשימה בעל גוון אזרחי. נניח, שילוב של ליברליזם חברתי, מאבק למען שלטון החוק, תפישה רדיקלית של מהות הדמוקרטיה ושיח זכויות ליברלי המתכתב עם עניין הדרת הנשים, החילוניות, עליונות בית המשפט העליון ומניעת אקטיביזם פרלמנטארי בכל הקשור לעניינים כמו מימון זר, זכות העמידה בפני בג"ץ, יחסי הכנסת והחברה האזרחית וכיו"ב. הבעיה הגדולה של רשימה כזו היא בהיותה תנועת רפורמה אזרחית יותר מאשר מפלגת חילופי שלטון. בסצנריו כזה, גוש השמאל-מרכז החדש יורכב מחמש-שש מפלגות שעלולות ליצור, בתמיכת הערבים, כנסת לעומתית, כאשר הליכוד מהווה המפלגה הגדולה. אם המטרה של לפיד היא להחליף את נתניהו, הרי שבסופו של יום, התוצאה עלולה להיות כאוס פוליטי חסר יציבות בעידן של אתגרים לאומיים קשים מנשוא. במובן מסוים, זהו חוסר אחריות משווע כאשר באיראן מתקדמים אל עבר פצצה גרעינית, העולם הערבי מתפרק לגורמים ובאש"ף מייסדים ברית עם חמאסטן בדרך הארוכה לקראת חזון פלשתין הגדולה הנקייה מיהודים. מצב כזה, שבו הלגיטימציה של כל שלטון תהא מוטלת בספק, הוא רע לישראל.

יחד עם זאת, ללפיד שמורה אפשרות נוספת. והיא הדרך שבה בחר אביו כאשר הצטרף לממשלת שרון. הוא יכול לנהל קמפיין פוליטי שונה, נקי משנאת נתניהו, חף מדה-לגיטימציה לליכוד, נטול כל רעל נוסח יחימוביץ', שבשבוע שעבר דאגה לתקוף את בניו של ראש הממשלה כדי להוכיח שגם היא יכולה לשנוא את נתניהו לא פחות מזהבה גלאון או מציפי לבני. הוא יכול לייסד מפלגה ליברלית אמיתית שחסרה בישראל. לא הרפתקה זמנית. לא איזה משהו אמורפי וחולף. לפיד יכול להקים רשימה שתפעל כקבלנית רפורמות שתסייע לראש הממשלה לקבל בסיס ציבורי איתן, מרכזי ושפוי, ותסיר מעליו את עול הגחמות של שותפים קואליציוניים בלתי-צפויים. במצב כזה, שבו הממשלה הבאה תורכב מהליכוד, מרשימת לפיד ואולי גם מגורמים אחראיים נוספים, ללפיד תהיה בשורה לעם בישראל. אם ישמש לנתניהו משענת נאמנה כפי שעשה אביו המנוח, תהיה לו הזדמנות אמיתית לעצב את החברה בישראל מעומק הקונצנזוס הציוני המפוכח, ולא בדילים עם מפלגות ואישים שעניינים כמו משילות ואחריות לאומית נעדרות מהלקסיקון הפוליטי שלהם. הימין צריך לראות בלפיד הזדמנות, לא איום. הוא, מצידו, צריך להשתחרר ממוסכמות פוליטיות שמתמצות באיבה תהומית לראש הממשלה.

מקארתי – לא מה שחשבתם

בחינות היסטורית של המקרתיזם בארה"ב מלמדת, כי אין כל בסיס להשוואתו עם יוזמות הימין האחרונות, כפי שטוענים ארגוני השמאל

פורסם בשינויים ובקיצורים קלים במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.1.2012

ב-2 למאי 1957, מת ג'וזף מקארתי והוא בן 49 בלבד. במשך עשור שלם, שירת מקארתי נאמנה את המדינה שבה נולד ושמטעמה שימש סנטור, ויסקונסין. הוא היה עורך דין במקצועו, שירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה ושנה לאחר תום המלחמה, נבחר לסנאט האמריקני. למעשה, מעטים יודעים כי עד 1950, היה מקארתי סנטור אלמוני למדי. באותה שנה, עורר סערה באמריקה, כשטען שיש בידיו רשימה של חברי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומרגלים למען ברית המועצות, המועסקים במחלקת המדינה. מקארתי מעולם לא הציג את הרשימה הזו, אולם בשנים שלאחר מכך, לא נח ועקב אחר קומוניסטים, אוהדי בריה"מ ומי שנחשדו כמרגלים, בכל גזרה מגזרות הפעילות הציבורית האמריקנית: הממשל של הנשיא טרומן, מחלקת המדינה, צבא ארה"ב ואפילו תחנת הרדיו "קול אמריקה". יחסיו המתוחים עם הצבא, השליכו על יחסיו עם הסנאט: ב-2 בדצמבר 1954, ננקטו נגדו סנקציות שכל תכליתן להשתיקו. מקארתי, שראה כיצד מפעל חייו יורד לטמיון, מצא נחמה בטיפה המרה. הוא מת מצהבת, שכנראה הוחרפה עוד יותר מצריכת האלכוהול המוגברת שלו.

שמו של מקארתי עלה באחרונה לכותרות, לאחר שבשמאל דאגו לסווג את יוזמות החקיקה של הימין כביטוי ל"מקרתיזם", ובפרט את היוזמות לחקירת ארגוני השמאל, להפסקת המימון הממשלתי הזר לעמותות ולארגוני זכויות אדם ואזרח, לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, למינוי השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון ועוד. הניסיון לטעון כי הרוח בישראל היא מקרתיסטית או קרובה איכשהו למקרתיזם האמריקני, מתאפיין כולו בבורות איומה: לא זו בלבד שאין דמיון בין ישראל לבין המקרתיזם, אלא שבהשוואה לשנים שבהן פעל מקארתי המנוח, נראית ישראל כדמוקרטיה ליברלית במיוחד, אולי אפילו קיצונית.

התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין. ג'וזף מקארתי

אחד המיתוסים הרווחים בציבור, הוא שישנה חפיפה בין תקופת שירותו של מקארתי לבין המקרתיזם. למעשה, המקרתיזם – כלומר, המאמץ להדוף את המעורבות הקומוניסטית בחיים הציבוריים האמריקניים ולדחוק הצידה את אוהדי בריה"מ והקומוניזם – לא החל ב-1950. ראשיתו בתקופה הראשונה של החרדה מפני הקומוניזם (First Red Scare), שהחלה עם תום מלחמת העולם הראשונה והצלחת המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשלהי 1917. השביתה הכללית בסיאטל ושביתת שוטרי בוסטון, ולאחר מכן פעולות חבלה של ארגונים אנרכיסטיים, עורר באמריקנים את החשש שלא רחוק היום שבו האדומים יחליפו את פסל החירות בפסלו של קארל מארקס. התובע הכללי דאז, אלכסנדר מיטשל פלמר, ניסה לדכא את הארגונים הרדיקליים בכל כוחו באמצעות חיפושים ומעצרים בלתי-חוקיים, ואף גירש מאות פעילים שנחשדו בקומוניזם ובאנרכיזם. הסיבוב הראשון במאבק בקומוניסטים נכשל במאי 1920, לאחר שפלמר ניבא כי באחד במאי תפרוצנה מהומות בין כוחות המשטרה לבין המוני המהפכנים. העובדה שהאירועים עברו בשקט, גרמה לפלמר להיראות כפרנואיד-משהו, והחשש נוכח האיום הקומוניסטי החל לדעוך. העובדה שרוסיה הסובייטית הצעירה הייתה שקועה במלחמת אזרחים תרמה בעצמה להרגעת הרוחות בוושינגטון.

למעשה, התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין: בשנות ה-30', הצליחו הקומוניסטים בארה"ב להשיג הישגים מרשימים, ובין השנים 1940-41, הגיע מספרי חברי המפלגה לשיא של כל הזמנים – 75 אלף חברים. העובדה שברית המועצות לחמה בנאצים הסבה לקומוניזם יוקרה בינלאומית, ועם תום מלחמת העולם השנייה, התעוררה החברה האמריקנית למציאות חדשה: קומוניסטים גלויים וסמויים היו זרועים בכל רובדי החברה האמריקנית, החל בהוליווד ובתיאטראות וכלה במוסדות שונים של המדינה. כדי להבין את עומק החרדה בחברה האמריקנית, צריך פשוט לדמיין כיצד היו מגיבים בישראל לאפשרות, שאלפי סוכני איראן ואוהדיה היו שתולים ופעילים, מי בגלוי ומי בחשאי, עמוק במרקם החברה הישראלית.

התקופה המוקדמת

כאשר החלו האמריקנים לפעול נגד האירדנטה הקומוניסטית, היו להם סיבות טובות לעשות כן. לאמריקנים היה יותר מאשר רמז לעומק החדירה הסובייטית לארצות הברית: ב-5 בספטמבר 1945, ערק למערב איגור גוזנקו, פקיד צופן בשגרירות הסובייטית בקנדה. היו ברשותו 109 מסמכים, שהצביעו על כוונתו של סטלין לגנוב את סודותיה הגרעיניים של קנדה, ואת הטכניקה הסובייטית של שתילת סוכנים רדומים שמתעוררים בעת פקודה. באותה שנה, ערקה אליזבט בנתלי מן המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומן המודיעין הסובייטי, והפכה למודיעה של שירות הביון האמריקני. היא חשפה שתי רשתות ריגול אמריקניות, וחשפה 80 אמריקנים שהיו מעורבים בפעילויות ריגול כאלה או אחרות עבור הסובייטים.

האמריקנים החלו לחשוש באמת מהקומוניזם הסובייטי, כאשר ב-1949 ניסתה ברית המועצות שימוש בפצצה אטומית, ובאותה שנה סין הפכה לדיקטטורה קומוניסטית בהנהגת מאו טסה טונג. לכך נוספו מלחמת קוריאה והשתלטות בריה"מ על מזרח אירופה. בינואר 1950 החלו חששותיהם להתאמת: בינואר 1950, נחשף כי אלג'ר היס, עורך דינו לשעבר של הנשיא רוזוולט ופקיד בכיר במחלקת המדינה, פעל כסוכן סובייטי. כעבור שלוש שנים, הוצאו להורג בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג באשמת העברת סודות גרעיניים של ארה"ב לידי הסובייטים. במשך שנים רווחה הטענה, שהשניים היו חפים מפשע, אולם ב-2008 הודה מורטון סובל, שהורשע יחד עם הרוזנברגים וריצה 17 שנות מאסר, כי היה סוכן סובייטי ושפעל יחד עם יוליוס רוזנברג להעברת סודות צבאיים ותעשייתיים על אודות הפצצה האטומית לידי הסובייטים.

נחשף כסוכן סובייטי. אלג'ר היס

הפעם הראשונה, שבה נעשה שימוש במושג "מקרתיזם" הייתה בקריקטורה של הקריקטוריסט המפורסם הרברט בלוק ב"וושינגטון פוסט" של ה-29.3.1950. הפיכת התופעה ל"איזם" לא הייתה בלתי-נכונה: בהשראת מקארתי, פעלו ועדות, פאנלים וגופים לבחינת נאמנות, החל מן הרמה הפדראלית, הארצית, וכלה ברמה המקומית. סוכנויות פרטיות ניהלו חקירות לאיתור קומוניסטים בחברות שונות. בקונגרס, קמה ועדה מיוחדת לבחינת פעילויות "לא-אמריקניות", בסנאט קמה תת-ועדה לענייני "ביטחון פנים", ואפילו "תת-ועדה קבועה" מטעם הסנאט שעסקה בחקירות בנושא. בסך הכול, בשנים 1949-1954, חקרו ועדות אלה 109 תיקים בלבד.

התפכחות מאוחרת

מעטים יודעים, כי הפעולה הראשונה נגד הקומוניסטים והחשודים בקומוניזם, הוצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי נשיא ליברלי מטעם המפלגה הדמוקרטית, הנשיא הארי ס. טרומן. בשנת 1947, הרבה לפני שמקארתי נודע בארה"ב, הוציא טרומן צו נשיאותי שביקש להקים תוכנית לסקירת נאמנותם של עובדי מדינה. התוכנית נתנה אישור לפיטורי העובד "אם ישנן סיבות הגיוניות להאמין שהאדם המעורב איננו נאמן לממשלת ארצות הברית". הנשיא הרפובליקני שהחליפו, דווייט אייזנהאואר, חיזק והרחיב את תוכניתו של קודמו, ואף צמצם את האפשרויות הזמינות לעובד שפוטר לערער על פיטוריו.

כעבור שנה, סערו הרוחות כאשר הוחלט כי יוליוס רוברט אופנהיימר – פיזיקאי מאוניברסיטת ברקלי שנחשב לאבי הפצצה האטומית ב"פרויקט מנהטן" המפורסם ואף שימש יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית – לא יזכה עוד לסיווג ביטחוני גבוה. התסקיר שעבר אופנהיימר, וארך כ-4 שבועות, היה נפוץ בארה"ב. לפי ההערכות, 1 מכל 5 עובדים בארה"ב נדרשו לעבור תסקיר נאמנות כזה או אחר. במשרד המשפטים האמריקני, הייתה רשימה של ארגונים חתרניים, שנחשפה ב-1948 וכללה בשיאה 154 ארגונים שמתוכם 110 זוהו כקומוניסטיים.

פרופסור אלן שרקר מה'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק, נחשבת לאחת החוקרות המפורסמות של המקרתיזם. שרקר, שההיסטוריון האנטי-קומוניסטי הנודע רונאלד ראדוש תיארה כ"דיקנית של ההיסטוריונים האנטי-אנטי-קומוניסטיים", טענה בספרה "רבים הם הפשעים: מקרתיזם באמריקה" (1998), כי האף-בי-איי היה המרכיב החשוב ביותר "במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". לשיטתה, המקרתיזם "גרם יותר נזק לחוקה ממה שגרמה המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב אי-פעם". מנגד, זכתה שרקר לביקורת מן השמאל האנטי-סטליניסטי, שתהה על עיסוקה האובססיבי במוניטין של תומכי סטלין והקומוניזם הפרו-סובייטי בארה"ב.

בשנת 1966, הוציא הנשיא לינדון ג'ונסון צו נשיאותי שהכניס לחוק האמריקני את סעיף חופש המידע, לא מעט בהשראת הפוליטיקאי האמריקני הנודע מהשמאל, ראלף ניידר. בעקבות הצו של ג'ונסון, נחשפו לא מעט מתיקי האף-בי-איי והתברר, כי המקרתיזם לא היה מפעל של אדם אחד: ראש האף-בי-איי האמריקני, אדגר פ' הובר, שהיה המנהל הראשון של סוכנות החקירות האמריקנית, ניצח על המערכה האנטי-קומוניסטית. הובר נחשב למי שהפך את האף-בי-איי לארגון מודרני הלוחם בפשע ומשתמש בטכנולוגיות מודרניות בפעולותיו.

בהנהגת האף-בי-איי

בהשראת הנשיא טרומן, כאשר הובר מנצח על התזמורת האנטי-קומוניסטית, גדל מספר סוכני האף-בי-איי פי שניים בתקופת המקרתיזם. אלפי עובדי ממשלה אמריקניים איבדו את מקום עבודתם. לאור הרצון לשמור על מסתוריות פעילות הסוכנים החשאיים, חלק מהנאשמים כלל לא ידעו במה הם נאשמים. במסעו נגד חדירת הקומוניזם לארה"ב, השתמש האף-בי-איי בכל צעד שעמד לרשותו, כולל פעולות לא-חוקיות, כגון פריצות, ציתותים ופתיחת דברי דואר. הארגון היחיד שהסכים להגן על הנאשמים בקומוניזם היה 'הגילדה הארצית של עורכי הדין', ארגון משפטי בעל גוון שמאלי שתמך ב"ניו דיל" של רוזוולט, נחשד בעצמו בנטיות קומוניסטיות ואף נרדף על-ידי האף-בי-איי.

למעשה, מקארתי נטל חלק מוגבל בלבד בפעילויות אותה תקופה. בנובמבר 1947, למשל, כאשר מקארתי עוד היה אנונימי ושירת רק שנה אחת בלבד בקונגרס, הואשמו 10 סופרים ובמאים ב"ביזוי הקונגרס", לאחר שסירבו להופיע בפני ועדת חקירה אנטי-קומוניסטית שהוקמה. בעקבותיהם, פורסמה "הרשימה השחורה של הוליווד", שכללה עשרות בעלי מקצוע בתעשיית הקולנוע שנחשדו בקומוניזם. רבים מהם לא יכלו למצוא עבודה והודרו מכל פעילות משמעותית בתעשיית הבידור האמריקנית.

בשנת 1956, החליט בית המשפט העליון בארה"ב לנקוט בצעדים שתכליתם הגבלת משרד המשפטים בפעולותיו נגד החשודים בקומוניזם. בתגובה, תכנן האף-בי-איי תוכנית סודית בשם COINTELPRO, ראשי-תיבות של "תוכנית למודיעין נגדי", שמטרתה הייתה לערוך דיסקרדיטציה לארגונים המתנגדים לממשל וליריבים משמאל, באמצעות לוחמה פסיכולוגית, שתילת דו"חות כוזבים, העברת ידיעות שקריות לעיתונות, שיוך מכוון של מתנגדים פוליטיים לאף-בי-איי, ואף מאסרים בלתי-חוקיים, הטרדות ואלימות. בין יעדי האף-בי-איי הייתה התנועה לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג, השמאל החדש שהתנגד למלחמת וייטנאם שפרצה בנובמבר 1955, תנועת הסטודנטים הפרו-מאואיסטית 'סטודנטים למען חברה דמוקרטית' (אס-די-אס) ועוד. למעשה, עד היום מואשם האף-בי-איי, כי הוא ממשיך לנקוט בצעדים המזוהים עם תוכנית זו.

בעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהתקיימה ב-1956, ששיאה היה בחשיפת פשעי סטאלין, ובהשראת אירועים נוספים כמו הפלישה הסובייטית להונגריה באותה שנה, ירד קרנו של הקומוניזם בעולם, ובכלל זה בארה"ב. החל מ-1957, המקרתיזם כתופעה משפטית וציבורית החל להתפוגג. לפי הערכות גסות, אלפים נאסרו בתקופה המקרתיסטית, 10-12 אלף אמריקנים איבדו את מקום עבודתם, 300 תסריטאים, במאים ושחקנים הוצאו מתעשיית הקולנוע, ובכל תחום מחיי החברה האמריקנית ניכרת טביעת האצבע המקרתיסטית. בין השמות הבולטים שנרדפו במהלך התקופה, ניתן לציין את הקומיקאי צ'ארלי צ'אפלין, המחזאי, הסופר והמשורר ברטולד ברכט, הזמר פול רובסון, המחזאי והמסאי ארתור מילר ואחרים. האירוניה ההיסטורית היא, ששני המינויים של אייזנהאואר בבית המשפט העליון – ויליאם ג'וזף ברנאן הבן וארל ווארן – מילאו תפקיד חשוב בסיום עידן המקרתיזם בארצות הברית. אייזנהאואר, שנבחר לכהונה שנייה ב-1957, הפטיר כי מינויו של ווארן "היה טעותי הגדולה ביותר". בחירתו של הנשיא המיתולוגי ג'ון פ. קנדי לתפקיד בבחירות שנערכו בשלהי 1960, סימנו את מות המקרתיזם בחברה האמריקנית ועליית סדר היום הליברלי במדינה.

ההשוואה בין סדר היום השמרני לבין המקרתיזם האמריקני לא רק שמתעלמת מן העובדות ההיסטוריות, אלא גם מתכחשת לכך שרוב מוחלט של יוזמות הימין מבקשות לקבוע אמות מידה שוויוניות לסדר היום הציבורי, המשפטי והחברתי. כאשר ח"כ דב חנין (חד"ש), אומר כי "ברור היום לציבור כולו שמדובר ברדיפה מקרתיסטית", עליו מוטלת החובה להוכיח מה מקרתיסטי בהתנהלות הימין. דבר אחד בטוח: מקארתי וחבריו זיהו נכונה את הסכנה שבאיום הקומוניסטי על ארצות הברית. הם טעו במינון; בעיקרון הם דווקא צדקו.

גילויים מאוחרים

50 שנה אחרי מותו, עדיין ניכרת השפעת המקרתיזם על מדיניות ארה"ב

לבית המשפט העליון בארצות הברית היה תפקיד מכריע בדיכוי המקרתיזם עד כדי העלמתו המוחלטת. בפסק דין מ-1956, פסק בית המשפט העליון לטובת פרופסור שלוחובר מקולג' בברוקלין. אותו פרופסור פוטר מעבודתו לאחר שבאחת מוועדות התשאול שבהן נחקר בעוון נחשפה חברותו במפלגה הקומוניסטית. בעתירה לבית המשפט, טען כי עומד לרשותו הסעיף החמישי בחוקה האמריקנית, הקובע כי "לא יאולץ להעיד במשפט פלילי נגד עצמו, ולא יישללו חייו, חירותו או קניינו בלי הליך משפטי תקין, ולא יילקח קניינו הפרטי לשימוש הציבור בלי פיצוי הוגן". במשפט אחר מ-1957, בוטלו כתבי אישום נגד 14 קומוניסטים בקליפורניה. בכתב האישום שהוגש נגדם נקבע, כי קריאה או התארגנות להפלת הממשלה לפי חוק סמית' מ-1940.

למרות המאבק המוצלח שניהל בית המשפט האמריקני נגד התופעה, הרי שיותר מ-50 שנה לאחר מות המקרתיזם, עדיין חלק ניכר מן ההתנהלות הביטחונית והחוקית של ארה"ב מושפעת ממנו. כך, כל הפקידים ועובדי המדינה בקליפורניה מחויבים בשבועת אמונים למדינה. "החוק הפטריוטי" של הנשיא ג'ורג' וו. בוש הבן מ-2001, ביקש להסיר מגבלות המוטלות על גורמי אכיפת החוק בחקירות ובפעולות שתכליתן סיכול טרור.

הניסיון להציג את המקרתיזם כתופעה חסרת בסיס עובדתי הפך לבעייתי לאחר קריסת ברית המועצות ופתיחת הארכיונים הסובייטיים. כך, נחשף כי המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב פעלה בשירות ברית המועצות, וחלק ניכר מאנשיה היו מרגלים שגויסו על-ידי הסובייטים למען המולדת הסוציאליסטית. בתוכנית ששודרה בבי-בי-סי, בשם "מקארתי: היו אדומים מתחת למיטה", סופר כי הודות לחשיפת פענוחים סודיים ביותר שערכו האמריקנים לתשדורת סובייטית פנימית, וכן בשל חשיפת ארכיונים סודיים אמריקניים וסובייטיים, ניתן היום לאשר כי הריגול למען ברית המועצות – כפי שסבר מקרתי – הגיע לדרגים בכירים במחלקת המדינה האמריקנית ובבית הלבן. בתוכנית נטען, כי חששותיו של מקארתי נוכח הסתננות סובייטית לדרגים הבכירים בממסד האמריקני, עלולה הייתה להשפיע על יחסי החוץ של ארצות, בפרט במזרח הרחוק. לפי התוכנית, אישים כמו יוליוס רוזנברג, אלג'ר היס ורוברט אופנהיימר, אכן עבדו לצד הסובייטים. לשם הפקת התוכנית, נערכו ראיונות עם סוכני סי-איי-אי, אף-בי-איי וק-ג-ב, וגם רואינו אנשים שסומנו כחלק מן הרשימה השחורה בעידן מקארתי.

בספטמבר 2008, בכתבה ב"ניו יורק טיימס" (שתורגמה ופורסמה ב"הארץ" ב-19.9 באותה שנה), נחשף סיפורו של מורטון סובל, שנשפט והורשע בריגול למען בריה"מ יחד עם יוליוס ואתל רוזנברג, וריצה יותר מ-18 שנות מאסר בכלא אלקטרז ובבתי כלא פדרליים אחרים החל מ-1951. לאורך כל השנים המשיך סובל לטעון כי הוא חף מפשע, אולם ב-2008 הודה בפעם הראשונה כי אכן היה מרגל סובייטי, וקשר לפרשת הריגול גם את יוליוס רוזנברג, חברו ללימודים. לפי הכתבה, חיזק סובל את הטענה שמבחינת עבור הרוסים, פרטי הפצצה הגרעינית שהועברו אליהם מיוליוס רוזנברג לא היו בעלי ערך, ונועדו רק לאמת מידע שכבר היה בידיהם. "הוא העביר לרוסים סתם זבל", הפטיר סובל, שבחודש אפריל הקרוב יציין את יום הולדתו ה-95.

יותר יהודית, פחות דמוקרטית?

בוויכוח המתמשך על הצירוף המפורסם "מדינה יהודית ודמוקרטית", מושם כל העת הדגש על התואר השני, ה"דמוקרטית". יהודיותה של המדינה נבחנת תמיד בכפוף להיותה דמוקרטית. לכן, השסע שקיים סביב חוק האזרחות מייצג שני קטבים שונים: היהודי מזה, והדמוקרטי מזה. המאמץ המתמשך, התיאורטי והפוליטי, לאזן את המתח בין שני התארים הללו, ניצב תמיד במרכז ההגות הציונית. מעטים היו שהודו בצדק כי המושג "מדינת לאום", כל מדינת לאום, סותר את מהות הדמוקרטיה כמושג תיאורטי טהור. בדמוקרטיה טהורה, כל חקיקה המקנה זכויות יתר לרוב, היא פסולה. במדינה דמוקרטית מוחלטת, כל הגדרה של מהות המדינה המשקפת חלק מהציבור ולא את כולו, אינה מתקבלת על הדעת. יוצא אפוא שבמאבק על זכות מדינת היהודים להיות יהודית ולא מדינת כל אזרחיה, אלה המבקשים לטעון בזכות יהודיות המדינה, פוגעים בדמוקרטיה בה.

דרושה כנות בדיון. קריקטורה של דוש.

אם מבינים עד הסוף את הטענה הזו, הרי שישנן שתי דרכי פעולה: האחת, נסיגה מהציונות והאדרת הדמוקרטיה כמושג פוליטי ואידיאולוגי טהור. והאחרת – זניחת הדמוקרטיה כאידיאל וחיבור בין משטר דמוקרטי עם זכויות יתר לרוב האתני במדינת הלאום, לבין מאמץ מתמשך לשכך את המתחים שקיימים בין שני התארים המאפיינים מדינת לאום דמוקרטית. בוויכוח ששורר בין חסידי הפוסט-ציונות לבין תומכי הציונות, נעדר כל מרכיב של כנות אמיתית ואותנטית באשר למהות הפולמוס. שכן המאבק המתחולל סביב הניסיון לאפשר "זכות שיבה זוחלת" לפלשתינים באמצעות הקניית זכויות שוות למעוניינים להינשא עם בן זוג כלשהו, יהא אשר יהא, ולהתאזרח עמו במדינת ישראל, הוא בפועל מערכה סביב השאלה הגדולה אם ישראל צריכה להיות יותר יהודית ופחות דמוקרטית, או לחדול מלהיות יהודית ולפעול לפי אידיאל דמוקרטי טהור.

אירופה היא אולי הדוגמה המובהקת למקום שבו הדמוקרטיה נדחקת מחמת רצון לשמר הומוגניות תרבותית ולאומית. במחקר של אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על חוקי התאזרחות באירופה, באוסטרליה ובארה"ב, נמצא כי כל מדינה מחייבת תקופת תושבות מינימלית לפני הגשת הבקשה להתאזרחות וקבלתה. תקופה זו משתנה ממדינה למדינה, ויכולה לנוע בין שנתיים באוסטרליה ל-10 שנים באיטליה, בליטא ובספרד. בנוסף, מדינות רבות דורשות שלמתאזרח יהיה ידע מספק בשפה ובהיסטוריה שלהן. בלוקסמבורג, למשל, הדרישה לידע בשפה הלוקסמבורגית היא חסם גבוה להתאזרחות. אחדות מהמדינות דורשות הוכחה להכנסה מספקת (או אי-הסתמכות על מערכת הרווחה), אופי טוב או היעדר הרשעות פליליות.

נתון נוסף הוא, שלעתים קרובות נדרשת מהמתאזרח הבעת נאמנות למדינתו החדשה. כמה מהמדינות דורשות שבועת או הצהרת נאמנות, ואחרות אף ויתור על אזרחות קודמת. במדינות הדורשות הצהרת נאמנות, נוסחי ההצהרות שונים הן בתוכן והן ברמת הפירוט. ההצהרה האמריקנית מחייבת את המתאזרח לוותר על נאמנות קודמת לכל ריבונות אחרת, להגן על החוקה והחוקים ולהיות נאמן להם, ולשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי. מדינות אחרות דורשות התחייבות ייחודית יותר: קנדה מחייבת הצהרת נאמנות לבית המלוכה הבריטי. באוסטריה מצהירים נאמנות לערכי היסוד של המדינה והחברה הדמוקרטית האירופית. באירלנד מצהירים נאמנות לאומה האירית. העובדה שהדמוקרטיה נפגעת על חשבון הרצון לחזק את הלכידות החברתית והתרבותית של הרוב באותן מדינות, אין משמעה שאותן מדינות אינן דמוקרטיות. חלקן מבכרות את האידיאל הלאומי או התרבותי על פני האידיאל הדמוקרטי, ונדמה כי מלבד הליברלים או המרקסיסטים הרדיקליים ביותר, איש אינו מבקש לשנות את הנוהג הזה. אולם ברי כי הן פוגעות בדמוקרטיה.

לישראל יש זכות זהה לשמור על לכידותה האתנית, החברתית והתרבותית על חשבון בני הלאום האחר המבקשים להתאזרח בה. ומובן, אגב, שחקיקת חוק נאמנות חדש היא אך נדרשת במצב כזה. הבעיה בוויכוח על חוק האזרחות היא חוסר היכולת לספק נימוקים מבוססים דיים לשאיפה הישראלית לחזק או לשמור על זהותה הלאומית הייחודית של המדינה על חשבון הדמוקרטיה בה. כבוד השופט אשר גרוניס ציטט את כבוד השופט ברק (שציטט מהפסיקה האמריקנית), וקבע כי זכויות אדם אין משמען התאבדות. ראוי אולי לקבוע שמשמעותה של דמוקרטיה איננה סיבוב סכין קצבים בקרביים של הקיבוץ היהודי הישראלי.

מה בין הקרן החדשה לישראל ובין מחאת יוצאי אתיופיה?

בשבוע האחרון, נראה היה שהותנע מהלך נוסף במה שהגדרתי באחד מטוריי הקודמים כ"בליץ נגד נתניהו": הפעם דומה שמדובר במחאת עולי ויוצאי אתיופיה. כזכור, השלב הראשון של הבליץ הגיע מבית המדרש של המטאורולוג הכושל, אהוד ברק, מומחה בעיני עצמו לצונאמי שמעולם לא בא. הוא נכשל עם התפלגות מפלגת העבודה. השלב השני היה המאמץ להציג את ישראל כגזענית בעקבות "גל החקיקה האנטי-דמוקרטי". זה קרה רגע לפני המהלך השלישי, והדרמטי, של המחאה החברתית, אחד מהכישלונות המפוארים בתולדות ישראל להפיל ממשלה באמצעות "הרחוב". אחר כך הגיע שלב נוסף, של חיבור בין המאבק "להצלת הדמוקרטיה" ("נגד סכנת הפשיזם", קוראים לזה במפקדה הקומוניסטית), לבין תופעות כמו "הדרת נשים" אגב דמוניזציה לחרדים. ועכשיו, כאמור, מגיע שלב הנוסף והוא הבערת השטח באמצעות התססת יוצאי אתיופיה ועוליה.

מדוע המחאה הזו מתפרצת במשמרת של נתניהו? הפגנת יוצאי אתיופיה בשבוע שעבר

אין צורך להסביר, שיוצאי אתיופיה מהווים השכבה המדוכאת ביותר בישראל. יותר מהמזרחים של דוד בן-הרוש. חלקם הגדול סגורים בגטאות עירוניים. מספר עובדי שכר המינימום בקרבם הוא עצום. מצב תעסוקת הנשים קשה מאוד, ודומה שבכל תחום אחר בחיים, יוצאי אתיופיה לא הצליחו להשתלב. הם שקופים לחלוטין. אם מדי פעם בודקים מה אחוז המזרחים בקרב הסגל האקדמי או עובדי המדינה, הרי שבמקרה של יוצאי אתיופיה, אין טעם. מדובר בקהילה מקופחת, ויום אחד – שאולי קרוב יותר מכפי שאנו מאמינים – יהיה מי שישאל אותנו, את הישראלים הוותיקים, מדוע הבאתם אותנו הנה, לסגור אותנו בקצה הישראליות. הבעיה הגדולה היא, שמצבם של יוצאי אתיופיה לא החל אתמול. וגם לא בממשלות אולמרט, שרון או ברק. הוא החל הרבה לפני כן. על המחדל הזה חתומות כל הממשלות. ומבין כולן, שרת העלייה והקליטה בממשלת נתניהו, סופה לנדבר, מצטיינת בפעילות למענם. יכול להיות שלא מספיק. ובהחלט סביר שיש מקום להקצות עשרות מיליוני שקלים לשיקום הקהילה האתיופית בישראל ולקידומה. במלים אחרות, גם אם הממשלה הנוכחית עושה יותר מקודמותיה למען יוצאי אתיופיה, וגם אם זה עדיין רחוק מלהיות מספיק, בכל זאת גם בתחום הזה, ראש הממשלה מתעלה על קודמיו. אז מדוע המחאה הזו מתפרצת במשמרת של נתניהו?

נתחיל בכמה עובדות: באתר הקרן לישראל חד"שה, נכתב ב-18 לינואר, כי "הקרן החדשה לישראל החליטה להקצות מערך תמיכת חירום של 10,000 שקל לצורך מימון הסעות מפגינים מכל רחבי הארץ להפגנה הגדולה של בני העדה האתיופית נגד האפליה שהתקיימה השבוע בירושלים". לפי הקרן, ההחלטה על מענק התמיכה התקבלה בעקבות פניית נציגי הקבוצה באמצעות ארגון 'טבקה' לקרן החדשה לישראל לקבלת סיוע במימון העצרת. בקרן מסבירים: "הקבוצה מורכבת מ- 14 צעירים בני העדה האתיופית, סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב ומהמרכז הבינתחומי בהרצליה, וכן מנהלי קבוצת ה'פייסבוק', 'אתיופים מאוחדים', בה חברים למעלה מ- 10 אלפים חברים. הקבוצה התארגנה בשבוע שעבר סביב סוגיית הסירוב להשכיר דירות ליוצאי אתיופיה בקריית מלאכי וסביב תופעות אפליה וגזענות נוספות כלפי העדה האתיופית".

בדו"ח שיצא ב-2009 באנגלית מטעם עמותת 'טבקה', לא זו בלבד שהקרן לישראל חד"שה מופיעה ברשימת התורמים (בצד לא מעט קרנות אחרות), אלא שתורמים מארה"ב מוזמנים להפנות את תרומותיהם לקרן בשם P.E.F. Israel Endowment Funds או ל'קרן החדשה' עצמה. התיאור התמוה של הקרן החדשה, שכביכול 'טבקה' פנתה אליה למימון ההסעות בבחינת הייתה איזושהי קבוצה חיצונית, מיועד להסתיר למעשה את העובדה, ש'טבקה' היא שלוחה של 'הקרן החדשה'.

אין בדברים האלה כדי להטיל דופי במחויבותם של אנשי 'טבקה' לעניין מעמדם וזכויותיהם של יוצאי אתיופיה. וגם אין להטיל ספק, שישנם אנשים טובים ב'קרן החדשה' שרוצים באמת ובתמים בהפסקת הגזענות והאפליה נגד יוצאי אתיופיה. אולם 'טבקה' נוסדה לפני 12 שנה. סביר להניח שמצב יוצאי אתיופיה לא היה טוב בשעתו משהוא היום. הימור קל שלי: המצב כיום פחות גרוע משהיה בעבר. אז מדוע דווקא עכשיו מתחילים יוצאי אתיופיה לצאת לרחובות? האם לפתע במשמרת של נתניהו כראש הממשלה באו מים עד נפש? מדוע לא אורגן קמפיין כזה בתקופת ממשלת שרון או בעידן אולמרט? יש מי שיטען שאין זו מקריות. שקיימים גורמים המעוניינים להתסיס עוד ועוד קבוצות בחברה הישראלית נגד נתניהו. ויש מי שיאמר, שהנעת יוצאי אתיופיה למחאה חברתית תגרור אותם להצביע בבחירות למפלגה שלפתע תחרוט על דגלה את מאבקם. האם המחשבות האלה מקורן בפרנויה מוזרה? אולי. האם הרצף שנמתח בין המחאות השונות של השנה האחרונה לבין מחאת יוצאי אתיופיה, הוא מקרי בעליל? לא בטוח.

שגרירי חמאס בחיפה

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 20.1.2012

בניגוד לרבים מחבריהם, בוגרי 'מצפן' של שנות ה-70', איריס ויואב בר, לא נטשו את הדרך הרדיקלית. לפני כמה חודשים, הם נעצרו סמוך לכלא השרון, לאחר הפגנת תמיכה במחבלות חמאס שלא שוחררו בעסקת שליט, ולפי כמה דיווחים קראו לחטיפות חיילים נוספות.

אורנה כהן היא עורכת הדין היהודייה של ארגון 'עדאלה'. ברגיל, היא עוסקת בהגנה על זכויות הפלשתינים, אולם בשלהי חודש אוקטובר האחרון, ייצגה כהן שלושה קליינטים מיוחדים שעמם היא גם מיודדת: בני הזוג החיפאים איריס ויואב בר, ובנם אדם בן ה-20. כשטלפנתי למשרדי 'עדאלה' לשוחח עם כהן בעניין מעצר בני משפחת בר באוקטובר האחרון, היא זיהתה מייד את השם: שנינו פעלנו, אי-שם בסוף שנות ה-90' ובתחילת שנות האלפיים, בשמאל הרדיקלי החיפני. השמאל קטן, וכולם מכירים את כולם, ומשהבינה מיהו בן-שיחה, ניסתה לשכנע אותי כהן ש"אין לך אייטם". דבר המעצר, כך אמרה, פורסם בכלי התקשורת כאשר נעצרו השלישייה, יחד עם עוד 13 עצורים נוספים, עת הפגינו מול כלא השרון. ניסיתי את כוחי בחיפושים ככל האפשר בכלי התקשורת, ומצאתי פרטים על המעצר, אך לא על מעצר השלושה. למרות הניסיון לשכנע אותי לרדת מהכתבה, ביקשתי להציל מפיה של כהן מדוע נעצרו השלושה. היא הפנתה אותי להודעה לעיתונות ששלחה. כאשר התעקשתי להבין אם לדעתה נעשה לשלושה עוול, הסבירה כהן כי הוגשו תלונות למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש). את תוכן התלונות סירבה לפרט.

"זה לא עובר לך". בצילום: כריכת חוברת העקרונות של "מצפן"

לפי 'עדאלה', בית המשפט השלום בכפר סבא האריך ביום שני, 24.10.2011, את מעצרם של 14 מפגינים שנעצרו ב"הפגנה להבעת סולידריות עם האסירות הביטחוניות שלא שוחררו בעסקת שליט". לפי הודעת הארגון, "העצורים השתתפו במשמרת מחאה לצד כביש השירות המוביל לכלא השרון מהכביש הראשי… זמן קצר לאחר שהחלה משמרת המחאה, הכריזו כוחות המשטרה על אי-חוקיות ההפגנה". ב'עדאלה' טוענים, כי "לפי החוק, אין צורך לבקש רישיון לפעולת מחאה מסוג זה. המפגינים נענו להוראה הלא-חוקית של המשטרה והחלו לעזוב את המקום ולצעוד לעבר האוטובוס וכלי הרכב הפרטיים שבהם הגיעו למקום. חלק מהמפגינים הספיקו לעלות על האוטובוס ועל המכוניות הפרטיות, בעוד אחרים היו בדרכם אליהם. מפגינים אחרים המתינו בצד הכביש, עד שהתור שנוצר ליד דלת הכניסה לאוטובוס יסתיים. לפתע התנפלו עליהם שוטרים והחלו לעצור אותם תוך שימוש בכוח". העילה למעצר הייתה הטענה, שהמפגינים קראו לכאורה לחמאס לחטוף חיילים נוספים. העצורים הכחישו כי עשו כן.

עד כאן הגרסה של העצורים ושל 'עדאלה'. בחודשיים האחרונים, החלו להסתובב ברשימות תפוצה באינטרנט פרסומים הגורסים אחרת: טענות על כך שהמפגינים, בהם שלישיית היהודים, קראו לחמאס לחטוף חיילים וכך לשחרר את האסירים הפלשתינים שלא השתחררו בעסקת שליט, פורסמו במגוון אתרים כגון 'רוטר' ו'פייסבוק'. למיטב ידיעתי, עד כה לא נתבע איש בגין פרסום האשמות כזב.

בשליחות חיזבאללה

סיפורם של בני הזוג איריס ויואב בר הוא, אולי, סיפור שולי השמאל הרדיקלי ביותר בישראל. הזוג בר, פעילי ארגון 'בני הכפר', מתגוררים בשכונת חליסה בחיפה, שרוב תושביה ערבים. את דרכם החלו בשורות ארגון השמאל הקיצוני 'מצפן', ואז בפילוג של 'מצפן' – בקבוצה טרוצקיסטית קטנה בשם 'אוואנגרד'. 'אוואנגרד' התפרסמה בשנות ה-70' בעקבות אחד ממעשי הרצח המפורסמים ביותר שלא פוענחו: רצח החיילת רחל הלר. ב-24 באוקטובר 1974, נמצאה גופתה של הלר, חיילת בת 19 מבת ים, בצד כביש המחבר את קיסריה ואור עקיבא. החשוד המיידי היה יורם ביכונסקי, ידידה הקרוב של הלר, שבדיעבד הסתבר כסוכן שב"כ. בהמשך, הורשע ברצח עמוס ברנס המנוח, שנידון למאסר עולם, ובעקבות חקירת ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג, והתערבות השופט המנוח חיים כהן, נקצב עונשו של ברנס ששוחרר בתום שמונה שנים וחצי ונאבק על חפותו עד שלבסוף זוכה.

בראשית שנות ה-80', החלו בתנועת 'בני הכפר' לקבל לשורותיהם גם יהודים, ואיריס ויואב בר הצטרפו אל שורותיה. השניים לא היו היחידים שהצטרפו לארגונים ערבים: ד"ר אורי דייויס, כיום חבר המועצה המהפכנית של הפתח, הצטרף לשורות הפתח ב-1984 וגלה מישראל, וזכה למינוי אישי של אבו-ג'יהאד וערפאת לתפקיד חבר-משקיף במועצה הלאומית הפלשתינית. לפני שלוש שנים, המיר את דתו לאסלאם בעקבות נישואיו לפלשתינית. והיה גם את אילן הלוי, המשמש נציג אש"ף באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואת פעילי קבוצת 'דרך הניצוץ', ובהם אחיו של אודי אדיב, אסף, שהועמדו לדין ב-1988 באשמת חברות בחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין של נאיף חוואתמה, ובינואר 1989 נידונו בעסקת טיעון לעונשי מאסר קצרים.

במהלך השנים, פעלו בני הזוג בר במחיצת רבים מהמילייה הרדיקלי בחיפה, ובהם ד"ר אודי אדיב, שהורשע בריגול לטובת סוריה והיום עובד באוניברסיטה הפתוחה. ההסתבכות האחרונה שלהם עם שלטון החוק לא הייתה היחידה. שמו של יואב בר עלה לפני כ-8 שנים, אז הוציאה תנועת 'בני הכפר' הודעה, שלפיה ב-7.2.2004, בשעה ארבע לפנות בוקר, פלש כוח משטרתי גדול לבית מזכ"ל התנועה בכפר עראבה, החרים מחשב ומסמכים אישיים. דובר התנועה טען כי בר, המשמש חבר הוועד המרכזי של התנועה, הוצא מביתו, ונערך חיפוש במועדון 'בני הכפר'. לפי אנשי התנועה, השוטרים "גרמו למקום נזק רב, שברו רהיטים, השליכו ספרים, כתבי עת ומסמכים על הארץ ודרכו עליהם. הם קילפו כרזות מן הקירות ודרכו וקפצו על תמונות של קורבנות פלשתינים של הכיבוש הישראלי. הם אף שפכו זבל, נפט ונוזלי ניקוי על ערימות הספרים וכתבי העת המוטלים על הרצפה. כל אותה עת איימו על יואב בר במעצר אדמיניסטרטיבי והביעו את תשוקתם העזה לירות בו למוות בו-במקום. אחרי יותר משעה הלכו הפורעים לדרכם, לאחר שהחרימו את המחשבים, את הארכיון ומסמכים רבים".

החיפושים, מסתבר, הניבו תוצאות: כעבור פחות מחודש, ב-4.3.2004, הודיע השב"כ, כי נעצרו שני פעילי 'בני הכפר', מזכ"ל התנועה, מחמד כנאענה, ואחיו. לפי השב"כ, השניים גויסו על ידי פלג פתח אבו-מוסא בירדן. לטענת שירותי הביטחון, כי במסגרת פעילותם, העבירו העצורים לפעילי טרור מג'נין חומרי חיזבאללה המכילים הנחיות להכנת אמצעי לחימה שונים, בהם רקטות. בשב"כ טענו: "בחקירות עלתה הפעלה של אברהים עג'ווה, שפעל בשירות החיזבאללה. בין היתר קיבלו הפעילים כספים וחומר הדרכה רב להכנת אמל"ח, הכולל מטענים מורכבים ורקטות. חומרי ההדרכה הועברו לתשתית בג'נין, אשר ממומנת ומופעלת על-ידי החיזבאללה… מניתוח החשיפות האחרונות ניכר כי גורמי חיזבאללה רואים בגורמים הבדלניים כר נוח לגיוס בשל תפיסותיהם האידיאולוגיות, כמו גם בשל נגישותם למאגר רחב של ערבים ישראלים בעלי עמדות קיצוניות". מוחמד כנאענה נידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל בגין יצירת קשר עם סוכן זר, ועל אחיו, חוסאם כנאענה, חבר הוועד המרכזי של 'בני הכפר', נגזרו עשר שנות מאסר וחצי בגין סיוע לאויב.

זה לא עובר לך

הזוג בר חבר בשעתו לגרעין המייסד של בל"ד, אז בראשות ד"ר עזמי בשארה, המקבלת לשורותיה גם יהודים, ובהם בעלת ההוצאה לאור 'אנדלוס', יעל לרר, ואמנון רז-קרקוצקין, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-2006, השתתפו במשמרת מחאה בוטה במיוחד בחיפה, נגד מלחמת לבנון השנייה. כתב "מעריב" דיווח, כי במהלך העצרת נשאו המפגינים שלטים שעליהם נכתב "פרץ רוצח", "הסירו ידיכם מהעם הפלשתיני והנהגתו" ו"לצאת מעזה עכשיו", קראו סיסמאות בגנות הממשלה ונופפו גם בדגלי פלשתין. איריס בר היטיבה להתבטא כאשר הסבירה ל"מעריב", כי "זוהי משמרת המחאה הרביעית מאז תחילת ההתקפה העקובה מדם של ישראל על עזה. הפעילות, שמשותפת לכל המפלגות הערביות ולשמאל החיפאי, היא חלק מפעילות נרחבת יותר שעיקרה גיוס תרומות כדי לקנות תרופות לבית חולים בעזה, שם אנשים מתים".

את בנה הבכור בן ה-20, אדם, שלחה בר לגן ערבי, ובהמשך התחנך בבית ספר ערבי בחיפה. ד"ר מנחם כרמי, כיום פסיכולוג, הנהיג קבוצת 'אוואנגרד', והכיר את השניים עוד בשנים שבהן פעלו כטרוצקיסטים מהפכנים בשירות האינטרנציונל הפלשתיני. 'אוונגרד' היה על הכוונת של השב"כ מהרגע הראשון לקיומו. בגילוי-דעת של הארגון מינואר 1973, שנכתב יחד עם קבוצה נוספת ספק מאואיסטית-ספק טרוצקיסטית בשם 'הברית הקומוניסטית המהפכנית – מאבק', נכתב כי "הממשלה שואפת לחסל את ארגוני השמאל, תוך שימוש בפרובוקציות. לאחר גילוי מה שכונה 'רשת הריגול והחבלה' (רשת הריגול בראשות אודי אדיב ודאוד תורכי, ד.מ.), הלם המשטר על-ידי מעצרם של מלי לרמן ורמי ליבנה, ב'ברית הקומוניסטית המהפכנית – מאבק'. ההמשך ברור, בשיטת הדומינו. אחרי 'מאבק' יבואו אחרים. נגד 'הפנתרים השחורים' הומצאו עלילות של 'טרור פנימי'" ובקבוקי מולוטוב; נגד ארגוני השמאל מפעילים את הפרובוקציה הגלויה של 'ריגול וחבלה'". בסוף אותה שנה, קראו הטרוצקיסטים ל"תבוסה מהפכנית של ישראל" במלחמת יום הכיפורים.

כל ניסיון לדלות מידע מפיו של ד"ר כרמי עלה בתוהו. את השמות הוא מכיר היטב, אך ב-20 השנים האחרונות ניתק עצמו לחלוטין מהרדיקלים. ניכר בו, כי אינו רוצה ששמו ייקשר שוב בקבוצת השמאל ההיא. לאחרונה התראיין לתוכנית מיוחדת בהנחיית בן כספית על רצח רחל הלר, אך על חבריו לשעבר אינו שש לדבר. אפשר אולי להבין את פעילות בני הזוג בר דרך הפריזמה של פעילה נוספת ב'אוואנגרד', שפרשה מהארגון בשלהי שנות ה-70'. בראיון שנתנה לדליה קרפל בעיתון "הארץ", אמרה גרושתו של כרמי, הסופרת והמחזאית דניאלה כרמי (שהייתה פעילה בשמאל הרדיקלי בין השנים 1969-1978), כי "להיות בעלת השקפת עולם שמאלית עם רקע אקטיווי של מעורבות בארגונים כמו 'מצפן' ו'אוונגרד', זה הרי לא עובר לך. את נשארת חיה פוליטית, גם אם זה מקבל ביטוי אחר. זה משאיר אותך במצב נפשי מסוים, את ודאי מחנכת אחרת את ילדיך, את מודעת לדברים אחרים". דומה שחידת בני הזוג בר היא חידת השמאל הרדיקלי הישראלי כולו. העובדה שאפילו בנו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס, יגאל, היה פעיל בשורות 'מצפן', מלמדת על מידת ההשפעה שהייתה לארגון – ולסביבתו. האם השמאל הזה ישיאיר ירושה כלשהי לדור הבא? כרגע כנראה שאין לו דור המשך. אבל מי יודע.

מי מייצג את תורת ז'בוטינסקי? תשובה לישראל הראל

בשנה האחרונה, חל רנסאנס מסוים בהתייחסות אל מנהיג הציונות הרביזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי. אין מי שלא מצטט אותו או עוסק בו. רוב-רובם של העוסקים בהגותו, לא קראו את כתביו. אלה שיודעים מעט על אודותיו, אוהבים לצטט את חמשת המ"מין או את דבריו על קיר הברזל. המשכילים יותר יידעו לדבר על רעיון היובל. כך או אחרת, הדיון נותר ברובו שטחי. השבוע קראתי את מאמרו של ישראל הראל ב"הארץ" ("פייגלין הוא הליכוד האמיתי", 2.2.12), מאמר המתיימר לעסוק בשאלה "מיהו ז'בוטינסקאי אמיתי?", או "מי ממשיך את דרך ז'בוטינסקי?". הראל כתב: "זאב ז'בוטינסקי היה פטריוט יהודי, ליברל, אך לא לתורת ישראל נטה לבו ('שני שערים בלבי: האחד הוא לעמי והשני – לתרבות, לספרות ולעט'). רחוק מהמצע התורני של 'מנהיגות יהודית'. אך כל הזרמים במחנה זה אימצו את דוקטרינת ז'בוטינסקי, ש'זכותנו על ארץ ישראל היא נצח. והיא שלמות. ואין עליה ויתור'. 'כולה שלנו', קבע ראש בית"ר. וכך גם מנחם (וזאב בנימין) בגין. ואלפי מאמינים אחרים שמסרו נפשם על שמירת עיקרים אלה. עד שקם בנתניהו וויתר. והכריז שיבתר".

היה מצרף את קולו לקולם של בן-גוריון וחבריו בתמיכה בהקמת מדינת היהודים. זאב ז'בוטינסקי. צילום: מכון ז'בוטינסקי בישראל

לפי הראל, "הסטייה הענקית, המוחלטת, של נתניהו ממצע הליכוד בתחום המדיני, האחד והיחיד המבדיל אותו באמת ממפלגות המרכז, היא שמעניקה לגיטימציה לפעילות הפוליטית של פייגלין בליכוד. שהרי אם נתניהו עקר מלב הליכוד את עיקר עיקריו, היצמדות פייגלין לעיקר המכונן וניסיונו להשיב את לב הליכוד למקומו הוא מעשה מוסרי-פוליטי ראוי. בעניין זה פייגלין, ולא נתניהו, הוא שמבטא את הליכוד ההיסטורי". "לעומת זאת", מבהיר הראל, "המרכיב הדתי ש'מנהיגות יהודית' (שאין סיכוי שתתממש) מבקשת להחיל על הליכוד אינו שייך להיסטוריה, למצע ולמהות הליכוד. אך ברגע שהליכוד היה לסופרמרקט של דעות, לרבות בנושא המהותי הנוגע לזהותו, לפייגלין מותר מה שמותר לדן מרידור (שבדעותיו קרוב היום למרצ יותר מלליכוד שבו צמח). מדוע מוגדרת התנהגות פייגלין כלא מוסרית, ואילו זו של מרידור מתקבלת כצחה כשלג?"

ישראל הראל מכיר היטב את מורשת ז'בוטינסקי. הרי הראל עבד בעיתון "היום", ביטאונה של גח"ל, שנסגר ב-1969. ובכל זאת, הוא מעדיף לסלף את השקפותיו של מייסד הציונות הרביזיוניסטית בשני נושאים: הדת ושלמות הארץ. כך, במאמר שכתב בשם "והלאה?", שפורסם ב-22.2.1929 בעיתון "דואר היום", כתב זאב ז'בוטינסקי: "למסורת אבות אנו מתפללים, להחזרת השכינה ממרומים, לאחדות כל ישראל כולו בארצו – לשון אחת, עם אחד, מטרה אחת ודת אחת – לכל אלה אנחנו מתגעגעים". במכתב שכתב אל בנו, ערי, מ-14.9.1935, טען ז'בוטינסקי: "הפאתוס הדתי כשהוא לעצמו נחוץ לנו. איני בטוח כי נצליח להחיותו בנשמות, אולי כבר איננו אלא 'תכונה מלידה' הניתנת רק למעטים, כגון הטאלנט המוסיקאלי. אבל לו אפשר היה לברוא דור שכולו מאמין, הייתי שמח". ובמסה שכתב ביידיש בשם "א בריוו", בעיתון "אונזער וועלט" מה-21.5.1937, הבהיר ראש בית"ר: "זה מכבר הגעתי לכלל הכרה, שהמסורת הדתית אצל היהודים איננה רק 'ערך שבדברי ימינו', אובייקט של ההיסטוריה שלנו, כי אם כוח חי ואקטיווי, הפועל ומתפתח גם כיום הזה ועד לנצח נצחים. במיוחד, כאשר נזכה לשלוט במדינתנו, הווה אומר, כאשר נסדיר את חיי המדינה בהתאם להשקפותינו הלאומית – יתגלה לעיני כולנו, שעיקרן של 'השקפותינו הלאומיות' מושתת על אותו קשר מסתורי, הקיים בין אדם לשכינה, ואשר המחשבה היהודית, מתחילתה ועד היום הזה ולכל צורותיה, איננה אלא משמשת לו ביטוי…"

דברים אלה של ז'בוטינסקי ממצים מעט את השקפתו בענייני דת. אין לטעות: הוא תמך בהנחלת האמונה היהודית על דרך הרצון הטוב והתנגד לכפייה; אולם בה-במידה, ז'בוטינסקי ראה עצמו מקורב לדת ברוח "ישראל סבא". הציטטות מדברי ז'בוטינסקי שהובאו לעיל ממחישות את הפן הנוסף, הפחות ידוע, במורשתו וברעיונותיו. לא זו בלבד שהן מפריכות את הכוונות שמייחס הראל להוגה שממנו יונקת תנועת הליכוד את השקפותיה, אלא גם את הניסיון ליצור את הרושם שהליכוד הוא מעין סופרמרקט של דעות, כאשר נתניהו פועל כביכול בניגוד לדרכו של ראש בית"ר בעניין המדיני, ופייגלין בעצם ממשיכו, בעוד שהבעיה המהותית של ראש 'מנהיגות יהודית' היא עניין הדת, אשר בינה ובין ז'בוטינסקי שרר כביכול ניכור.

העניין האחר הוא זה הטריטוריאלי. ראש הממשלה, בהכריזו על תמיכתו ברעיון שתי המדינות, איננו פועל בניגוד למורשת ז'בוטינסקי. למען האמת, וליתר דיוק, ז'בוטינסקי האמין בהחזקה יהודית בשתי גדות הירדן, ולפי ההיגיון של הראל, גם מנחם בגין המנוח, שתמך בהקמת מדינת ישראל בגבולות מצומצמים מאוד, איננו ממשיך את דרכו של ראש בית"ר. ההנחה שתורת ז'בוטינסקי קפאה עם מותו בשלהי 1940, ויש להתייחס אליה כגוף תיאורטי קפוא ומאובן ברוח לנין או מרכס, מתעלמת במופגן מן העובדה שז'בוטינסקי ראה זיקה מהותית בין ארץ ישראל לבין הלאומיות היהודית. עבורו, שאלת הארץ לא התקיימה בנפרד מעצמאות ישראל בארצו. קשה שלא לשער, כי אילו היה זוכה להאריך ימים, היה ז'בוטינסקי מצרף את קולו לקולם של בן-גוריון וחבריו בתמיכה בהקמת מדינת היהודים, גם אם לא משתי גדות "הירדן הקדוש". בניגוד לימין הטריטוריאלי, ז'בוטינסקי – שלא הגדיר עצמו "ימין" – הכפיף כל אינטרס, אידיאה והשקפה למטרת-העל: קוממיות יהודית בארץ ישראל.

ז'בוטינסקי האמין ברעיון שלמות הארץ. הוא אף קרא לציבור היהודי בארץ שלא להתייאש מן המערכה הזו. יתירה מכך, ראש בית"ר סבר, כי התעקשות על שלמות הארץ תניב בסופו של דבר פרי. אך בהתנגדותו לרעיונות החלוקה השונים, ז'בוטינסקי ציין את העובדה, כי שטח המדינה היהודית היה קטן מדי מכפי שטחה של המדינה הערבית. בתזכיר אל צירי הפרלמנט הבריטי מ-1937, הסביר כי "מבחינה אסטרטגית, איך אפשר להגן על ה'תחום' מפני תוקפנות רצינית? רובו שפלה ואילו השטח הערבי כולו גבעות. על הגבעות הערביות אפשר להעמיד תותחים כמטווחי 15 מיל מתל-אביב ו-20 מיל מחיפה. בתוך כמה שעות אפשר להחריב את הערים הללו, להוציא מכלל שימוש את הנמלים, ולשטוף את המישורים, למרות אומץ מגיניהם". עבורו, שלמות הארץ הייתה לא רק אידיאל כי אם עניין שבאינטרס הביטחוני, וכך הסביר זאת כלפי חוץ.

אין אדם לאומי רציני שמאמין באמת בכך שפלשתין העצמאית תוכל להתקיים בצד ישראל. הפלשתינים (והדבר אף קיבל משנה חיזוק מסקר שנערך באוקטובר 2010), תומכים בהקמת מדינה פלשתינית בצד ישראל בדרך להקמת פלשתין הגדולה, במקום ישראל. רק 30 אחוז מהם מאמינים, כי הפיתרון הקבוע יהיה שתי מדינות עצמאיות המתקיימות זו בצד זו בבטחה. אולם אימוץ רעיון שתי המדינות נובע מהצורך הפרגמאטי לשחק במגרש שבו הפלשתינים נכשלו שוב ושוב: הנכונות לחלוקת הארץ לטובת שלום-אמת בה. עמדה סרבנית לא זו בלבד שתסייע לפלשתינים להנחיל את הכזב שלפיו הם באמת רוצים בשתי מדינות כפתרון קבע, אלא גם תחליש את המאבק על ארץ ישראל ובסופו של דבר תסכל את השאיפה להשיב את שלמות הארץ בין הירדן לבין הים. נתניהו, בשונה מפייגלין ומהראל, בחר בבחירה הקשה והיא להציב בפני הפלשתינים את האתגר של חלוקת הארץ. הבחירה הזו היא ז'בוטינסקאית משום שהיא מחזקת את האפשרות לשמור על ההתיישבות ביהודה ובשומרון. היא מסייעת לבצר את האחיזה במקומות האסטרטגיים החשובים ביותר לעם היהודי.

המאמץ לקבוע שנתניהו איננה ז'בוטינסקאי במובן המדיני, ושפייגלין מייצג את תורת ז'בוטינסקי במישור זה, בעוד שבעניין הדת ההיפך הוא הנכון, מייצג – במקרה הטוב – בורות. במקרה הפחות טוב, יש בו משום ניסיון לזרוע פילוג מלאכותי בשורות הליכוד ברוח 'מנהיגות יהודית'. הליכוד, שמתמודד עתה גם עם ניסיון מצד שמאל לשנות את השקפותיו הלאומיות באמצעות התפקדות שמאלנים לתנועה, יידרש בסופו של דבר להכריע עד לאן ניתן למתוח את סבלנות התנועה כלפי אלה המנסים לפלגה מבפנים.

הפתרון – לחזור לאמנת כנרת

בימים האחרונים, גואה המחלוקת סביב הסיסמה החדשה, שהגו כמה אנשי ימין, שלפיה "השמאל אינו בצד האויב; הוא האויב". הצד השני של המטבע הזה הוא הדה-לגיטימציה הממושכת של הימין, ובפרט של תנועות וארגונים כמו 'אם תרצו', באמצעות ההשוואה בין אנשי הימין לבין הנאצים. השיח הפוליטי האלים, שבו יריבים הופכים לאויבים, משקף את המתח הקיים בחברה הישראלית בין השמאל ובין הימין. התסיסה מתקיימת בשוליים, בין תומכי כצהל'ה ומרזל לבין אנשי גלאון וחנין, אבל היא מהדהדת גם במרכז הפוליטי, בימין האידיאולוגי ובשמאל שאיננו נמנה על שורות "השמאל העמוק".

האמת הבסיסית היא, שלמן המהפך של 1977, לא הוכרה הלגיטימציה של המחנה הלאומי לשלוט. רצח אמיל גרינצווייג מוזכר כאבן דרך בתרבות האלימות הפוליטית הישראלית, אך הרצח הראשון במדינת ישראל בוצע באנשי 'אלטלנה'. כשנרצח גרינצווייג, השמאל זעק בכיכרות כי בגין הוא רוצח ובוגד. השמאל מעולם לא השלים עם הלגיטימיות של הרביזיוניסטים לקחת על עצמם את מושכות השלטון. בגין הושווה כל העת לפשיסט. על שמיר אמרו שהוא טרוריסט. את נתניהו, שלפני רצח רבין הבהיר לקהל הזועם כי ראש הממשלה הוא יריב ולא בוגד, הטילו את רצח ראש הממשלה. עד ההתנתקות, הואשם שרון במגוון האשמות כזב שהתירו את דמו. אולמרט, שכבר לא היה בזמן כהונתו כראש הממשלה איש הליכוד, סבל מתנועה מאורגנת של אנשי שמאל שפעלו למען הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד וביקשו את דמה של מדינת היהודים. וכשעלה נתניהו לשלטון, מסע ההסתה נגדו לא פחת בעוצמתו מזה שהתקיים ב-1996.

בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.

התגובה הימנית הזועמת כלפי התנהלות השמאל היא מובנת, גם אם בלתי-מוצדקת. לא, השמאל איננו האויב. הסיסמה "האויב הוא בבית" הייתה מאז ומתמיד סיסמתו של השמאל המהפכני שראה בבורגנות ובליברלים אויב הפרולטריון. בגין, המנהיג הרביזיוניסטי היחיד שסבל מהתנכלות אינסופית ומהסתה מתמשכת, הדגיש כי יריביו אינם בגדר אויבים. דמו הותר, אך הוא לא התיר את דמם של אחרים. הבעיה הגדולה באמת נעוצה בשאלה, מה יש לעשות עם מחנה פוליטי שלם החותר תחת אושיות השלטון. שוב: יש להחריג את מפלגת העבודה מהעניין. גם את אנשי 'קדימה' ואפילו חלקים ממרצ. אבל השמאל, ראוי לזכור, מתקיים היום במנותק מהמערכת הפוליטית ובארגונים לא-ממשלתיים. הסוגיה הבוערת הינה אפוא כיצד יש להתמודד עם מגוון של ארגונים, שתרמו במישרין ובעקיפין לדה-לגיטימציה לישראל, שהתבטאה הן בפעילות סביב מבצע 'עופרת יצוקה' ובהסתה חסרת תקדים בעניין משט השטנה. לפי שעה, גם העניין הזה הושהה. אולם נדרש לכך פתרון אמיתי גם אם כואב מבחינה אזרחית.

ישראל, כמו ארה"ב של שנות ה-50', צריכה להיאבק מול אינטלקטואלים, פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת, משפט וכלכלה, שמבחינה אידיאולוגית מזדהים עם האויב. הדמוקרטיה הליברלית בארץ מונעת, אולי בצדק, תופעות כמו המקרתיזם. מקרתי, שצדק בעיקרון אך לא בפעולה, לא היה יכול לפעול בישראל, ואולי טוב שכך. זה לא פוטר את החברה הישראלית, כפי שזה לא פטר את החברה האמריקנית, מהתמודדות עם תופעה שבה מחנה פוליטי שלם מזדהה, ואף מסייע, לאויב. הישראלים בחרו להמתין עם ההכרעה הזו, אך היא ניצבת לפתחם. לכנסת הבאה כבר לא תהיה ברירה אלא להכריע מהי הדרך להתמודד עם השמאל הישראלי העמוק.

הסנקציה האפשרית היא ועדות חקירה או חקיקה שתגביל מימון זר. אולם יש גם אפשרות נוספת, והיא חזרה לאמנת כנרת. האמנה הזו כללה סעיפים שונים, בהם: "אנו מאמינים שקיים הכרח קיומי עליון, וקיימת הצדקה מוסרית מלאה לכך שלעם היהודי יהיה בית לאומי משלו, היא מדינת ישראל"; "באשר היא מדינה יהודית, ישראל מגשימה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בתוקף ערכיה, מדינת ישראל מחויבת להמשך קיומו של העם היהודי ולזכות לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; "למדינת ישראל חובה לנהוג בכל אזרחיה באורח שוויוני וללא משוא פנים. באותם תחומים בהם סובלים אזרחים ישראלים שאינם יהודים מקיפוח ומהזנחה, יש לפעול באופן נחרץ ומיידי להגשים את עקרון השוויון האזרחי הלכה למעשה"; ועוד.

אמנת כינרת יכולה להיות אפשרות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית, לבסס ולקיים את הפעילות והדיון הפוליטיים בישראל על יסוד עקרונות מגילת העצמאות והסכמה רחבה חוצת מפלגות. אולם חייב להיות בה גם עיקרון פרקטי: מפלגות אשר לא תחתומנה על אמנת כנרת, לא תורשינה לרוץ לכנסת. רישום אצל רשם העמותות יותנה בחתימת על אמנת כנרת. הרוב הציוני בישראל חייב להסדיר את תנאי ההשתתפות והפעילות של השחקנים בשיח הערכי והפוליטי במדינת ישראל. הוא עלול למצוא עצמו מתעמת עם מפלגות פוליטיות אנטי-ציוניות, חרדיות וערביות. אך העימות זה ראוי שכן עצם זכות קיום מדינת היהודים עומד על הפרק.

הברית המהפכנית: מדוע השמאל תומך בבשאר אסד?

"צביעות" היא המושג המקובל לאפיין את התנהגות השמאל בעת הזו. הטבח המתמשך בסוריה, שגובה מדי יום חייהם של עשרות בני אדם, לא זוכה לשום גינוי משמעותי מצד מחנה השלום העולמי, והישראלי. שום משמרות מחאה, לא הפגנות סולידאריות עם האופוזיציה הסורית, אפילו לא עצומה קטנה נגד רצח העם המאורגן ביותר שחזינו בו בשנים האחרונות. הטענה, כי השמאל צבוע מניחה שישנה סתירה בין עולם הערכים שהאנשים שם מאמינים בהם, לבין המעשים בפועל. ההנחה הזאת מתבססת על היעדר היכרות עם עולם הערכי השמאלי שעליו מתבססת ההזדהות בפועל עם משטרו של בשאר אסד, ומס השפתיים המוגש נוכח הרצח ההמוני בסוריה.

תמיכה הכרחית. בשאר אסד. צילום: אתר ה"גרדיאן"

כדי להבין את ההזדהות הישרא-קומוניסטית עם אסד, שאותה מובילים בעיקר בכירים בגוף המאורגן ביותר בשמאל – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בתנועת חד"ש – צריך לנתח לעומק כמה מושגים יסודיים ובסיסיים לשיח השמאלי. המושגים האלה אינם רווחים בהכרח בטרמינולוגיה של הגופים, המפלגות והארגונים שקיימים היום בספקטרום האדום. ישנם גם כאלה שאינם בקיאים בהם. אך המסד התיאורטי שעליו מושתתת החשיבה הישרא-קומוניסטית הוא זה שמנחה את הפעילות דה-פקטו של ארגוניהם. זאת, ועוד: למרות תת-הייצוג של השמאל בכנסת הנוכחית, עיקר השפעתו עוברת דרך 'המגזר השלישי', ארגונים לא-ממשלתיים. את מלחמת תעמולת הזוועה נגד ישראל ברחבי העולם מנהלים ארגונים שאינם קשורים, לפחות לכאורה, למפלגות המיוצגות בכנסת. אך התיאוריה העומדת ביסוד המאבק בישראל, ההזדהות עם אויביה הגדולים והתמיכה במשטרים ובתנועות רצחניים, היא זו שלמעשה מנחה את השמאל במאבקו הנוכחי.

כדאי אפוא לבחון שני מושגים מהותיים, אשר מסייעים בהבנת הבסיס התיאורטי-אידיאולוגי שעליו מתקיימת תמיכת השמאל במשטרים נוסח זה של בשאר אסד, אחמדינג'אד, הוגו צ'אבז ועוד. רוב המושגים נלקחים מן התיאוריה הלניניסטית שפותחה בראשית המאה שעברה, ועברו עיבוד משמעותי לאופן שבו הם מוצגים כיום. אולם כדי להבינם בהווה, ראוי לבחון את שורשיהם.

המושג הראשון הוא אנטי-אימפריאליזם. החלוקה המעמדית הקלסית שהנהיג מרקס, בין קפיטליזם לבין סוציאליזם, בין בורגנות ובין פרולטריון, התקיימה בטרמינולוגיה השמאלית עד תקופת לנין. ב"קפיטל", ראה מרקס את האימפריאליזם כשלב פרה-היסטורי הקודם להולדת הקפיטליזם. לעומתו, הגדיר לנין את האימפריאליזם כשלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם. ההבחנה בין המושג המרקסיאני של האימפריאליזם לבין המושג הלניניסטי שלו, היא חיונית להבנת השמאל. לנין טען, כי הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בכך, שהתחרות הכלכלית המתקיימת בשלבו המוקדם, נעלמת בשלבו המאוחר והופכת לכלכלה מונופוליסטית. הקפיטליזם איננו מתקיים רק בשווקים מקומיים, אלא הופך לישות כלכלית גלובאלית שבה שולטים מונופולים כלכליים עולמיים. לכן, תבוסת הקפיטליזם צריכה להיות עולמית. בעולם אימפריאליסטי, אימפריה אחת, או כמה אימפריות, משעבדות ומנצלות כלכלית ארצות המוגדרות כקולוניאליות או כסמי-קולוניאליות.

הדרך של האימפריאליזם לייצא את הקפיטליזם המונופוליסטי, טוען לנין, עוברת באמצעות מלחמה. לכן, כל מלחמה שמנהלת מדינה קפיטליסטית חזקה נגד מדינה חלשה ממנה, היא בהכרח אימפריאליסטית, גם אם מתנהלת מלחמה בין שתי אימפריות. תנועות "שלום" ו"אנטי-מלחמה" מוגדרות כתנועות מתקדמות, בעוד שהשמאל המהפכני עצמו מוגדר כ"דמוקרטי". ברית המועצות הוגדרה אפוא כ"אנטי-אימפריאליסטית", ארצות הברית – "אימפריאליסטית", וסין – יריבתה של ברית המועצות – הוגדרה כ"סוציאל-אימפריאליסטית". לכן, כל משטר המתנגד לאימפריאליזם, ראוי לתמיכה משום התנגדותו לתופעה זו והיותו חלק מהעולם המנוצל על-ידי הארצות האימפריאליסטיות.

המושג השני הוא לאומנות של עולם שלישי (Third World Nationalism). לשמאל, לא הליברלי ולא המהפכני, אין חיבה מיוחדת למשטרים רצחניים בעולם השלישי, נוסח משטרו של סדאם חוסיין בעיראק או משטר אסד. אולם אותם לאומנים בעולם השלישי ממלאים תפקיד של מלחמה ב"אימפריאליזם הדכאני", ומכאן שיש לתמוך בהם – הגם שהם "בורגניים". גם כאן, הדברים שאובים ישירות מן המסורת הקומוניסטית. בוועידה ה-2 של האינטרנציונל הקומוניסטי שנערכה בתאריכים 19.7-7.8.1920, אמר לנין בדו"ח על "המצב הבינלאומי והמשימות היסודיות של האינטרנציונל הקומוניסטי: "כקומוניסטים, אנו צריכים לתמוך ונתמוך בתנועות שחרור בורגניות בקולוניות רק כאשר הן מהפכניות באמת, וכאשר מנהיגיהם אינם מסכלים את עבודתנו לחינוך ולארגון האיכרות וההמונים המנוצלים ברוח מהפכנית". בחיבור נוסף, תחת הכותרת "זכות האומות להגדרה עצמית" (פברואר-מאי 1914), כתב לנין בפרק ד' ("על המעשיוּת בשאלה הלאומית"), כי "כל עוד הבורגנות של הלאום המדוכא נלחמת במדכא, אנו תמיד, בכל מקרה, וביתר שאת מכל אחד אחר, בעדה". מכאן עולה, כי תמיכה בלאומנים מהעולם השלישי היא הכרחית בשני תנאים: האחד, מתן אפשרות לשמאל לקיים את פעילותו המהפכנית. האחרת, התנגדות של הלאומנים אלה ל"מדכאים האימפריאליסטיים".

התמיכה באסד היא אפוא תמיכה על-תנאי שתכליתה אחת: הבסת האימפריאליזם, שישראל והציונות הן, לפי השמאל, חלק מהותי ממנו. החבירה ללאומנים כמו אסד, אחמדינג'אד, נסראללה ואחרים, איננה מלמדת על הזדהות עם ערכי האסלאמו-פשיזם או הפאן-ערביזם נוסח הבעת', אלא על ניסיון לגייס את אותם משטרים אסלאמו-פשיסטיים לטובת הבסת "האימפריאליזם והציונות". ההיגיון הוא, שעם תבוסת המערב וישראל, ניתן יהיה להיאבק למען כינון חברה מתקדמת, סוציאליסטית, שתתקיים בעולם נטול מאימפריאליזם ומציונות, ולמעשה – נטול מיהודים כלאום בעל זכות להגדרה עצמית, אלא כקבוצה תרבותית שדינה אחד: היטמעות בין שאר העמים ברוח החזון האסימילטורי של מרקס, לנין וסטלין.

ראוי לחדד את הדברים ולומר, כי ההיגיון העומד ביסוד השמאל המודרני איננו בהכרח מרקסיסטי או לניניסטי, אלא שאוב מן ההיגיון הלניניסטי. הניאו-לניניזם מבקש קודם כל לחסל את האימפריאליזם, להביס את ישראל ולהכות במערב, ומכאן תמיכתו במשטרי דיכוי פשיסטיים. מדובר, למעשה, בסוג של "פשיזם אדום", שיש בו יסוד אנטישמי מובהק המחבר בין שנאת ישראל לבין תיעוב המערב בגרסתו היודיאו-נוצרית. מכאן, שהשמאל רואה בהמשך קיום המשטר הפשיסטי בסוריה תנאי חשוב להמשך המערכה האנטי-אימפריאליסטית. השאלה מה יקרה כשיובס המערב, אם אכן תוקם הדיסטופיה הסוציאליסטית, היא משנית במחשבת השמאל החדש. כאשר מבינים עד הסוף את פשר הברית בין השמאל לבין אסד, אין צורך לראותו כ"צבוע" או ככזה שאחד בפיו ואחד בלבו. אסד, אחמדינג'אד, נסראללה, צ'אבז, הטליבאן ואל-קאעידה הם, אם כן, בעלי-בריתו של השמאל המהפכני מעצם טבעו.

דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

מחוצות סוריה למחאה חברתית קומוניסטית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.2.2012

איסר הראל המנוח, היה הראשון שאיתר ברגע האמת את האירדנטה הערבית בישראל. על הכוונת שלו הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בשנת 1958 פנה למנהיגיה היהודים של מק"י בבקשה לטפל במחתרת הערבית שהחלה מתגבשת בה, ובראשה אישים כמו הסופר המנוח אמיל חביבי. הראל פנה לבכירי הקומוניסטים היהודים: משה סנה, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. הארבעה שמעו והזדעזעו והדבר פעל לפילוג ההיסטורי במק"י בקיץ 1965, אז נטשו הקומוניסטים הערבים ומיעוט יהודי בהנהגת תופיק טובי את המפלגה, וייסדו את רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה.

ההפגנה בחיפה בעד אסד בשבוע שעבר. צילום: ערוץ 2

ההזדהות הערבית עם משטרו הרצחני של הנשיא הסורי, בשאר אסד, קיבלה ביטוי מזוויע בשבוע שעבר כאשר בכירי ערביי ישראל, בניצוחם של ראשי מק"י הערבים מוחמד נפאע ועיסאם מח'ול, הובילו את ערביי חיפה להזדהות עם הרודן הפשיסטי מדמשק. בכירי מק"י היהודים, בהם דב חנין – שתקו. נפאע איננו מייצג את עצמו: אט-אט הוםכת מק"י ליישות לאומנית ערבית, מפלגה עם אגף קומוניסטי הדומה לזה שפעל בשנות ה-30 וה-40, עת הזדהו הקומוניסטים הערבים עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

הטענה המרכזית שמופנית כלפי כל מי שמייחס חשיבות לישרא-קומוניזם המקומי היא שמדובר בעיסוק בשוליים: קומץ קומוניסטים יהודים עם כמה רבבות ערבים שתופסים 'בסך הכול' 4 מנדטים בכנסת. כדי להבין מה החשיבות בכך שתומכי הפשיזם האסלאמי משתלטים על הנחלה הקומוניסטית, כדאי לבחון דוגמה דומה מבריטניה.

'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' שקמה שם בתמיכה של רבבות בודדים, היא קבוצה טרוצקיסטית זעירה שייסד יהודי בשם טוני קליף, או בשמו העברי יגאל גלוקשטיין. בטור שפרסמה עיתונאית ה'דיילי מייל', מלאני פיליפס, סיפרה על תוכנית שהגתה הממשלה הבריטית להשבתם למעגל התעסוקה של מובטלים צעירים בגילאי 16-24. התוכנית ביקשה להעסיקם במקום עבודה לתקופה של שבועיים עד חודשיים על מנת לתת להם ניסיון מקצועי שיאפשר להם להיקלט בשוק העבודה הבריטי. מי שאינו רוצה להשתתף בתוכנית, ממשיך לקבל דמי אבטלה כרגיל.

הטרוצקיסטים ראו הזדמנות נהדרת לסכל את התוכנית ויצאו בקמפיין אינטרנטי ובהפגנות גדולות נגד "עבודות כפייה". התוצאה הייתה מיידית: חברה בריטית ידועה משכה את ידיה מהתוכנית הממשלתית, ובין-רגע אבדו 3,000 מקומות עבודה פוטנציאליים. בעקבותיה הלכו חברות אחרות. מפלגה קטנטנה, זעירה, הביסה את ממשלת בריטניה בסיוע הבי-בי-סי. המפלגה הזאת רוצה להרוס את תוכנית התעסוקה משום שברצונה להרוס את החברה הבריטית, כתבה פיליפס.

מק"י הישראלית חזקה בהרבה מהמקבילה הטרוצקיסטית באנגליה. ידה במחאה החברתית, ולא מעט מפעילי המחאה של קיץ 2011 מתכננים לשוב לרחובות בקיץ הקרוב. במפקדה הישרא-קומוניסטית בתל-אביב כבר מתכננים איך לסייע לאותם מהפכנים טריים לחולל תנועה המונית גדולה בהרבה מזו שראינו בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ המיוזעים של השנה שעברה.

הגם שמדובר בכוח פוליטי זעיר, הרי שחשיבותו והשפעתו חורגות ממימדיו הממשיים. הדבר הופך למפלצתי עוד יותר, כאשר מבינים כי בחוטים מושכים אוהדיו של הרוצח מדמשק. שתיקת הקומוניסטים היהודים, הזקוקים לחבריהם הערבים לשם שמירת כוחה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת והשתוללות הקומוניסטים הערבים היא הברית הבלתי-קדושה שמסוכנת לחברה הישראלית.

לא כל האנשים שייצאו להפגין בקיץ יצביעו לחד"ש, אך היד הבוחשת בקלחת המבעבעת של ההתססה החברתית – היא יד קומוניסטית.

הרדיקל מהבית הלבן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.3.2012

הראיון שנתן הנשיא אובמה לג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק", נראה היה כאילו הוזמן מראש. אובמה זכה, כצפוי, לראיון אוהד במיוחד. הוא לא נדרש לשאלות קשות, הסיסמאות על ישראל ואיראן היו צפויות, והשורה התחתונה – שאובמה אינו מבלף – זכתה לציטוטים נרחבים בתקשורת כאילו בישרה איזו בשורה חדשה. גולדברג יכול היה לשאול את הנשיא האמריקני על כישלונו בשלוש ארצות שאינן זוכות לתשומת לב ניכרת: אפגניסטן, פקיסטן ועיראק. באפגניסטן, הטליבאן חוזר אט-אט לעמדת כוח. בפקיסטן, המחזיקה בנשק גרעיני, המצב איננו יציב, ולמען האמת – פחות יציב משהיה אי-פעם. ועיראק עלולה להפוך בקרוב מאוד לאחוזה איראנית. אגב, גם הכניעה המבישה של אובמה לסין ולרוסיה בעניין אסד לא זכתה לטיפול הולם.

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

לכאורה ניתן לומר שהעובדה, שאובמה הוא הנשיא הכושל ביותר בארה"ב מאז ימי ג'ימי קרטר, מתבטאת בכל פעולה מפעולותיו הבינלאומיות: במצרים הוא איפשר את הדחת מובארכ בקונטר-רבולוציה ג'יהאדיסטית, את קדאפי הוא סילק לטובת דיקטטורת שבטים שעלולה לחבור בקרוב לאסלאם הרדיקלי, המשטר החילוני של בן-עלי בתוניסיה סולק לטובת שמרנות אסלאמיסטית, גורלו של המשטר בתימן איננו ברור עדיין, תורכיה בהנהגת ארדואן הופכת ליותר ויותר אסלאמיסטית מדי יום, וממלכת ירדן נאלצת להפנות עורף לישראל מחשש מפני הפלשתינו-פשיזם המקומי. מדיניות החוץ של אובמה מחזקת את האסלאם בגרסתו השמרנית-רדיקלית ומחלישה את המערב הקפיטליסטי והחילוני. לכאורה, כישלון חרוץ.

הבעיה של הטענה הזאת נמצאת בכך, שיש מי שמניח שלנשיא ארה"ב יש אינטרס עמוק להגן על הקפיטליזם הדמוקרטי הגלובלי, מול האסלאם הפשיסטי. זאת גם ההנחה של חלק ניכר מהרפובליקנים. למשל, במאמר שפירסם בשבוע שעבר ב"קומנטרי", טוען ג'ונתן ס. טובין, שאובמה – המסביר לגולדברג כי הפער בינו לבין נתניהו נובע משוני בין שתי מסורות פוליטיות שמהן השניים מגיעים – הוא למעשה "אמריקני אמביוולנטי כלפי ישראל" בעוד שנתניהו הוא "ישראלי בעל אהדה עמוקה לארה"ב". הליכוד, טוען טובין, בעל מסורת דמוקרטית, ליברלית ואנטי-סוציאליסטית, קרוב יותר בהשקפותיו לשתי המפלגות הגדולות באמריקה. לכן, הניסיון לטעון לכך ששתי המסורות האלה שונות הוא פסול מעיקרו.

העניין הוא שאובמה אכן מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. מהפרספקטיבה של המסורת הזו, שחלקה מרקסיסטית מהפכנית וחלקה ליברלית-רלטיביסטית קיצונית, הפלת המשטרים הערביים היא הישג, משום שמדובר בהישג "אנטי-קולוניאלי", ברוח השיח שמנהלים רדיקלים כמו גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק. בהקשר הישראלי, מכה לישראל היא אפוא מדרגה חשובה בסולם שהמטפס עליו נחלץ מהברבריות הקפיטליסטית אל הנאורות הסוציאליסטית או הניאו-פרוגרסיבית. המסורת שאובמה יונק ממנה מתקיימת על גוף תיאורטי, ערכי ופוליטי שלם שנוסד באוניברסיטת ברקלי עוד בימים שבהם היללו שם את מאו טסה טונג, סארטר, דרידה ו'כנופיית באדר-מיינהוף'. זו מסורת רדיקלית שיושבים בה אנשים כמו נעם חומסקי, שעבורם תבוסת ישראל היא מנוף לפרוגרסיביות חדשה.

כשמבינים את אובמה כרדיקל, רואים שכישלונותיו בשנות כהונתו מהווים, הלכה למעשה, הצלחות גדולות. אמריקה מתקשה להבין את התודעה הרדיקלית משום שבמחשבה האמריקנית, הקטגוריות המוכרות היחידות הן "ליברל" (עם ל' גדולה), "שמרן", "דמוקרט", "רפובליקני", "קומוניסט" וכן הלאה. הרדיקליזם, שהוא קטגוריה מחשבתית פוסט-מודרנית שניהיליזם ולניניזם משמשים בה בערבוביה, לא נקלטת ברדאר של המחשבה שם. הנשיא האמריקני הבטיח כמה ימים לפני בחירתו "לשנות את אמריקה" (באנגלית זה נשמע רדיקלי יותר: transforming America). למצער, היחידים שמבינים את אובמה כמות-שהוא הם זקני הניאו-קונסרבטיבים שם.

במאמר שפירסם נורמן פודהורץ ב"וול סטריט ז'ורנל" (13.8.2011), הוא עונה לשאלה "מה קרה לאובמה?" בתשובה: "שום דבר". לפי פודהורץ בן ה-82, מהניאו-קונסרבטיבים החשובים הפועלים בארה"ב, מטרתו של אובמה היא להפוך את ארה"ב לסוציאל-דמוקרטיה אירופית שמעמדה המוביל בעולם למן מלחמת העולם השנייה הולך ופוחת. הוא מטעים, בניגוד לראש לימבו, למשל, שאובמה אינו רוצה לפגוע באמריקה, אלא שהוא רחוק מחזון האבות המייסדים. לכן, כשמבינים את אובמה כרדיקל, כשמאלן אנטי-אמריקני, "לפטיסט" במובן המאוס של התואר, הכהונה שלו היא מהמוצלחות בתולדות ארה"ב. מכאן עולה כמה תובנות בסיסיות. למשל, שישראל לא צריכה לסמוך על האמריקנים בעניין איראן, או שאובמה בכהונתו השנייה יהיה קריקטורה מבהילה של הנשיא מכהונתו הראשונה. את המסקנות הפרקטיות יש להותיר לראש הממשלה נתניהו, שיזכה לפגוש בקרוב מאוד, פנים-אל-פנים, ברדיקל מהבית הלבן.